ביאור:בבלי נזיר דף מג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת נזיר: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בבית נמי ^[1] כיון דאעיל ידיה ^[2] איסתאב ^[3], ^[4] כי עייל כולי ^[5] - האי טמא הוא [משנטמא ידו]!?

אלא אמר רבי אלעזר: צירף ידו ^[6] משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא ^[7]; ^[8] וצירף גופו ^[9] - טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו.

^[10]

הא - אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ^[11], ונחית ליה טומאה ^[12]?

אלא אמר רבא: הכניס ידו - משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא; ^[13] הכניס גופו ^[14] - טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ^[15].

והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה!

אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס ^[16] בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה [פתח את התיבה, כגון שהרים את המכסה], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.

מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל [הנכנס] כשהוא [המת, עדיין] גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב [כאשר הנטמא יושב אצל הגוסס], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.

תנו רבנן: ^[17] להחלו - עד שעה שימות (מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום 'לא יחלל' (ויקרא כא יב) עד שעה שימות; והאי קרא קאי בכהן - והוא הדין לנזיר);

רבי אומר (במדבר ו ד: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו) לא יטמא בהם במותם [כי נזר אלקיו על ראשו] - עד שימות' (והאי קרא בנזיר קאי, והוא הדין בכהן).

מאי בינייהו?

אמר רבי יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו (דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות: אף על גב דעסיק ביה - לא הוי מחולל, ולמר מהאי קרא דלהחלו).

ריש לקיש אמר: גוסס איכא בינייהו: למאן דאמר מ'להחלו' - אפילו גוסס ^[18]; למאן דאמר 'במותם' - עד שימות אִין, גוסס לא ^[19].

ולמאן דאמר מ'להחלו' - הכתיב 'במותם'?

מיבעי ליה לכדרבי, דתניא: 'רבי אומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא ^[20] בנגעתם ובזיבתם ^[21]';

ולמאן דאמר 'במותם' - הא מיבעי ליה להאי סברא ^[22]!?

אם כן, לימא קרא 'במות' - מאי 'במותם'? - שמעת מינה תרתי.

ולמאן דאמר 'במותם' - הכתיב 'להחלו'?

'להחלו' - להכי הוא דאתא: במי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל ועומד.

ולמאן דאמר מ'להחלו' ^[23] - הא מיבעי ליה להאי סברא ^[24]!?

אם כן ^[25], לימא קרא 'להחל' ^[26] - מאי 'להחלו' - שמעת מינה ^[27] תרתי.

מיתיבי ^[28]: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ^[29] ואפילו גוסס, ולמאן דאמר מ'להחלו' - ^[30] הא קתני דאינו מטמא ^[31]!?

^[32] לענין טמויי ^[33] - עד דנפקא נפשיה ^[34], ^[35] לענין אתחולי - ^[36] הא איתחיל ^[37]!

תוספות מסכת נזיר דף מג עמוד א ד"ה ומהכא שמעינן - דכהן אינו מוזהר על הגוסס, דקי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש; ומיהו בה"ג גריס אביי במקום רבי יוחנן, ורבא במקום ריש לקיש, ולפ"ז הלכה כרבא לגבי דאביי; [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו, נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס.

עמוד ב

אמר רב חסדא אמר רב: נקטע ראשו של אביו ^[38] - ^[39] אינו מטמא לו.

מאי טעמא?

אמר קרא: [ויקרא כא,א: ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו ^[40] כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ו]לאביו [ולבנו ולבתו ולאחיו] - בזמן שהוא שלם ^[41] ולא בזמן שהוא חסר ^[42].

אמר ליה רב המנונא: אלא מעתה, קאזיל בפקתא ^[43] דערבות ^[44], ופסקוה גנבי לרישיה, הכי נמי דלא ליטמא ליה ^[45]?

אמר ליה: מת מצוה קאמרת ^[46]? ^[47] [ו]השתא יש לומר: באחריני מיחייב ^[48] - באביו לא כל שכן!?

והאי - מת מצוה הוא? והתניא: איזהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין; קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא ^[49]!? .

כיון דקאזיל באורחא - כמי שאין לו קוברים דמי.

מיתיבי: [ספרא פרשת אמור פרשה א משנה יג] ’[ויקרא כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ ִיטַּמָּא - להּ הוא מטמא ^[50] ואינו מטמא לאיבריה ^[51], לפי שאינו מטמא ^[52] לאבר מן החי של אביו ^[53], אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה'; מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה? לאו למימרא דאי מיחסר פורתא? ^[54]?

לא ! ההיא - רבי יהודה היא ^[55], דתניא: רבי יהודה אומר: (ויקרא כא ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש) לָהּ ִיטַּמָּא' - ואינו מיטמא לאבריה [כך הגירסא בספרא], שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא הוא ~~לאבר מן המת~~ 'לעצם כשעורה [בסיפרא, וכן בריב"ן] של אביו.

^[56]

והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב ^[57]: ’[ויקרא כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ ִיטַּמָּא ^[58] ואינו מיטמא לאברים ^[59], פרט לכזית מן המת ^[60], וכזית נצל ^[61] ומלא תרווד רקב; יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה ^[62]? כתיב (ויקרא כא א: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן) ואמרת אליהם [לנפש לא יטמא בעמיו] - הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת ^[63];

הערות עריכה

^ אמאי חייב שתים?! הא לא אתיין בהדדי
^ דאורחיה דאיניש בהכי
^ איטמי ליה, דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי
^ וביאה לא הוי עד
^ גופיה
^ כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה
^ ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי, ואינו חייב אלא אחת, שהרי כבר מחולל ועומד הוא
^ אלא הכא במאי עסקינן -
^ כלומר: שהכניס כל גופו כאחד
^ 'צירף גופו' לאו דוקא, אלא איידי דאמר 'צירף ידו' קאמר 'צירף גופו'.
^ משום דבולט מן הפרצוף, דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא
^ ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי
^ אלא היכי משכחת לה? כגון
^ שנכנס כשהוא זקוף
^ וחייב שתים
^ לבית שבתוכה טומאת מת
^ [(ויקרא כא, ד): לא יטמא בעל בעמיו]
^ קאי ב'לא יחלל': דכיון שהוא גוסס - סופו להיות חלל, דקיימא לן (גיטין דף כח,א) רוב גוססין למיתה וקאמר ד'לא יחלל כו'
^ אבל בגוסס לית לן בה: אינו עובר ב'לא יטמא' לא כהן ולא נזיר
^ בין נזיר בין כהן
^ ואינם עוברים במגע הזב, לא משום 'לא יחלל' ולא משום 'לא יטמא'
^ במותם אין מטמאין, אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם
^ משום גוסס
^ הא אתא נמי להכי: למי שאינו מחולל
^ דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא
^ דמשמע לענין מי שאינו מחולל
^ ומדקאמר 'להחלו'
^ הכי הויא רישא דברייתא ביבמות פרק 'האשה' (קכ,ב)
^ חתוך לאיבריו
^ ואפילו הכי
^ וקשיא לריש לקיש - דמשמע ליה מ'להחלו' דאפילו לגוסס אסור
^ לא קשיא:
^ הוא דלא מטמא
^ ולא כשהוא גוסס
^ אבל
^ מכיון דהוי גוסס
^ קאי בלאו ד'לא יחלל' (ויקרא כא יב)
^ אף על פי שהראש בצד הגוף
^ הואיל וכבר נקטע
^ פסוק ב
^ שלא נתפרדו אבריו זה מזה
^ כגון זה שנקטע ראשו
^ בבקעה
^ שגנבים ולסטין מצוין שם
^ בשביל שהוא חסר
^ ממת מצוה קא מייתית לי
^ שאני התם: כיון דלית בהדיה, אלא הוא לחודיה קאי גביה - כמת מצוה דמי
^ מיטמא, כדאמרינן לקמן: לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה
^ ואילו הוה קורא ליה אב - הא עני ליה איהו, ולא הוי ליה מת מצוה
^ כשהיא שלימה
^ שאם נפרד ממנה אבר - בין בחייה בין במותה - אינו מיטמא לה
^ לא לה ולא על אחד משאר קרובין
^ לפי שאינו יכול להחזירו לכמות שהוא מתחילה; והוא הדין נמי לאבר מן המת; שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש
^ כלומר: דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה, ואפילו הכי היה מותר ליטמא לה - והוא הדין לאביו אף על גב דהוא חסר ואינו שלם, וקשיא לרב חסדא, דהא סתמא לדברי הכל היא
^ דסתם ספרא - רבי יהודה היא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]
^ דתניא והכי גרסינן: ר' יהודה אומר: לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה, לפי שאין אדם מיטמא 'על עצם כשעורה מאביו, אבל הוא חוזר 'על עצם כשעורה מאביו: כלומר: לאיבריו הוא דאינו מיטמא, בין בחייו בין במותו, לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו, לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו; אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה; ואם נחסר הוא - הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה; [ואומר רב חסדא:] ואנא אמינא לה כרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה, דאמרי: כיון שנחסר במקצת - שוב אינו מותר ליטמא בו. וספרים שכתוב בהן ''לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו' - שבשתא היא, מדתני רב כהנא בסמוך: 'אף כל שכל גופו תלוי בו, כגון רוב בנינו ורוב מנינו - הוא דמיטמא, אבל לא לאבר אחד' ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה; ועוד: לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם רבי יהודה הכי, דהא לא קתני לה הכי, אלא כדגרסינן לה אנן: לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו'
^ כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב
^ בגופה שלם
^ ולא לאחד מאבריה
^ שאינו מיטמא לה
^ נצל: ליחה היוצא מן המת, שפורש ממנו; ואין 'נצל' אלא לשון הפרשה, כמו שמתרגמינן 'ויצל אלהים (בראשית לא ט) = ואפרש ה’’ - מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפרק 'כהן גדול ונזיר' (נ,א)
^ הואיל ואתה אומר כן: שאינו מיטמא לאברים
^ דבשדרה ורוב בניינה - כגון שתי שוקיים ירך אחת, וברוב מניינה - כגון קכ"ה איברים הימנה - שיכול ליטמא

[1] אמאי חייב שתים?! הא לא אתיין בהדדי

[2] דאורחיה דאיניש בהכי

[3] איטמי ליה, דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי

[4] וביאה לא הוי עד

[5] גופיה

[6] כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה

[7] ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי, ואינו חייב אלא אחת, שהרי כבר מחולל ועומד הוא

[8] אלא הכא במאי עסקינן -

[9] כלומר: שהכניס כל גופו כאחד

[10] 'צירף גופו' לאו דוקא, אלא איידי דאמר 'צירף ידו' קאמר 'צירף גופו'.

[11] משום דבולט מן הפרצוף, דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא

[12] ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי

[13] אלא היכי משכחת לה? כגון

[14] שנכנס כשהוא זקוף

[15] וחייב שתים

[16] לבית שבתוכה טומאת מת

[17] [(ויקרא כא, ד): לא יטמא בעל בעמיו]

[18] קאי ב'לא יחלל': דכיון שהוא גוסס - סופו להיות חלל, דקיימא לן (גיטין דף כח,א) רוב גוססין למיתה וקאמר ד'לא יחלל כו'

[19] אבל בגוסס לית לן בה: אינו עובר ב'לא יטמא' לא כהן ולא נזיר

[20] בין נזיר בין כהן

[21] ואינם עוברים במגע הזב, לא משום 'לא יחלל' ולא משום 'לא יטמא'

[22] במותם אין מטמאין, אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם

[23] משום גוסס

[24] הא אתא נמי להכי: למי שאינו מחולל

[25] דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא

[26] דמשמע לענין מי שאינו מחולל

[27] ומדקאמר 'להחלו'

[28] הכי הויא רישא דברייתא ביבמות פרק 'האשה' (קכ,ב)

[29] חתוך לאיבריו

[30] ואפילו הכי

[31] וקשיא לריש לקיש - דמשמע ליה מ'להחלו' דאפילו לגוסס אסור

[32] לא קשיא:

[33] הוא דלא מטמא

[34] ולא כשהוא גוסס

[35] אבל

[36] מכיון דהוי גוסס

[37] קאי בלאו ד'לא יחלל' (ויקרא כא יב)

[38] אף על פי שהראש בצד הגוף

[39] הואיל וכבר נקטע

[40] פסוק ב

[41] שלא נתפרדו אבריו זה מזה

[42] כגון זה שנקטע ראשו

[43] בבקעה

[44] שגנבים ולסטין מצוין שם

[45] בשביל שהוא חסר

[46] ממת מצוה קא מייתית לי

[47] שאני התם: כיון דלית בהדיה, אלא הוא לחודיה קאי גביה - כמת מצוה דמי

[48] מיטמא, כדאמרינן לקמן: לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה

[49] ואילו הוה קורא ליה אב - הא עני ליה איהו, ולא הוי ליה מת מצוה

[50] כשהיא שלימה

[51] שאם נפרד ממנה אבר - בין בחייה בין במותה - אינו מיטמא לה

[52] לא לה ולא על אחד משאר קרובין

[53] לפי שאינו יכול להחזירו לכמות שהוא מתחילה; והוא הדין נמי לאבר מן המת; שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש

[54] כלומר: דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה, ואפילו הכי היה מותר ליטמא לה - והוא הדין לאביו אף על גב דהוא חסר ואינו שלם, וקשיא לרב חסדא, דהא סתמא לדברי הכל היא

[55] דסתם ספרא - רבי יהודה היא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]

[56] דתניא והכי גרסינן: ר' יהודה אומר: לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה, לפי שאין אדם מיטמא 'על עצם כשעורה מאביו, אבל הוא חוזר 'על עצם כשעורה מאביו: כלומר: לאיבריו הוא דאינו מיטמא, בין בחייו בין במותו, לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו, לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו; אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה; ואם נחסר הוא - הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה; [ואומר רב חסדא:] ואנא אמינא לה כרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה, דאמרי: כיון שנחסר במקצת - שוב אינו מותר ליטמא בו. וספרים שכתוב בהן ''לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו' - שבשתא היא, מדתני רב כהנא בסמוך: 'אף כל שכל גופו תלוי בו, כגון רוב בנינו ורוב מנינו - הוא דמיטמא, אבל לא לאבר אחד' ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה; ועוד: לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם רבי יהודה הכי, דהא לא קתני לה הכי, אלא כדגרסינן לה אנן: לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו'

[57] כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב

[58] בגופה שלם

[59] ולא לאחד מאבריה

[60] שאינו מיטמא לה

[61] נצל: ליחה היוצא מן המת, שפורש ממנו; ואין 'נצל' אלא לשון הפרשה, כמו שמתרגמינן 'ויצל אלהים (בראשית לא ט) = ואפרש ה’’ - מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפרק 'כהן גדול ונזיר' (נ,א)

[62] הואיל ואתה אומר כן: שאינו מיטמא לאברים

[63] דבשדרה ורוב בניינה - כגון שתי שוקיים ירך אחת, וברוב מניינה - כגון קכ"ה איברים הימנה - שיכול ליטמא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]