ביאור:משנה שביעית פרק י
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
שמיטת כספים
עריכהחטיבה I: הלוואות שאינן משמטות בשביעית
עריכה|
בסוף השנה השביעית, מצוה מהתורה לשמוט, כלומר להימנע מגביית חובות, (דברים טו ב): "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ - לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'". דין שמיטה חל על כל חוב הנוצר מהלוואה, בין בשטר ובין בעל-פה. הוא אינו חל על חוב הנוצר בדרך אחרת, כגון קניה בחנות, שכירות או קנס - למרות שגם אלו חובות, למשל לעניין המשכון, ראו ספרי דברים רעו. אולם, אם הזכאי "עשאו מלוה", כלומר התייחס לחוב כאל הלוואה - הדין חל עליו, והוא חייב לשמוט - להפסיק את הליכי הגביה בסוף השביעית. וראו גם תוספתא ח ג, המורה ש"עשאו מלוה" - רשם את החוב כסכום כספי (ולא כפירות); וראו גם ספרי דברים קיב. ר' יהודה קובע שקניה בחנות שהיה ניתן לשלם אותה, והמוכר בחר למכור שוב ולא לקבל מייד את התמורה - המכירה הראשונה הופכת בכך להלוואה ומשמטת. ר' יוסי מסתייג מהעיקרון של שכר העבודה: עבודה שהסתיימה ולא שולמה - הופכת להלוואה ומשמטת. |
(א) שביעית משמטת את המלוה בשטר - ושלא בשטר.
הקפת החנות - אינה משמטת.
- ואם עשאה מלוה - הרי זו משמטת.
- רבי יהודה אומר: הראשון הראשון משמט.
שכר שכיר - אינו משמט.
- ואם עשאו מלוה - הרי זה משמט.
רבי יוסי אומר: כל מלאכה שפוסקת בשביעית שהסתיימה בשביעית, ולכן זמן התשלום חל לפני ראש השנה - משמטת.
- ושאינה פוסקת בשביעית - אינה משמטת המלאכה הסתיימה אחרי השביעית, ולכן זמן התשלום חל אחרי ראש השנה:
|
המשנה מראה "מקרה קצה" שבו גורם חיצוני יכול לקבוע אם המלוה נשמט או לא. המשנה בשיטת ר' יהודה ש"ראשון משמיט", שהרי השוחט חילק את הבשר לכמה לקוחות; אם החודש מעובר, הרי המכירה היתה למעשה בל' באלול של השביעית (לפני ראש השנה), וחלוקת הבשר נדונה כמלווה שהושמט. אבל אם החודש לא מעובר, הרי המכירה היתה בא' בתשרי של השמינית, ולכן המלוה לא נשמט. לגבי שחיטת וחלוקת הבשר ביום טוב ראו ביצה ג, ו-ז. המלווה על המשכון מחזיק בידו חפץ פיזי של הלווה, ולכן אינו משמט, וראו גם ספרי דברים קיב. |
(ב) השוחט את הפרה, וחילקה בראש השנה
- אם היה החודש מעובר - משמט, ואם לאו - אינו משמט.
האונס, והמפתה, והמוציא שם רע, דוגמאות שגורות לקנסות בבית הדין וכל מעשה בית דין - אינן משמטין.
המלווה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין - אינן משמטין:
חטיבה II: פרוזבול
עריכה|
באופן ישיר מסייע הפרוזבול דווקא למלוים, ורק בעקיפין הוא מתקן את שוק ההלוואות לטובת הלווים. למעשה התקנה מהווה הודאה בכך שהשמטת הכספים אינה מתאימה למבנה הכלכלי כבר בימי הלל; כלומר כבר בימיו היה שימוש מרובה יחסית בהלוואות והפטור מהחזר ההלוואה בשנה השביעית לא איפשר להשתמש בהלוואות ככלי מסחרי. גם שמיטת הקרקעות הקשתה מאד על אנשי ארץ ישראל, כפי שראינו במהלך המסכת כולה. ונראה שהיתה אחד הגורמים החשובים ליציאת העם לגלות; אבל לשמיטת הקרקעות לא נמצאה שיטה דומה לפרוזבול, שהיתה מאפשרת לעבד את הקרקע בשביעית. |
(ג) פרוזבול - אינו משמט.
זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן
- כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה
- ועוברין על מה שכתוב בתורה
- (דברים טו ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' -
- התקין הלל פרוזבול:
|
נראה שבימי הלל היו מוסרים את הפרוזבול ללשכת המקדש, ורק אחרי החורבן הוא קיבל את צורתו הנוכחית. הפרוזבול מתואר כמסירת השטרות לבית הדין, אבל בניגוד למוסר שטרות, כאן בית הדין אינו בודק את טיב ההלוואה ואינו גובה אותה. ההודעה לו היא סמלית בלבד. גם בעולם הנכרי היה שטר שכונה "פרוזבול", אבל שם המונח שימש עבור שטר מכר שהוצג בפני מועצת הפוליס. הלל השתמש באותו מונח לשטר שתיקן, כדי להקהות את החידוש. |
(ד) זהו גופו של פרוזבול:
- "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני
- שכל חוב שיש לי, שאגבנו זה עיקר החידוש בפרוזבול לעומת "המוסר שטרותיו לבית דין" שנזכר בסוף משנה ב: המלוה ממנה את עצמו לשליח בית-דין וגובה בעצמו את החוב, ולא מחכה שבית-דין יגבה את החוב עבורו כל זמן שארצה".
והדיינים חותמין למטה, או העדים:
(ה) פרוזבול המוקדם - כשר,
- והמאוחר - פסול.
|
מדברי ר' שמעון בן גמליאל בתוספתא (ח, י) נראה שפרוזבול המוקדם, שגורם לחוב שלא ישמט בשביעית, הוא פרוזבול שנכתב לפני ההלוואה. אם נכתב לאחריה הוא פסול. אבל שטרי חוב שנקוב בהם תאריך הקודם להלוואה בפועל אינם מאפשרים לטרוף נכסים מיד הלקוחות, כי הנכסים לא שועבדו בהם להלואה. וראו תוספתא חולין א, כה. כיוון שהפרוזבול הוא של המלווה, הרי מספר הפרוזבולים הוא כמספר המלווים ולא כמספר הלווים. |
שטרי חוב המוקדמים - פסולים,
- והמאוחרים - כשרים.
אחד לווה מחמישה - כותב פרוזבול לכל אחד ואחד.
חמשה לווין מאחד - אינו כותב, אלא פרוזבול אחד לכלם:
|
כשהלל תיקן פרוזבול, הוא רצה לפחות לשמר את העקרון התורני של השמטת הלוואות לעניים גמורים - כאלה שאין להם אפילו קרקע. אולם בהמשך, כנראה, גם תנאי זה התברר כמגביל מדי, ולכן ההלכה המאוחרת רוקנה אותו מתוכן וקבעה כי גם קרקעות שבדרך כלל אינן נחשבות כנכסים - נחשבות כאלה לצורך הפרוזבול. וראו פאה ג, ו. וראו גם את דברי רשב"ג בתוספתא ח, ח-ט, שחמישה שלוו מאחד ולאחד מהם יש קרקע - הפרוזבול תופס לכולם. |
(ו) אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע הפרוזבול תקף רק אם ללווה יש קרקע.
- אם אין לו - מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא.
- היתה לו שדה ממושכנת בעיר - כותבין עליה פרוזבול.
רבי חוצפית אומר: כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופין:
|
הכוורת היתה בדרך כלל בתוך כד חרס, אבל לא נהגו להזיז אותה ממקום למקום, ולכן המחלוקת לפנינו. שלוש השלכות לשאלה האם הכוורת כקרקע: בסדר זרעים, טהרות ומועד. |
(ז) כוורת דבורים,
- רבי אליעזר אומר: הרי היא כקרקע,
- וכותבין עליה פרוזבול מותר לכתוב פרוזבול גם אם הנדל"ן היחיד של הלווה הוא כוורת, ואינה מקבלת טומאה במקומה,
- והרודה ממנה בשבת - חייב. כקוצר
- וחכמים אומרים: אינה כקרקע,
- ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה, שהיא כלי והרודה ממנה בשבת - פטור:
חטיבה III: החזרת חוב שנשמט
עריכה|
מצוות שמיטת חובות היא מצווה על המלווה שלא לגבות את החוב. אולם הלווה עדיין צריך - מבחינה מוסרית - להחזיר את החוב, ולא ליהנות מממון שאינו שלו. לכן גם אם אין פרוזבול ממליצה המשנה להחזיר את החוב. במקרה כזה תהפוך השמיטה לעניין של דיבור והצהרה בלבד, אבל לפחות תקויים, ולא תיעקר כבכתיבת הפרוזבול. |
(ח) המחזיר חוב בשביעית - יאמר לו "משמט אני".
- אמר לו "אף על פי כן" - יקבל ממנו,
- שנאמר (דברים טו ב): "וזה דבר מלשון דיבור: המלוה צריך לומר שהוא משמט השמיטה".
כיוצא בו: רוצח בשגגה שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו - יאמר להם "רוצח אני".
- אמרו לו "אף על פי כן" - יקבל מהם,
- שנאמר (דברים יט ד): "וזה דבר מלשון דיבור: הרוצח-בשגגה צריך להודות בחטאו הרוצח":
|
הלשון "המחזיר חוב בשביעית" רומזת לשיטה שלפיה שמיטת כספים חלה בתחילת השנה השביעית. לפי השיטה שהתקבלה להלכה, ששמיטת כספים חלה בסוף השנה השביעית, יש לפרש שהכוונה "המחזיר חוב לאחר השביעית". (ניתן גם להסביר את המשנה לפי הרא"ש, שאומר שאע"פ ששמיטת כספים בסוף השנה, אסור למלווה לבקש מהלווה בתוך השביעית; לפי דבריו לא מדובר בחוב שנשמט אלא בפירעון החוב למרות שהמלווה לא לחץ על כך). הביטוי "רוח חכמים נוחה" אינו הלכתי אלא מוסרי. התוספתא ח, יא מחריגה מהאמור כאן את הגזלן ואת המלוה בריבית שעשו תשובה, ובמקרים שלהם מעדיפה להחיל את שמיטת הכספים. |
(ט) המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה הימנו.
הלווה מן הגר שנתגיירו בניו עמו - לא יחזיר לבניו לא חייב להחזיר לבניו, כי הגר ובניו כאילו נולדו מחדש כבני אברהם אבינו, ולכן בניו אינם יורשים אותו.
- ואם החזיר - רוח חכמים נוחה הימנו.
|
"המקיים את דברו", היינו שמכיר בתוקף העסקה גם כשאינה מחייבת מבחינה פורמלית. וראו ב"מ ד, ב "מי שפרע". |
כל המטלטלין - נקנין במשיכה העסקה ניתנת לביטול עד שהקונה מושך את החפץ.
- וכל המקיים את דברו שהבטיח לקנות/למכור, והקונה עדיין לא משך, ובכל-זאת הוא מקיים את דברו ולא מבטל את העסקה - רוח חכמים נוחה הימנו: