ביאור:משנה פסחים פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

לפני הפסח מותר למכור את החמץ לנכרי, כי איסור החמץ חל רק על היהודים, כמו חובת אכילת הפסח המצה והמרור, שתידון בסוף הפרק; וראו דרשה על "לך" בספרי דברים קלא.. וראו במבוא את הדירוג בין פרקים א-ג ביחס לחמץ.

הכנות ביום י"ד בניסן עריכה

חטיבה I: דרך ביעור החמץ עריכה

(א) כל שעה שמותר לאכול חמץ - מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו.

השוו שבת א, ז. וכן תוספתא א, ז, שבה טוען ר' יוסי שגם כאן בית שמאי אסרו.

בפסח עצמו אסור ליהנות מחמץ גם על ידי השמדתו.

לישראל אסור שיהיה חמץ, ולכן קנסו אותו. לנכרי מותר.

לעניין דרך הביעור השוו ע"ז ג, ג; וראו מכילתא פסחא ח, שר' יהודה בן בתירא טוען שהתעקשות על שריפה דווקא עלולה לגרום לו שלא יבער את החמץ.

משניות א-ב מניחות את הבסיס למנהג מכירת החמץ המוכר היום, כמנהג של מכירה סמלית.

עבר זמנו - אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכיריים.

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ - אלא שריפה.

וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים:


(ב) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה.

ושל ישראל - אסור בהנאה.
שנאמר: (דברים טז ד) "ולא יראה לך שאור":


ראו מכילתא פסחא י, שם נלמד מהביטוי "בבתיכם" היתר חמץ של נכרי והיתר חמץ שנפלה עליו מפולת. לאור המכילתא מובן הקשר בין השניים.

המשכון נקנה למלווה, ולכן הגדרת החמץ כמשכון ביד הנכרי מתירה אותו, ואילו קבלת חמץ מהגוי כמשכון אוסרת אותו. בכ"י קויפמן ופרמא הנוסח הפוך (אבל מתוקן לנוסח שלנו): נכרי שהלוה את ישראל - החמץ אסור, וישראל שהלווה את הנכרי - החמץ מותר.

וראו תוספתא ב, ט-י.

(ג) נכרי שהלווה את ישראל על חמצו החמץ היה בידי הנכרי כמשכון, ועבר הפסח וחזר לידי היהודי. - אחר הפסח מותר בהנאה.

וישראל שהלווה את הנכרי על חמצו ולא החזיר הנכרי את ההלוואה - אחר הפסח אסור בהנאה. אבל מותר ליהודי שלא לבער את החמץ כי אינו שלו.

חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער.

רבן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו:


ראו תרומות ו, א ושם ז, א. אם אכל תרומה טמאה - משלם דמי עצים (תוספתא תרומות ז, ב), כלומר מחיר התרומה כחומר הסקה, אבל כאן אסור לכהן ליהנות מהתרומה ולכן פטור גם מהם, וראו תוספתא א, י-יא.

(ד) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג - משלם קרן וחומש.

במזיד - פטור מתשלומים ומדמי עצים:


חטיבה II: הכנות לליל הסדר – מצה ומרור עריכה

(ה) אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל.

המצה היא רק מה שיכול להיות חמץ (ראו מכילתא פסחא ח). לכן ניתן לעשות אותה מחמשת מיני דגן, ומאותה סיבה גם החלה אפשרית לכהן.

טבל ומעשר ראשון וכו' – לפי ברכות ז, א וסנהדרין ח, ב - זה לא נקרא "אכילה".

חלות תודה ורקיקי נזיר - ראו ספרא אמור פרק יא ד, וכן מכילתא פסחא י.

ויוצאין בדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו,

והכהנים - בחלה ובתרומה.

אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו,

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.
חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו - אין יוצאין בהן.
עשאן למכור בשוק - יוצאין בהן:


(ו) ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בחסה ובעולשין, ובתמכא, ובחרחבינא ובמרור.

יוצאין בהן בין לחין - בין יבשין,

מרורים שונים. ראו גם תוספתא ב, כא.

אבל לא כבושין, ולא שלוקין, ולא מבושלין.

ומצטרפין לכזית.

ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו:


חטיבה III: החמצה שאינה מכוונת עריכה

מיני חמץ שאינם מיועדים לאכילה, אבל עדיין אסורים בהנאה.

המורסן - קליפת הגרעין - שימש כמזון לתרנגולים וכתכשיר הורדת שיער לנשים.

(ז) אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין. במים רותחים

האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש.

לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח, מפני שהן מחמיצות:


תחילת המשנה עוסקת בשאלה כיצד ניתן להזהר מחמץ בסעודת הסדר עצמה.

ההנחיות לגבי בישול הפסח אינן במקומן (אלא לקמן, ז, א.) אבל הדמיון המהופך בין איסור השריית המורסן לבין בישול הפסח בולט, ואולי לכן הובא כאן: את הפסח מותר לסוך ולהטביל בנוזלים קרים בלבד, ואילו את המורסן - דווקא ברותחים. הסבר נוסף לכך ראו במגירה. וראו השוואה בין צליית הפסח לבין אפיית המצה בתוספתא ג, ה.

לעניין מי הנחתום ראו הלכה ו שם.

משנה ז עסקה בזהירות מפני הרטבת הדגן, ומשנה ח בזהירות מפני שרידי הדגן במים.

(ח) אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל,

ואם נתן - יאכל מיד, ורבי מאיר אוסר.

אין מבשלין את הפסח - לא במשקין, ולא במי פירות,

אבל סכין ומטבילין אותו בהן.

מי תשמישו של נחתום - ישפכו, מפני שהן מחמיצין: המים מחמיצים מיד כל קמח שנופל אליהם, ולכן דינם כשאור.