פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה ברכות פרק ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ברכות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

ברכות הראיה והשמיעה כדרך חינוכית לפרש את המציאותעריכה

חטיבה I: ההודאה על העבר ההיסטוריעריכה

בבבלי (ברכות נד א) מפורטים הניסים הללו, אבל אין מקבילות לרשימה זו במקורות א"י, והזיהוי שלהם כנראה לא היה מעולם במקום ריאלי. הרשימה היא ספרותית, כעין המסורות של רבה בר בר חנה (סנהדרין קי א.)

הפרק פותח בנימה אופטימית, אבל בתקופת חז"ל היה קשה להימנע מלחשוב מה מברכים על ראיית מקום שלא נעקרה ממנו ע"ז, או על שרידי המקדש. ואכן התוספתא ו, ב מוסיפה ברכה לרואה עבודה זרה "ברוך ארך אפים". בכך מרמזת פתיחת הפרק על המסר העיקרי בו, שיופיע במשנה ה לקמן.

(א) הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל

אומר "ברוך... שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".

מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה

אומר "ברוך... שעקר עבודה זרה מארצנו":


חטיבה II: הכרה בהתגלות ה' בטבעעריכה

(ב) על הזיקין, כוכב שביט ועל הזוועות, רעידת אדמה ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל הרוחות - אומר "ברוך... שכחו מלא עולם".

"שכוחו מלא עולם" היא ברכה על תופעות מסוכנות. "עושה מעשה בראשית" - על תופעות מרשימות אחרות.

גם כאן יש רמז למשנה ה דלקמן.

על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות - אומר "ברוך... עושה מעשה בראשית".

רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול - אומר "ברוך... שעשה את הים הגדול" - בזמן שרואה אותו לפרקים.

חטיבה III: התאמת הברכות למציאותעריכה

על הגשמים ועל בשורות הטובות - אומר "ברוך... הטוב והמטיב",

ועל שמועות רעות - אומר "ברוך... דיין האמת":


הביטוי "מברך על הרעה מעין הטובה" סובל כמה משמעים.

  1. אם קרה לו דבר שיש לו השלכות מורכבות – מברך על ההשלכה המיידית, למרות שבעתיד אולי ישתנה המצב. כגון: אם ירדו הרבה גשמים והציפו את ביתו מברך דיין האמת, כי בטווח המיידי אינו נהנה מהגשמים. וכן ההפך. ראוי להשוות רעיון זה למשנה ו, ג לעיל.
  2. מדובר על עצם החובה לברך, ולא על נוסח הברכה. פירוש זה מזהה את המסר במשנתנו עם משנה ה לקמן ולכן הוא קשה.
  3. אם גורסים בהמשך "והצועק", יתקבל המובן שהמשנה מגנה את מי שמברך על הרעה באותה ברכה המיוחדת לטובה, כגון "הטוב והמיטיב". פירוש זה מחייב אותנו להיות רגישים למציאות ולהבחין בין טוב לבין רע. מבחינה זו המסר הפוך לזה שבפירוש הראשון, שעסק דווקא בתגובות למציאות מורכבת.

רק יעקב אבינו (ולפי המדרש גם לאה אמנו) הצליח לשנות את עברו ולזכות בבכורה, ואין מקום לבקש לחזור על נס כזה. אבל יש מקום להביע בטחון של אמונה. המשנה אוסרת לצעוק על רעות העבר, ומבחינה בין צעקה לברכה.

במקרה הנדון בתוספתא ו, ז, של הנכנס למדוד את גרנו, התירו לברך ולבקש בקשה מעין זו, כי עדיין לא מדד ואינו יודע כמה יש לפניו, והבקשה היא שתהיה ביבול הנמדד ברכה.

(ג) בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים - אומר "ברוך... שהחינו...".

מברך על הרעה מעין הטובה, ועל הטובה מעין הרעה.

הצועק לשעבר - הרי זו תפלת שוא. כיצד?

היתה אשתו מעוברת, ואמר "יהי רצון שתלד אשתי זכר"
הרי זו תפלת שוא.

היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר,

ואמר "יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי"
הרי זו תפלת שוא:

משנה זו דומה במשמעה למשנה ד, ב. גם שם היה מדובר על אדם שנכנס למקום מסוכן, מבחינתו, ואכן ר' חנינא ביקש על לימודו בבקר והודה על הצלחותיו עם ערב. המשנה ממשיכה את הגינוי שבקודמתה למי שצועק על מה שעבר.

בכרך היו סכנות של תפיסה לעבודת כפיה (לדוגמא: מתי כז 32) או רמאות ע"י העשירים (לדוגמא: ירושלמי תענית כד, ב)

המשנה מבחינה בין שני סוגי תפילות: ברכות - וצעקות, ודורשת לשמור את ההבחנות הללו: אין לצעוק לשינוי סדרי הטבע, ואין להודות על מה שעוד לא קרה.


(ד) הנכנס לכרך מתפלל שתים:

אחת בכניסתו ואחת ביציאתו.
בן עזאי אומר: ארבע:
שתים בכניסתו ושתים ביציאתו,

ונותן הודאה לשעבר,

וצועק לעתיד לבא:

למרות שהמשנה גינתה (ג) את המברך על הרעה מעין הטובה, את עצם הברכה היא מחייבת. ולמרות שקבעה (ד) שאדם "נותן הודאה על שעבר", היא מוסיפה שגם על הרע עליו לברך, למרות שאין בכך תודה.

חטיבה IV: הודאה על הרעהעריכה

הדרשות במשנה זו מחזירות אותנו לקריאת שמע שבה נפתחה המסכת. הן משקפות ברובן את גישת ר' עקיבא, אבל הדרשה "בכל מאודך-בכל ממונך", המתבססת על הצלצול "מעותיך", היא משל ר' אליעזר. בהקשר שלפנינו היא מיותרת, שהרי אין אדם שממונו חביב עליו מחייו. (ראו ברכות סא ב). דרשות ר' אליעזר עוסקות בממד המעשי של האהבה, דהיינו בקיום המצוות, ולא בממד הרגשי שלהן כמו דרשת ר' עקיבא.

בתקופת השמד שבסוף ימי ר' עקיבא התרחשה פורענות גדולה, ונראה שזה הנושא של המשנה. אמנם המשנה מחייבת להודות לקב"ה על הרעה, אבל ראינו לעיל במשנה ג שאין הכוונה לאדישות ולאי הבחנה בין טוב לרע.

וראו תוספתא ו, א, שר' מאיר דרש פסוק אחר למסקנה זהה. גם הדרשות שכאן מובאות בשמו בהלכה ז שם.

(ה) חייב אדם לברך על הרעה - כשם שהוא מברך על הטובה, כשם שחייב לברך על הטובה

שנאמר (דברים ו ה) "ואהבת את ה' אלהיך
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
"בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע.
"ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך.
"ובכל מאדך" - בכל ממונך.
דבר אחר: "בכל מאדך" -
בכל מדה ומדה שהוא מודד לך - הוי מודה לו במאד מאד.

חטיבה V: הזכות של חז"ל לתקן תקנות ולהורות לציבור להפנים את המקדשעריכה

ההלכה בתחילת המשנה אוסרת על עשיית צרכים בהר הזיתים, כיוון שהוא מול המקדש. והשוו מידות ב, ד. אבל ראו תוספתא מגילה ג, ו, שמתירים בתנאים מסוימים. לפי הבבלי (ברכות סא ב) ההלכות היו בתוקף רק בימי הבית, והשוו ספרא קדושים ז ח.

לגבי העניה במקדש, השוו ירושלמי תענית ב יא.

הפסוק מספר שופטים מתיחס לבעיית ההתמודדות עם האסון, שהרי גדעון טען "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה'? וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן" (שופטים ו יג). בכך הוא ממשיך את הרעיון המרכזי בפרקנו. כך גם יש להבין את הפסוק ממשלי, המחייב אותנו להודות לקב"ה על ניסים שארעו לאבותינו (ראו לעיל משנה א), למרות שלנו לא היו ניסים.

הפסוק ממשלי בא אולי כמשחק מילים תבוז - בועז, ואולי הוא תומך בפתיחת המשנה, האוסרת לבוז למקדש החרב.

הפסוק מתהילים מתפרש בשתי משמעויות שונות: בזמן שיש סכנה - יש להקפיד יותר על התורה, ולמסור עליה את הנפש - ראו בתחילת המשנה, וראו תוספתא ו כד, ומצד שני יש בזמן כזה היתר להתגמש ולהפר את התורה כדי לעשות לה', ולהתיר תפילות וברכות בשם המפורש.

בהוראה "לא יקל" אנו חוזרים למקדש, שהופיע לעיל א, א וכן ד, ה וכן ה, א. תקנות חכמים עסקו בחובה להפנים את המקדש ולהפכו ממקום מוחשי למקום שבלב, ולכן מי שמכוון ליבו כנגד בית קדשי הקדשים אינו יכול להקל ראשו, אלא יתפלל בכובד ראש.

הכניסה להר הבית מזכירה מבחינה מילולית את הכהנים שנכנסים (לביתם) לאכול בתרומתן (לעיל א, א,) וכך סוגרת את המסכת.

המסכת כולה עוסקת בתקנות חכמים, ובעימות ביניהן לבין קדושת המקדש. משנתנו מדגימה כי אף נוסח הברכות במקדש עצמו מבוסס על תקנות חכמים. אלמלא התקנות ספק אם היה מותר לאדם לפנות לקב"ה בתפילתו, ויש בכך לכאורה משום פגיעה בכבודו, אבל משנתנו מוכיחה שבעקבות התקנות של חכמים מותר לנו לברך אפילו את חברנו בשם (שם אדנות נחשב שם מפורש).

וראו תוספתא ו, כ, המציגה נוסחאות ברכה שבהן כינוי האלוהות מחליף את השם המפורש, ופוסלת אותן, והשוו מכילתא בחודש, יא שעדיין מביעה את ההלכה הקדומה, שאין מזכירים את השם מחוץ למקדש. ההיתר להזכיר את השם מחוץ למקדש איפשר את כל התקנות השונות במסכת ברכות!!

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח,

שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים.

לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו,

ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה - מקל וחמר.

כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים "מן העולם".

משקלקלו המינין, הצדוקים ואמרו "אין עולם אלא אחד"
התקינו שיהו אומרים "מן העולם ועד העולם". או: ...לעולם ועד"

והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם,

שנאמר (רות ב ד) "והנה בעז בא מבית לחם,
ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו, יברכך ה'".
ואומר (שופטים ו יב) "ה' עמך גבור החיל".
ואומר (משלי כג כב) "אל תבוז כי זקנה אמך".
ואומר (תהלים קיט קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
רבי נתן אומר: הפרו תורתך - עת לעשות לה':