קטגוריה:דברים לב ה
שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
שִׁחֵ֥ת ל֛/וֹ לֹ֖א בָּנָ֣י/ו מוּמָ֑/ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּ/פְתַלְתֹּֽל׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵיהּ בְּנַיָּא דִּפְלַחוּ לְטָעֲוָתָא דָּרָא דְּאַשְׁנִי עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנַּיוּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | חַבִּילוּ עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּנַיָא חֲבִיבַיָא אִשְׁתַּכַּח מוּמָא בְּהוֹן דָרָא עוּקְמָנָא דְאַשְׁנִייוּ עוֹבָדֵיהוֹן וְאוּף סֵדֶר דִינֵיהּ דְעַלְמָא אִשְׁתַּנֵי עֲלֵיהוֹן: |
רש"י (כל הפרק)
"שחת לו וגו'" - כתרגומו חבילו להון ולא ליה
"בניו מומם" - בניו היו והשחתה שהשחיתו היא מומם
"בניו מומם" - מומם של בניו היה ולא מומו
"דור עקש" - עקום ומעוקל כמו ואת כל הישרה יעקשו ובלשון משנה חולדה ששיניה עקומות ועקושות
"ופתלתול" - אנטורט"לייש (פערדרעהט פערוויקקעלט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל
"פתלתל" - מן התיבות הכפולות כמו ירקרק אדמדם סחרחר סגלגלרשב"ם (כל הפרק)
שחת לו: שחת ישראל לעצמו כדכתיב שיחתך ישראל כי בי בעזרך, הוא גרם לעצמו השחתה:
לא: כלומר ולא אחר:
בניו מומם: מומם הוא כפל לשון של שחת ישראל, בניו של הקב"ה הם עשו מום בעצמם כדכתיב כי משחתם בהם מום בם:
רמב"ן (כל הפרק)
רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)
ספורנו (כל הפרק)
כלי יקר (כל הפרק)
שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק"ו זה, ולמעלה פר' נצבים (ל.יט) פרשתי שלמד זה ממ"ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר' זו אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש.
וזה"ש בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ר"ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר, זה"ש מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו מ"מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם.
ד"א בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של השי"ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו. והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ"ש (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו.
ד"א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז, טו) והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו, ב), וזה"ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם.מדרש ספרי (כל הפרק)
שחת לו לא בניו מומם - אע"פ שהם מלאים מומים קרויים בנים, שנא' שחת לו לא בניו מומם, דברי ר' מאיר. וכן היה ר' יהודה אומר: אין בהם מומים שנ' לא בניו מומם, ואומר ישעיה א זרע מרעים בנים משחיתים; אם כשמשחיתים קרוים בנים, אלו לא היו משחיתים עאכ"ו! כיוצא בדבר אתה אומר ירמיה ד חכמים המה להרע; והרי דברים ק"ו: ומה כשהם סכלים קרוים חכמים, אלו היו מטיבים עאכ"ו! כיוצא בו אתה אומר ירמיה ד בנים סכלים המה ולא נבונים; והרי דברים ק"ו: ומה כשהם סכלים קרוים בנים, אלו היו נבונים עאכ"ו! כיוצא בו אתה אומר יחזקאל לג ויבוא אליך כמבוא עם וישבו לפניו עמי ושומעים את דבריך. יכול שומעים ועושים? ת"ל ואתם לא תעשו; והרי דברים ק"ו: ומה כשהם שומעים ולא עושים קרויים עמי, אלו שומעים ועושים עאכ"ו!
משום אבא דורש אמרו: שחתו ישראל בכל לאווים שבתורה; וכל כך למה? שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר: כל זמן שאנו חוטאים לפניו אנו מצטערים לפניו. משל לאחד שיצא לצלב. אביו בוכה עליו, אמו בוכה עליו ומתחבטת עליו, וזה אומר אוי לי, וזה אומר אוי לי, אבל אין זה הוי הוי - אלא שיצא ליצלב; וכן הוא אומר ישעיה ג אוי לנפשם כי גמלו להם רעה:
דור עקש ופתלתול - אמר להם משה לישראל: אתם עוקמנים, פתלתולים אתם, אין אתם הולכים לאור! משל לאחד שהיה בידו מקל מעוקל ונתנו לאומן לתקנו - מתקנו באור, ואם לאו - מכוונו במעגילה, ואם לאו - מפסלו במצד ומשליכו לאור. וכן הוא אומר יחזקאל כא ונתתיך ביד אנשים בוערים חורשי משחית.
ד"א דור עקש ופתלתול - אמר להם משה לישראל: במדה שמדדתם - בה מדדתי לכם, וכן הוא אומר: עם נבר תתבר ועם עקש תתפל.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
שיחת לו לא בניו מומם
שירת האזינו מטרתה להזכיר לעם ישראל לקחת אחריות על צרותיו - כאשר באות צרות על עם ישראל, השירה מזכירה שהמקור לכל הצרות הוא ההתרחקות מה'.
אחד הקטעים הראשונים בשירה אומר:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט;
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם;
דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.
הַ לה', תִּגְמְלוּ זֹאת - עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ!"
בקטע יש 3 מילים המתייחסות לפגמים:
תמים = שלם, ללא פגם ;
מום = פגם בהתנהגות ;
שִׁחֵת = השחית/השחתה, מילה נרדפת ל"מום", כמו ב (ויקרא כב כה): "... כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם, לֹא יֵרָצוּ לָכֶם";
ומטרת הקטע היא ללמד את בני ישראל לקחת אחריות לפגמים בהתנהגותם ובגורלם.
הצור תמים פעלו
פסוק ד קובע, שמעשיו ופעולותיו של ה' שלמים ללא פגם.
הצור הוא ה', צור ישראל;
הצור תמים פעלו - מעשיו של ה' הם שלמים ללא פגם, כלומר:
- אין פגם מוסרי בפעולותיו - ה' אינו עושה עוול - "כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (ע"פ רש"י, רשב"ם, אור החיים) ; או -
- אין שינוי וקלקול בפעולותיו - ה' משפיע שפע של טוב ללא כל פגם, ורק האדם החוטא פוגם בכלי שיש לו לקבל את השפע, ולכן אינו מקבלו (ע"פ ראב"ע, רמב"ן, ספורנו) . או -
- אין פגם ב"תוצרת" של פעולותיו: האדם, שה' ברא, הוא שלם, אין כל פגם באופיו המוּלד, והאדם חוטא רק בגלל בחירתו החופשית הרעה, ולא בגלל פגם ביצירתו; ולכן העונשים שבאים עליו הם בצדק - "כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (כלי יקר) .
שיחת לו לא בניו מומם
שיחת לו - יש השחתה אחת, מום אחד, שמקלקל לה' את פעלו התמים והמושלם, והוא -
לא בניו - בני ישראל, שחטאו לה' ולכן נקראים "לא בניו" (כמו (הושע א ט): "וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם").
מומם - הפגם בבני ישראל הוא, שהם - דור עיקש ופתלתול, כלומר, מתנהגים בצורה עקומה והפכפכה, ולכן:
- ה' אינו יכול לנהוג עמם בצדק מושלם, כי יום אחד הם עושים טוב וביום הבא הם עושים רע, ולכן ה' לא יכול להעניש אותם לגמרי ולא לזכות אותם לגמרי;
- ה' אינו יכול לתת להם שפע של טוב מושלם כפי שהוא הכין עבורם, אינו יכול לקדש את ישראל ולקדש את שמו בעולם על-ידם כפי שתיכנן (ספורנו) ;
- בני ישראל משחיתים ופוגמים בעצמם בכך שהם חוטאים, ומקלקלים את הנשמה המושלמת שה' יצר עבורם (רמב"ן) .
ה לה' תגמלו זאת?!
אם כך, פעולותיו של ה' הן שלמות ללא פגם, ורק התנהגותם של בני ישראל פוגמת בתוצרים ומקלקלת את התוכניות, ועל כך מוכיח משה את בני ישראל ואומר להם - "ה לה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם?!" - מדוע אתם פוגמים ומקלקלים את מעשיו של ה', והרי זו התנהגות שיש בה כפיות טובה וטיפשות, כי - "הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך!" - ה' עשה ויצר אתכם, וכאשר אתם מתנהגים בניגוד להוראותיו, אתם גם פוגעים בו ונוהגים בכפיות טובה, וגם פוגעים בעצמכם ונוהגים בטיפשות.
פירושים נוספים
פסוק ה, במיוחד החלק הראשון שלו "שיחת לו לא בניו מומם", הוא קשה, ופירושים רבים הוצעו עבורו. כמעט לכל מילה ישנו יותר מפירוש אחד, למשל:
המילה שִׁחֵת יכולה להיות:
- פועל בבניין פיעל - השחית, הטיל מום (רש"י, אונקלוס ועוד) , או -
- שם עצם במשקל קיטל - השחתה, מום (שד"ל) .
המילה לוֹ יכולה להתייחס:
- לה' (" "מומם של ישראל שיחת לצור עמו ונחלתו" " - רמב"ן; וכן פירשנו למעלה) ;
- או לעם ישראל (" "חבילו להון" " - אונקלוס; אברבנאל) ;
המילה לֹא יכולה להתייחס:
- למילה שלפניה: לו לא = לא לו; ההשחתה אינה מיוחסת לה' אלא לבני ישראל, שהם בניו (בעלי הטעמים, אונקלוס ורש"י) ,
- או למילה שאחריה: לא בניו = בני ישראל הטוענים שאינם בניו, או נוהגים כאילו אינם בניו של ה' (ראב"ע, רמב"ן, אור החיים) .
- או לעמוד בפני עצמה: לו? לא!; האם ההשחתה מיוחסת לה'? לא! המום הוא של בניו (כלי יקר) .
המילה מוּמָם יכולה להתייחס:
- למילה הראשונה בפסוק: שיחת... מומם = המום של בני ישראל שיחת וקלקל לה' (רמב"ן, ספורנו) ;
- למילה שלפניה: בניו מומם = המום הוא של בניו ולא שלו (רש"י) , או: מומם הוא שה' התייחס אליהם בחיבה וקראם בניו, וכך גרם להם להתגאות (כלי יקר) .
- למילים שאחריה: מומם דור עיקש ופתלתול = המום שלהם הוא, שהם דור עיקש ופתלתול (ראב"ע, אברבנאל) .
ומשמעות המשפט כולו יכולה להיות:
- בה' אין כל פגם, בני ישראל קלקלו והשחיתו רק לעצמם (אונקלוס, רש"י, ספורנו, כלי יקר, אור החיים, אברבנאל) ;
- בני ישראל קלקלו והשחיתו לה' (רמב"ן, ספורנו; וכן פירשנו למעלה) ;
- או שהמשפט הוא ציטוט מדבריהם של ישראל, שטוענים שבה' יש פגם והשחתה (שד"ל) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-09-20.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "דברים לב ה"
קטגוריה זו מכילה את 5 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 5 דפים.