ביאור:תוספתא/פסחים/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק ג

חייב בביעור ופטור ממנו

(א)

בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה,

עֲשָׂאוֹ לְחִזּוּק - אֵין חוֹצֵץ, וְאִם לָאו - הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ.

תחילת הברייתא עוסקת בדיני טבילה. המשכה קשור לדיני ביעור החמץ. וראו משנה ג, ב.

וְאִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּך - הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ.
הָיָה כַחֲצִי זַיִת מִכָּן וְכַחֲצִי זַיִת מִכָּן, וּכְמִין חוּט בָּאֶמְצַע,
אִם נִטָּלִין שְׁלָשְׁתָּן כְּאֶחָד, הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְבַעֵר,
וְאִם לָאו, אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר.

(ב)
עֲרֵבַת הָעַבְּדָנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַפֶּסַח,

בעיבוד העורות היה שימוש גם בקמח. המשנה (ג, א) כת"ק, אבל האחרים טוענים שאם הכוונה ברורה שהכנת הבצק היא לשם עיבוד העור, ואכן הבצק שימש לכך – אינו צריך לבער אותו.

הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְבַעֵר.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת, אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר.

(ג)

הַקִּלּוֹר,  משחה לעיניים וְהָאַסְפְּלָנִית,  תחבושת וּרְטִיָּה, שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח,

אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר.

המשך דברי אחרים מההלכה הקודמת: גם בצק המשמש לריפוי פצעים או עיניים אינו חייב בביעור. והשוו משנה ג, א, "טיפולי נשים."
אבל דברי מאכל, אפילו מקולקלים – נחשבים חמץ.

מְלָגְמָא  רטייה מורכבת מקמח שֶׁנִּסְרְחָה - אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר.
הַמָּסִית  חלב קרוש ששמים בו חלב לגבינה (ל) שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
חַלּוֹת בָּצֵק שֶׁעִפְּשׁוּ אוֹ שֶׁיָּבְשׁוּ, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת.

(ד)
חָמֵץ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ הַבּוֹר, של המים הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר.

חמץ שנפל לבור יצא מרשותו, כמו חמץ שנזרה לרוח.
קמח קלי, כמו קמח מצה – אין בו משום חימוץ.
אם החיטה או השעורה לא החמיצו, למרות ששהו במים – אינן אסורות.
החומץ ששרה בו חיטה מותר, גם אם החיטה החמיצה.
פירוש נוסף – מותר להחמיץ חיטה בחומץ, ואינה נחשבת חמץ, כי לא הוחמצה במים, בדומה לקמח קלי שאינו נחשב מחמיץ.

רַבִּי יוֹסֵה בֵּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קֶמַח קָלִי קמח שהחיטה נקלתה לפני טחינתו שֶׁיָּרַד לְתוֹכוֹ דֶּלֶף, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם חִמּוּץ.
הַשּׁוֹרֶה חִטִּין וּשְׂעוֹרִין בַּמַּיִם וְהֶחְמִיצוּ, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַשּׁוֹרֶה שְׂעוֹרִין בַּמַּיִם וְנִתְבַּקָּעוּ, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת.
וּבַחֹמֶץ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹמֶץ צוֹמְתָן.

(ה)
אֵין לָשִׁין אֶת הַמַּצָּה למצווה בָּרוֹתְחִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹלְטִין,

ראו לעיל ב, כ: מותר לאכול חליט, אבל אינו נחשב מצה.
ו ראו גם תוספתא מנחות ז, יב, שגם למנחות אין להשתמש בחליט אלא במצה אפויה. שם עדיף ללוש אותה במים פושרים, וכאן מעדיפים מים קרים.
בהמשך עוסקים בדיני חימוץ, ואוסרים ללוש עיסה במי פירות (בניגוד לחומץ שנזכר לעיל), והשוו משנה ב, ח: כשם שאין מבשלים את הפסח במי פירות – כך אין אופים בהם את המצה, וכשם שניתן לסוך את הפסח במי פירות – כך ניתן לקטף את הבצק המוכן לאפיה בהם.

וְלֹא בַּפּוֹשְׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁמַּחְמִיצִין,
אֲבָל לָשִׁין אוֹתָהּ בְּצוֹנֵן.
אֵין לָשִׁין אֶת הָעִסָּה בִּשְׁאָר מַשְׁקִין, וְאִם לָשׁ, אוֹפָה מִיָּד.
וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.
אֲבָל מְקַטְּפִין אוֹתָהּ בְּכֻלָּן.

(ו)
מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁלַּנַּחְתּוֹם, שׁוֹפְכִין אוֹתָן בְּמָקוֹם הָאֶשְׁבֹּרֶן, מישור

ראו משנה ב, ח. במים יש שאור, והם מחמיצים אפילו בלי קמח.

וְאֵין שׁוֹפְכִין אוֹתָן בְּמָקוֹם קְטַפְרֵס, מורד
מִפְּנֵי שֶׁמִּתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת לִידֵי חִמּוּץ.

(ז)

הָאִשָּׁה שֶׁכִּנְּסָה מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁלַּנַּחְתּוֹם לָלוּשׁ בָּהֶן לְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב,

הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין.

ההחמרה שהחמירו הנשים אינה נוגעת לדיני יו"ט, אלא היא החמרה בדיני החמץ: למרות שניתן להשתמש במים שחוממו ביו"ט ללישת בצק – הן אסרו זאת על עצמן, כי הדבר נראה כאילו מדובר במי הנחתום.
ראו משנה ג, ג: ר' יהושע מעדיף לעבור באופן פסיבי על איסור לא יראה, ובלבד שלא יאפה את החלה הטמאה באופן אקטיבי ביו"ט.

יָתֵר עַל כֵּן, הָיוּ נָשִׁים נוֹהֲגוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ לָשׁוֹת בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב
בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב.
אָמַר לוֹ רַבִּי לִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֵיאָךְ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁמַּפְרִישִׁין חַלָּה בְּטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, בראשון של פסח, מבצק המצה
וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: (שמות יב, יט) "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא והבצק לא יאכל ולא יאפה, ולכן יחמיץ בְּבָתֵּיכֶם"?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמות יב, טז) "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. ואין לאפות את החלה שאינה נאכלת"
אָמַר לוֹ רַבִּי לִיעֶזֶר: עַד אֵין הַדָּבָר שָׁקוּל, מִי מַכְרִיעַ?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אַכְרִיעַ.
כְּשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְיָדִי, נִמְצֵאתִי עוֹבֵר עַל 'לֹא תַּעֲשֶׂה', וַהֲרֵי הִיא בְּיָדִי.
כְּשֶׁאֲנִי מַנִּיחָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא, נִמְצֵאתִי עוֹבֵר עַל 'לֹא תַּעֲשֶׂה', וְאֵינָהּ בְּיָדִי.

(ח)
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ נָשִׁים עֲסִיקוֹת בַּבָּצֵק,

ראו משנה ג, ד. ההצעה הזאת מאפשרת ללוש במשך זמן, עד שיתפנה התנור – בתנאי שהבצק לא נח במקומו.
שיעור העיסה הוא המקסימום שמותר להשהות תוך "קיטוף". חכמים הניחו שהבצק אינו מחמיץ אם עסוקים בו.

אַחַת לָשָׁה, וְאַחַת מְקַטֶּפֶת, וְאַחַת אוֹפָה,
לָשָׁה הִיא מְקַטֶּפֶת וְאַחֶרֶת לָשָׁה תַּחְתֶּיהָ, מְקַטֶּפֶת הִיא אוֹפָה וְאַחֶרֶת מְקַטֶּפֶת תַּחְתֶּיהָ,
הוֹאִיל וּשְׁלָשְׁתָּן עֲסִיקוֹת בּוֹ, וְכֻלָּן חוֹזְרוֹת חֲלִילָה, אֵינוֹ בָא לִידֵי חִמּוּץ. וגם אם החמיץ – אינו נקרא חמץ.
כַּמָּה הִיא שִׁעוּר הָעִסָּה?
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בַּחִטִּין, עַד שְׁלֹשֶׁת קַבִּין,
וּבַשְּׂעוֹרִין, עַד אַרְבַּעַת קַבִּין.
וְכָל זְמַן שֶׁהַאִשָּׁה עֲסוּקָה בּוֹ, אֵינוֹ בָא לִידֵי חִמּוּץ.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר: חִלּוּף הַדְּבָרִים.

ארבעה עשר שחל בשבת

(ט)

אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאוֹפֶה לוֹ מַצָּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת.

(י)

תְּרוּמָה טְהוֹרָה וּטְמֵאָה, מְבַעֲרִין אוֹתָן מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנָּן.

ראו משנה ג, ו. לדעת חכמים מאכיל את תרומת החמץ לבהמה בשבת, או זורה לרוח. ר' מאיר רואה את הביעור כמלאכה האסורה בשבת.

תְּרוּמָה טְהוֹרָה וּטְמֵאָה - מְבַעֲרִין בַּשַּׁבָּת.

(יא)
רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, שֶׁאוֹכְלֶיהָ מֻעָטִין,

השוו משנה חגיגה א, ה.
ראב"צ היה, כנראה, כהן. המעשה שהוא מספר מוכיח שאם יש כהנים שיכולים לאכול את התרומה הטהורה – מבערים גם אותה בשבת.

וְחֻלִּין בַּשַּׁבָּת, שֶׁאוֹכְלֵיהֶן מְרֻבִּין,
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: פַּעַם אַחַת בערב פסח שחל בשבת הָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלוֹד,
וּבָא זוֹנָן הַמְּמֻנֶּה וְאָמַר: "הִגִּיעַ עֵת לְבַעֵר הֶחָמֵץ."
הָלַכְתִּי אֲנִי וְאַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וּבִעַרְנוּ אֶת הֶחָמֵץ. אכלנו אותו – גם את התרומה.

ביטול החמץ

(יב)
אֵי זֶה "צוֹפֶה"? - הָרוֹאֶה וְאֵינוֹ מַפְסִיק.

ראו משנה ג, ח. אין מדובר דווקא בהר הצופים, אלא בכל מקום שממנו ניתן לצפות בירושלים.
ראו מכילתא דרשב"י יג, ז: "ולא יראה לך חמץ – בטל בלבבך. מכאן אתה אומר וכו'."
הביטול אינו בבשר הקדשים אלא דווקא בחמץ.
רשב"א מרחיב את המונח במשנה "לשבות שביתת הרשות" לכל סעודה שאינה מצווה.

מִכָּן אַתָּה אוֹמֵר, הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלוֹכַל סְעוֹדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו,
וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
אִם יֵשׁ לוֹ שָׁהוּת כְּדֵי שֶׁיַּחְזֹר, חוֹזֵר,
וְאִם לָאו, אֵין חוֹזֵר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: כָּל סְעוֹדָה שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם מִצְוָה, אֵין חָבֵר רַשַּׁי לֹאכַל הֵימֶנָּה.

(יג)
אִם עִבֵּר אֶת הַצּוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ,

אם הלך עם בשר קודש ולא עבר את הצופים – יכול לחזור או לשרוף במקומו. אבל אם כדי לחזור עליו לעבור במקום שאינו רואה את העיר – לא יחזור. והשוו משנה ז, ח לגבי שריפת הנותר.

וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
הָוֵי, לֹא אָמְרוּ 'לַחֲזֹר' אֶלָּא לְהָקֵל עָלָיו.
עַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין?
בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: עַד כִּשְׁנֵי בֵיצִים.
וְלֹא מָצִינוּ לוֹ חָבֵר.
רָצָה לְשָׂרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי עַצְמוֹ, אוֹ עַל גַּגּוֹ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

מנהג המקום

(יד)
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר אֶת הַקִּדּוּשִׁין, כספי הקידושין, אם הכלה מתה לפני הנישואין מַחְזִיר.

הברייתא מוסיפה עוד דברים התלויים במנהג, בנוסף למנויים במשנה פ"ד חטיבה I.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר, אֵין מַחְזִירִין.

(טו)
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׁוֹת מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, לאחר הקבורה עוֹשִׂין.

המעמד והמושב תלויים במנהג, אבל המנהג הזה מחוייב להיות שבע פעמים.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׁוֹת, אֵין עוֹשִׂין.
אֵין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב פָּחוּת מִשִּׁבְעָה פְּעָמִים.

(טז)

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאֹל שְׁלוֹם אֲבֵלִים בַּשַּׁבָּת, שׁוֹאֲלִין.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל, אֵין שׁוֹאֲלִין.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִהְיוֹת אֲבֵלִים הוֹלְכִין לְאַחַר הַמִּטָּה, של הנפטר ולא לפניה הוֹלְכִין.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֵילֵךְ, אֵין הוֹלְכִין.

(יז)
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר לֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין.

ראו משנה ד, ד. רשב"א טוען ששני המנהגים, להדליק ושלא להדליק, הם משום האיסור בתשמיש המיטה. ואין הכרח בדבר.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּפָנְדְּקָאוֹת וּבְבֵית הַמַּיִם. שירותים
כְּשֶׁאָמְרוּ 'מַדְלִיקִין', וּכְשֶׁאָמְרוּ 'אֵין מַדְלִיקִין'
לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הֶרְגֵּל דָּבָר אַחֵר.

(יח)
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׁוֹת מְלָאכָה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין.

בנוסף למנהגים השנויים במשנה (ד, א, ושם ה), שביניהם יש היתר מלאכה כללי עד חצות היום, מובא כאן גם מנהג להגביל את היתר המלאכה הזה לגידולי קרקע.
ראו משנה ד, ה-ו: ר' אליעזר כבית שמאי ור' יהודה כבית הלל.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׁוֹת, אֵין עוֹשִׂין.
מֵאֵמָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בִּמְלָאכָה?
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מֵאוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁתָּנֵץ הַחַמָּה.
אָמַר רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ מֻתָּר?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: הוּא יוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ, שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בֶּחָמֵץ, וּמִקְצָתוֹ מֻתָּר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ
'אֵין עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת',
שָׁלֹשׁ אֻמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין: הַחַיָּטִין וְהַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין.
הַחַיָּטִין, שֶׁכֵּן הֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ בַּמּוֹעֵד.
הַסַּפָּרִין, שֶׁכֵּן נָזִיר וּמְצֹרָע, וּמִי שֶׁעָלְתָה לוֹ מַכָּה בְּרֹאשׁוֹ, מְסַפְּרִין בַּמּוֹעֵד.
הַכּוֹבְסִין, שֶׁכֵּן הַבָּאִין מֵחוֹף הַיָּם וּמִמְּדִינַת הַיָּם מְכַבְּסִין
רַבִּי יוֹסֵה בֵּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרַצְעָנִין,
שֶׁכֵּן עוֹלֵי רְגָלִים מְתַקְּנִין מַנְעָלֵיהֶן וְסַנְדָּלֵיהֶן בַּמּוֹעֵד.

זֶבֶל שֶׁבָּאֶמְצַע, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ לַצְּדָדִין,

ראו משנה ד, ז: מדובר בזבל שמתחת הבהמה בחול המועד.

שֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.

(יט)

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, שְׁלֹשָׁה כִרְצוֹן חֲכָמִים, וּשְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.
אֵלּוּ כִרְצוֹן חֲכָמִים:
מַרְכִּיבִין דְקָלִים בְּעַרְבֵי פְסָחִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין לִפְנֵי הָעֹמֶר.
וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים:
מַתִּירִין גְּוָזִיּוֹת  פירות השקמה והחרוב, הצומחים מן הגזע שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין נְשָׁרִים  פירות שנשרו מן העץ בַּשַּׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם כִּרְצוֹן חֲכָמִים הֵן עוֹשִׂין, יְהוּ כָּל אָדָם עוֹשִׂין כֵּן!

ראו משנה ד, ח.
ר' יהודה טוען שגם שלושת הדברים הראשונים לא היו לרצון חכמים, אלא שלא מיחו בידי אנשי יריחו, כבמשנה.

אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, מִחוּ בְיָדָן, וּשְׁלֹשָׁה, לֹא מִחוּ בְיָדָן.
אֵלּוּ שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָן:
מַרְכִּיבִין דְקָלִים בְּעַרְבֵי פְסָחִים, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְגוֹדְשִׁין וְקוֹצְרִין לִפְנֵי הָעֹמֶר,
וְלֹא מִחוּ בְיָדָן.
אֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְיָדָן:
מַתִּירִין גְּוָזִיּוֹת שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין נְשָׁרִים בַּשַּׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק.
כֵּיצַד "כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע"? אוֹמֵר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יי אֱלֹהֵינוּ, יי אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים:

הביטוי "כורכין" מתפרש כ"אומרים ברצף", ונחלקו מה היה רצוף.
הביטוי "ברוך שם כבוד" וכו' אינו פסוק, ולכן לא אמרו אותו.

"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֵד."

(כ)

כֵּיצַד "נוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק"?
לֹא הָיוּ נוֹתְנִין אֶלָּא לַלֶּפֶת וְלַקַּפְלוֹט, kephalotós: כרתי בעל ראש מִפְּנֵי שֶׁלְּקִיטָתָן כְּאֶחָד.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף לַכְּרוּב.

אחד התנאים למתן פאה הוא שלקיטתו כאחד, כלומר ההבשלה היא בבת אחת, וראו פאה א, ד. חכמים הוסיפו גם את התנאי "מכניסו לקיום", שאינו מתקיים בירקות, ומיחו ביד אנשי יריחו שהחמירו על עצמם, כי התוצאה היא שהעניים אוכלים טבל.
הסיפור על בנו של בן בוהין משקף שינוי שחל בעניין הפרשת הפאה מהירק, שבו העדיף הבן את דברי חכמים, בניגוד לאביו. הברייתא מדגישה בסיפור שאין הבן, כמייצג את החכמים, מפגין צרות עין אלא משמעת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ שֶׁלְּבֶן בּוֹהַיִן,
שֶׁנָּתַן אָבִיו פֵּאָה לַלֶּפֶת, וּבָא וּמָצָא עֲנִיִּים עַל פֶּתַח גִּנָּתוֹ.
אָמַר לָהֶם: "בָּנַי! לֹא נָחוּשׁ לְדִבְרֵי חֲכָמִים?
הַשְׁלִיכוּ מַה שֶּׁבְּיֶדְכֶם!"
וְהִשְׁלִיכוּ מַה שֶּׁבְּיָדָן, וְנָתַן לָהֶם כִּפְלַיִם בַּמַּעֲשֵׂר.
וְלֹא שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה, אֶלָּא שֶׁחָשׁ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.

(כא)

כֵּיצַד "אוֹכְלִין נְשָׁרִים בַּשַּׁבָּת"?

שֶׁהָיוּ פּוֹתְחִין גַּגּוֹתֵיהֶן וּפַרְדְּסוֹתֵיהֶן לָעֲנִיִּים שֶׁהָיוּ בִּשְׁנֵי בַצָּרוֹת,

גם כאן מתפרש המנהג של אנשי יריחו כהחמרה לטובת העניים, וגם כאן מיחו בידם חכמים.

וְהָיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין וְאוֹכְלִין נְשָׁרִים מִתַּחַת תְּמָרִים בַּשַּׁבָּת.

(כב)
כֵּיצַד "מַתִּירִין גְּוָזִיּוֹת שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ"?

אנשי יריחו נסו להלחם בבעלי הזרוע שמתוארים בתוספתא מנחות יג, ד.
השוו משנה מעילה ג, ז, שלדעת חכמים אין נהנים, אבל אין ההנאה במקרה כזה נחשבת מעילה.

אָמְרוּ לָהֶם חכמים לאנשי יריחו אי אַתֶּם מוֹדִים לָנוּ שֶׁגִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ אֲסוּרִין?
אָמְרוּ לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהִקְדִּישׁוּ, לֹא הִקְדִּישׁוּ אֶלָּא קוֹרוֹת עַצְמָן,
מִפְּנֵי שֶׁבַּעֲלֵי אֶגְרוֹף בָּאִין וְנוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ.