ביאור:תוספתא/חלה/א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת חלה פרק ראשון
עריכההחייבים בחלה
עריכהרבי יוחנן בן נורי אומר: אף הקרמית חייבת בחלה
רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משם אביו: איזהו חלוט? - הנותן קמח לתוך חמין
המעיסה - חמין לתוך קמח
וחכ"א: אחד זו ואחד זו, הנעשית באילפס ובקדירה – פטורה; הנעשית בתנור - חייבת.
המלוי הבעלות על הבצק של ישראל, ופועלי נכרים עושין בתוכו - חייב בחלה.
השוו ערלה א, ב: למרות שהעיסה היא לצורך הרבים אין היא כהפקר וחייבת בחלה. |
העושה עיסה לרבים - חייב בחלה. העושה עיסה לאכלה בצק - חייב בחלה.
קמח קלוי שגבלו ועשאו עיסה לאפיה - חייב בחלה
עיסה מקלי ניתנת לאכילה בלא אפיה, ואז פטורה מחלה, בניגוד לעיסה מקמח רגיל. |
עיסת ארנונא חייבת בחלה, מפני שחייב באחריותה עד שעה שימסור
עיסת מעשר שני בירושלים - חייבת בחלה
ספק מדומע חייב בחלה, דברי ר"מ, ור' יוסי פוטר
וחכ"א: מדומע פטור מן החלה, ספק מדומע נאכל משום דמע וחייב בחלה.
א"ר אלעאי: שאלתי את ר' יהושע: חלות תודה ורקיקי נזיר, מה הן בחלה? אמר לי: פטורות.
וכשבאתי ושאלתי את רבי אליעזר, אמר לי: עשאן לעצמו – פטור. למכור בשוק – חייב.
וכשבאתי והרצתי דברים לפני רבי אלעזר בן עזריה, אמר לי: הברית! לשון שבועה אלו דברים נאמרו מהר חורב.
רבי יהודה אומר: עיסת כלבים מעצמה ניכרת.
עשאן ככרין – חייבת. עשאה למודין - פטורה.
חלה טמאה
עריכהכהן ששייר קמח בעסק עיסתו, המכין בצק טהור עבור ע"ה וכן האשה ששיירה קמח בעיסתה, הקרץ פתיתי בצק בודדים והשאור
מצטרפין לחמשת רבעים, לאסור את העיסה
א"ר יהודה: מפני מה אמרו "בעל הבית אחד מעשרים וארבע"? - מפני שעינו יפה בעיסתו ומקמץ בחלה
"נחתום אחד מארבעים ושמונה"? - מפני שעינו צרה בעיסתו
וחכ"א: לא מן השם הוא זה, אלא בעל הבית עיסתו מעוטה, ואין בה כדי מתנה לכהן
נחתום עיסתו מרובה, ויש בה כדי מתנה לכהן.
הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה למכור בשוק - צריך להפריש חלת דמאי
הנחתום והאשה חשודים, ובעה"ב לא. |
מן בעל הבית ומן המתארחין אצלו - א"צ להפריש
חלת דמאי ניטלת אחד מארבעים ושמונה.
ר"ש אומר: אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים - יצא.
מי שאין יכול לעשות עיסתו בטהרה - יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה
שכשם שקורא על הטהורה - כך קורא על הטמאה
על זו קורא "חלה לשם" ועל זו קורא "חלה לשם"
אבל קבין - אין בהן חלק לשם
אמרו לפני ר"ע: אין אומרים לו לאדם "עמוד וחטא בשביל שתזכה", "עמוד וקלקל בשביל שתתקן".
ר"א אומר: חלה ניטלת מן הטהור על הטמא
אמרו לפני רבי ישמעאל: הלא פלוני יש בדרום, בלוד, עירו של ר' אליעזר והיה מורה כהוראה הזאת!
אמר להם: לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו לשון שבועה
אם לא אלמד בו לכל מורה הוראות!
אמרו לו בשם רבי אליעזר. אחרי שהסכים להלכה זו אמר להם: אף הוא יש לו במה יתלה.
האשה שהפקירה עיסתה או שמכרתה או שנתנתה במתנה
אם הפקירה את הבצק לפני שהתחייב בחלה – פטורה. |
פטורה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים
אין חייבת בחלה עד שיהא בדגן כשיעור.
גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים, אע"פ שאין בכל אחד ואחד אלא כזית - חייבת בחלה.
נולד לעיסה ספק טומאה; משגלגלה - תעשה בטהרה
עד שלא גלגלה - תעשה בטומאה, וחלתה תלויה
באיזה ספק אמרו? – בדבר הספק לחלה בספק שמחמירים בו לחלה ולא לחולין.
וכן פירות שנולד להן ספק טומאה; משנגמרה מלאכתן - יעשו בטהרה
עד שלא נגמרה מלאכתן - יעשו בטומאה, ותרומתן תלויה
באיזה ספק אמרו? - בדבר הספק לתרומה.
גר שנתגייר והיתה לו עיסה;
ראו משנה ג, ו. המחלוקת היא על שלב החיוב בחלה בכלל: ר' יוחנן מחייב משעת הגלגול או הטמטום, ר' יהודה משעת חלוקת הבצק, ור' עקיבא משעת קרימת פניה בתנור. וראו גם ספרי במדבר קי |
נעשה עד שלא קרמו פניה – חייבת, משקרמו פניה – פטורה, דברי ר"ע
רבי יוחנן בן נורי אומר: עד שלא תתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים – חייבת.
גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים - פטורה
אחרים אמרו משם רבי יהודה בן בתירה: משתעשה מקרצות.