משנה חגיגה ב


חגיגה פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק שני ("אין דורשין") · >>

פרקי מסכת חגיגה: א ב ג

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

אין דורשין בעריות בשלשה.

ולא במעשה בראשית בשנים.

ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.

וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם.

משנה ב

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך.

יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, נתאי הארבלי אומר לסמוך.

יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך.

שמעיה אומר לסמוך. אבטליון אומר שלא לסמוך.

הלל ומנחם לא נחלקו.

יצא מנחם, נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך.

הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.

משנה ג

בית שמאי אומרים, מביאין שלמים ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות.

ובית הלל אומרים, מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם.

משנה ד

עצרת שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים, יום טבוח אחר השבת.

ובית הלל אומרים, אין יום טבוח (אחר השבת).

ומודים שאם חל להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת, ואין כהן גדול מתלבש בכליו, ומותרין בהספד ותענית, שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת.

משנה ה

נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה.

ולקודש, מטבילין.

ולחטאת, אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.

משנה ו

הטובל לחולין והוחזק לחולין, אסור למעשר.

טבל למעשר והוחזק למעשר, אסור לתרומה.

טבל לתרומה, והוחזק לתרומה, אסור לקודש.

טבל לקודש והחזק לקודש, אסור לחטאת.

טבל לחמור, מותר לקל.

טבל ולא הוחזק, כאלו לא טבל.

משנה ז

בגדי עם הארץ מדרס לפרושין.

בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה.

בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.

בגדי קודש מדרס לחטאת.

יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהנה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.

(א)

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה,

וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם.
וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם:
  1. מַה לְּמַעְלָה,
  2. מַה לְּמַטָּה,
  3. מַה לְּפָנִים,
  4. וּמַה לְּאָחוֹר.
וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:
(ב)

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ,

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמֹךְ.
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ,
נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמֹךְ.
יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ,
שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמֹךְ.
שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמֹךְ,
אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ.
הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ.
יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי.
שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ,
הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמֹךְ.
הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים,
וּשְׁנִיִּים לָהֶם – אֲבוֹת בֵּית דִּין:
(ג)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם,
אֲבָל לֹא עוֹלוֹת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת,
וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:
(ד)

עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.
[נ"א: אֵין לָהּ יוֹם טְבוֹחַ].
וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת;
וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו,
וּמֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית;
שֶׁלֹּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת:
(ה)

נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְחֻלִּין וּלְמַעֲשֵׂר וְלִתְרוּמָה.

וְלַקֹּדֶשׁ, מַטְבִּילִין;
וְלַחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גּוּפוֹ:
(ו)

הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין וְהֻחְזַק לְחֻלִּין, אָסוּר לְמַעֲשֵׂר.

טָבַל לְמַעֲשֵׂר וְהֻחְזַק לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לִתְרוּמָה.
טָבַל לִתְרוּמָה וְהֻחְזַק לִתְרוּמָה, אָסוּר לְקֹדֶשׁ.
טָבַל לְקֹדֶשׁ וְהֻחְזַק לְקֹדֶשׁ, אָסוּר לְחַטָּאת.
טָבַל לֶחָמוּר, מֻתָּר לַקַּל.
טָבַל וְלֹא הֻחְזַק, כְּאִלּוּ לֹא טָבַל:
(ז)

בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לִפְרוּשִׁין.

בִּגְדֵי פְּרוּשִׁין, מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לְקֹדֶשׁ.
בִּגְדֵי קֹדֶשׁ מִדְרָס לְחַטָּאת.
יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לְקֹדֶשׁ.
יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו,
וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לְחַטָּאת:


נוסח הרמב"ם

(א) אין דורשין -

בעריות - בשלשה.
ולא במעשה בראשית - בשנים.
ולא במרכבה - ביחיד,
אלא אם כן - היה חכם, ומבין מדעתו.
וכל המסתכל - בארבעה דברים,
רתוי לו - כאילו לא בא לעולם,
מה למעלן, מה למטן,
מה לפנים, מה לאחור.
וכל שלא חס - על כבוד קונו,
רתוי לו - כאילו לא בא לעולם.


(ב) יוסף בן יועזר אומר: שלא לסמוך.

יוסף בן יוחנן אומר: לסמוך.
יהושע בן פרחיה אומר: שלא לסמוך.
ניתאי הארבלי אומר: לסמוך.
יהודה בן טבאי אומר: שלא לסמוך.
שמעון בן שטח אומר: לסמוך.
שמעיה אומר: לסמוך.
אבטליון אומר: שלא לסמוך.
הלל, ומנחם - לא נחלקו.
יצא מנחם - ונכנס שמאי.
הלל אומר: לסמוך.
שמאי אומר: שלא לסמוך.
הראשונים - היו נשיאים.
והשנים - אבות בית דין.


(ג) בית שמאי אומרין:

מביאין שלמים - ואין סומכין עליהן,
אבל - לא עולות.
בית הלל אומרין:
מביאין שלמים ועולות - וסומכין עליהן.


(ד) עצרת - שחלה להיות ערב שבת,

בית שמאי אומרין:
יום טבוח לאחר שבת.
בית הלל אומרין:
אין לה יום טבוח.
מודים - שאם חלה להיות בשבת,
שיום טבוח לאחר שבת.
ואין כוהן גדול - מתלבש בכליו.
ומותרים - בספד ובתענית,
שלא לקיים את דברי האומרים - עצרת לאחר שבת.


(ה) נוטלין לידים -

לחולין, ולמעשר, ולתרומה.
ולקודש - מטבילין.
ולחטאת -
אם נטמאו ידיו - נטמא גופו.


(ו) טבל לחולין -

הוחזק לחולין, ואסור למעשר.
טבל למעשר -
הוחזק למעשר, ואסור לתרומה.
טבל לתרומה -
הוחזק לתרומה, ואסור לקודש.
טבל לקודש -
הוחזק לקודש, ואסור לחטאת.
טבל לחמור - מותר לקל.
טבל - ולא הוחזק,
כאילו לא טבל.


(ז) בגדי עם הארץ - מדרס לפרושים.

בגדי פרושים - מדרס לאוכלי תרומה.
בגדי אוכלי תרומה - מדרס לקודש.
יוסף בן יועזר,
היה חסיד שבכהונה,
והיתה מטפחתו - מדרס לקודש.
יוחנן בן גודגדה,
היה אוכל בטהרת הקודש - כל ימיו,
והיתה מטפחתו - מדרס לחטאת.


פירושים