משנה בבא קמא ט
בבא קמא פרק ט', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר נזיקין • מסכת בבא קמא • פרק תשיעי ("הגוזל עצים") • >>
פרקי מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים -- משלם כשעת הגזילה.
גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה -- משלם דמי פרה העומדת לילד, דמי רחל העומדת ליגזז.
גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה, משלם כשעת הגזילה.
זה הכלל, כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה.
גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו, משלם כשעת הגזילה.
רבי מאיר אומר, בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך.
גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלם כשעת הגזילה.
מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהיתה יוצאת ליסקל, אומר לו הרי שלך לפניך.
נתן לאומנין לתקן, וקלקלו, חייבין לשלם.
נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקלקל, חייב לשלם.
והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושבר את האבנים או שהזיק, חייב לשלם.
היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר, פטור.
ואם מחמת המכה, חייב.
הנותן צמר לצבע, והקדיחתו יורה, נותן לו דמי צמרו.
צבעו כאור, אם השבח יותר על היציאה, נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח.
לצבוע לו אדום, וצבעו שחור, שחור, וצבעו אדום, רבי מאיר אומר, נותן לו דמי צמרו.
רבי יהודה אומר, אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח.
הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפילו למדי.
לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן לשליח בית דין.
ואם מת, יחזיר ליורשיו.
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן, אינו צריך לילך אחריו.
נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן, צריך לילך אחריו.
נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש, הרי זה משלם חומש על חומש, עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה.
וכן בפקדון, שנאמר (ויקרא ה, כא): בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם.
היכן פקדוני? אמר לו: אבד.
משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שאכלו, משלם קרן.
הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם.
היכן פקדוני? אמר לו: נגנב.
משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל.
הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם.
הגוזל את אביו ונשבע לו, ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו.
ואם אינו רוצה, או שאין לו, לווה ובעלי חוב באים ונפרעים.
האומר לבנו, קונם אי אתה נהנה משלי, אם מת, יירשנו.
בחייו ובמותו, אם מת, לא יירשנו, ויחזיר לבניו או לאחיו.
ואם אין לו, לווה, ובעלי חוב באין ונפרעים.
הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר (במדבר ה, ח): ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב ליי לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו.
היה מעלה את הכסף ואת האשם, ומת, הכסף ינתן לבניו, והאשם ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.
נתן הכסף לאנשי משמר, ומת, אין היורשים יכולין להוציא מידם, שנאמר (שם, י): איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה, יצא.
אשם ליהויריב וכסף לידעיה, אם קיים האשם, יקריבוהו בני ידעיה, ואם לאו, יחזור ויביא אשם אחר.
שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו, יצא; הביא אשמו עד שלא הביא גזילו, לא יצא.
נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אין החומש מעכב.
הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים,
- צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים,
- מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
- צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים,
- גָּזַל פָּרָה מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה,
- רָחֵל טְעוּנָה וּגְזָזָהּ,
- מְשַׁלֵּם דְּמֵי פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד,
- דְּמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִגָּזֵז.
- רָחֵל טְעוּנָה וּגְזָזָהּ,
- גָּזַל פָּרָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ וְיָלְדָה,
- רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ וּגְזָזָהּ,
- מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
- רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ וּגְזָזָהּ,
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל הַגַּזְלָנִים,
- מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה:
- כָּל הַגַּזְלָנִים,
גָּזַל בְּהֵמָה וְהִזְקִינָה,
- עֲבָדִים וְהִזְקִינוּ,
- מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
- עֲבָדִים וְהִזְקִינוּ,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- בַּעֲבָדִים,
- אוֹמֵר לוֹ: "הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ".
- בַּעֲבָדִים,
- גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק,
- פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ,
- יַיִן וְהֶחֱמִיץ,
- מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
- מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל,
- תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת,
- חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח,
- בְּהֵמָה וְנֶעֶבְדָה בָהּ עֲבֵרָה,
- אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
- אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לִסָּקֵל,
- אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ:
נָתַן לְאֻמָּנִין לְתַקֵּן וְקִלְקְלוּ,
- חַיָּבִין לְשַׁלֵּם.
- נָתַן לְחָרָשׁ שִׁדָּה, תֵּבָה וּמִגְדָּל לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל,
- חַיָּב לְשַׁלֵּם.
- וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל,
- וְשִׁבֵּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק,
- חַיָּב לְשַׁלֵּם.
- הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר,
- פָּטוּר;
- וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה,
- חַיָּב:
- וְשִׁבֵּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק,
הַנּוֹתֵן צֶמֶר לְצַבָּע,
- וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה,
- נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.
- וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה,
- צְבָעוֹ כָּאוּר,
- אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה,
- נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה;
- וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח,
- נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.
- אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה,
- לִצְבֹּעַ לוֹ אָדֹם, וּצְבָעוֹ שָׁחֹר,
- שָׁחֹר, וּצְבָעוֹ אָדֹם,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה,
- נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה;
- וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח,
- נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח:
- אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה,
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ,
- יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדַי.
- לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ;
- אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.
- וְאִם מֵת, יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו:
נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ,
- מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ,
- מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִפָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן,
- אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו.
- נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן,
- מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן,
- מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן,
- צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו:
נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ,
- הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ,
- עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַקֶּרֶן פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה.
- וְכֵן בְּפִקָּדוֹן;
- שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר" (ויקרא ה);
- הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם.
- הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?
- אָמַר לוֹ: אָבַד.
- מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי! וְאָמַר: אָמֵן,
- וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ,
- מְשַׁלֵּם קֶרֶן.
- הוֹדָה מֵעַצְמוֹ,
- מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:
הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?
- אָמַר לוֹ: נִגְנַב.
- מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי! וְאָמַר: אָמֵן,
- וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ,
- מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל.
- הוֹדָה מֵעַצְמוֹ,
- מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:
הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו, וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת,
- הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו.
- וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ,
- לֹוֶה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים:
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: קוֹנָם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי,
- אִם מֵת, יִירָשֶׁנּוּ.
- בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ,
- אִם מֵת, לֹא יִירָשֶׁנּוּ,
- וְיַחֲזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו.
- וְאִם אֵין לוֹ,
- לֹוֶה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים:
- אִם מֵת, לֹא יִירָשֶׁנּוּ,
הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת,
- הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים, וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה):
- "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו,
- הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' – לַכֹּהֵן,
- מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו".
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה):
- הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וּמֵת,
- הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו,
- וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,
- וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:
נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וּמֵת,
- אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
- נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב וְאָשָׁם לִידַעְיָה,
- יָצָא.
- אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה,
- אִם קַיָּם הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְּנֵי יְדַעְיָה;
- וְאִם לֹא, יַחֲזִיר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר.
- שֶׁהַמֵּבִיא גְּזֵלוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, יָצָא;
- הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְּזֵלוֹ, לֹא יָצָא.
- נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ,
- אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:
נוסח הרמב"ם
(א) הגוזל עצים - ועשאן כלים,
- צמר - ועשאן בגדים,
- משלם כשעת הגזילה.
- צמר - ועשאן בגדים,
גזל פרה מעוברת - וילדה,
- ורחל טעונה - וגזזה,
- משלם דמי פרה העומדת לילד,
- ודמי רחל טעונה להגזז.
- ורחל טעונה - וגזזה,
- גזל פרה, ועברה אצלו - וילדה,
- רחל, ונטענה אצלו - וגזזה,
- משלם כשעת הגזילה.
- רחל, ונטענה אצלו - וגזזה,
- זה הכלל -
- כל הגזלנין - משלמין כשעת הגזילה.
(ב) גזל בהמה - והזקינה,
- עבדים - והזקינו,
- משלם כשעת הגזילה.
- רבי מאיר אומר:
- יאמר לו בעבדים - הרי עבדך לפניך.
- עבדים - והזקינו,
- גזל מטבע - ונסדק,
- פירות והרקיבו, יין והחמיץ,
- משלם כשעת הגזילה.
- פירות והרקיבו, יין והחמיץ,
- מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת,
- חמץ - ועבר עליו הפסח,
- בהמה - ונעברה בה עבירה,
- או שנפסלה מעל גבי המזבח,
- או שהיתה יוצאה ליסקל,
- אומר לו: הרי שלך לפניך.
(ג) נתן לאומנין לתקן,
- וקילקלו - חייבין לשלם.
- נתן לחרש, שידה תיבה ומגדל לתקן,
- וקילקל - חייב לשלם.
- הבנאי, שקיבל עליו את הכותל לסותרו,
- ושיבר את האבנים, או שהזיק - חייב לשלם.
- היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר - פטור,
- ואם מחמת המכה - חייב.
(ד) הנותן צמר לצבע,
- והקדיחתו יורה - נותן לו דמי צמרו.
- צבעו כעור -
- אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את ההוצאה,
- ואם ההוצאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.
- לצבוע לו אדום - וצבעו שחור,
- שחור - וצבעו אדום,
- רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו.
- רבי יהודה אומרף
- אם השבח יתרה על ההוצאה - נותן לו את ההוצאה,
- ואם ההוצאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.
- שחור - וצבעו אדום,
(ה) הגוזל את חברו שוה פרוטה,
- ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפילו למדי.
- לא יתן לא לבנו, ולא לשלוחו,
- אבל נותן הוא - לשלוח בית דין.
- ואם מת - יחזיר ליורשיו.
(ו) נתן לו את הקרן - ולא נתן לו את החומש,
- מחל לו על הקרן - ולא מחל לו על החומש,
- מחל לו על זה ועל זה - חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן,
- אינו צריך לילך אחריו.
- נתן לו את החומש - ולא נתן לו את הקרן,
- מחל לו על החומש - ולא מחל לו על הקרן,
- מחל לו על זה ועל זה - חוץ משוה פרוטה בקרן,
- הרי זה צריך לילך אחריו.
(ז) נתן לו את הקרן - ונשבע לו על החומש,
- הרי זה משלם חומש על חומש,
- עד שיתמעט הקרן - משוה פרוטה.
- וכן בפיקדון, או בתשומת יד,
- או בגזל, או עשק את עמיתו,
- או "מצא אבידה, וכיחש בה, ונשבע על שקר" (ויקרא ה כא-כב),
- הרי זה משלם קרן, וחומש, ואשם.
[ח] *הערה 1: איכן פקדוני - ואמר לו אבד,
- משביעך אני - ואמר אמן,
- והעדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן.
- ואם הודה מעצמו - משלם קרן, וחומש, ואשם.
- משביעך אני - ואמר אמן,
(ח) [ט] איכן פקדוני - ואמר לו נגנב,
- משביעך אני - ואמר אמן,
- והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל,
- ואם הודה מעצמו - משלם קרן, וחומש, ואשם.
- משביעך אני - ואמר אמן,
(ט) [י] הגוזל אביו, ונשבע לו - ומת,
- הרי זה משלם קרן, וחומש - לבניו או לאחיו.
- ואם אינו רוצה, או שאין לו -
- לווה - ובעלי החוב באים ונפרעים.
(י) [יא] האומר לבנו - קונם שאי אתה נהנה לי,
- אם מת - יירשנו.
- בחייו ובמותו -
- אם מת - לא יירשנו, ויתן לבניו ולאחיו.
- ואם אינו רוצה, או שאין לו -
- לווה - ובעלי החוב באים ונפרעים.
(יא) [יב] הגוזל את הגר, ונשבע לו - ומת,
- הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח,
- שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו" (במדבר ה ח) וכו'.
- היה מעלה את הכסף, ואת האשם - ומת,
- הכסף - ינתן לבניו,
- והאשם - ירעה עד שיסתאב,
- וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.
(יב) נתן את הכסף לאנשי משמר - ומת,
- אין היורשין יכולין להוציא מידם,
- שנאמר: "איש אשר יתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה י).
[יג] נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה - יצא.
- אשם ליהויריב, וכסף לידעיה -
- אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה,
- ואם לאו - יחזור, ויביא אשם אחר.
- שהמביא גזלו עד שלא יביא אשמו - יצא,
- אשמו עד שלא יביא גזלו - לא יצא.
- נתן את הקרן, ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב.
הערות
- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה בבא קמא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב