י"ג מדות דר' ישמעאל

ספרא – פרשה א (ויקרא: שלש עשרה מידות)

מהדורה מבוארת

ויקרא

פרשה א

א

רבי ישמעאל אומר:

בשלש עשרה מדות התורה נדרשת: מקל וחומר, מגזירה שוה, מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים, מכלל ופרט, מפרט וכלל, מכלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט, מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל;

ב

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא; כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שהוא כענינו – יצא להקל ולא להחמיר; כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שלא כענינו – יצא להקל ולהחמיר; כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; דבר הלמד מעניינו, ודבר הלמד מסופו, וכן שני כתובין המכחישין זה את זה – עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן.

ג

מקל וחומר – כיצד?

"ויאמר ה' אל משה: וְאָבִיהָ– יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ - הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים? תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר יב, יד),

קל וחומר לשכינה –ארבעה עשר יום?

אלא, דָיוֹ לַבָא מִן הדין - להיות כַנִּדוׂן:

תִּסָגֵר מרים "שבעת ימים מחוץ למחנה, וְאַחַר תֵּאָסֵף" (שם).

ד

מגזירה שוה – כיצד?

נאמר בשומר חנם: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב, ז)

ונאמר בשומר שכר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם, י)

מה בשומר חנם שנאמר בו "אם לא שלח ידו" – פטר את היורשין,

אף בשומר שכר שנאמר בו "אם לא שלח ידו" – יפטור בו את היורשים.

ה

מבנין אב מכתוב אחד – כיצד?

לא המשכב כהרי המושב – ולא המושב כהרי המשכב;

הצד השוה שבהן: שהן כלים עשויין לנוח אדם לבדו, וזב מטמא אותו ברובו: לטמא אדם במגע וכמשא, ולטמא בגדים...

אף כלים שהן עשויין לנוח אדם לבדו, יהא הזב מטמא אותו ברובו: לטמא אדם במגע ובמשא, ולטמא כלים.

יצא המרכב – שהוא עשוי לסיבלון אחד.

ו

מבנין אב משני כתובים – כיצד?

לא פרשת הנידות כהרי פרשת שלוח טמאים,

ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנידות.

הצד השוה שבהן שהם ב"צו" – מיד ולדורות;

אף כל דבר שהוא ב"צו" – יהא מיד ולדורות.

ז

מכלל ופרט – כיצד?

"מן הבהמה" (ויקרא א, ב) – כלל,

"מן הבקר ומן הצאן" (שם) – פרט.

כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט.

ח

מפרט וכלל – כיצד?

"כי יתן איש אל רעהו

חמור או שור או שה" (שמות כב, ט) – פרט,

"וכל בהמה לשמור" (שם) – כלל.

פרט וכלל – נעשה כלל מוסף על הפרט.

ט

מכלל ופרט וכלל – כיצד?

"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד, כו) – כלל,

"בבקר ובצאן ביין ובשכר" (שם) – פרט,

"ובכל אשר תשאלך נפשך" (שם) – חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט,

לומר לך: מה הפרט מפורש, דבר שהוא וולד – וולדות הארץ וגדולי קרקע,

אף אין לי אלא כל דבר שהוא וולד – וולדות הארץ וגדולי קרקע.

יצאו כמהין ופטריות.

י

מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל – כיצד?

"קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב) – יכול אף נקבה במשמע? תלמוד לומר "זכר".

אי 'זכר' – יכול אפילו יצאת לפניו? תלמוד לומר "פטר רחם" (שם).

אי 'פטר רחם' – יכול אפילו לאחר יוצא דופן? תלמוד לומד "בכור" –

זהו כלל הצריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל.

פרק א

א

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא – כיצד?

"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא..." –

והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו?

דכתיב "זאת התורה לעולה ולמנחה, לחטאת ולאשם, ולמלואים ולזבח השלמים".

וכשיצאו מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמן יצאו,

אלא ללמד על הכלל כלו יצאו,

לומר לך: מה שלמים מיוחדין – קדשים שקדושתן קדושת מזבח,

אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח.

יצאו קדשי בדק הבית.

ב

כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל – לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר – כיצד?

"ובשר כי יהיה בו בעורו שחין – ונרפא",

וכתיב "או בשר כי יהיה בעורו מכוֵת אש...".

והלא השחין והמכוה בכלל כל הנגעים היו,

וכשיצאו מן הכלל: ליטעון טען אחד שהוא כענינו –

יצאו להקל ולא להחמיר:

להקל עליהן – שלא ידונו במחיה, ושלא ידונו אלא בשבוע אחד.

ג

כל דבר שהיה בכלל – ויצא מן הכלל, לטען טען אחד שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר – כיצד?

"ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" ...

והלא 'הראש והזקן' – בכלל 'עור ובשר' היו –

וכשיצאו מן הכלל: ליטען טען אחד שלא כענינו –

יצאו להקל ולהחמיר:

להקל עליהן: שלא ידונו כשער לבן;

ולהחמיר עליהן: שידונו כשער צהוב.

ד

כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש ואי אתה יכל להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש – כיצד?

"ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש..."

שאין תלמוד לומר "כי כחטאת כאשם הוא לכהן".

אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש – בבוהן יד, ובבוהן רגל, ובאזן ימנית –

יכול יהא טעון מתן דמים למזבח? תלמוד לומר: "כי כחטאת כאשם הוא לכהן"...

הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש,

לומר לך: מה חטאת טעונה מתן מזבח, אף אשם טעון מתן מזבח.

ה

דבר הלמד מענינו – כיצד?

"ואיש כי ימרט ראשו – קרח הוא, טהור הוא".

יכל יהא טהור מכל טומאה? תלמוד לומד: "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם"...

דבר למד מענינו – שאינו טהור מכל טומאה, אלא מטומאת נתקים בלבד.

ו

דבר למד מסופו – כיצד?

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

משמע – בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא...

יכל אף בית שאין אבנים ועצים ועפר שמטמא?

תלמוד לומר: "ונתץ את הבית" – את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית!

דבר למד מסופו – שאין הבית מטמא, עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.

ז

שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא השלישי ויכריע ביניהם – כיצד?

כתוב אחד אומר: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר".

וכתוב אחד אומר: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך".

הכריע השלישי: "כי מן השמים דברתי עמכם":

מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על הר סיני, ודבר עמהם.

וכן אמר דוד בספר תלים כך במקור (דפוס ונציה): "ויט שמים וירד, וערפל תחת רגליו".

הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירה:

קל וחומר, וגזרה שוה, ושני כתובים, וכלל ופרט, וכיוצא בו במקום אחר, ודבר למד מענינו

אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה.

ח

כתוב אחד אומר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו..."

וכתוב אחד אומר "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד..."

הכריע "כי שכן עליו הענן"

אמור מעתה – כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה נכנס לשם;

נסתלק הענן – היה נכנס ומדבר עמו.

רבי יוסי הגלילי אומר:

הרי הוא אומר "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'" –

מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל.

וכך הפסוק אומר "ושכותי כפי עליך עד עברי..." – מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל...

וכך הפסוק אומר "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי": כשישוב אפי – יבואון אל מנוחתי.

ראו גם

• חפץ חיים על ספרא/י"ג מדות דר' ישמעאל
• ביאור:י"ג מדות דר' ישמעאל
• ל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה.
• הכוזרי השני לר' דוד ניטו (דן באחד מהמאמרים בהגיון של י"ג המידות)

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: ברייתא דרבי ישמעאל