ביאור:בבלי נזיר דף לט
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נזיר:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אותביה [רב פפא לאביי] חמש, ומאחר דלא תניא 'חמש' - מאי טעמא אותביה?
אמר רב פפא: [באמת לא כתוב שם 'חמש', אבל] אנא סברי לאו גמרא היא בידיה [1], והדר ביה [2], ולא ידענא דגמרא היא בידיה [3] ולא הדר ביה!
רבי אלעזר בן עזריה אומר [אין חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג.
אלו הן 'חרצנים' ואלו הן 'זגים'? 'החרצנים' אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים - דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: שלא תטעה: כזוג של בהמה: החיצון זוג, והפנימי עינבל.]
אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן 'מפורצנין' [4] ועד עיצורין [5]? כרבי יוסי. [6].
משנה:
סתם נזירות: שלשים יום.
גילח או שגילחוהו לסטים [7] - סותר שלשים יום [8].
תוד"ה סתם נזירות ל' יום - כבר שנינו זה בפ"ק [9], ואיידי דבעי למתני 'גילח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים יום' תני נמי 'סתם [נזירות] שלשים יום';
וטעמא דסותר שלשים יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה: כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות, דהיינו שלשים יום;
ומיירי שגלחוהו ביום מלאת, שהרי אם גלחוהו [10] או יותר - למה יסתור את הכל? איך יחזור וימנה מה שמנה כבר?
ואולי הכי נמי קאמר: סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום;
כך נמצא בפירוש ה"ר יצחק;
והלכך בנזירות של [ס’] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום, דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת, ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל’] לרבנן כדמוכח בגמרא.
נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא [11] – חייב.
גמרא:
איבעיא להו: האי מזיא [12] [13] - מִלְתַחַת רַבִּי [14] או מלעיל [15]?
למאי נפקא מינה?
לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו: אי אמרת [16] מלתחת רבי [17] נזירות הא שקליה [18]; אלא אי אמרת מלעיל רבי, מאי דאקדיש - הא קאים [19]!?
תא שמע מהא: אינבא חיה [20] דקאים בעיקבא דבינתא [21], ואי סלקא דעתך [22] מלתחת רבי [23] ברישא דבינתא בעי למיקם [24]! [25]!
לעולם מלתחת רבי, [26] ואגב חיותא [27] נחית ואזיל אינבא [28].
תא שמע: [29] אינבא מתה - [30] ברישא דבינתא; ואי סלקא דעתך [31] מלעיל רבי - [32] בעיקבא דבינתא בעי למיקם [33]!?
התם נמי: משום דלית בה חילא [34] - שרוגי שריגא ואזיל [35].
תא שמע מבלורית דכושיים: דבתר דמגדלין לה [36] - רפיא מלתחת [37]!
[38] התם נמי איידי דקמטא היא [39] - משיכבא דרפיא [40].
תא שמע מסקרתא דרפי עמרא מלתחת, ותניא [41], ותו: כד צבעי סביא דיקנהון [42] - [43] חוורן [44]
עיקבי נימהון [45] שמע מניה מלתחת רבי - שמע מניה [46].
ואלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר, ואי סלקא דעתך מלתחת רבי – [47] ליסתור!? [48]
[49] כגון שגילחוהו אחר מלאת [50], ומני [51]? - רבי אליעזר היא, דאמר [52]: כל אחר מלאת - שבעה סותר [53].
מאי טעמא דרבי אליעזר? [54] [55]
יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה: מה תגלחת טומאה שבעה [56] - אף תגלחת טהרה [57] שבעה [58]; [59] וקים להו לרבנן [ובכללם רבי אליעזר]: כל שבעה יומין אתיא מזייא [60] כדי לכוף ראשו לעיקרו [61].
נזיר שגילח בין בתער בין בזוג או שסיפסף כל שהוא חייב:
תנו רבנן [ספרי במדבר פיסקא כה ד"ה כל]: ’[במדבר ו,ה: כל ימי נדר נזרו] תער [לא יעבר על ראשו עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה גדל פרע שער ראשו] - אין לי אלא תער; תלש [62], מירט [63], סיפסף [64] כל שהוא [תלש קצוות השערות בלבד] – מנין?
תלמוד לומר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו [65] - דברי רבי יאשיה;
רבי יונתן אומר: 'תער' - אין לי אלא תער; מירט, תלש, סיפסף כל שהוא – פטור'.
והכתיב 'קדוש יהיה' [66]?
למימרא דאם גילח ליה בתער - קאים עליה בעשה [קדוש יהיה] ולא תעשה [67]. [לחילופין: עשה = קדוש יהיה; לא תעשה = לא יעבר]
תניא אידך: ’’תער' - אין לי אלא תער; תלש, מירט, סיפסף כל שהוא – מנין?
תלמוד לומר: לא יעבור על ראשו' [68];
ומאחר שסופינו לרבות כל דבר [69] - מה תלמוד לומר תער 'לא יעבור על ראשו'?
לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה [70] שיהיה בתער [71];
ללמדו ממצורע אי אפשר [72],
הערות
עריכה- ^ סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים: על 'חרצן' ועל 'מכל אשר יעשה', וסברי אותיב ליה תיובתא, משום דלא נהירא ליה מילתא
- ^ וליהדר ביה
- ^ מרביה, ומשום הכי
- ^ דמשמע פנימי, כגון אפילו פרצידא דתותי קלא, דאמר בריש פרק קמא דמסכת תענית (דף ד,א) דהיינו גרעינין
- ^ משמע חיצונים, שסוחט מהמשקה, כדכתיב (בראשית מ יא) ואשחט אותם ומתרגמינן 'ועצרית יתהון'
- ^ רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי: מדקאמר 'שני חרצנים וזג' - משמע דלזג אחד איכא שני חרצנים
- ^ משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת
- ^ לפי שאין גידול שיער בפחות משלשים יום
- ^ דף ה.
- ^ בשנים
- ^ שתלש קצת בראש השיער
- ^ גירסת ריב"ן: בינתא
- ^ האי שיער
- ^ בסמוך לבשר, וכגון שצומח ויוצא מן הראש, וגדל מלמטה בצד הראש, וראשו [של השערה] [נ"א: מלמעלה עד סופו] כדקאי קאי
- ^ שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל [מלמעלה למטה ממקום שסופו עכשיו לעת גמר גדולו מתחיל לגדל, וממתגדל עד עיקר הראש] ועיקרו כדקאי קאי
- ^ דהאי בינתא
- ^ הילכך למאי דאקדיש
- ^ וסותר נזירותו
- ^ הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי, אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר
- ^ לינטרי"ש בלע"ז [כינה], דהוא מביצי כינים
- ^ בעיקר השיער סמוך לבשר
- ^ דהאי בינתא
- ^ אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר
- ^ אינבא
- ^ אלא לאו שמע מינה מדקיימא אינבא בהדי בישרא - דמלעיל רבי, ואינבא בבינתא כדקאי קאי
- ^ והא דלא קיימא ברישא דבינתא:
- ^ דאית בה
- ^ נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא
- ^ מדהאי
- ^ קיימא
- ^ דהאי בינתא
- ^ אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא
- ^ הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא
- ^ שאין בה כח דהא הויא מתה
- ^ משתמטא ואזלה [מחליק ויורד] כלפי רישא דבינתא משום הכי קיימא לה התם, ולעולם מלעיל רבי
- ^ שמקלעין את השיער זה בזה [ועושים צמה]
- ^ סמוך לבשר, ומדרפיא לתחת, לבהדי בישרא, ולא מלעיל – שמע מינה דמלתחת הנץ השיער ויצא, משום הכי מרפו להני שערי מלתחת, ולא מקלעי באידך בינתא
- ^ לעולם מלעיל רבי,
- ^ שמהדק בלורית, ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדיל [הצמה או הבלורית שקלע בשערותיו] כששוכב עליה
- ^ מחמת שכיבה הוא, ששוכב על הבלורית - רפיא לה מלתחת
- ^ כלומר: עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא, דלא תליא במידי דתניא; אלא השתא איכא למישמע מהא: [ברייתא בבכורות פ"ט מ"ז, בבלי נח,ב] דסוקרין על העשירי לשום מעשר, דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא, ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת, ומאי טעמא - לאו משום דההוא דרפי - רבי ליה לבתר הכי, והא סברא הויא במידי דתניא
- ^ כי היכי דליתחזו דרדקיא
- ^ ובתר הכי
- ^ מתלבנים
- ^ עיקרי שערי זקנם
- ^ ומאי דקא קדיש האי נזיר - שקלוה מיניה, ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער
- ^ ואמאי אינו סותר,
- ^ דהא אמרינן דמלתחת רבי, ושקלוה מיניה לההוא שיער דאקדיש שלא לגלח עד סוף נזירותו!
- ^ לעולם מלתחת רבי, והכא במאי עסקינן? -
- ^ שלשים לנזירותו קודם שהספיק לגלח
- ^ והא מני
- ^ לעיל בפרק 'מי שאמר הריני נזיר מגלח' (טז,ב)
- ^ שאם [נזיר שנזר מאה יום] נטמא יום ק"א - רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה לאחר תגלחת, כי היכי דבתוך אלו שבעה ימים תירבי מזיא, כי היכי דתיהוי 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'; והכא נמי: הואיל דפשו ליה כדי לכוף ראשו לעיקרו - אינו צריך ליסתור כלום, אלא מיד מגלח
- ^ דאמר כל לאחר מלאת - שבעה ימים סותר ותו לא?
- ^ בשלמא כי נטמא לאחר מלאת דסותר שבעה כנגד שבעה ימים שֶמוֹנֶה בהן: שלישי ושביעי, ומגלח בשביעי, כדתניא (לקמן מד,ב): 'תגלחת הטומאה כיצד? - מזה בשלישי ובשביעי [ומגלח בז’], כדכתיב ביום השביעי יגלחנו (במדבר ו ט)?
- ^ לאחר שנטמא - מגלח לאחר שבעה, וכדפרישית
- ^ לאחר מלאת - אינו צריך למנות אלא
- ^ לאחר תגלחת, כדי שיהא יכול לגדל [אולי צ"ל 'לגלח’] קצת שיער בתגלחת טהרה
- ^ וקודם מלאת לא מיתוקמא, משום דקודם מלאת סותר שלשים, וכדפרשינן בפירקא (לעיל ו,ב) לדברי רבי אליעזר: התורה אמרה 'נטמא ביום מלאת - תן לו תורת נזיר', אלא כל אחר מלאת נטמא או נתגלח לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל - סגי ליה בתגלחת כל דהו,
- ^ כיון דבהנך שבעה ימים גדלא מזיא
- ^ – סגיא; ואילו הכא: כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשון לעיקרו - אינו צריך ליסתור כלל, ומגלח לאלתר, ומביא קרבנותיו ומותר ביין
- ^ שיער בסמוך לבשר אבל לא עקרו לגמרי, וכגון שעיקרו נראה
- ^ דעקרו לגמרי ממקום גידולו
- ^ כמו 'סוף'
- ^ שלא ישירנו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע
- ^ דמשמע שלא יסירנו בשום דבר, להכי כתב 'קדוש'
- ^ דמשמע 'קדוש יהיה' - שלא יעבירנו בתער, ולאו הבא מכלל עשה - עשה
- ^ לרבות המעבירין
- ^ המעביר, כדכתיב 'לא יעבור'
- ^ של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות
- ^ לפי שלא כתב אלא 'וגילח... ולקח את שער ראש נזרו' (במדבר ו יח) - לכך כתב לך 'תער' כאן, שאינו צריך ללמדך שאותה תגלחת לא תהא אלא בתער
- ^ דמצורע הוי חמור, לפי שהוא צריך לגלח את כל שערו כדי שיהא כל בשרו בתגלחת, מה שאין בנזיר