ביאור:בבלי נזיר דף ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת נזיר: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ויליף 'ימים' 'ימים' מבתי ערי חומה ^[1]: מה התם י"ב חדש ^[2] - אף כאן י"ב חדש.

רבי נהוראי אומר: מגלח אחת לשלשים יום ^[3].

רבי יוסי אומר: מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני מלכים ^[4] שמגלחים מערב שבת לערב שבת'.

מאי טעמא דרבי? יליף מבתי ערי חומה? והא רבי הוא דאמר ^[5]: ^[6] - אין 'ימים' פחותין משנים ^[7]?

האי גזירה שוה ^[8] - משום כובד גמיר ^[9], ובשני ימים ליכא כובד ^[10].

ואימא שתי שנים ^[11], דכתיב (בראשית מא א) ויהי מקץ שנתים ימים [ופרעה חלם והנה עמד על היאר]?

דנין ימים שאין עמהן שנים מימים שאין עמהן שנים, ואל יוכיח זה שיש עמו שנים.

ואימא שלשים יום ^[12], דכתיב (במדבר יא כ) עד חדש ימים [עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר: למה זה יצאנו ממצרים]?

דנין ימים שאין עמהם חדשים מימים שאין עמהם חדשים, ואל יוכיח זה שיש עמו חדשים;

ואימא מהכא: (שופטים יא מ) מימים ימימה [תלכנה בנות ישראל לְתַנּוֹת לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה] ^[13]?

דנין ימים מימים ואין דנין ימים מ-ימימה.

ומאי נפקא מינה? והא תנא דבי רבי ישמעאל [ספרי מצורע פרשה ז מ"ז]: ושב הכהן (ויקרא יד לט: ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירת הבית) ובא הכהן (ויקרא יד מד: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא) - 'זו היא שיבה זו היא ביאה ^[14]?

הני מילי היכא דליכא דדמי ליה, אבל היכא דאיכא דדמי ליה - מדדמי ליה ילפינן.

איכא דאמרי: ^[15] מנא ידעינן דכל תלתא ירחין חד זימנא? דילמא ארבעה זימני בשתא ^[16]: ^[17] ארבעה ירחין חד זימנא, תרין ירחין בחד זימנא ^[18]? ^[19]

רבי נהוראי אומר: מגלח אחת לשלשים יום - מאי טעמא?

גבי כהנים ^[20] - משום דאיכא כובד ^[21], הכי נמי איכא כובד ^[22].

רבי יוסי אומר: מגלח מערב שבת לערב שבת - מאי ^[23] איכא ביניה לשאר אחוהי ^[24]?!

^[25] יום טוב שחל להיות באמצע שבת, דאחוהי מגלחין - הוא לא מגלח ^[26]; אי נמי לגלוחי מן צפרא דמעלי שבתא: אחוהי מגלחין, איהו לא מגלח עד פניא [לפנות ערב].

^[27]

הני ארבעים שנה ^[28] מאי עבידתייהו ^[29]?

רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: לקץ ארבעים שנה ששאלו להן מלך.

תנא: אותה שנה ששאלו להן מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי. ^[30]

משנה:

סתם נזירות - שלשים יום.

גמרא:

מנהני מילי?

אמר רב מתנא: אמר קרא (במדבר ו ה: כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה) קדוש יהיה [גדל פרע שער ראשו] - 'יהיה' בגמטריא תלתין הוו.

בר פדא אמר: כנגד 'נזיר' 'נזרו' האמורים בתורה ^[31] - שלשים חסר אחת ^[32]

ורב מתנא נמי - נילף מ'נזיר' 'נזרו'?

אמר לך: ההוא לדרשה: (במדבר ו ג) מיין ושכר יזיר [חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל] - לאסור יין מצוה כיין רשות; (במדבר ו ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: איש או אשה) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר [לה’] - מלמד שהנזירות חלה על נזירות ^[33].

עמוד ב

ובר פדא אמר לך: ^[34] ליכא חד מינהון דלאו ^[35] לדרשא? אלא מדההוא למניינא - כולהו נמי למניינא.

תנן סתם נזירות שלשים יום ^[36]; בשלמא לרב מתנא ^[37] ניחא, אלא לבר פדא ^[38] קשיא?

אמר לך בר פדא: איידי דאיכא יום תלתין - דמגלח ומביא קרבנותיו - משום הכי תנא שלשים.

תנן ^[39]: מי שאמר "הריני נזיר" - מגלח יום שלשים ואחד. בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר פדא קשיא?

אמר לך בר פדא: אימא סיפא: אם גילח ליום שלשים - יצא.

אלא: סיפא מסייעא ליה, ^[40] רישא ^[41]- נעשה כאומר "^[42] שלימין" ^[43]; ולרב מתנא קשיא סיפא [גירסת הריב"ן: דתני ד'אם גילח ליום שלשים - יצא – אמר לך רב מתנא: לעולם אין נזירות פחות משלושים יום, והכא מאי טעמא דאמר דאם גילח ליום שלשים - יצא’]- קסבר מקצת היום ככולו ^[44]

^[45].

תנן ^[46]: "הריני נזיר שלשים יום" - אם גילח יום שלשים לא יצא!

- באומר 'שלימין' ^[47].

תנן ^[48]: מי שנזר שתי נזירות - מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד, והשניה ליום ששים ואחד ^[49]'; בשלמא לרב מתנא ניחא,

הערות

^ דכתיב בהו (ויקרא כה כט: ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו) - ימים תהיה גאולתו'
^ כדמפרש ביה קרא (ויקרא כה ל) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה
^ אבשלום היה מגלח אחת לשלשים יום
^ שכן נוהגים
^ במסכת ערכין (לא,א)
^ 'ימים תהיה גאולתו'
^ שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו - אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו שני ימים, לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו; והכא נמי: מאי חזא רבי מההוא גזרה שוה: 'מה להלן י"ב חדש כו'? נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים
^ דגמיר מבתי ערי חומה
^ דכתיב ביה באבשלום [שמואל ב, יד,כו] כי כבד עליו וגילחו
^ ומשום הכי לא גמיר מיניה
^ משמע האי 'מקץ ימים' - לימים אשר יגלח: דשתי שנים נמי איקרו 'ימים'
^ דשלשים יום איקרו 'ימים'
^ דהיינו יום אחד לשלשה חדשים; הכא נמי נימא דמגלח היה אבשלום לשלשה חדשים; לתנות לשון 'תאניה ואניה' (ישעיהו כט ב; איכה ב,ה)
^ מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע: חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו - אף כאן בשיבה; אף הכא נמי: כיון דכתיב 'מימים ימימה' - ליהוי נמי כמאן דאמר ימים
^ לא ילפינן מההוא קרא דכתיב בבת יפתח:
^ האי דקאמר 'ארבעת ימים בשנה' - הכי הוי
^ לסוף
^ ולתרין [ירחין] חד זימנא, ולארבע ירחין חד זימנא, ולתרין ירחין חד זימנא, דהיינו נמי ארבע זימנין
^ והילכך: הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי - שבקינן ההוא קרא, דלא מפרש, וגמרינן מקרא דמפרש דהיינו מבתי ערי חומה.
^ הדיוטים
^ מידי הוא טעמא דאמרינן דמגלחין בשלשים יום אלא משום דאיכא כובד שיער והוה ליה ניוול
^ ומשום הכי היה אומר רבי נהוראי דאבשלום היה מגלח לאחר שלשים יום
^ היכרא
^ בין דידיה, דהוי נזיר, לשאר אחין? הא אינהו נמי נוהגין להסתפר בכך
^ איכא בינייהו
^ בזמן שחל יום טוב להיות באמצע שבת: דאחין מגלחין בערב יום טוב והוא [הנזיר] אינו מגלח עד ערב שבת*
^ ואי קשיא לך: ולרבי מאי שנא אבשלום משאר נזירי עולם, דמסתפרים אחת לשלשים יום, משום דלגבי דידהו הוי כובד? ורבי מתרץ לטעמיה: דאבשלום - הואיל ובעל כח הוה - לא הוה כובד לדידיה עד שנים עשר חדש, כי כאיש גבורתו (שופטים ח כא); ולרבי יוסי: הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת - הוה ליה כובד כשאר אחין, אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד שלשים.
^ דכתיב (שמואל ב טו ז) ויהי מקץ ארבעים שנה [ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון]
^ והלא לא היו למלכות בית דוד אלא ל"ז
^ שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות ארבעים שנה, וכשנתמלאו ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך, מיום ליום אחר שמלכו שמואל ושאול, דהיינו בתחילת המלכות, ועלתה לשניהן, לפי שעדיין לא יצא טיבעו של שאול בעולם, ואף טיבעו של שמואל בעולם - שהיה נקרא מלך - לא פסק; ושתים שמלך שאול בעצמו בחיי שמואל, כמו שלמדנו [בסדר עולם] שלא מת שמואל לפני שאול אלא אבעה חדשים; ול"ז שמלך דוד; וטעה אבשלום, ואמר "עכשיו הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה". ואם נפש אדם לומר: מנין אתה אומר שאותה שנה שמלכו שמואל ושאול שהיתה בתחילת מלכות של שאול, ושמואל לא מת לפני שאול אלא ארבעה חדשים? - מכאן אתה למד: שבאותו יום שעלתה חנה לשילה, דכתיב: ועלי הכהן יושב על הכסא (שמואל א א ט) - באותו יום נתמנה לשופט, והיינו דכתיב 'יֹשׁב על הכסא'; ולמדנו שבאותה שנה נתעברה חנה וילדה שמואל; ונאמר בו בשמואל (שם, פסוק כב) 'וישב שם עד עולם' - עד עולמו של יובל = חמישים שנים; ושתי שנים שגמלתו אמו - הרי לך שָׁנִים של שמואל: נ"ב שנים; ועלי כמה שנים נתמנה על ישראל? - ארבעים שנה; וכשהיה לו לעלי ארבעים שנה - בן כמה שנים היה שמואל? הוי אומר: בן ל"ט שנה, שצריך אתה להוציא שנה אחת לעיבורו; כמה נשתיירו לו משנותיו של שמואל? י"ג; צא מהן עשר שמלך שמואל אחר מיתתו של עלי - ונשתיירו להן שלש שנים; זו היא שאמרו: אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו.
^ בפרשת נזיר
^ [פסוק ב]לנדור נדר נזיר להזיר [4], [פסוק ג] יזיר [5], [פסוק ד] נזרו [6], [פסוק ה] נדר נזרו, יזיר[9], [פסוק ו] הזירו [10], [פסוק ח] נזרו [11], [פסוק ט] נזרו[12], [פסוק יב] והזיר, נזרו, נזרו [15], [[פסוק יג] הנזיר, נזרו [17], [פסוק יח] הנזיר, נזרו, נזרו [20], [פסוק יט] הנזיר, נזרו [22], [פסוק כ] הנזיר [23], [פסוק כא] הנזיר, ידור, נזרו, נדרו, ידור, נזרו [29]- הרי שלשים חסר אחת; 'נזר אלהיו' [פסוק ז] לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה, כמו התרגום].
^ שאם אמר "הריני נזיר אם אוכל ככר זו" וחזר ואמר "הריני נזיר אם אוכל ככר זו" - ואכלה - מונה שתי נזירות; דאף על גב דככר אחד הוא - חלה נזירות על נזירות; וכיון דהני אתו לדרשא ולא למניינא - אחריני נמי לאו למניינא אתו
^ אטו מי
^ אתא
^ מי שאמר "הריני נזיר" מגלח לשלשים ואחד יום
^ דאמר שלשים היינו דקאמר שמגלח [יום] שלשים ואחד דהיינו לאחר מלאת ימי נזרו
^ דאמר: עיקר נזירות לא הוי אלא כ"ט, בשלשים איבעי ליה לגלח
^ נזיר פ"ג מ"א
^ הכי גרסינן: אלא
^ אמר לך בר פדא: רישא, דתני שמגלח לשלשים ואחד
^ שלשים יום
^ ולכתחילה מגלח ליום שלשים ואחד; וכיון דלא אמר בהדיא "שלימים" - אם גילח ליום שלשים יצא
^ מקצת היום שעבר מיום שלשים - כמי שעבר כולו דמי; והאי דמגלח לבתר הכי - נעשה כמי שגילח ליום שלשים ואחד.
^ ואם תאמר הואיל ולבר פדא נמי צריך להמתין עד יום שלשים ואחד - מאי איכא בין רב מתנא לבר פדא? איכא דלבר פדא אם נטמא ביום שלשים – 'אחר מלאת' קרינא ביה, ושוב אינו סותר את נזרו, ולרב מתנא - דאמר 'אין עיקר נזירות פחות משלשים יום' - תוך מלאת קרינא ביה, וצריך למנות פעם שניה; אי נמי היינו דאיכא בינייהו: שאם אמר "הריני נזיר כ"ט ימים" - מגלח לכתחילה ליום שלשים אליבא דבר פדא, ולרב מתנא הולך ומשלים כל שלשים, שאין שום נזירות פחות משלשים יום, ואינו מגלח עד שלשים ואחד
^ המשך אותה משנה
^ דצריך לו להשלים כל מה שנזר, ולגלח אחר מלאת, דהוה ליה כמי שנודר לגלח למאה יום, דמונה מאה יום מיום ליום והדר מגלח. איכא דגרסי לה בלישנא אחרינא: רישא באומר שלימין ומפרש לה: רישא לבר פדא לא קשיא כגון דאמר הריני נזיר שלשים יום דצריך למנות לכתחילה שלשים ולגלח ביום שלשים ואחד, הא סתמא - אם גילח יום שלשים יצא; וסיפא - דקתני לא יצא - באומר "שלימין", ופרושי מפרש לה לרישא: מי שאומר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד, ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים ואחד? - כגון בזמן שאמר "הריני נזיר שלשים יום" ואם אמר "שלשים יום שלימין" - אם גילח ביום שלשים לא יצא
^ המשך המשנה הבאה: נזיר פ"ג מ"ב
^ דלכי גילח ביום שלשים ואחד לראשונה - לאלתר נכנסה לו נזירות שניה באותו יום עצמו, ונמצא דכי מגלח נמי בשניה ביום ס"א [לנזירות הראשונה]- קאים ליה ביום שלשים ואחד [לנזירות השניה]

[1] דכתיב בהו (ויקרא כה כט: ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו) - ימים תהיה גאולתו'

[2] כדמפרש ביה קרא (ויקרא כה ל) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה

[3] אבשלום היה מגלח אחת לשלשים יום

[4] שכן נוהגים

[5] במסכת ערכין (לא,א)

[6] 'ימים תהיה גאולתו'

[7] שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו - אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו שני ימים, לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו; והכא נמי: מאי חזא רבי מההוא גזרה שוה: 'מה להלן י"ב חדש כו'? נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים

[8] דגמיר מבתי ערי חומה

[9] דכתיב ביה באבשלום [שמואל ב, יד,כו] כי כבד עליו וגילחו

[10] ומשום הכי לא גמיר מיניה

[11] משמע האי 'מקץ ימים' - לימים אשר יגלח: דשתי שנים נמי איקרו 'ימים'

[12] דשלשים יום איקרו 'ימים'

[13] דהיינו יום אחד לשלשה חדשים; הכא נמי נימא דמגלח היה אבשלום לשלשה חדשים; לתנות לשון 'תאניה ואניה' (ישעיהו כט ב; איכה ב,ה)

[14] מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע: חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו - אף כאן בשיבה; אף הכא נמי: כיון דכתיב 'מימים ימימה' - ליהוי נמי כמאן דאמר ימים

[15] לא ילפינן מההוא קרא דכתיב בבת יפתח:

[16] האי דקאמר 'ארבעת ימים בשנה' - הכי הוי

[17] לסוף

[18] ולתרין [ירחין] חד זימנא, ולארבע ירחין חד זימנא, ולתרין ירחין חד זימנא, דהיינו נמי ארבע זימנין

[19] והילכך: הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי - שבקינן ההוא קרא, דלא מפרש, וגמרינן מקרא דמפרש דהיינו מבתי ערי חומה.

[20] הדיוטים

[21] מידי הוא טעמא דאמרינן דמגלחין בשלשים יום אלא משום דאיכא כובד שיער והוה ליה ניוול

[22] ומשום הכי היה אומר רבי נהוראי דאבשלום היה מגלח לאחר שלשים יום

[23] היכרא

[24] בין דידיה, דהוי נזיר, לשאר אחין? הא אינהו נמי נוהגין להסתפר בכך

[25] איכא בינייהו

[26] בזמן שחל יום טוב להיות באמצע שבת: דאחין מגלחין בערב יום טוב והוא [הנזיר] אינו מגלח עד ערב שבת*

[27] ואי קשיא לך: ולרבי מאי שנא אבשלום משאר נזירי עולם, דמסתפרים אחת לשלשים יום, משום דלגבי דידהו הוי כובד? ורבי מתרץ לטעמיה: דאבשלום - הואיל ובעל כח הוה - לא הוה כובד לדידיה עד שנים עשר חדש, כי כאיש גבורתו (שופטים ח כא); ולרבי יוסי: הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת - הוה ליה כובד כשאר אחין, אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד שלשים.

[28] דכתיב (שמואל ב טו ז) ויהי מקץ ארבעים שנה [ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון]

[29] והלא לא היו למלכות בית דוד אלא ל"ז

[30] שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות ארבעים שנה, וכשנתמלאו ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך, מיום ליום אחר שמלכו שמואל ושאול, דהיינו בתחילת המלכות, ועלתה לשניהן, לפי שעדיין לא יצא טיבעו של שאול בעולם, ואף טיבעו של שמואל בעולם - שהיה נקרא מלך - לא פסק; ושתים שמלך שאול בעצמו בחיי שמואל, כמו שלמדנו [בסדר עולם] שלא מת שמואל לפני שאול אלא אבעה חדשים; ול"ז שמלך דוד; וטעה אבשלום, ואמר "עכשיו הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה". ואם נפש אדם לומר: מנין אתה אומר שאותה שנה שמלכו שמואל ושאול שהיתה בתחילת מלכות של שאול, ושמואל לא מת לפני שאול אלא ארבעה חדשים? - מכאן אתה למד: שבאותו יום שעלתה חנה לשילה, דכתיב: ועלי הכהן יושב על הכסא (שמואל א א ט) - באותו יום נתמנה לשופט, והיינו דכתיב 'יֹשׁב על הכסא'; ולמדנו שבאותה שנה נתעברה חנה וילדה שמואל; ונאמר בו בשמואל (שם, פסוק כב) 'וישב שם עד עולם' - עד עולמו של יובל = חמישים שנים; ושתי שנים שגמלתו אמו - הרי לך שָׁנִים של שמואל: נ"ב שנים; ועלי כמה שנים נתמנה על ישראל? - ארבעים שנה; וכשהיה לו לעלי ארבעים שנה - בן כמה שנים היה שמואל? הוי אומר: בן ל"ט שנה, שצריך אתה להוציא שנה אחת לעיבורו; כמה נשתיירו לו משנותיו של שמואל? י"ג; צא מהן עשר שמלך שמואל אחר מיתתו של עלי - ונשתיירו להן שלש שנים; זו היא שאמרו: אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו.

[31] בפרשת נזיר

[32] [פסוק ב]לנדור נדר נזיר להזיר [4], [פסוק ג] יזיר [5], [פסוק ד] נזרו [6], [פסוק ה] נדר נזרו, יזיר[9], [פסוק ו] הזירו [10], [פסוק ח] נזרו [11], [פסוק ט] נזרו[12], [פסוק יב] והזיר, נזרו, נזרו [15], [[פסוק יג] הנזיר, נזרו [17], [פסוק יח] הנזיר, נזרו, נזרו [20], [פסוק יט] הנזיר, נזרו [22], [פסוק כ] הנזיר [23], [פסוק כא] הנזיר, ידור, נזרו, נדרו, ידור, נזרו [29]- הרי שלשים חסר אחת; 'נזר אלהיו' [פסוק ז] לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה, כמו התרגום].

[33] שאם אמר "הריני נזיר אם אוכל ככר זו" וחזר ואמר "הריני נזיר אם אוכל ככר זו" - ואכלה - מונה שתי נזירות; דאף על גב דככר אחד הוא - חלה נזירות על נזירות; וכיון דהני אתו לדרשא ולא למניינא - אחריני נמי לאו למניינא אתו

[34] אטו מי

[35] אתא

[36] מי שאמר "הריני נזיר" מגלח לשלשים ואחד יום

[37] דאמר שלשים היינו דקאמר שמגלח [יום] שלשים ואחד דהיינו לאחר מלאת ימי נזרו

[38] דאמר: עיקר נזירות לא הוי אלא כ"ט, בשלשים איבעי ליה לגלח

[39] נזיר פ"ג מ"א

[40] הכי גרסינן: אלא

[41] אמר לך בר פדא: רישא, דתני שמגלח לשלשים ואחד

[42] שלשים יום

[43] ולכתחילה מגלח ליום שלשים ואחד; וכיון דלא אמר בהדיא "שלימים" - אם גילח ליום שלשים יצא

[44] מקצת היום שעבר מיום שלשים - כמי שעבר כולו דמי; והאי דמגלח לבתר הכי - נעשה כמי שגילח ליום שלשים ואחד.

[45] ואם תאמר הואיל ולבר פדא נמי צריך להמתין עד יום שלשים ואחד - מאי איכא בין רב מתנא לבר פדא? איכא דלבר פדא אם נטמא ביום שלשים – 'אחר מלאת' קרינא ביה, ושוב אינו סותר את נזרו, ולרב מתנא - דאמר 'אין עיקר נזירות פחות משלשים יום' - תוך מלאת קרינא ביה, וצריך למנות פעם שניה; אי נמי היינו דאיכא בינייהו: שאם אמר "הריני נזיר כ"ט ימים" - מגלח לכתחילה ליום שלשים אליבא דבר פדא, ולרב מתנא הולך ומשלים כל שלשים, שאין שום נזירות פחות משלשים יום, ואינו מגלח עד שלשים ואחד

[46] המשך אותה משנה

[47] דצריך לו להשלים כל מה שנזר, ולגלח אחר מלאת, דהוה ליה כמי שנודר לגלח למאה יום, דמונה מאה יום מיום ליום והדר מגלח. איכא דגרסי לה בלישנא אחרינא: רישא באומר שלימין ומפרש לה: רישא לבר פדא לא קשיא כגון דאמר הריני נזיר שלשים יום דצריך למנות לכתחילה שלשים ולגלח ביום שלשים ואחד, הא סתמא - אם גילח יום שלשים יצא; וסיפא - דקתני לא יצא - באומר "שלימין", ופרושי מפרש לה לרישא: מי שאומר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד, ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים ואחד? - כגון בזמן שאמר "הריני נזיר שלשים יום" ואם אמר "שלשים יום שלימין" - אם גילח ביום שלשים לא יצא

[48] המשך המשנה הבאה: נזיר פ"ג מ"ב

[49] דלכי גילח ביום שלשים ואחד לראשונה - לאלתר נכנסה לו נזירות שניה באותו יום עצמו, ונמצא דכי מגלח נמי בשניה ביום ס"א [לנזירות הראשונה]- קאים ליה ביום שלשים ואחד [לנזירות השניה]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]