ביאור:תוספתא/יומא/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹמָא (כִּפּוּרִים) פֶּרֶק געריכה

הזיית הדםעריכה

(א)
בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ. להזות סביב מזבח הזהב מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל?


ראו משנה ה, ה.
לפי הברייתא נראה שגם ת"ק מסכים (בניגוד לת"ק במשנה) שאין הכהן מקיף את המזבח, שהרי הוא מזה על הקרנות מלמטה למעלה חוץ מזו הקרובה אליו.
ר' אליעזר כאן טוען שעל הקרן הסמוכה אליו הוא מזה מלמטה למעלה, ואילו על הקרן הנגדית (הדרום מערבית) מזה מלמעלה למטה. יתכן שהדבר תלוי בגובהו של הכהן.



מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, דְּרוֹמִית מִזְרָחִית.
מָקוֹם שֶׁמַּתְחִיל בַּחַטָּאת עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שָׁם הוּא גּוֹמֵר עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי.
וּמִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל בָּעוֹלָה בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, מִשָּׁם הוּא גּוֹמֵר בַּחַטָּאת בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי.
עַל כֻּלָּן הוּא נוֹתֵן מִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו, צפון מזרחית שֶׁהָיָה נוֹתֵן מִמַּעְלָה לְמַטָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר: בִּמְקוֹמוֹ הָיָה עוֹמֵד וּמְחַטֵּא,
וְעַל כֻּלָּם הוּא נוֹתֵן מִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו שֶׁכְּנֶגֶד אֲלַכְסוֹן, loxon
שֶׁהָיָה נוֹתֵן מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה.

(ב)
הִזָּה עַל טְהָרוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.


לאחר שהזה על ארבע הפינות של המזבח מזה שבע הזאות על החלק העליון של פינת המזבח.
לדעת חכמים הדמים, לאחר שנשפכו, מותרים לשימוש כל אדם ללא תשלום. ר' מאיר ור' שמעון כר' טרפון במעילה ג,ג, שאם הגננים לא שילמו על השימוש להקדש - חייבים אשם מעילות.



לֹא הָיָה מַזֶּה לֹא עַל הָאֵפֶר וְלֹא עַל הַגֶּחָלִים, אֶלָּא עַל גַּגּוֹ החלק העליון שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ,
וְהִיא הדם שהזה נִכְפֶּפֶת עַל הַקִּיר.
עַל כָּל הַזָּאָה, טְבִילָה. של האצבע בדם.
נָתַן עַל הַקֶּרֶן מִכָּן וּמִכָּן, במרחק של אמה מהפינה עצמה כָּשֵׁר; מִן הַקֶּרֶן וְלִפְנִים, לכיוון אמצע המזבח פָּסוּל.

תקלות וטעויותעריכה

שִׁנָּה מַתַּן קְרָנוֹת, הזה על הקרנות (הלכה א לעיל) בכלי או נמוך מדי פָּסוּל. אִם חָסֵר אֲפִלּוּ אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּסוּל.
הִקְדִּים מַתַּן שֶׁבַע לְמַתַּן אַרְבַּע, יַחְזֹר וְיִתֵּן מַתַּן שֶׁבַע עַל מַתַּן אַרְבַּע,
עַד שֶׁלֹּא גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת.
יָצָא וְשָׁפַךְ שִׁירֵי הַדָּם לִיסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן,
וְשֶׁלַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, הָיָה שׁוֹפֵךְ אֶל יְסוֹד דְּרוֹמִי.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ לִיסוֹד דְּרוֹמִי.
אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן,
וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעִילָה בַּדָּמִים.

(ג)
כָּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאֲמוּרִין, עַל הַסֵּדֶר.


ראו משנה ה, ז.
והשוו לעיל הלכה ב, אם הקדים מתן שבע למתן ארבע: מתן השבע "כאילו לא עשה כלום", וחוזר ומזה.



הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ, לֹא עָשָׂה כְלוּם,
חוּץ מִן הוֹצָאַת כַּף וּמַחְתָּה, שֶׁאִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

(ד)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים?


ר' יהודה מיקל בעבודות הנעשות לעיני הקהל, מחוץ להיכל, אולי משום כבודו של הכהן.
אבל גם הוא מסכים שבעבודות בבגדי לבן הסדר מעכב, למרות שאיש אינו רואה אותן חוץ מהכהן עצמו. ויתכן שההקפדה הזאת מושפעת מהמחלוקת עם הצדוקים הנזכרת לעיל א, ח.



בִּדְבָרִים הַנֶּעֱשִׂין בִּפְנִים בְּבִגְדֵי לָבָן,
אֲבָל בִּדְבָרִים הַנֶּעֱשִׂין בַּחוּץ בְּבִגְדֵי זָהָב,
אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ, שֶׁשִּׁנָּה בְּאֶחָד מִכָּל הַמַּעֲשִׂים,
מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

(ה)
נָתַן מִקְצָת הַמַּתָּנוֹת בִּפְנִים וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָבִיא וְיַתְחִיל כַּתְּחִלָּה מִבִּפְנִים.

רַבִּי לְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.
גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים, וְנָתַן מִקְצָת מַתָּנוֹת שֶׁבַּחוּץ, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,
יָבִיא אַחֵר וְיַתְחִיל בַּתְּחִלָּה מִבַּחוּץ.
רַבִּי לְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.

(ו)

גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַפָּרוֹכוֹת שֶׁבַּחוּץ, וְנָתַן מִקְצָת מַתָּנוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,

יָבִיא דָּם אַחֵר, וְיַתְחִיל כַּתְּחִלָּה עַל הַמִּזְבֵּחַ.


ראו משנה שם, וכן ספרא אחרי מות פרשה ד.
אם נשחטו כמה קרבנות כי נשפך הדם – כל השוחטים טמאי בגדים וכל הקרבנות נשרפים בבית הדשן, ולדעת חכמים – רק הקרבן האחרון, שבו השלים את המלאכה – מטמא את בגדי השוחט ונשרף בבית הדשן.



רַבִּי לְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.
גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם, אֵין מַתַּן הַיְּסוֹד מְעַכֵּב.
וְכֻלָּן מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְנִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. דִּבְרֵי רַבִּי לִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְאֵין נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן,
אֶלָּא הָאַחֲרוֹן הַגּוֹמֵר אֶת הַמְּלָאכָה בִּלְבַד.

(ז)
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: זֶה סִימָן:


ר' יוסי מסכם את הלכה א, ואומר שהדם הנשפך על יסוד המזבח החיצון, בקרן מערבית – סיים את הזאתו בקרן הסמוכה לשם, כלומר בקרן דרום מזרחית, וכן בזיכי הלבונה, הנלקחים מהשולחן שבפנים ומוקטרים על המזבח החיצון – מוקטרים גם הם במערב המזבח, כלומר בצד הסמוך לפתח ההיכל.
אם התחיל להזות מדם הפר על הפרוכת מבחוץ, ואחר כך הזה מדם השעיר בפנים, ואחר כך הזה מדם השעיר בחוץ (בניגוד לסדר שבמשנה ה, ד) אינו נכנס שוב פנימה להזות מדם השעיר, אלא מתקן רק את ההזיות שבחוץ, ומזה שוב מדם הפר בחוץ ואחר כך מדם השעיר בחוץ.
ההלכה חוזרת על הלכות ה-ו דלעיל, בסגנונו של ר' יוסי.



כָּל הַיּוֹצֵא בִּפְנִים לְהִנָּתֵן בַּחוּץ, נִטָּל מִן הַסָּמוּךְ לִפְנִים,
וְכָל הַנִּטָּל מִבִּפְנִים לְהִנָּתֵן בַּחוּץ, נִתָּן עַל הַסָּמוּךְ בִּפְנִים.
נָתַן מִקְצָת הַפַּר בִּפְנִים בַּחוּץ, וּמִדַּם הַשָּׂעִיר בִּפְנִים בַּחוּץ,
הַפְּנִימִיִּין עָלוּ לוֹ, וְהַחִיצוֹנִין לֹא עָלוּ לוֹ.
נָתַן מִקְצָת הַמַּתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,
יָבִיא אַחֵר, וְיַתְחִיל בַּתְּחִלָּה.
נָתַן מִקְצָת הַמַּתָּנוֹת עַל הַפָּרֹכֶת, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,
יָבִיא אַחֵר, וְיַתְחִיל כַּתְּחִלָּה עַל הַפָּרֹכֶת.
גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,
יָבִיא אַחֵר, וְיַתְחִיל עַל הַמִּזְבֵּחַ.
נָתַן מִקְצָת הַמַּתָּנוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,
יָבִיא דָם אַחֵר, וְיַתְחִיל כַּתְּחִלָּה עַל הַמִּזְבֵּחַ.
גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד, יָצָא.

(ח)
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד, יָצָא,


לדעת ר' יהודה השפיכה של שיירי הדם על יסוד המזבח היא חלק מהכפרה, ואם נשפך הדם במקום אחר צריך לשחוט קרבן אחר. וראו ספרא אחרי מות פרשה ד.



שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא טז, כ) "וְכִלָּה מִכַּפֵּר", אִם כִּפֵּר, כִּלָּה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם כִּלָּה כִּפֵּר.

(ט)
פַּר וְשָׂעִיר שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן,


לסוף ההלכה, ראו משנה ו, א.
והשוו משנה פסחים ט, ו.



וְלֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָן עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים,
יְרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה.  הפר והשעיר שנמצאו.
שֶׁאֵין חַטָּאת צִבּוּר מֵתָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

(י)
שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן בְּהֶגְרֵל.


הברייתא מוסיפה על האמור ביומא ו, א, דינים נוספים האמורים בשעירים לכתחילה אבל לא בדיעבד.



לֹא הִגְרִיל עָלָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי, כך כְּשֵׁרִין.
הֶגְרֵלָן בְּאַהֲרֹן, לכתחילה ע"י כהן גדול אֲפִלּוּ בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט כְּשֵׁרִים.
שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים,
עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל עֲלֵיהֶן, רַשַּׁי לְשַׁנּוֹתָן לְדָבָר אַחֵר;
מִשֶּׁהִגְרִיל עֲלֵיהֶן, אֵין רַשַּׁי לְשַׁנּוֹתָן לְדָבָר אַחֵר.

(יא)
פֶּסַח שֶׁלֹּא קָרַב בָּרִאשׁוֹן, יִקְרַב בַּשֵּׁנִי; לֹא קָרַב בַּשֵּׁנִי, יִקְרַב בַּשְּׁלִישִׁי.

מָעוֹת שֶׁלֹּא קָרְבוּ בָרִאשׁוֹן, יִקְרְבוּ בַשֵּׁנִי; לֹא קָרְבוּ בַשֵּׁנִי, יִקְרְבוּ בַשְּׁלִישִׁי.
חֲגִיגָה שֶׁלֹּא קָרְבָה בָרִאשׁוֹן, תִּקְרַב בַּשֵּׁנִי;
לֹא קָרְבָה בַשֵּׁנִי, תִּקְרַב בַּשְּׁלִישִׁי; לֹא קָרְבָה בַשְּׁלִישִׁי, תִּקְרַב לְהַבָּא.

(יב)
שְׂעִירֵי הָרֶגֶל שֶׁלֹּא קָרְבוּ בָרֶגֶל, יִקְרְבוּ בְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.


הברייתא לפי העיקרון "שאין חטאת ציבור מתה", לעיל הלכה ט.
ר' יוסי אינו עונה לשאלה עד מתי צריך שהשעיר לעזאזל יחיה, אלא מוסר את נוסח הוידוי לדעתו, וראו משנה ו, ב, והשוו לעיל ב, א.



לֹא קָרְבוּ בְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יִקְרְבוּ בְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
לֹא קָרְבוּ בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, יִקְרְבוּ לָרֶגֶל הַבָּא,
שֶׁמִּתְּחִלָּה, לֹא הֻקְדְּשׁוּ לְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר
אֶלָּא עַל מְנָת לִקְרַב עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.
מֵת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְנִזְרַק דָּמוֹ שֶׁלָּרִאשׁוֹן,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְוַדָּה עָלָיו, וידוי על השעיר לעזאזל יָצָא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא טז, י) "יָעֳמַד חַי". עַד מָתַי יְהֵא זָקוּק לִהְיוֹת חַי?
עַד: (ויקרא טז, כ) "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ,
וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי." דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שָׁעַת וִדּוּי.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּךְ הוּא אוֹמֵר: "חָטְאוּ, עָווּ, פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל" וגו'

שעיר המשתלחעריכה

(יג)
כֶּבֶשׂ עוֹשִׂין לוֹ, מִפְּנֵי אֲלֶכְּסַנְדְרִין, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁין בִּשְׂעָרוֹ

וְאוֹמְרִין לוֹ: "טֹל וְצֵא, טֹל וְצֵא!"
יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻכָּה רִאשׁוֹנָה,
מִפְּנֵי שֶׁעֶשֶׂר סֻכּוֹת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר מִילִין הָיוּ. סוכה בכל מיל, חוץ מהאחרונה שהיתה 2 מיל מהצוק. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תֵּשַׁע סֻכּוֹת בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִילִין הָיוּ. הסוכה הראשונה היתה 2 מיל מירושלים
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חָמֵשׁ סֻכּוֹת בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִילִין הָיוּ, בכל 2 מיל היתה סוכה וּמְעָרְבִין מִזּוֹ לַזּוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בֶּי רַבִּי יְהוּדָה: יָכֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹתָן שְׁתֵּי סֻכּוֹת. הראשונה 4 מיל מירושלים, והשניה 8 מיל משם, ובכל סוכה היו חלקם מערבים לאחור וחלקם לפנים.

(יד)
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי לִיעֶזֶר: "הֲרֵי שֶׁחָלָה שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מַהוּ לְהַרְכִּיבוֹ?" על כתפו


יתכן שר' אליעזר לא רצה לענות משום שלא אמר דבר שלא שמע במפורש מרבותיו, ויתכן שהתנגד לשאלות היפותטיות, שהרי מעולם לא חלו השעיר או משלחו.



אָמַר לָהֶם: "יָכוֹל הוּא לְהַרְכִּיב אֶת אֲחֵרִים." השעיר היה חזק ובריא, והיה יכול לשאת עוד שעיר עליו
"חָלָה מְשַׁלְּחוֹ, מַהוּ לְשַׁלְּחוֹ בְיַד אַחֵר?"
אָמַר לָהֶם: "כָּךְ תְּהוּ בְשָׁלוֹם וַאֲנִי!" ולואי שנהיה בריאים כמו המשלח
"דְּחָאוֹ וְלֹא מֵת, מַהוּ שֶׁיֵּרֵד אַחֲרָיו וְיָמִיתֶנּוּ?"
אָמַר לָהֶם: "כָּךְ יִהְיוּ ימותו אוֹיְבֵי מָקוֹם!"
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָלָה - מַרְכִּיבוֹ, חָלָה מְשַׁלְּחוֹ - מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר.
דְּחָאוֹ וְלֹא מֵת - יֵרֵד אַחֲרָיו וְיָמִיתֶנּוּ.

(טו)
שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְגָדִים, לפני שיצא מירושלים מְטַמֵּא אֳכָלִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי, וְאֵין חַי מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין.
מֵאֵמָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים? מִיֵּצֵא חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשָּׁעָה שֶׁיַּגִּיעַ לַצּוֹק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשָּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוֹק.

שריפת הפרעריכה

(טז)
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ,


ר' מאיר חוזר על דבריו בהלכה הקודמת ומרחיב אותם. וראו משנה זבחים יב, ה-ו.



אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְטַמִּין בְּגָדִים, מְטַמִּין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּרָה אדומה וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין מְטַמִּין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין,
וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵין מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי, וְאֵין חַי מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין.
מֵימָתַי מְטַמִּין בְּגָדִים? מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוֹמַת הָעֲזָרָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּשְׁלִיכָן לָאוּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁיָּצָאת הָאוּר בְּרֻבָּן.

(יז)

הֵיכָן שׂוֹרְפִין אוֹתָן? בְּבֵית הַדֶּשֶׁן הַגָּדוֹל חוּץ לִירוּשָׁלַיִם,
לִצְפוֹנָהּ שֶׁלִּירוּשָׁלַיִם חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
וּזְקִיפִין שֶׁלַּכֹּהֲנִים הָיוּ מַעֲמִידִין סְבִיבוֹת הַמַּעֲרָכָה, מִפְּנֵי דַָחַק הָעָם,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ קוֹפְצִין לִרְאוֹת וְנוֹפְלִין לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה.
אֶחָד הַשּׂוֹרֵף וְאֶחָד הַמְּסַיֵּעַ בְּשָׁעַת שְׂרֵפָה, מְטַמִּין בְּגָדִים.
אֲבָל הַמְּסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה, וְהַמַּצִּית אֶת הָאוּר בַּאֲלִיתָא, סוכת עצים גדולה אֵין מְטַמִּין בְּגָדִים.

(יח)
שְׁמוֹנֶה בְּרָכוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: עַל הַתּוֹרָה,

כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
עַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, כְּסִדְרָן.
וְעַל הַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן,
וְעַל הַכֹּהֲנִים בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן. וּשְׁאָר תְּפִלָּה תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה
שֶׁעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִוָּשַׁע מִלְּפָנֶיךָ. וְחוֹתֵם בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'.
כָּל הָעָם קוֹרִין שֶׁלָּהֶן, בספרי תורה שלהן כְּדֵי לְהַרְאוֹת חָזוּתָן לָרַבִּים. להתגאות בהם

(יט)
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּךְ סֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ מַקְרִיבִין:


השוו משנה ז, ג. המחלוקת היא בעיקר על מועד הקרבת המוספים של יום כיפור, שאינם חלק מעבודת הכהן, ואינם נזכרים בויקרא טז.



פַּר הָעוֹלָה וְשָׂעִיר הַנֶּעֱשָׂה בַחוּץ הָיוּ קְרֵבִין עִם מייד אחרי תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר,
וְאַחַר כָּךְ פַּר וְשָׂעִיר הַנֶּעֱשָׂה בִפְנִים, וְאַחַר כָּךְ אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם,
וְאַחַר כָּךְ שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: פַּר הָעוֹלָה וְשִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים
הָיוּ קְרֵבִין עִם תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כח, כג) "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד",
וְאַחַר כָּךְ פַּר וְשָׂעִיר הַנֶּעֱשָׂה בִפְנִים, וְאַחַר כָּךְ שָׂעִיר הַנֶּעֱשָׂה בַחוּץ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כט, יא) "מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד, וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם."
וְאַחַר כָּךְ אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר: אֶחָד קָרֵב עִם תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר,
וְשִׁשָּׁה קְרֵבִין עִם תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם.

(כ)
יוֹם טוֹב עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו, שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם.


ראו משנה ז, ד.
החשש מהמוות בקודש הקדשים, כמו שקרה לנדב ואביהו, מתעצם ע"י השמחה שמתוארת כאן.
לא ברור אם קמחית שמחה על ששני בניה היו כהנים גדולים או שהצטרפה לצערו של שמעון, שנטמא ביום שהיה צריך לשמש במקדש.



מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן בֶּן קִמְחִית, שֶׁיָּצָא לְדַבֵּר עִם מֶלֶךְ עַרְבִי,
וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו וְנָפְלָה עַל בְּגָדָיו. נִכְנַס אָחִיו וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה.
רָאָת אִמָּן שֶׁלָּאֵלּוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים בּוֹ בַיּוֹם.