ביאור:משנה חלה פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
הפרק דן בהגדרת העיסה החייבת בחלה ובהרכבה |
העיסה והחלה
עריכהחטיבה I: גמר המלאכה וחיוב החלה
עריכה|
דרגת החיוב בחלה בהתאם לשלבי האפיה:
ולדעת ר' עקיבא (לקמן משנה ו) גמר המלאכה הוא האפיה בתנור. |
(א) אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל עד שהעיסה נעשית גוש בצק עגלגל - בחטים, ותטמטם עד שהעיסה נעשית גוש אטום ללא "חורים" - בשעורים.
- גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים - האוכל ממנה חייב מיתה.
כיון שהיא נותנת את המים - מגבהת חלתה
- ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח:
|
לגבי המדומע - ראו לעיל א, ד. לגבי ספק הטומאה - יש לכך השלכה גם על שיעור החלה, ראו לעיל ב, ז. |
(ב) נדמעה התערבבה בתרומה עסתה עד שלא גלגלה בחלת חיטין - פטורה, שהמדומע - פטור.
- ומשגלגלה - חייבת חיוב הפרשת חלה מתחיל ברגע ה"גלגול" של הבצק, ומה שקורה אחר-כך לא פוטר.
נולד לה לחלה ספק טומאה עד שלא גלגלה - תיעשה בטומאה מותר לטמא את החלה בכוונה
- ומשגלגלה - תיעשה בטהרה: אסור לטמא אותה, כי היה כאן חיוב חלה טהורה.
|
ראו לעיל א, ג, כן שם משנה ו, הפוטרת מחלה קדשי מזבח. |
(ג) הקדישה עסתה עד שלא גלגלה, ופדאתה - חייבת.
- משגלגלה, ופדאתה - חייבת.
- הקדישתה עד שלא גלגלה, וגלגלה הגזבר
- ואחר כך פדאתה - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה:
|
ראו פאה ד, ח. |
(ד) כיוצא בו: המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדאן - חייבין.
- ומשבאו לעונת המעשרות, ופדאן - חייבין.
- הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר
- ואחר כך פדאן - פטורין, שבשעת חובתן היו פטורין:
|
השוו לעיל א, ז. הבעלות על החלה מחייבת, ולא עשייתה. |
(ה) נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה - פטורה מן החלה.
- נתנה לו מתנה, עד שלא גלגל - חייב, ומשגלגל - פטור.
העושה עיסה עם הנכרי, אם אין בשל ישראל כשעור חלה - פטורה מן החלה:
|
ר' עקיבא חולק על כל החטיבה, וטוען שהרגע הקובע הוא האפיה בתנור, וראו גם ספרי במדבר קי, ודעת ר' יהודה בן בתירה בתוספתא א, יב. |
(ו) גר שנתגייר והיתה לו עסה
- נעשית עד שלא נתגייר - פטור, ומשנתגייר - חייב.
- ואם ספק - חייב, ואין חייבין עליה חומש.
רבי עקיבא אומר: הכל כל הדינים ששנינו מתחילת הפרק ועד לכאן הולך אחר הקרימה בתנור חיוב הפרשת חלה מתחיל ברגע ה"קרימה" (התקשות השכבה החיצונית) של הבצק בתנור:
חטיבה II: תערובות של עיסה
עריכה|
המשנה הראשונה במסכת (א, א) קובעת שרק חמשת מיני דגן חייבים בחלה. משנה זו משלימה אותה ודנה בעיסה שיש בה ערבוב בין מין דגן לבין מין אחר. המשנה חולקת על רשב"ג בתוספתא ב, א, שלדעתו הקריטריון הוא כמות קמח החיטה. הקריטריון במשנה הוא טעם התערובת, הן לחיוב הן לפטור. |
(ז) העושה עיסה מן החטים ומן האורז
- אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח.
- ואם אין בה טעם דגן - אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:
|
ה"פרנסה" יכולה להיות העיסה המקורית של השאור, או עיסה אחרת. בתוספתא ב, ב, מסבירים שיש להסמיך לחלה המדומעת חמישה רבעים קמח פחות השאור, ואז להפריש. אם העביר את השאור ואחר כך הפריש מהעיסה המקורית, ואין לו עיסה נוספת - יוציא חלה על כל החלה המדומעת. ראו מקבילות בתוספתא דמאי ה, יד-טו, וכן תוספתא תרומות ה, יח. |
(ח) הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה - ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה
- אם יש לו פרנסה ממקום אחר עיסה נוספת שלא הורמה חלתה - מוציא לפי חשבון.
- ואם לאו - מוציא חלה אחת על הכל:
(ט) כיוצא בו: זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף מתנות עניים הפטורים מהמעשר, ענבי בציר עם ענבי עוללות
- אם יש לו פרנסה ממקום אחר - מוציא לפי חשבון.
- ואם לאו - מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר - מעשר ומעשר שני - לפי חשבון:
|
הדין דומה למשנה ז, ובא להשמיע שאפילו אם החלק של הדגן בתערובת הוא "שאור" (שהוא חשוב במיוחד כי הוא מחמיץ את העיסה), עדיין הדבר הקובע הוא הטעם בלבד, ואם אין טעם דגן - פטור. בניגוד למשנה ח, במקרה כזה אין צורך להפריש על הכל, כי אין זה "מין במינו". לגבי הכלל ראו שביעית ז, ז, וכן ערלה ב, ו, וע"ז ה, ח. וראו כלל נוסף "דבר שיש לו מתירין לא בטל", בתוספתא תרומות ה, יח. הכוונה אינו בטל במינו. |
(י) הנוטל שאור מעיסת חטים - ונותן לתוך עיסת אורז
- אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה, ואם לאו - פטורה.
אם כן, למה אמרו "הטבל אוסר כל שהוא" (תוספתא דמאי ה, יד)? - מין במינו.
- ושלא במינו - בנותן טעם: