משנה שביעית ז
שביעית פרק ז', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר זרעים • מסכת שביעית • פרק שביעי ("כלל גדול") • >>
פרקי מסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית, ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור.
ואיזה? זה עלה הלוף השוטה, ועלה הדנדנה, העולשין, והכרישין, והרגילה, ונץ החלב.
ומאכל בהמה, החוחים והדרדרים.
וממין הצובעים, ספיחי איסטיס, וקוצה.
יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להם ביעור ולדמיהן ביעור.
(ב)ועוד כלל אחר אמרו, כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעין, ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור.
אי זהו? עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין, והחלביצין, והבוכריא.
וממין הצובעין, הפואה והרכפא.
יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור.
רבי מאיר אומר, דמיהם מתבערין עד ראש השנה.
אמרו לו, להן אין ביעור, קל וחומר לדמיהן.
(ג)קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית.
הצבע, צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבלות, ולא בטרפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים.
ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו.
לקח לעצמו והותיר, מותר למכרן.
(ד)לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו, מותר למכרו.
צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאין, מותרים למכרן.
רבי יהודה אומר, אף מי שנתמנה לו לפי דרכו, לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו בכך.
וחכמים אוסרין.
(ה)לולבי זרדים והחרובין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור.
לולבי האלה והבטנה והאטדין, יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור.
אבל לעלין, יש ביעור, מפני שנושרין מאביהן.
(ו)הוורד והכופר והקטף והלוטם, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית.
רבי שמעון אומר, אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי.
(ז)ורד חדש שכבשו בשמן ישן, ילקט את הוורד.
וישן בחדש, חייב בביעור.
חרובין חדשים שכבשן ביין ישן, וישנים בחדש, חייבין בביעור.
זה הכלל, כל שהוא בנותן טעם, חייב לבער, מין בשאינו מינו.
ומין במינו, כל שהוא.
שביעית אוסרת כל שהוא במינה; ושלא במינה, בנותן טעם.
- כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם, וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,
- יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר.
- וְאֵיזֶה?
- זֶה עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב.
- וּמַאֲכַל בְּהֵמָה?
- הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים.
- וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים?
- סְפִיחֵי אִסָטִיס, וְקוֹצָה.
- יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
- כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,
- יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר.
- אֵי זֶהוּ?
- עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וְִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה.
- וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין?
- הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא.
- יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית;
- אֵין לָהֶם בִּעוּר, וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
- אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.
- יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.
- הַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר.
- שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִּבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִּתְרוּמוֹת, וְלֹא בִּנְבֵלוֹת, וְלֹא בִּטְרֵפוֹת, וְלֹא בִּשְׁקָצִים, וְלֹא בִּרְמָשִׂים.
- וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק;
- אֲבָל הוּא לוֹקֵט, וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ.
- לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן.
- מֻתָּר לְמָכְרוֹ.
- צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין,
- מֻתָּרִים לְמָכְרָן.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר,
- וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְּהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְּכָךְ.
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
- אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר,
- יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,
- יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
- לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין,
- יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,
- אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
- אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר,
- מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.
- יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פְּרִי.
- וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בְּבִעוּר.
- חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ,
- חַיָּבִין בְּבִעוּר.
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
- וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא.
- שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ;
- וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם.
- כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
נוסח הרמב"ם
(א) כלל גדול אמרו בשביעית -
- כל שהוא מאוכל אדם,
- ומאוכל בהמה, וממין הצובעין,
- ואינו מתקיים בארץ -
- יש לו שביעית, ולדמיו שביעית,
- יש לו ביעור, ולדמיו ביעור.
- כל שהוא מאוכל אדם,
- ואי זה, זה -
- זה עלי הלוף השוטה,
- ועלי הדנדנה, העולשין,
- והכרישין, והרגילה, ונץ החלב;
- ומאוכל בהמה - החוחין, והדרדרין;
- וממין הצובעין - ספחי איסטיס, וקוצה;
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- יש להן ביעור, ולדמיהן ביעור.
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- זה עלי הלוף השוטה,
(ב) ועוד כלל אחר אמרו -
- כל שאינו מאוכל אדם,
- ומאוכל בהמה, וממין הצובעין,
- ואינו מתקיים בארץ -
- יש לו שביעית, ולדמיו שביעית,
- אין לו ביעור, ולא לדמיו ביעור.
- כל שאינו מאוכל אדם,
- ואי זה, זה -
- זה עיקר הלוף השוטה,
- ועיקר הדנדנה, העקרבנין,
- והחלביצין, והבוכריה;
- וממין הצובעין - הפואה, והרכפה;
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- אין להן ביעור, ולא לדמיהן ביעור.
- רבי מאיר אומר:
- דמיהן מתבערין - עד ראש השנה.
- אמרו לו:
- להן - אין ביעור,
- קל וחומר - לדמיהן.
- להן - אין ביעור,
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- זה עיקר הלוף השוטה,
(ג) קליפי רימון, והנץ שלו,
- קליפי אגוזין, והגלעינין - יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית.
- והצבע - צובע לעצמו.
- ולא יצבע - בשכר,
- שאין עושין סחורה - לא בפירות שביעית,
- ולא בבכורות, ולא בתרומות,
- ולא בנבילות, ולא בטריפות,
- ולא בשקצים, ולא ברמשים.
- שאין עושין סחורה - לא בפירות שביעית,
- ולא יהא לוקח ירקות שדה - ומוכר בשוק.
- אבל - הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו.
- לקח לעצמו, והותיר - מותר למוכרו.
(ד) לקח בכור למשתה בנו, או לרגל,
- ולא צרך לו - מותר למוכרו.
- צדי חיה, עופות, ודגים,
- שנתמנו להן מינין טמאין - מותר למוכרן.
- רבי יהודה אומר:
- אף מי שנתמנה לו לפי דרכו - לוקח ומוכר,
- ובלבד שלא תהא אומנותו, לכן.
- אף מי שנתמנה לו לפי דרכו - לוקח ומוכר,
- וחכמים אוסרין.
(ה) לולבי זרדין, והחרובין -
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- יש להן ביעור, ולדמיהן ביעור.
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- לולבי האלה, והבוטנה, והאטדים -
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- אין להן ביעור, ולא לדמיהן ביעור.
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
- אבל לעלים יש ביעור -
- מפני שהן נושרין, מאביהן.
(ו) הוורד, והכופר, והקטף, והלוטם -
- יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית.
- רבי שמעון אומר:
- אין לקטף שביעית - מפני שאינו פרי.
(ז) ורד חדש,
- שכבשו בשמן ישן - ילקט את הוורד.
- וישן, בחדש - חייב בביעור.
- חרובים חדשים, שכבשן ביין ישן,
- וישנים, בחדש - חייבין בביעור.
- זה הכלל -
- כל שהוא בנותן טעם - חייב לבער מין בשאינו מינו.
- ומין במינו - כל שהוא.
- שביעית -
- אוסרת כל שהוא - במינה,
- ושלא במינה - בנותן טעם.
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה שביעית, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב