ביאור:בבלי נזיר דף לט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת נזיר: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אותביה [רב פפא לאביי] חמש, ומאחר דלא תניא 'חמש' - מאי טעמא אותביה?

אמר רב פפא: [באמת לא כתוב שם 'חמש', אבל] אנא סברי לאו גמרא היא בידיה ^[1], והדר ביה ^[2], ולא ידענא דגמרא היא בידיה ^[3] ולא הדר ביה!

רבי אלעזר בן עזריה אומר [אין חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג.

אלו הן 'חרצנים' ואלו הן 'זגים'? 'החרצנים' אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים - דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: שלא תטעה: כזוג של בהמה: החיצון זוג, והפנימי עינבל.]

אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן 'מפורצנין' ^[4] ועד עיצורין ^[5]? כרבי יוסי. ^[6].

משנה:

סתם נזירות: שלשים יום.

גילח או שגילחוהו לסטים ^[7] - סותר שלשים יום ^[8].

תוד"ה סתם נזירות ל' יום - כבר שנינו זה בפ"ק ^[9], ואיידי דבעי למתני 'גילח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים יום' תני נמי 'סתם [נזירות] שלשים יום';

וטעמא דסותר שלשים יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה: כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות, דהיינו שלשים יום;

ומיירי שגלחוהו ביום מלאת, שהרי אם גלחוהו ^[10] או יותר - למה יסתור את הכל? איך יחזור וימנה מה שמנה כבר?

ואולי הכי נמי קאמר: סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום;

כך נמצא בפירוש ה"ר יצחק;

והלכך בנזירות של [ס’] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום, דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת, ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל’] לרבנן כדמוכח בגמרא.

נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא ^[11] – חייב.

גמרא:

איבעיא להו: האי מזיא ^[12] ^[13] - מִלְתַחַת רַבִּי ^[14] או מלעיל ^[15]?

למאי נפקא מינה?

לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו: אי אמרת ^[16] מלתחת רבי ^[17] נזירות הא שקליה ^[18]; אלא אי אמרת מלעיל רבי, מאי דאקדיש - הא קאים ^[19]!?

תא שמע מהא: אינבא חיה ^[20] דקאים בעיקבא דבינתא ^[21], ואי סלקא דעתך ^[22] מלתחת רבי ^[23] ברישא דבינתא בעי למיקם ^[24]! ^[25]!

לעולם מלתחת רבי, ^[26] ואגב חיותא ^[27] נחית ואזיל אינבא ^[28].

תא שמע: ^[29] אינבא מתה - ^[30] ברישא דבינתא; ואי סלקא דעתך ^[31] מלעיל רבי - ^[32] בעיקבא דבינתא בעי למיקם ^[33]!?

התם נמי: משום דלית בה חילא ^[34] - שרוגי שריגא ואזיל ^[35].

תא שמע מבלורית דכושיים: דבתר דמגדלין לה ^[36] - רפיא מלתחת ^[37]!

^[38] התם נמי איידי דקמטא היא ^[39] - משיכבא דרפיא ^[40].

תא שמע מסקרתא דרפי עמרא מלתחת, ותניא ^[41], ותו: כד צבעי סביא דיקנהון ^[42] - ^[43] חוורן ^[44]

עמוד ב

עיקבי נימהון ^[45] שמע מניה מלתחת רבי - שמע מניה ^[46].

ואלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר, ואי סלקא דעתך מלתחת רבי – ^[47] ליסתור!? ^[48]

^[49] כגון שגילחוהו אחר מלאת ^[50], ומני ^[51]? - רבי אליעזר היא, דאמר ^[52]: כל אחר מלאת - שבעה סותר ^[53].

מאי טעמא דרבי אליעזר? ^[54] ^[55]

יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה: מה תגלחת טומאה שבעה ^[56] - אף תגלחת טהרה ^[57] שבעה ^[58]; ^[59] וקים להו לרבנן [ובכללם רבי אליעזר]: כל שבעה יומין אתיא מזייא ^[60] כדי לכוף ראשו לעיקרו ^[61].

נזיר שגילח בין בתער בין בזוג או שסיפסף כל שהוא חייב:

תנו רבנן [ספרי במדבר פיסקא כה ד"ה כל]: ’[במדבר ו,ה: כל ימי נדר נזרו] תער [לא יעבר על ראשו עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה גדל פרע שער ראשו] - אין לי אלא תער; תלש ^[62], מירט ^[63], סיפסף ^[64] כל שהוא [תלש קצוות השערות בלבד] – מנין?

תלמוד לומר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ^[65] - דברי רבי יאשיה;

רבי יונתן אומר: 'תער' - אין לי אלא תער; מירט, תלש, סיפסף כל שהוא – פטור'.

והכתיב 'קדוש יהיה' ^[66]?

למימרא דאם גילח ליה בתער - קאים עליה בעשה [קדוש יהיה] ולא תעשה ^[67]. [לחילופין: עשה = קדוש יהיה; לא תעשה = לא יעבר]

תניא אידך: ’’תער' - אין לי אלא תער; תלש, מירט, סיפסף כל שהוא – מנין?

תלמוד לומר: לא יעבור על ראשו' ^[68];

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר ^[69] - מה תלמוד לומר תער 'לא יעבור על ראשו'?

לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה ^[70] שיהיה בתער ^[71];

ללמדו ממצורע אי אפשר ^[72],

הערות עריכה

^ סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים: על 'חרצן' ועל 'מכל אשר יעשה', וסברי אותיב ליה תיובתא, משום דלא נהירא ליה מילתא
^ וליהדר ביה
^ מרביה, ומשום הכי
^ דמשמע פנימי, כגון אפילו פרצידא דתותי קלא, דאמר בריש פרק קמא דמסכת תענית (דף ד,א) דהיינו גרעינין
^ משמע חיצונים, שסוחט מהמשקה, כדכתיב (בראשית מ יא) ואשחט אותם ומתרגמינן 'ועצרית יתהון'
^ רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי: מדקאמר 'שני חרצנים וזג' - משמע דלזג אחד איכא שני חרצנים
^ משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת
^ לפי שאין גידול שיער בפחות משלשים יום
^ דף ה.
^ בשנים
^ שתלש קצת בראש השיער
^ גירסת ריב"ן: בינתא
^ האי שיער
^ בסמוך לבשר, וכגון שצומח ויוצא מן הראש, וגדל מלמטה בצד הראש, וראשו [של השערה] [נ"א: מלמעלה עד סופו] כדקאי קאי
^ שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל [מלמעלה למטה ממקום שסופו עכשיו לעת גמר גדולו מתחיל לגדל, וממתגדל עד עיקר הראש] ועיקרו כדקאי קאי
^ דהאי בינתא
^ הילכך למאי דאקדיש
^ וסותר נזירותו
^ הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי, אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר
^ לינטרי"ש בלע"ז [כינה], דהוא מביצי כינים
^ בעיקר השיער סמוך לבשר
^ דהאי בינתא
^ אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר
^ אינבא
^ אלא לאו שמע מינה מדקיימא אינבא בהדי בישרא - דמלעיל רבי, ואינבא בבינתא כדקאי קאי
^ והא דלא קיימא ברישא דבינתא:
^ דאית בה
^ נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא
^ מדהאי
^ קיימא
^ דהאי בינתא
^ אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא
^ הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא
^ שאין בה כח דהא הויא מתה
^ משתמטא ואזלה [מחליק ויורד] כלפי רישא דבינתא משום הכי קיימא לה התם, ולעולם מלעיל רבי
^ שמקלעין את השיער זה בזה [ועושים צמה]
^ סמוך לבשר, ומדרפיא לתחת, לבהדי בישרא, ולא מלעיל – שמע מינה דמלתחת הנץ השיער ויצא, משום הכי מרפו להני שערי מלתחת, ולא מקלעי באידך בינתא
^ לעולם מלעיל רבי,
^ שמהדק בלורית, ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדיל [הצמה או הבלורית שקלע בשערותיו] כששוכב עליה
^ מחמת שכיבה הוא, ששוכב על הבלורית - רפיא לה מלתחת
^ כלומר: עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא, דלא תליא במידי דתניא; אלא השתא איכא למישמע מהא: [ברייתא בבכורות פ"ט מ"ז, בבלי נח,ב] דסוקרין על העשירי לשום מעשר, דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא, ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת, ומאי טעמא - לאו משום דההוא דרפי - רבי ליה לבתר הכי, והא סברא הויא במידי דתניא
^ כי היכי דליתחזו דרדקיא
^ ובתר הכי
^ מתלבנים
^ עיקרי שערי זקנם
^ ומאי דקא קדיש האי נזיר - שקלוה מיניה, ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער
^ ואמאי אינו סותר,
^ דהא אמרינן דמלתחת רבי, ושקלוה מיניה לההוא שיער דאקדיש שלא לגלח עד סוף נזירותו!
^ לעולם מלתחת רבי, והכא במאי עסקינן? -
^ שלשים לנזירותו קודם שהספיק לגלח
^ והא מני
^ לעיל בפרק 'מי שאמר הריני נזיר מגלח' (טז,ב)
^ שאם [נזיר שנזר מאה יום] נטמא יום ק"א - רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה לאחר תגלחת, כי היכי דבתוך אלו שבעה ימים תירבי מזיא, כי היכי דתיהוי 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'; והכא נמי: הואיל דפשו ליה כדי לכוף ראשו לעיקרו - אינו צריך ליסתור כלום, אלא מיד מגלח
^ דאמר כל לאחר מלאת - שבעה ימים סותר ותו לא?
^ בשלמא כי נטמא לאחר מלאת דסותר שבעה כנגד שבעה ימים שֶמוֹנֶה בהן: שלישי ושביעי, ומגלח בשביעי, כדתניא (לקמן מד,ב): 'תגלחת הטומאה כיצד? - מזה בשלישי ובשביעי [ומגלח בז’], כדכתיב ביום השביעי יגלחנו (במדבר ו ט)?
^ לאחר שנטמא - מגלח לאחר שבעה, וכדפרישית
^ לאחר מלאת - אינו צריך למנות אלא
^ לאחר תגלחת, כדי שיהא יכול לגדל [אולי צ"ל 'לגלח’] קצת שיער בתגלחת טהרה
^ וקודם מלאת לא מיתוקמא, משום דקודם מלאת סותר שלשים, וכדפרשינן בפירקא (לעיל ו,ב) לדברי רבי אליעזר: התורה אמרה 'נטמא ביום מלאת - תן לו תורת נזיר', אלא כל אחר מלאת נטמא או נתגלח לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל - סגי ליה בתגלחת כל דהו,
^ כיון דבהנך שבעה ימים גדלא מזיא
^ – סגיא; ואילו הכא: כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשון לעיקרו - אינו צריך ליסתור כלל, ומגלח לאלתר, ומביא קרבנותיו ומותר ביין
^ שיער בסמוך לבשר אבל לא עקרו לגמרי, וכגון שעיקרו נראה
^ דעקרו לגמרי ממקום גידולו
^ כמו 'סוף'
^ שלא ישירנו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע
^ דמשמע שלא יסירנו בשום דבר, להכי כתב 'קדוש'
^ דמשמע 'קדוש יהיה' - שלא יעבירנו בתער, ולאו הבא מכלל עשה - עשה
^ לרבות המעבירין
^ המעביר, כדכתיב 'לא יעבור'
^ של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות
^ לפי שלא כתב אלא 'וגילח... ולקח את שער ראש נזרו' (במדבר ו יח) - לכך כתב לך 'תער' כאן, שאינו צריך ללמדך שאותה תגלחת לא תהא אלא בתער
^ דמצורע הוי חמור, לפי שהוא צריך לגלח את כל שערו כדי שיהא כל בשרו בתגלחת, מה שאין בנזיר

[1] סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים: על 'חרצן' ועל 'מכל אשר יעשה', וסברי אותיב ליה תיובתא, משום דלא נהירא ליה מילתא

[2] וליהדר ביה

[3] מרביה, ומשום הכי

[4] דמשמע פנימי, כגון אפילו פרצידא דתותי קלא, דאמר בריש פרק קמא דמסכת תענית (דף ד,א) דהיינו גרעינין

[5] משמע חיצונים, שסוחט מהמשקה, כדכתיב (בראשית מ יא) ואשחט אותם ומתרגמינן 'ועצרית יתהון'

[6] רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי: מדקאמר 'שני חרצנים וזג' - משמע דלזג אחד איכא שני חרצנים

[7] משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת

[8] לפי שאין גידול שיער בפחות משלשים יום

[9] דף ה.

[10] בשנים

[11] שתלש קצת בראש השיער

[12] גירסת ריב"ן: בינתא

[13] האי שיער

[14] בסמוך לבשר, וכגון שצומח ויוצא מן הראש, וגדל מלמטה בצד הראש, וראשו [של השערה] [נ"א: מלמעלה עד סופו] כדקאי קאי

[15] שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל [מלמעלה למטה ממקום שסופו עכשיו לעת גמר גדולו מתחיל לגדל, וממתגדל עד עיקר הראש] ועיקרו כדקאי קאי

[16] דהאי בינתא

[17] הילכך למאי דאקדיש

[18] וסותר נזירותו

[19] הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי, אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר

[20] לינטרי"ש בלע"ז [כינה], דהוא מביצי כינים

[21] בעיקר השיער סמוך לבשר

[22] דהאי בינתא

[23] אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר

[24] אינבא

[25] אלא לאו שמע מינה מדקיימא אינבא בהדי בישרא - דמלעיל רבי, ואינבא בבינתא כדקאי קאי

[26] והא דלא קיימא ברישא דבינתא:

[27] דאית בה

[28] נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא

[29] מדהאי

[30] קיימא

[31] דהאי בינתא

[32] אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא

[33] הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא

[34] שאין בה כח דהא הויא מתה

[35] משתמטא ואזלה [מחליק ויורד] כלפי רישא דבינתא משום הכי קיימא לה התם, ולעולם מלעיל רבי

[36] שמקלעין את השיער זה בזה [ועושים צמה]

[37] סמוך לבשר, ומדרפיא לתחת, לבהדי בישרא, ולא מלעיל – שמע מינה דמלתחת הנץ השיער ויצא, משום הכי מרפו להני שערי מלתחת, ולא מקלעי באידך בינתא

[38] לעולם מלעיל רבי,

[39] שמהדק בלורית, ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדיל [הצמה או הבלורית שקלע בשערותיו] כששוכב עליה

[40] מחמת שכיבה הוא, ששוכב על הבלורית - רפיא לה מלתחת

[41] כלומר: עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא, דלא תליא במידי דתניא; אלא השתא איכא למישמע מהא: [ברייתא בבכורות פ"ט מ"ז, בבלי נח,ב] דסוקרין על העשירי לשום מעשר, דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא, ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת, ומאי טעמא - לאו משום דההוא דרפי - רבי ליה לבתר הכי, והא סברא הויא במידי דתניא

[42] כי היכי דליתחזו דרדקיא

[43] ובתר הכי

[44] מתלבנים

[45] עיקרי שערי זקנם

[46] ומאי דקא קדיש האי נזיר - שקלוה מיניה, ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער

[47] ואמאי אינו סותר,

[48] דהא אמרינן דמלתחת רבי, ושקלוה מיניה לההוא שיער דאקדיש שלא לגלח עד סוף נזירותו!

[49] לעולם מלתחת רבי, והכא במאי עסקינן? -

[50] שלשים לנזירותו קודם שהספיק לגלח

[51] והא מני

[52] לעיל בפרק 'מי שאמר הריני נזיר מגלח' (טז,ב)

[53] שאם [נזיר שנזר מאה יום] נטמא יום ק"א - רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה לאחר תגלחת, כי היכי דבתוך אלו שבעה ימים תירבי מזיא, כי היכי דתיהוי 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'; והכא נמי: הואיל דפשו ליה כדי לכוף ראשו לעיקרו - אינו צריך ליסתור כלום, אלא מיד מגלח

[54] דאמר כל לאחר מלאת - שבעה ימים סותר ותו לא?

[55] בשלמא כי נטמא לאחר מלאת דסותר שבעה כנגד שבעה ימים שֶמוֹנֶה בהן: שלישי ושביעי, ומגלח בשביעי, כדתניא (לקמן מד,ב): 'תגלחת הטומאה כיצד? - מזה בשלישי ובשביעי [ומגלח בז’], כדכתיב ביום השביעי יגלחנו (במדבר ו ט)?

[56] לאחר שנטמא - מגלח לאחר שבעה, וכדפרישית

[57] לאחר מלאת - אינו צריך למנות אלא

[58] לאחר תגלחת, כדי שיהא יכול לגדל [אולי צ"ל 'לגלח’] קצת שיער בתגלחת טהרה

[59] וקודם מלאת לא מיתוקמא, משום דקודם מלאת סותר שלשים, וכדפרשינן בפירקא (לעיל ו,ב) לדברי רבי אליעזר: התורה אמרה 'נטמא ביום מלאת - תן לו תורת נזיר', אלא כל אחר מלאת נטמא או נתגלח לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל - סגי ליה בתגלחת כל דהו,

[60] כיון דבהנך שבעה ימים גדלא מזיא

[61] – סגיא; ואילו הכא: כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשון לעיקרו - אינו צריך ליסתור כלל, ומגלח לאלתר, ומביא קרבנותיו ומותר ביין

[62] שיער בסמוך לבשר אבל לא עקרו לגמרי, וכגון שעיקרו נראה

[63] דעקרו לגמרי ממקום גידולו

[64] כמו 'סוף'

[65] שלא ישירנו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע

[66] דמשמע שלא יסירנו בשום דבר, להכי כתב 'קדוש'

[67] דמשמע 'קדוש יהיה' - שלא יעבירנו בתער, ולאו הבא מכלל עשה - עשה

[68] לרבות המעבירין

[69] המעביר, כדכתיב 'לא יעבור'

[70] של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות

[71] לפי שלא כתב אלא 'וגילח... ולקח את שער ראש נזרו' (במדבר ו יח) - לכך כתב לך 'תער' כאן, שאינו צריך ללמדך שאותה תגלחת לא תהא אלא בתער

[72] דמצורע הוי חמור, לפי שהוא צריך לגלח את כל שערו כדי שיהא כל בשרו בתגלחת, מה שאין בנזיר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]