ביאור:משנה עדויות פרק ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת עדיות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת עדיות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

עדויות מקילות במקדש, האמון בעדויות, והדרך לגאולה

העריכה משלבת את עניין האמון בעדויות (משנה ב-ד) עם עדויות על המקדש (משנה א, ד-ה). בכך היא מכינה את חטיבה II, שבה מוצג האמון כדרך לגאולה.

חטיבה I: עדויות על המקדש, ובעיות האמון בעדות

(א) העיד רבי יהושע בן בתירא, על דם נבלות - שהוא טהור.

כבית שמאי לעיל ה, א. וראו את פרטי העדות בתוספתא ג, ב.

בתחום המקדש מחמירים בענייני טומאה המגיעה מבחוץ, אבל ראו לקמן משנה ד, ובכלים טו, ו, שטומאות שנולדו במקדש נדונות לקולא.

העיד רבי שמעון בן בתירא, על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו - שטימא את כלו.

הוסיף רבי עקיבא, על הסולת ועל הקטורת והלבונה והגחלים, שנגע טבול יום במקצתן

שפסל את כלם:

(ב) העיד רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכהן, על קטנה בת ישראל, שנשאת לכהן

כעדות ר' נחוניא לעיל ז, ט, אלא שהוסיף שעוד לפני שנבעלה אוכלת. בתוספתא (ג, ג) חולק על כך ר' אליעזר.

וראו כתובות ה, ג. שלפנינו תקנה של חכמים.

"הורהנה" אינו הוכנסה להריון, שהרי הדבר תלוי באמונת המשפחה. אלא שהיתה שמועה שהוחזקה במאסר כדי לאלץ את המשפחה לשלם כופר, והעדים שהביאו את השמועה העידו שלא נבעלה על ידי השובים, אבל כבר לא היתה בתולה. וראו לעיל ג, ו.

נראה שהרחיקו את הנשים שהיה חשש שנבעלו לגויים אפילו ממשפחות ישראל.

שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה - אף על פי שלא נבעלה.

העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב, על תינוקת שהורהנה באשקלון

ורחקוה בני משפחתה

ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה.

אמרו להם חכמים: אם מאמינים אתם שהורהנה - האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה,

ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה - אל תאמינו שהורהנה!

(ג) העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא, על אלמנת עיסה משפחה שלא ברור הייחוס שלה, ויתכן שנתערב בה חלל הפסול לכהונה - שהיא כשרה לכהונה כי מדובר בספק של ספק.

שהעיסה כשרה אנשי המשפחה נאמנים לטמא ולטהר, לרחק ולקרב.

העדות בניגוד לתוספתא קידושין ה, ג.

גם במשפחה מאשקלון כנראה לא הועילה הפניה של חכמים.

אמר רבן [שמעון בן] גמליאל: קבלנו עדותכם,

אבל מה נעשה, שגזר רבי יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך.

הכוהנים שומעים לכם לרחק, אבל לא לקרב:

העדות מתקופת הזוגות, ונמסרה בארמית. מכאן שהמסכת אינה עוסקת רק בעדויות ביבנה.

לגבי "משקה בית מטבחיא" ראו כלים טו, ו. הטענה שהמשקין טהורים נקבעה כדי לא לטמא את הקדשים במקום.

לעניין "דיקרב במיתא" ראו טהרות ה, א, וראו אונקלוס לבמדבר יט יא. יתכן שמדובר במדרש הלכה עתיק שלא הגיע לידינו.

שתי העדויות האחרונות של ר' יוסי איש צרידה מנוגדות למגמה של ר' שמעון בן בתירא ור' עקיבא במשנה א, המחמירים בטהרה במקדש.

עדויותיו של ר' יוסי בן יועזר לא התקבלו באמון, בדומה לעדויות שבמשנה ג. אולי זו הסבה לחורבן?

(ד) העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על איל קמצא סוג של חגב - דכן שטהור.

ועל משקה בית מטבחיא - [דאינון] דכיין נוזלים בבית המקדש טהורים, ורק מחוץ לו גזרו חכמים שנוזלים מקבלים טומאה.

ודיקרב במיתא - מסתאב ברשות הרבים, רק הנוגע בוודאות במת נטמא, ולא ספק.

וקרו לה "יוסי שריא" וקראו לו "יוסי המתירן":

(ה) העיד רבי עקיבא משום נחמיה איש בית דלי, שמשיאים את האשה על פי עד אחד שמעיד על מות בעלה

לעניין קבלת עד אחד, ראו לעיל ו, א.

לענין העצמות בדיר העצים, השוו שקלים ו, ב.

עדויות אלו מתאימות למצבי חרום, כגון אחרי חורבן הבית או במהלכו.

המשנה מזכירה את שני הנושאים של הפרק: ענייני האמון ובניית החברה וענייני המקדש. ר' עקיבא מיקל בראשון ור' יהושע בשני.

העיד רבי יהושע, על עצמות שנמצאו בדיר העצים בעזרה של המקדש

אמרו חכמים: מלקט עצם עצם - והכל טהור חוץ מהמלקט עצמו, ואין חוששים שאדם אחר נגע בהן, כעדות ר' יוסי במשנה הקודמת.:

חטיבה II: העדויות והגאולה

ההלכות של ר' אליעזר מכוונות לבניית בית שלישי.

ר' יהושע מציע לפתור חלק מהבעיות בלי לבנות בית מקדש.

(ו) אמר רבי אליעזר: שמעתי, כשהיו בונים בהיכל, עושים קלעים להיכל מסך המסתיר מהבונים את פנים ההיכל. - וקלעים לעזרות.

אלא שבהיכל - בונים מבחוץ, ובעזרה שם הקלעים נועדו לציבור, והבנאים עצמם טהורים. - בונים מבפנים.

אמר רבי יהושע: שמעתי, שמקריבין - אף על פי שאין בית,

ואוכלים קדשי קדשים - אף על פי שאין קלעים חומה לעזרה, והיא קדושה למרות זאת

קדשים קלים ומעשר שני - אף על פי שאין חומה, לירושלים. כנ"ל.

שקדושה ראשונה - קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבוא ולכן אפשר להמשיך בהקרבת הקרבנות גם אחרי החורבן, אם רק יש מזבח.:

עדות על הגאולה, המציגה גם מחלוקת על הגדרת הבעיה הלאומית המרכזית.

מה תפקידו של אליהו, כיצד עושים שלום, ומה פירוש הפסוק "והשיב לב אבות"?

מוסכם על החכמים שלא תשתנה ההלכה, אלא יפתרו בעיות של אכיפת ההלכה, בלי לשנותה. מה הן הבעיות המעיקות ביותר?

ר' יהושע אומר שבא לתקן עוולות משפחתיות, כגון מה שקרה לתינוקת באשקלון. המאבק המאיים על החברה לדעתו הוא על האמון הבין אישי. הוא מתבסס על מלאכי ג ג, שם מדובר על טיהור בני לוי. וראו גם בן סירא מח פס' י*: "ולהכין שבטי ישראל". רק לאליהו יש כח לעשות זאת, וגם הוא מתבסס על הלכה למשה מסיני. למרות שר' יהושע טוען למסורת ישירה ממשה אין חכמים נמנעים מלחלוק עליו, וראו פירוש הרמב"ם למשנה, המנסה להקטין כאן את ההגדרה של הלכה למשה מסיני, וראו גם דבריו בהקדמה למשנה.

ראיה לדברי ר' יהודה (לפי התוספתא מדובר ברבי) ראו בתוספתא ג, ד.

ר' שמעון אומר שבא לפתור ספקות בהלכה בכלל, כולל זה שאנו עוסקים בו, ולדעתו ההלכה היא הגורם למחלוקות. יתכן שהוא מתבסס על מלאכי ג כב.

חכמים מוציאים את אליהו מענייני ההלכה לגמרי, ולדעתם השלום אינו קשור להלכה אלא ללב האנשים. הבעיה העיקרית היא בעיית השלום, והמחלוקת היא על הסיבות למאבקים הפנימיים ועל הדרך לפתרם.

האם העדויות הללו יכולות לסלול דרך לגאולה? – נראה שהרבה תלוי בהסכמת הציבור, כמו במשנה ג, ולכן כוחה של ההלכה והפסיקה מוגבל.

(ז) אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו

ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני

שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב,

אלא לרחק המקורבין בזרוע, ולקרב המרוחקין בזרוע.

משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן - ורחקה בן ציון בזרוע,

ועוד אחרת היתה שם - וקרבה בן ציון בזרוע,

כגון אלו - אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב.

רבי יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק והשוו למשנה ג, שהחכמים מצליחים רק לרחק..

רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת ליישב את המחלוקות, ואף את זו עצמה שאנו עוסקים בה.

וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם,

שנאמר (מלאכי ג כג-כד) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו'

והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם":