ביאור:בבלי נזיר דף נ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נזיר:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אמר רבי יוסי: יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק - תורה מה תהא עליה?
אמר רבי יוסי: לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר.
ועדיין יאמר: על אבר ממנו מגלח [1], על כולו לא כל שכן?
אלא [2] כדאמר רבי יוחנן: לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין [3] - הכא נמי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין [4].
רבא אמר: לא נצרכה אלא [5] לרוב בניינו, ולרוב [6] מניינו [7] [8]שאין בהן רובע [9] עצמות [10].
על כזית מת ועל כזית נצל:
ואיזהו 'נצל'? [11]
בשר המת שקרש [12], ומוהל שהרתיח [13].
היכי דמי?
אילימא דלא ידעינן דדידיה הוא [14] - כי קרש מאי הוי [15]? אלא דידעינן דדידיה הוא [16] אף על גב דלא קרש [17]?
אמר רבי ירמיה: בסתם [18]: [19] אי קרש - מוהל הוא [20]; [21] לא קרש - דלמא כיחו וניעו הוא [22]
תוד"ה א"ר ירמיה בסתם: כלומר דידעינן דבא מזה המת, אבל לא ידעינן: מוהל זה מבשרו? או מכיחו? [אם] קירש - ודאי מוהל הוא הבא מבשר המת, ואי לא קירש - כיחו וניעו הוא; וה"נ יש לפרש גבי הרתיח: דלא ידעינן, וכי הרתיח והעלה רתיחות - ודאי מוהל הבא מהמת הוא, וזהו נצל; לא הרתיח - כיחו וניעו הוא.
בעא מיניה אביי מרבה: יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה?: מי אמרינן [23] גמירי נצל דאתי מאדם [24], אבל [25] דאתי מבהמה לא [26]? או דלמא לא שנא?
הניחא [27] למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר [28], וטומאה קלה עד לכלב [תוספות: פירוש שאר אוכלין שאינן מטמאין אלא כביצה לשאר אוכלין ומשקין ומטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מאכילת כלב; [29]] [אך אינו מטמא אדם וכלים במצב שבין אכילת אדם לאכילת כלב] [30] – שפיר, אלא למאן דאמר טומאה חמורה עד לכלב [31] - מאי איכא למימר [32]? [תוספות: כלומר: לדידיה איכא למיבעי מי הוי של בהמה חשיב כבשר נבלה ומטמאה לאדם במגע ובמשא, שהרי אכתי ראוי לכלב הוא? או לא גמירי נצל בהמה להחשב כבשר ואף על גב דראוי לכלב עפרא בעלמא הוי, ואינו מטמא?]
תא שמע: '[33] המחוהו באור [34] – טמא [35]; [36] בחמה – טהור [37]', ואי סלקא דעתא [38] עד לכלב - אפילו בחמה נמי [39]?
[40]אימת [41] ממחי ליה [42]? בתר דאסרוח בחמה; כיון דאסרח - הוה ליה עפר [43].
תנן [44]: 'כל הנצוק טהור [45], חוץ מדבש הזיפים [46] והצפיחית [47].
[המשך המשנה במכשירין] בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין [48] ושל פול [49] [50], מפני שהיא סולדת לאחוריה [51].
בעי רמי בר חמא: יש נצוק לאוכלין [תוספות: כגון המחה שומן ועירהו לתוך אוכלין טמאים, [52]]? או אין נצוק לאוכלין [53]?: מי אמרינן [54] משום דאית בהו רירי [55], והני [56] לית בהו רירי [57]? [תוספות: מי אמרינן אינון משום דאית בהו רירי פירוש דבש הזיפים והצפיחית אמרו חכמים דהוו חיבור משום דאית בהו רירי, כלומר: שהן סולדים לאחוריהם ואף על גב דפליגי אמקפה של גריסין דאית להו רירי לא חשיב לתנא קמא, ובית שמאי סברי אף על גב דלית להו כולי האי רירי חשיבי לחבר העליון לתחתון ושאר אוכלין לית בהו רירי והלכך לא שייך בהו נצוק?] או דלמא [58] משום דסמיכין הוא [59], והכא הא סמיכין [60]? [תוספות: או דלמא טעמא דתנא קמא משום דסמיכין משום שהם עבים ושאר אוכלים נמי סמיכין? [61]]
אמר רבא: תא שמע [תוספתא אהלות פ"ד מ"ג [צוקרמאנדל]]: 'חלב המת שהוא שלם [62], והתיכו [63] – [64]טמא; היה מפורד [65], והתיכו [66] – טהור [67]' ואי סלקא דעתך 'אין נצוק לאוכלין' - [68] שלם והתיכו [69] נמי ליטהר [70]? [71]!
אמר רבי זירא: [72], [73] אנא ומר בריה דרבינא תרגימנא: הכא במאי עסקינן? - כגון [74] דבהדי דמרתח ליה [75] סליק עמודא דנורא לפומיה דמנא [76] וקרש [77] דאיתיה כולא גבי הדדי [78].
אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע: בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהן סולדין לאחוריהן [וחכמים אינם חולקים בסברא של סמיכין] [79]!
מידי איריא [80]!
[ורב אשי מסביר:] התם [דבש הזיפים וצפיחית] - משום דסמיכין, הכא [מקפה גריסין ופול] משום רירי [81].
לישנא אחרינא: תא שמע בית שמאי אומרים כו' מפני שהן סולדין לאחוריהן אלמא דלא הוה טעמא דנצוק אלא משום דאית ביה רירי, וגבי שאר אוכלין - הואיל דלית בהו רירי - לא הוי נצוק!
מידי איריא לעולם אימא לך יש נצוק לאוכלין וכי קא מיבעיא לן אליבא דרבנן, והכי קמיבעיא לן: טעמייהו דרבנן דאמרי דהוי נצוק גבי דבש הזיפים - טעמא משום דסמיכין, והלכך כל אוכלין דסמיכין כגון עדשים אית להו נצוק, אבל אליבא דב"ש לא מיבעיא לן דאינהו לא אמרי דהוי נצוק, אלא משום רירי - ואילו שאר אוכלין דלית להו רירי - לא איצטריך לן למישאל!
ועל מלא תרווד רקב:
וכמה שיעורו?
חזקיה אמר: מלא פיסת היד [82].
רבי יוחנן אמר: מלא חפניו [83].
תניא [תוספתא כלים בבא מציעא פ"ז מ"א [צוקרמאנדל]]: מלא תרווד רקב שאמרו - ישנן מעיקרי [גירסת הגר"א: מקשרי] אצבעות ולמעלה - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: מלא חפניו; בשלמא רבי יוחנן, הוא דאמר כרבנן, אלא חזקיה – כמאן? לא כרבי מאיר ולא כרבנן!?
אמרי: מלא פיסת היד ומלא קשרי אצבעותיו למעלה - חד שיעורא הוא.
אמר ליה רב שימי בר אדא לרב פפא: ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה [84] – לראש [85]? דלמא למטה מדידיה [86], דהוה ליה מלא פיסת היד [87] [ו'למעלה' פירושו: בכוון הגוף, כגון שהיד נחה בצד הגוף כשהאדם עומד]?
תיקו.
הערות
עריכה- ^ ובלבד שיהא עליו בשר כראוי ואף על פי שאין עליו כזית בשר
- ^ כי אמר רבי מאיר דעל מת מגלח - כי ההיא
- ^ ובמסכת חולין קאי
- ^ יפה יפה אמר רבי מאיר דמיטמא, ואף על פי שאין עליו בשר
- ^ כי אמר רבי מאיר
- ^ או ברוב
- ^ שאין עליהן כזית בשר
- ^ ו
- ^ הקב
- ^ דאף על גב דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אלא אם כן שיהא בהן רובע עצמות - גבי נזיר הוי חשוב כמת שלם, הואיל דאית ביה רוב בניינו או רוב מניינו, שהוא מיטמא עליו ומגלח עליהם
- ^ נצל - לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא ט)
- ^ שנימוח ואחר כך קרש
- ^ שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש על ידי רתיחות שהרתיח; דכל הני נצל - כבשר המת דמי ונזיר מגלח עליו
- ^ אי ההיא משקה דקרש הוי מן המת, כלומר: דידעינן ודאי דלאו ממת הוא
- ^ אמאי מיטמא הא ידעינן דלאו ממת הוא
- ^ ואי מן המת הוא בודאי
- ^ אמאי לא מטמא
- ^ כלומר ספוקי מספקא לן אי דמת הוי אי לא
- ^ הלכך
- ^ ודאי מגופיה של מת הוא ולא כיחו וניעו
- ^ ואי
- ^ דהא ליכא כיחו וניעו במת טמא, דכל המשקים היוצאים ממת טהורין חוץ מן הדם
- ^ כי
- ^ מטמא
- ^ נצל
- ^ לא מטמא כנבלה
- ^ דלא איצטריך ליה למיבעי אית ליה נצל או לא
- ^ כלומר: דטומאת נבלה [תוספות: לטמא אדם במגע ובמשא] הוי לעולם כל זמן דחזי לאכילה [תוספות: עד שתפסל מלאכול לגר, כדכתיב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבילה לטמא במגע ובמשא, והכא - כיון שאינה ראויה - לא מטמא, וליכא למיבעי מידי אי יש נצל: דאפילו אם תימצי לומר דיש נצל לבהמה - הכא טהורה, כיון דכבר נפסלה מאכילת גר]
- ^ ומהאי סיומא לא נפקא מידי לסוגיא דידן, אלא אגב רישא נקטיה
- ^ הלכך: כיון דנצל הוא - לא חזי לאכילת אדם לא מטמא
- ^ דטומאה חמורה לעולם הוא עד דמיפסל מאכילת כלב: שאינה מוסרחת כל כך שהכלב אינו רוצה לאוכלה
- ^ הכא מאי? מי אמרינן כיון דאכתי חזי לאכילת כלב - אכתי מטמא כזית נבלה? או דלמא כיון דנמוח - כעפרא בעלמא דמי, ולא מטמא טומאה קלה
- ^ חלב נבלה
- ^ שהתיכו באור
- ^ דעדיין אוכל ראוי הוא
- ^ המחהו
- ^ דפרחה טומאתו
- ^ דיש נצל לבהמה
- ^ ליהוי טמא כי חזר וקרש
- ^ לעולם אימא לך דיש נצל לבהמה, והכא היינו טעמא דכי המחהו בחמה טהור ד
- ^ קא
- ^ חמה
- ^ תו לא חזי אפילו לאכילת כלב, ומשום הכי טהור ואינו מטמא אפילו בטומאה קלה
- ^ התם (מכשירין פ"ה, מ"ט)
- ^ כל משקין שמריקין מכלי אל כלי, אף על פי שנטמא תחתון וקילוח יורד משפה לשפה - לא נעשה חיבור כדי לטמא העליון
- ^ מאותו דבש שהוא עבה, ויכולין לזייפו, [כלומר:] לערב בו משקין אחרים; ו'זיפים' משמע לשון זיוף, כדמפרש במסכת סוטה בפרק בתרא (מח,ב) [אבל כאן מדובר לפני שעירבבו משקין אחרים]
- ^ כמו כצפיחית בדבש (שמות טז לא): ברישקרי"ש בלע"ז [חלות דבש]; והואיל והן [דבש הזיפים במצבו המקורי, והצפיחית] עבין - נעשה תחתון כמו מחובר לעליון, שהקילוח היורד למטה למשקין טמאין [בשעה שהוא פוסק, מתוך שהוא עב, נעשה כחוט [כלומר: הקילוח נעשה כחוט, שניתק,] ועולה אותו ראש של חוט זה, שנגע במשקין טמאים שבתחתון - למעלה, ו]נעשה כולו טמא, ואפילו העליון; אבל דבש שלנו, שאינו עב - הואיל וצלול הוא - ניצוק שבו טהור ככל המשקין
- ^ פולין שנכתשו במכתש ונחלקו לשנים
- ^ של פולין שלמות
- ^ [הם] נצוק
- ^ שבשעה שמריקין אותו מכלי אל כלי, ופוסק את הנצוק - חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו, וכחוזר ונוגע לעליונים דמי - והוו טמאין
- ^ ולרבנן קמיבעיא ליה
- ^ היה מריק מקְפה של עדשים או של אפונים במקום מדרון למעלה, ונטמאו תחתונים בשעת שפיכה - מי הויין העליונים טמאין או לא
- ^ גבי דבש הזיפים וצפיחית מאי טעמא אית בהו נצוק
- ^ דסולדות
- ^ אוכלין
- ^ והויין עליונים טהורים?
- ^ גבי זיפים וצפיחית מאי טעמא נצוק שלהן טמא -
- ^ שהן עבים
- ^ והני נמי סמיכין, וליהוי נצוק שלהן טמא
- ^ אבל לבית שמאי לא קא מיבעיא ליה: דמדקאמר 'מפני שהן סולדין לאחוריהן' אם כן טעמייהו משום רירי.
- ^ ויש בו כזית
- ^ במחבת
- ^ אף על פי שנתגלגל במחבת לא נעשה מפורד, ו
- ^ אותו כזית מן המת
- ^ אף על פי שנתחבר ביחד
- ^ כיון דהוה ליה מפורד מעיקרא - פרחה מיניה טומאה, והאי דהדר חברו ביחד - לא הוי חיבור, דחיבור בידי אדם לא הוי חיבור
- ^ כי הוא
- ^ במחבת
- ^ דכיון דמגלגל ליה מזוית זו לזוית זו - נפרד זה מזה, ולא הוי ביה כזית במכונס; אי נמי לכשהתיכו והריקו מכלי אל כלי - ליהוי כמפורד וליטהר
- ^ אלא לאו, שמע מינה דיש נצוק וחיבור הוא
- ^ לעולם אימא לך אין נצוק לאוכלין
- ^ והא מתניתין דהכא
- ^ שלא הורק מכלי אל כלי ומעולם לא נענעו בכלי כלל
- ^ שהתיכו במחבת במקום אחד ולא נענעו כלל, וההוא חלב - לבהדי דקא מהתך ליה
- ^ ולא [[מגיע] לא להכא ולא להכא, ולא הוי נצוק כלל, דכוליה הוה בהדי הדדי
- ^ במקומו ולא נתפזר לכאן ולא לכאן
- ^ משום הכי טמא
- ^ אלמא דיש נצוק לאוכלין
- ^ כלומר: לעולם אימא לך אין נצוק, והכי הוא דקא מיבעיא ליה [רמי בר חמא]: מי אמרינן דגבי שאר אוכלין כגון עדשים (מי אמרינן) כיון דסמוכות כגון מקפה של גריסין הוי חיבור? או דלמא התם לא הוה טעמא אלא משום דאית ליה רירי במקפה של גריסין
- ^ אבל בשאר אוכלין דלית בהו רירי לא הוה נצוק
- ^ בלא אצבעות
- ^ בהדי אצבעותיו
- ^ דקאמר
- ^ כלפי ראש אצבעותיו קאמר, ומשום הכי מותבת מיניה לחזקיה
- ^ דלמא כלפי פיסת יד הוא דקאמר
- ^ כוותיה דחזקיה, וחזקיה כרבי מאיר