ביאור:תוספתא/חלה/א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת חלה פרק ראשון עריכה
החייבים בחלה עריכה
רבי יוחנן בן נורי אומר: אף הקרמית חייבת בחלה
רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משם אביו: איזהו חלוט? - הנותן קמח לתוך חמין
המעיסה - חמין לתוך קמח
וחכ"א: אחד זו ואחד זו, הנעשית באילפס ובקדירה – פטורה; הנעשית בתנור - חייבת.
המלוי הבעלות על הבצק של ישראל, ופועלי נכרים עושין בתוכו - חייב בחלה.
השוו ערלה א, ב: למרות שהעיסה היא לצורך הרבים אין היא כהפקר וחייבת בחלה. |
העושה עיסה לרבים - חייב בחלה. העושה עיסה לאכלה בצק - חייב בחלה.
קמח קלוי שגבלו ועשאו עיסה לאפיה - חייב בחלה
עיסה מקלי ניתנת לאכילה בלא אפיה, ואז פטורה מחלה, בניגוד לעיסה מקמח רגיל. |
עיסת ארנונא חייבת בחלה, מפני שחייב באחריותה עד שעה שימסור
עיסת מעשר שני בירושלים - חייבת בחלה
ספק מדומע חייב בחלה, דברי ר"מ, ור' יוסי פוטר
וחכ"א: מדומע פטור מן החלה, ספק מדומע נאכל משום דמע וחייב בחלה.
א"ר אלעאי: שאלתי את ר' יהושע: חלות תודה ורקיקי נזיר, מה הן בחלה? אמר לי: פטורות.
וכשבאתי ושאלתי את רבי אליעזר, אמר לי: עשאן לעצמו – פטור. למכור בשוק – חייב.
וכשבאתי והרצתי דברים לפני רבי אלעזר בן עזריה, אמר לי: הברית! לשון שבועה אלו דברים נאמרו מהר חורב.
רבי יהודה אומר: עיסת כלבים מעצמה ניכרת.
עשאן ככרין – חייבת. עשאה למודין - פטורה.
חלה טמאה עריכה
כהן ששייר קמח בעסק עיסתו, המכין בצק טהור עבור ע"ה וכן האשה ששיירה קמח בעיסתה, הקרץ פתיתי בצק בודדים והשאור
מצטרפין לחמשת רבעים, לאסור את העיסה
א"ר יהודה: מפני מה אמרו "בעל הבית אחד מעשרים וארבע"? - מפני שעינו יפה בעיסתו ומקמץ בחלה
"נחתום אחד מארבעים ושמונה"? - מפני שעינו צרה בעיסתו
וחכ"א: לא מן השם הוא זה, אלא בעל הבית עיסתו מעוטה, ואין בה כדי מתנה לכהן
נחתום עיסתו מרובה, ויש בה כדי מתנה לכהן.
הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה למכור בשוק - צריך להפריש חלת דמאי
הנחתום והאשה חשודים, ובעה"ב לא. |
מן בעל הבית ומן המתארחין אצלו - א"צ להפריש
חלת דמאי ניטלת אחד מארבעים ושמונה.
ר"ש אומר: אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים - יצא.
מי שאין יכול לעשות עיסתו בטהרה - יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה
שכשם שקורא על הטהורה - כך קורא על הטמאה
על זו קורא "חלה לשם" ועל זו קורא "חלה לשם"
אבל קבין - אין בהן חלק לשם
אמרו לפני ר"ע: אין אומרים לו לאדם "עמוד וחטא בשביל שתזכה", "עמוד וקלקל בשביל שתתקן".
ר"א אומר: חלה ניטלת מן הטהור על הטמא
אמרו לפני רבי ישמעאל: הלא פלוני יש בדרום, בלוד, עירו של ר' אליעזר והיה מורה כהוראה הזאת!
אמר להם: לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו לשון שבועה
אם לא אלמד בו לכל מורה הוראות!
אמרו לו בשם רבי אליעזר. אחרי שהסכים להלכה זו אמר להם: אף הוא יש לו במה יתלה.
האשה שהפקירה עיסתה או שמכרתה או שנתנתה במתנה
אם הפקירה את הבצק לפני שהתחייב בחלה – פטורה. |
פטורה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים
אין חייבת בחלה עד שיהא בדגן כשיעור.
גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים, אע"פ שאין בכל אחד ואחד אלא כזית - חייבת בחלה.
נולד לעיסה ספק טומאה; משגלגלה - תעשה בטהרה
עד שלא גלגלה - תעשה בטומאה, וחלתה תלויה
באיזה ספק אמרו? – בדבר הספק לחלה בספק שמחמירים בו לחלה ולא לחולין.
וכן פירות שנולד להן ספק טומאה; משנגמרה מלאכתן - יעשו בטהרה
עד שלא נגמרה מלאכתן - יעשו בטומאה, ותרומתן תלויה
באיזה ספק אמרו? - בדבר הספק לתרומה.
גר שנתגייר והיתה לו עיסה;
ראו משנה ג, ו. המחלוקת היא על שלב החיוב בחלה בכלל: ר' יוחנן מחייב משעת הגלגול או הטמטום, ר' יהודה משעת חלוקת הבצק, ור' עקיבא משעת קרימת פניה בתנור. וראו גם ספרי במדבר קי |
נעשה עד שלא קרמו פניה – חייבת, משקרמו פניה – פטורה, דברי ר"ע
רבי יוחנן בן נורי אומר: עד שלא תתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים – חייבת.
גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים - פטורה
אחרים אמרו משם רבי יהודה בן בתירה: משתעשה מקרצות.