נזיר ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ויליף (ויקרא כה, כט) ימים ימים מבתי ערי חומה מה התם י"ב חדש אאף כאן י"ב חדש ר' נהוראי אומר מגלח אחת לל' יום רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מע"ש לע"ש
מאי טעמא דרבי יליף מבתי ערי חומה, והא רבי הוא דאמר אין ימים פחותין משנים? האי גזירה שוה משום כובד גמיר ובשני ימים ליכא כובד ואימא ב' שנים דכתיב ויהי מקץ שנתים ימים דנין ימים שאין עמהן שנים מימים שאין עמהן שנים ואל יוכיח זה שיש עמו שנים ואימא ל' יום דכתיב (במדבר יא, כ) עד חדש ימים דנין ימים שאין עמהם חדשים מימים שאין עמהם חדשים ואל יוכיח זה שיש עמו חדשים ואימא מהכא (שופטים יא, מ) מימים ימימה וגו' דנין ימים מימים ואין דנין ימים מימימה ומאי נפקא מינה והא תנא דבי ר' ישמעאל (ויקרא יד, לט) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן איכא דאמרי מנא ידעינן דכל תלתא ירחין חד זימנא דילמא ארבעה זימני בשתא (א"נ) ארבעה ירחין חד זימנא תרין ירחין בחד זימנא
רבי נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד ה"נ איכא כובד.
ר' יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת מאי איכא ביניה לשאר אחוהי יום טוב שחל להיות באמצע שבת דאחוהי מגלחין הוא לא מגלח אי נמי לגלוחי מן צפרא דמעלי שבתא אחוהי מגלחין איהו לא מגלח עד פניא
הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו ר' נהוראי אומר משום רבי יהושע לקץ מ' שנה ששאלו להן מלך תנא אותה שנה ששאלו להן מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי:
מתני' בסתם נזירות ל' יום:
גמ' מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא (במדבר ו, ה) קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת ורב מתנא נמי נילף מנזיר נזרו אמר לך ההוא לדרשה (במדבר ו, ג) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות (במדבר ו, ב) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מלמד גשהנזירות חלה על נזירות
רש"י
עריכה
ויליף מבתי ערי חומה - דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן י"ב חדש כדמפרש ביה קרא ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה:
רבי נהוראי אומר - אבשלום היה מגלח אחת לל' יום: שכן מצינו בבני מלכים שכן נוהגים:
והא רבי הוא דאמר - במס' ערכין (דף לא.) ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים. שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו ב' ימים לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו והכא נמי מאי חזא רבי מההוא ג"ש מה להלן י"ב חדש כו' נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים:
הא ג"ש - דגמיר מבתי ערי חומה:
משום כובד הוא דקא גמיר - דכתיב ביה באבשלום כי כבד עליו וגילחו:
ובשני ימים ליכא כובד - ומשום הכי לא גמיר מיניה:
ולימא דשתי שנים - משמע האי מקץ ימים לימים אשר יגלח דשתי שנים נמי איקרו ימים כדכתיב ויהי מקץ שנתים ימים:
ואימא שלשים יום - דשלשים איקרו ימים כדכתיב עד חדש ימים:
ואימא מהכא מימים ימימה - תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה דהיינו יום א' לשלשה חדשים הכא נמי נימא דמגלח היה אבשלום לג' חדשים. לתנות לשון תאניה ואניה (איכה ב):
ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה - מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו אף כאן בשיבה אף ה"נ כיון דכתיב מימים ימימה ליהוי נמי כמאן דאמר ימים:
א"ד - לא ילפינן מההוא קרא דכתיב בבת יפתח דמנא ידעינן דמתלתא ירחין לתלתא ירחין הוי חד זימנא:
דילמא - האי דקאמר ד' ימים בשנה הכי הוי לסוף ד' ירחין חד זימנא ולתרין [ירחין] חד זימנא ולארבע ירחין חד זימנא ולתרין ירחין חד זימנא דהיינו נמי ארבע זימנין והילכך הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שבקינן ההוא קרא דלא מפרש וגמרינן מקרא דמפרש דהיינו מבתי ערי חומה:
גבי כהנים - הדיוטים:
מידי הוא טעמא - דאמרינן דמגלחין בשלשים יום אלא משום דאיכא כובד שיער והוה ליה ניוול הכא נמי איכא כובד ומשום הכי היה אומר רבי נהוראי דאבשלום היה מגלח לאחר שלשים יום: לדברי רבי יוסי דאמר שמגלח מערב שבת לערב שבת מאי היכרא איכא בין דידיה דהוי נזיר לשאר אחין הא אינהו נמי נוהגין להסתפר בכך: איכא בינייהו בזמן שחל יו"ט להיות באמצע שבת דאחין מגלחין בערב יום טוב והוא אינו מגלח עד ערב שבת ואי קשיא לך ולרבי מאי שנא אבשלום משאר נזירי עולם דמסתפרים אחת לל' יום משום דלגבי דידהו הוי כובד ורבי מתרץ לטעמיה דאבשלום הואיל ובעל כח הוה לא הוה כובד לדידיה עד שנים עשר חדש כי כאיש גבורתו ולרבי יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחין אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד ל':
הני מ' שנה - דכתיב ויהי מקץ מ' שנה:
מאי עבידתייהו - והלא לא היו למלכות בית דוד אלא ל"ז:
לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך - היא שנת עשר לשמואל הרמתי שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות מ' שנה וכשנתמלאו מ' שנה ששאלו ישראל מלך מיום ליום אחר שמלכו שמואל ושאול דהיינו בתחילת המלכות ועלתה לשניהן לפי שעדיין לא יצא טיבעו של שאול בעולם ואף טיבעו של שמואל בעולם שהיה נקרא מלך לא פסק ושתים שמלך שאול בעצמו בחיי שמואל כמו שלמדנו [בסדר עולם] שלא מת שמואל לפני שאול אלא ד' חדשים ול"ז שמלך דוד וטעה אבשלום ואמר עכשיו הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה ואם נפש אדם לומר מנין אתה אומר שאותה שנה שמלכו שמואל ושאול שהיתה בתחילת מלכות של שאול ושמואל לא מת לפני שאול אלא ד' חדשים מכאן אתה למד שבאותו יום שעלתה חנה לשילה דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא (שמואל א א) באותו יום נתמנה לשופט והיינו דכתיב ישב על הכסא ולמדנו שבאותה שנה נתעברה חנה וילדה שמואל ונאמר בו בשמואל (שם) וישב שם עד עולם עד עולמו של יובל נ' שנים ושתי שנים שגמלתו אמו הרי לך שנים של שמואל נ"ב שנים ועלי כמה שנים נתמנה על ישראל מ' שנה וכשהיה לו לעלי ארבעים שנה בן כמה שנים היה שמואל הוי אומר בן ל"ט שנה שצריך אתה להוציא שנה אחת לעיבורו כמה נשתיירו לו משנותיו של שמואל י"ג צא מהן עשר שמלך שמואל אחר מיתתו של עלי ונשתיירו להן ג' שנים זו היא שאמרו אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו:
בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו ונדר נדרו - האמור בפ' נזיר שהן ל' חסר אחת לנדור נדר נזיר להזיר יזיר נזרו נדר נזרו יזיר הזירו נזרו נזרו והזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר הנזיר ידור נזרו נדרו ידור נזרו הרי ל' חסר אחת נזר אלהיו לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה כמו התרגום:
נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות - שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו ואכלה מונה שתי נזירות דאף על גב דככר אחד הוא חלה נזירות על נזירות וכיון דהני אתו לדרשא ולא למניינא אחריני נמי לאו למניינא אתו:
תוספות
עריכה
אין ימים פחותים משנים. דדריש מימים תהיה גאולתו שאין המוכר יכול לגאול בפחות משני ימים. (והא א"ר כו') הכי נמי דבכל ב' ימים יקל שערו ומשני דבב' ימים ליכא כובד ומסתמא לא נתקבל ג"ש אהני אלא ממשמעות דימים דהיינו שנה תהיה גאולתו שגואל אחרי ב' ימים כל השנה כדכתיב בתריה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה אלמא דכל השנה גואל:
תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה. ומשמע בסוף כל ג' חדשים הלכו לראות ומשני מנא ידעי' דמחלקין השנה בשוה דילמא תרין ירחין בחד זמנא וד' ירחין בחד זמנא וב' ירחין בחד זמנא [וכו'] וכיון דהכי הוא לא ידעינן מהיכא נילף דלית לן למילף ממקום שיכול להיות שאין הדבר. (עוד) להכי ילפינן מבתי ערי חומה:
מ"ט גבי כהנים [דאיכא] כובד. וא"ת והא כהני' עצמם ילפי' (תענית יז.) מסתם נזי' פרע פרע דמקילין אחת לשלשים יום וא"כ נילף נזיר עולם מסתם נזיר דהוי שלשים יום וי"ל דלא מיסתבר ליה ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אע"ג דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו:
מאי איכא ביניה לשאר אחוהי. וא"ת ונימא דאיכא בינייהו קרבנות דהוא מביא ולא הן וי"ל דה"ק מאי איכא ביניה בתגלחת דקאמר קרא ויהי מקץ ימים אשר יגלח משום דבתגלחת היה מאחר:
הני (מקץ) מ' שנה למאי. פי' דליכא למימר למ' שנה (למאי) למלכות בית דוד דאז מרד אבשלום דהא משמע קראי דהיה מלך ה' שנים אחר מעשה זה ג' של רעב ואחד שמנה ישראל ואחד שהעמיד משמרות ומשני מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך (אלו) שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת . [אבשלום בשאלתם להם מלך שהיה שנת עשר] לשמואל ובחצי י"א העמיד מלך ומלך חצי י"א וב' שנים הרי ד' שנים לשאלה ובתחלת ל"ו למלכות בית דוד היא שנת מ' לשאלה ואח"כ מרד אבשלום והשנה ההיא היה שנת רעב וגם אותה שנת מ' לשאלה ואפי' מרד בתחלת שנת מ' לשאלה ולאו דוקא מקץ מ' שנה:
סתם נזירות שלשים יום. ובגמרא מפרש טעמא:
בר פדא אמר כנגד נזירות האמורין בתורה שהן ל' חסר אחת. פירוש כתובים בפרשת נזיר וכנגדן מושך
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק א (עריכה)
לא א מיי' פ"ג מהל' נזירות הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
מה להלן י"ב חדש דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. והא [רבי הוא] דאמר התם בערכין אין ימים פחותים משנים שאין המוכר יכול לגאול תוך ב' ימים. ודריש ימים כפשטיה לתחלת גאולה. ודריש לי' שנה לסוף גאולה משום דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה גאולה. ד' ימים בשנה והיינו מג' חדשים לג' חדשים:
זו היא שיבה זו היא ביאה. מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה חולץ וקוצה [טוח] ונותן לו שבוע אע"ג דלא דמו תיבות להדדי כיון דמשמעותן חד קא דריש ליה בג"ש:
דילמא ד' ירחי חד זימנא ותרי ירחי חד זימנא. ב' ימים הראשונים היו מארבע חדשים לד' חדשים וב' האחרונים מב' חדשים לב' חדשים. הלכך שבקינן קרא דלא מפרש וילפי' מקרא דמפרש:
מ"ט גבי כהנים משום דאיכא כובד וכו' וכהנים גופיי' ולפי' פרע [פרע] מנזיר דמגלחים לל' יום בסנהדרין פ' כ"ג והא דלא יליף נזיר עולם מסתם נזיר משום דהתם דין הוא דמגלח משום דשלמו ימי נזירותו הלכך יליף מכהן דלא פסקה כהונתו ומגלח:
מאי איכא בינייהו לשאר (דחוקי) [אחוהי] הוה מצ"ל דאינהו מצו לגלחו במספריים ואיהו דוקא בתער. ואיהו דוקא מיקל והם יכולים לגלח הכל. אלא בסתם גילוח שרגילין בני מלכים לגלח קא בעיא מאי בינייהו ואין דרכם לגלח הכל וגם במספריים. והא דלא קאמר שהוא מביא ג' בהמות כשהוא רוצה לגלח כדין סתם נזיר שאינו מגלח אלא בשעת הבאת קרבנותיו איכא למימ' דהיינו האי דקא' מגלח עד פניא. ולאו דוקא פניא אלא דלא מגלח עד הבאת קרבנותיו:
מאי עבידתיהו מאיזה חשבון היתה המדידה:
לקץ מ' ששאלו להם המלך. מרדות של אבשלום וישראל שמרדו במלכות בית דוד מנה ממרדות ישראל שמרדו במלכות של עולם ושאלו להם מלך:
סתם נזירות ל' יום. אם אמר הריני נזיר בסתם ולא פי' כמה צריך לנהוג נזירות ל' יום ובגמ' מפרש מנ"ל:
הריני נזיר אחת גדולה וכו'. בין שאמר הריני נזיר גדולה ובין שאמר הריני נזיר קטנה ובין שאמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם נוהג נזירות ל' יום. ולא אמרי' כשאמר אחת גדולה ינהוג נזיר יותר מל' וכשאמר נזיר קטנה ינהוג פחות מל'. וכן כשאמר מכאן ועד סוף העולם [יהיה נזיר עולם]:
יהיה בגימטריא תלתין הוו. יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימט' דלאו מי"ג מדות היא שהתורה נדרשת בהן:
כנגד נזיר נדרו נזרו יזיר וכו' ול' חסר א' הם לבד מנזר אלהיו על ראשו דלא קחשיב דלשון כתר ונזר הוא כדמתרגמינן כלילא:
ורב מתא נילף מנזיר נזרו דמסתברא טפי דכלהו איכתבי למניינא מלמדרש גי' מלה:
הנהו נזיר נזרו לדרשא אתא. קת מינייהו ודרשינן להו הלכך לאו למניינא איכתיבו:
ב) מדהנהו למניינא כולהו למניינא דהנהו לאו לדרשא מגלי על אינך דכמו דהנך למניינא אינך נמי למניינא ותרתי שמעי' מינייהו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק א (עריכה)
שכן מצינו בבני מלכים. אבל מלך עצמו מסתפר בכל יום כדאמרינן בפרק כהן גדול מלך ביופיו תחזינה. הר' עזריאל ז"ל.
והא רבי הוא דאמר התם בערכין. אין ימים פחות משנים שאין המוכר יכול לגאול תוך שני ימים. ודרוש ימים כפשטיה לתחלת הגאולה ודריש ליה שנה לסוף גאולה משום דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף על גב דלא חזו תיבות להדדי כיון דמשמעתין חד הוא דריש להו בגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
הכי גרסינן דילמא לארבע ירחי חדא זימנא כרפרישית. ובספרים ישנים כתב אי נמי ארבעה ימים בסוף שנה. הרב עזריאל ז"ל:
ר' נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום. מאי טעמא גבי כהן הדיוט משום דאיכא כובד הכא נמי משום דאיכא כובד. פירוש דסבירא ליה דמשום הכי אמר הכתוב לכהן הדיוט לספר משלשים יום לשלשים יום משום דאיכא כובד וניחא ליה שיהו נאים ומהודרים. והכא נמי דגמירי הכביד שערו מיקל בתער בהכי איכא כובד. שיטה:
מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד. אף על גב דכהנים נמי יליף מסתם נזיר פרע פרע מכל מקום יליף כובד נזיר עולם מכובד כהנים. ולא בעי למילף מנזיר סתם דהתם לאו משום כובד הוא אלא משום דאז נשלם נזירותו. דהא בנזירות מרובה ימתין עד לבסוף ואינו מגלח כלל משום כובד:
מאי איכא בינייהו לשאר אחוהי. בין אבשלום ואחיו דהוו בני מלכים מסתפרים בכל ערב שבת. ולפי רגילותם בעי דאין רגילות לבני מלכים להסתפר בימי החול עד ערב שבת אם לאו דאיקלע יום טוב באמצע השבת. ולהכי מתרץ ליה איכא ביניהו יום טוב שחל להיות באמצע השבת. דאינהו מגלחו ואיהו שהיה נזיר עולם אינו מגלח. אי נמי מצפרא ועד פניא דאינהו אחוה מגלחי בצפרא ואיהו עד פניא למאן דאמר מקצת יום ככולו. פניא לאו דוקא אלא לאחר הקרבת קרבנות דכי היכי דנזיר טהור אינו מגלח אלא על (הדברים) הדמים כך נזיר עולם דאבשלום אינו מיקל אלא על הדמים. הר' עזריאל ז"ל: מאי איכא בנייהו לשאר אחוהי הוי מצי למימר דאינהו מצו לגלוחי במספרים ואיהו דוקא בתער ואיהו דוקא מיקל והן יכולין לגלח הכל. אלא בסתם גילוח שרגילין בני מלכים לגלח קא בעי מאי בנייהו. ואין דרכן לגלח הכל וגם במספרים. והאי דלא קאמר שהוא מביא שלש בהמות כשהוא רוצה לגלח כהך סתם נזיר שאינו מגלח אלא בשעת הבאת קרבנותיו איכא למימר דהיינו הך דקאמר דלא מצי מגלח עד פניא. ולאו דוקא פניא אלא דלא מגלח עד אחר הבאת קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ומהדרינן תניא ר' נהוראי אומר לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. תנא אותה שנה ששאלו להם מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי. ובפרק ב' דתמורה מפרש עשר שנים מלך שמואל בעצמו. שנה אחת מלך שמואל ושאול ושתי שנים מלך שאול בעצמו הרי שלוש שנים. ול"ו שמלך דוד. ועכשיו צריך לומר ששנת עשר ששאלו מלך לא העמיד שהם ארבע שנים לשמואל עשירי וי"א וי"ב וי"ג. ול"ו לדוד (קרי) הרי ארבעים. והכי גריס רש"י ז"ל בתמורה ל"ו לדוד. וקשה דאחר מעשה אבשלום כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים. ואחר הרעב היו שתי שנים אחת שהלך יואב בכל הארץ למנות את ישראל ואחת שקבע דוד משמרות הרי חמש. והוא לא מלך אלא מ': ול"ו וה' הרי כאן מ"א. וצריך לומר ששנה ראשונה של רעב היה המרד של אבשלום.
ויש בסדר עולם גרסא אחרת שנת ל"ז לדוד כי בשנת ל"ז של דוד מרד אבשלום. ולפי זה נאמר בשנת עשר ששאלו להם מלך אותה שנה העמיד. ועם ל"ז של דוד ושלש הרי ארבעים. וקשה דאם כן איכא טפי שנת ארבע לשמואל ול"ז הרי כאן מ"א. וצריך לומר דלא חשבינן משנת עשר ששאלו מלך אלא מי"א שהעמידו. ומכל מקום קשה דאם כן שתי שנים דרעב ושנת שמיטה ושנת משמרות הרי לא חי אחר המעשה אלא שלש שנים שיש מל"ז עד מ'. וצריך לומר ששנה אחת קודם המרד התחיל הרעב ושנת המרד שניה ולא נשארו רק שנת רעב שנת שמיטה שנת משמרות.
ואיכא תנא בסדר עולם דאמר ל"ה לדוד. והשתא קשה כשתמנה משנת עשר לא תמצא רק ל"ט שנה. ואומר ר"ת דל"ו ול"ה אחד הם וההוא דאמר ל"ו חשיב שנה שנפטר שאול ומלך חציה ודוד מלך חציה. ומאן דאמר ל"ה לא חשיב לה לדוד הלכך ליכא אלא ל"ה. ומה שאנו אומרים ששמואל מלך י"א שנה מפרש בסדר עולם מדכתיב ויהי הארון בקרית יערים עשרים שנה. והוא נשבה כשמת עלי ומלך שמואל כדדרשינן וזרח השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. ודוד הביא הארון מקרית יערים לאחר שמלך שבע שנים בחברון כשמלך על ישראל. צא מאותן כ"ז לדוד נשתיירו י"ג לשמואל ושמואל נפטר באותו הפרק שנפטר שאול ומלך דוד. אם כן מונה אותם בשוה סדר עולם י"א לשמואל וב' לשאול דכתיב ושתי שנים מלך על ישראל וז' לדוד. שיטה: והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. נראה דלכך תולה ר' נהוראי חשבונו בשאלת מלך וגם אומר שתלה הכתוב הני מ' שנה דאבשלום בשנה ששאלו להם מלך משום דאז תחילת מרידתו דאבשלום במלכות דוד אביו כשהלך לחברון כדאיתא פרק שני דתמורה. ולכך תולה תחילת קלקול מרידות אביו למרידת ישראל למלכות אביהם שבשמים ששאלו להם מלך. והם שאלו שלא כהוגן שאמרו שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים ושמואל היה מלך עליהם ושופטם על פי המקום שהיה נביא.
היא שנת עשרה לשמואל הרמתי. אותה שנה שמרד אבשלום באביו וישראל במלכות אביהם שבשמים היא שנת עשר שנתמנה שמואל הרמתי להיות שופט שהרי כל ימיו של שמואל נ"ב שנה דכתיב עד עולם. ואמרינן בסדר עולם בפרק שהתחילה חנה להתפלל שיתן לה הקדוש ברוך הוא בן נתמנה עלי להיות שופט על ישראל. ומיום שהתפללה עד יום שנולד שמואל שהתה שנה שלימה בין תפלה ועיבור והריון ובשנה שניה נולד שמואל. ועלי שפט את ישראל ארבעים שנה נמצאת שנת ל"ט לשמואל מיד מת עלי ומיד נתמנה שמואל להיות שופט בשאר שלש עשרה שנים. י"א שנה מלך בעצמו ושני שנים מלך עם שאול הרי שלש עשרה שנה לשמואל. ואמר בסדר עולם דשנת מרד אבשלום היא שנת ל"ה למלכות דוד והיא שנת ארבעים לשאלת מלך נמצא שהיא שנת עשרה לשמואל ואז יהיה החשבון מכוון שבתחלת עשר שאלו להם מלך ולא נתן להם כל אותו השנה. ויש אומרים עד תחלת י"ב שמלך שאול ולסוף שתי שנים למלכותו מת שמואל הרי ד' שנים משאלת מלך עד מות שמואל וד' שנים שמלך עוד שאול אחר מיתתו בתחלת שנה אחרת והם חשבון שנה לענין שאלת מלך הרי חמש שנים וה' חדשים. ולא הוו מהשלמת שנה זו שהיא מתחלה מלכות בית דוד גם הם חשובים שנה. ועוד ד' שנים עד מרד אבשלום הרי שלשים וחמשה למלכות בית דוד וארבעים לשאלת מלך היא עשר לשמואל הרמתי. עד כאן.
מתני' סתם נזירות שלשים יום. אם אמר הריני נזיר בסתם ולא פירש כמה צריך לנהוג נזירות שלשים יום.
גמ' יהיה בגימטריא תלתין הוו. יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימטריא דלאו מי"ג מדות היא שהתורה נדרשת בהן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
ורב מתנא נילף מנזיר נזרו. דמסתבר טפי דכולהו איכתיבו למניינא מלמדרש גימטרייא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וא"ת לרב מתנא דמפיק מניינא מיהיה מאי דריש מכולהו כיון דלא באו למניינא. וי"ל דבכולהו איכא דרשא אלא דלא ידעינן להו. שיטה:
מלמד שנזירות חלה על נזירות. שאם אמר הריני נזיר וחזר ואמר נזיר מונה שתים זו אחר זו כדתנן הריני נזיר ויום אחד מונה שתים. אבל אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר אם אוכל ככר זו שניה לא חיילא כדמוכח פרק אלו מותרין.
ובר פדא אמר ליכא חד מנהון דלאו לדרשא בתמיה. פירוש וכי כלהו לדרשא לכל הפחות איכא חד דלאו לדרשה (ומהו) ומדהא למניינא כלהו נמי למניינא אף על גב דאית בהו דרשא מדאפקה קרא להאי לישנא שמע מינה למניינא. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה