ביאור:משנה פסחים פרק ב
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
לפני הפסח מותר למכור את החמץ לנכרי, כי איסור החמץ חל רק על היהודים, כמו חובת אכילת הפסח המצה והמרור, שתידון בסוף הפרק; וראו דרשה על "לך" בספרי דברים קלא.. וראו במבוא את הדירוג בין פרקים א-ג ביחס לחמץ. |
הכנות ביום י"ד בניסן
עריכהחטיבה I: דרך ביעור החמץ
עריכה(א) כל שעה שמותר לאכול חמץ - מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו.
השוו שבת א, ז. וכן תוספתא א, ז, שבה טוען ר' יוסי שגם כאן בית שמאי אסרו. בפסח עצמו אסור ליהנות מחמץ גם על ידי השמדתו. לישראל אסור שיהיה חמץ, ולכן קנסו אותו. לנכרי מותר. לעניין דרך הביעור השוו ע"ז ג, ג; וראו מכילתא פסחא ח, שר' יהודה בן בתירא טוען שהתעקשות על שריפה דווקא עלולה לגרום לו שלא יבער את החמץ. משניות א-ב מניחות את הבסיס למנהג מכירת החמץ המוכר היום, כמנהג של מכירה סמלית. |
- עבר זמנו - אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכיריים.
רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ - אלא שריפה.
- וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים:
(ב) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה.
- ושל ישראל - אסור בהנאה.
- שנאמר: (דברים טז ד) "ולא יראה לך שאור":
ראו מכילתא פסחא י, שם נלמד מהביטוי "בבתיכם" היתר חמץ של נכרי והיתר חמץ שנפלה עליו מפולת. לאור המכילתא מובן הקשר בין השניים. המשכון נקנה למלווה, ולכן הגדרת החמץ כמשכון ביד הנכרי מתירה אותו, ואילו קבלת חמץ מהגוי כמשכון אוסרת אותו. בכ"י קויפמן ופרמא הנוסח הפוך (אבל מתוקן לנוסח שלנו): נכרי שהלוה את ישראל - החמץ אסור, וישראל שהלווה את הנכרי - החמץ מותר. וראו תוספתא ב, ט-י. |
(ג) נכרי שהלווה את ישראל על חמצו החמץ היה בידי הנכרי כמשכון, ועבר הפסח וחזר לידי היהודי. - אחר הפסח מותר בהנאה.
- וישראל שהלווה את הנכרי על חמצו ולא החזיר הנכרי את ההלוואה - אחר הפסח אסור בהנאה. אבל מותר ליהודי שלא לבער את החמץ כי אינו שלו.
חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער.
- רבן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו:
ראו תרומות ו, א ושם ז, א. אם אכל תרומה טמאה - משלם דמי עצים (תוספתא תרומות ז, ב), כלומר מחיר התרומה כחומר הסקה, אבל כאן אסור לכהן ליהנות מהתרומה ולכן פטור גם מהם, וראו תוספתא א, י-יא. |
(ד) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג - משלם קרן וחומש.
- במזיד - פטור מתשלומים ומדמי עצים:
חטיבה II: הכנות לליל הסדר – מצה ומרור
עריכה(ה) אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל.
המצה היא רק מה שיכול להיות חמץ (ראו מכילתא פסחא ח). לכן ניתן לעשות אותה מחמשת מיני דגן, ומאותה סיבה גם החלה אפשרית לכהן. טבל ומעשר ראשון וכו' – לפי ברכות ז, א וסנהדרין ח, ב - זה לא נקרא "אכילה". חלות תודה ורקיקי נזיר - ראו ספרא אמור פרק יא ד, וכן מכילתא פסחא י. |
ויוצאין בדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו,
- והכהנים - בחלה ובתרומה.
אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו,
- ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.
- חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו - אין יוצאין בהן.
- עשאן למכור בשוק - יוצאין בהן:
(ו) ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בחסה ובעולשין, ובתמכא, ובחרחבינא ובמרור.
- יוצאין בהן בין לחין - בין יבשין,
מרורים שונים. ראו גם תוספתא ב, כא. |
אבל לא כבושין, ולא שלוקין, ולא מבושלין.
ומצטרפין לכזית.
ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו:
חטיבה III: החמצה שאינה מכוונת
עריכה
מיני חמץ שאינם מיועדים לאכילה, אבל עדיין אסורים בהנאה. המורסן - קליפת הגרעין - שימש כמזון לתרנגולים וכתכשיר הורדת שיער לנשים. |
(ז) אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין. במים רותחים
- האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש.
לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח, מפני שהן מחמיצות:
תחילת המשנה עוסקת בשאלה כיצד ניתן להזהר מחמץ בסעודת הסדר עצמה. ההנחיות לגבי בישול הפסח אינן במקומן (אלא לקמן, ז, א.) אבל הדמיון המהופך בין איסור השריית המורסן לבין בישול הפסח בולט, ואולי לכן הובא כאן: את הפסח מותר לסוך ולהטביל בנוזלים קרים בלבד, ואילו את המורסן - דווקא ברותחים. הסבר נוסף לכך ראו במגירה. וראו השוואה בין צליית הפסח לבין אפיית המצה בתוספתא ג, ה. לעניין מי הנחתום ראו הלכה ו שם. משנה ז עסקה בזהירות מפני הרטבת הדגן, ומשנה ח בזהירות מפני שרידי הדגן במים. |
(ח) אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל,
- ואם נתן - יאכל מיד, ורבי מאיר אוסר.
אין מבשלין את הפסח - לא במשקין, ולא במי פירות,
- אבל סכין ומטבילין אותו בהן.
מי תשמישו של נחתום - ישפכו, מפני שהן מחמיצין: המים מחמיצים מיד כל קמח שנופל אליהם, ולכן דינם כשאור.
לכאורה מורכב פרק זה מכמה חלקים שהקשר ביניהם איננו ברור דיו. במיוחד בולט הפער בין החטיבה הראשונה, העוסקת באיסור הנאה ובחמץ של גויים, לבין השניה - העוסקת במצה ובמרור. ניתן להסביר את הקשר בשתי דרכים:
- הראשונה - טכנית: ביעור החמץ והכנת המרור והמצה מתקיימים שלושתם ביום יד בניסן, ובהכנת המצה יש סיכון של החמצה בטעות, שעל המכין להשמר ממנו. לכן חוזרת החטיבה השלישית לאיסורי החמץ.
- השניה - אידיאולוגית: הפרק בא להציב את איסור החמץ כמעלה מיוחדת של ישראל, לצד מצוות הפסח האחרות- פסח מצה ומרור (וחרוסת).
בניגוד לפרק א' העוסק בהשבתתו המוחלטת של החמץ, לכאורה ללא קשר לפסח עצמו - פרק ב' מתחיל בשעה שהחמץ כבר אסור, ועוסק בהגדרות האיסור שלו. בעוד פרק א' משתמש אך ורק בביטויים "לבדוק" ו"לשרוף", פרקנו משתמש במושגים של "אסור" ו"מותר" - מושגים המתייחסים לחובות האדם בעל החמץ. מחלוקת ר"י וחכמים אודות "אין ביעור חמץ אלא שריפה" מובאת בפרק זה, כדי להנגיד אותו לפרק א', ולומר שלדעת חכמים אין חובה דווקא לשרוף את החמץ, אלא שיש בו איסור. החילוק בין ישראל לנכרי ממשיך את המגמה הזו, ועומד על כך שהבעיה איננה בחמץ עצמו אלא בישראל המחזיק חמץ. נראה כי הדגשה זו באה לומר שאיסור החמץ הוא עוד מעלה שקיימת בישראל בלבד, כמו שאר מצוות הפסח, ונכרים לא שייכים בה - לכך בא הפסוק "ולא יראה לך שאור".
אם כנים דברינו, הרי שהקשר אל מצוות המצה והמרור ברור ופשוט, כיוון שגם הם חלק ממערכת המצוות של חג הפסח. במובן מסוים, עוקב פרקנו אחר הפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות..." הרואה את מצוות המצה ואת איסור החמץ כחלק מחובת קרבן הפסח (אך חובה הנמשכת שבעה ימים).
ראיה נוספת לדברינו ניתן לראות במשנה ח'. לכאורה הקשר של המשפט "אין מבשלין את הפסח..." תמוה, כיוון שהמשנה עוסקת בהרחקות הנובעות מאיסור חמץ, ואיסור בישול הפסח נובע משורש אחר. אם דברינו נכונים, ניתן להציע שעורך המשנה רצה לשלב בתוך חטיבה זו, ולו ברמז, גם את קרבן הפסח - המרכזי שבמצוות החג. בדומה לדרך שבה שילב בפרק א את משנה ה שם, שעוסקת בביעור החמץ בירושלים דווקא - המקום שבו אוכלים את סעודת ליל הפסח. וראו גם לקמן פרק ג משנה ז.
אם נלך בדרך זו, הרי שההמשך הטבעי של משנה ז', החותמת בביטוי "מפני שהן מחמיצות", הוא הסיפא של משנה ח' "מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין". ניתן אם כן להציע, שגם את הפסקה אודות החרוסת שילב כאן עורך המשנה, כדי להזכיר עוד אחד מסימני הסדר, ואולי ממצוות הפסח (עיין בפרק י').