פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/מגילה/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת מְגִלָּה פֶּרֶק געריכה

קריאות והפטרות מיוחדותעריכה

(א)
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,


ראו משנה ג, ד. כאן נוספה ההפטרה, שאינה מופיעה במשנה.



קוֹרִין פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, וּמַפְטִירִין פָּרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁבִּיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.
אֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה?
כָּל שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר חָל לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

(ב)

בַּשְּׁנִיָּה - 'זָכוֹר',
וּמַפְטִירִין: (שמואל א טו ב) "כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל".
אֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת שְׁנִיָּה?
כָּל שֶׁפּוּרִים חָל לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

(ג)

בַּשְּׁלִישִׁית - 'פָּרָה אֲדֻמָּה', וּמַפְטִירִין: (יחזקאל לו כה) "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם".
אֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת שְׁלִישִׁית? - כָּל שֶׁסְּמוּכָה לְפוּרִים מֵאֲחוֹרָיו.

(ד)

רְבִיעִית - "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", (שמות יב ב)
וּמַפְטִירִין: (יחזקאל מה יח) "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".
אֵיזוֹ הִיא שַׁבָּת רְבִיעִית?
כָּל שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן חָל לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

הָיְתָה פָּרָשַׁת שְׁקָלִים סְמוּכָה לַאֲדָר, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ, בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ,


גם אם קראו בשבת הקודמת בפרשת כי תשא, או יקראו בה בשבת הבאה – קוראים את פרשת השקלים, וכן בשאר ארבע הפרשיות, בחנוכה ובפורים – יתכן שתהיה כפילות במנהג הקריאה של א"י. הדין הזה דומה לדין המגילה (משנה ב, ב,) הדורש לכוון את ליבו לחובת הקריאה.



קוֹרִין אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין וְכוֹפְלִין אוֹתָהּ.
וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה, וְכֵן בַּשְּׁלִישִׁית, וְכֵן בָּרְבִיעִית, וְכֵן בַּחֲנֻכָּה, וְכֵן בַּפּוּרִים.

(ה)

שׁוֹאֲלִין הִלְכוֹת הַפֶּסַח בַּפֶּסַח, וְהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בָּעֲצֶרֶת, וְהִלְכוֹת הֶחָג בֶּחַג.

בְּבֵית הַוַּעַד, שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם.


ראו ספרא אמור יז יב. השאלה בחג היא הקריאה בתורה דלהלן, והשאלה בבית הועד היא קריאת ארבע הפרשיות כהכנה לפסח.
כאן מופיע לראשונה הזיהוי של שבועות עם מתן תורה. במשנה (ג, ה) הוא עדיין אינו מופיע.



רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת הֶנֶף שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.
וּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַפֶּסַח, מְדַלְּגִין מֵעִנְיְנוֹת הַפֶּסַח הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה.
בָּעֲצֶרֶת "שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת", וְיֵשׁ אוֹמְרִים: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי".

(ו)
בְּרֹאשׁ שָׁנָה: (ויקרא כג כד) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:


כאן מופיע הזיהוי של לידת יצחק והעקידה עם ראש השנה.



בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן",
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: (בראשית כא א) "וַיי פָּקַד אֶת שָׂרָה".

(ז)
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, קוֹרִין "אַחֲרֵי מוֹת",


המנהג של קריאה מפטיר והפטרה מאפשר לתוספתא יותר חופש מאשר למשנה.



וּמַפְטִירִין: (במדבר כט ז) "וּבֶעָשׂוֹר" שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפִּקּוּדִים.

(ח)

בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג, קוֹרִין: (ויקרא כג לד) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיי."
בַּשֵּׁנִי: (במדבר כט יז והלאה) "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי".
בַּשְּׁלִישִׁי: "וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי". בָּרְבִיעִי: "וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי".
בַּחֲמִישִׁי: "וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי". בַּשִּׁשִּׁי: "וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי".
בַּשְּׁבִיעִי: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". בַּשְּׁמִינִי: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי".

(ט)
בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁלַּחֲנֻכָּה, קוֹרִין: (במדבר כח יא) "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם".


הערות ותיקונים למשנה ג, ו. דעת אחרים לקריאה בתשעה באב היא דעת המשנה, אבל יש נוסחה המביאה את דעת ת"ק: בתשעה באב "כי תוליד בנים" (דברים ד כה), אחרים וכו'.



בְּתִשְׁעָה בְאָב - אֲחֵרִים אוֹמְרִים: (ויקרא כו יד) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי".

(י)
מִמָּקוֹם שֶׁפּוֹסְקִין בַּשַּׁבָּת בַּשַּׁחְרִית - שָׁם מַתְחִילִין בַּמִּנְחָה.


ראו משנה ג, ו, "ואין עולין להן מן החשבון", כר' יהודה.



בַּמִּנְחָה - מִשָּׁם מַתְחִילִין בַּשֵּׁנִי. בַּשֵּׁנִי - מִשָּׁם מַתְחִילִין בַּחֲמִישִׁי.
בַּחֲמִישִׁי - מִשָּׁם מַתְחִילִין לַשַּׁבָּת הַבָּאָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁפּוֹסְקִין בַּשַּׁבָּת בַּשַּׁחְרִית,
מִשָּׁם מַתְחִילִין לַשַּׁבָּת הַבָּאָה.

(יא)

בְּיוֹם טוֹב - חֲמִשָּׁה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים - שִׁשָּׁה, בַּשַּׁבָּת - שִׁבְעָה,

וְאִם רָצוּ לְהוֹסִיף, אַל יוֹסִיפוּ. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.


ראו משנה ד, ב, כר' ישמעאל.
אשה וקטן עולים לתורה אבל לא קוראים לאחרים.



רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בְּיוֹם טוֹב - חֲמִשָּׁה, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים - שִׁבְעָה, וּבַשַּׁבָּת - שִׁשָּׁה,
וְאִם רָצוּ לְהוֹסִיף - מוֹסִיפִין,
וְהַכֹּל עוֹלִין לְמִנְיַן שִׁבְעָה: אֲפִלּוּ אִשָּׁה, אֲפִלּוּ קָטָן.
אֵין מְבִיאִין אֶת הָאִשָּׁה לִקְרוֹת לָרַבִּים.

טקסים ציבוריים: קריאה בתורה, מעמד ומושב, עיבור החודש, הפטרה ותרגוםעריכה

(יב)
בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין לָהֶם מִי שֶׁיִּקְרָא אֶלָּא אֶחָד,


הקורא עולה לכל שבע העליות, ומוציא את הרבים.



עוֹמֵד וְקוֹרֵא וְיוֹשֵׁב, וְעוֹמֵד וְקוֹרֵא וְיוֹשֵׁב, עוֹמֵד וְקוֹרֵא וְיוֹשֵׁב, אֲפִלּוּ שִׁבְעָה פְּעָמִים.

(יג)
בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּלָעוֹזוֹת,


למרות שמותר לקרוא בתורה בלעז (ראו משנה א, ח) עדיף שיקראו בעברית לפחות את תחילת וסוף הפרשה.



אִם יֵשׁ לָהֶן מִי שֶׁיִּקְרָא עִבְרִית, פּוֹתְחִין עִבְרִית וְחוֹתְמִין עִבְרִית.
אִם אֵין לָהֶן מִי שֶׁיִּקְרָא אֶלָּא אֶחָד, אֵין קוֹרֵא אֶלָּא אֶחָד.

(יד)
אֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה,


ראו משנה ד, ג, וראו תוספתא פסחים ג, טו.
האבלים מתנחמים והמניין של המנחמים אינו כולל אותם, אבל החתנים שמחים כמו חבריהם ולכן נכללים במניין.
ברכת חתנים בבית האירוסין הוא מנהג יהודה, שמשעת האירוסין היה מותר לחתן לבוא על הכלה.



וְאֵין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב פָּחוּת מִשִּׁבְעָה פְּעָמִים,
וְאֵין אוֹמֵר בִּרְכַּת אֲבֵלִים פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן.
אֵין אוֹמֵר בִּרְכַּת חֲתָנִים פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה, וַחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן.
אוֹמֵר בִּרְכַּת חֲתָנִים, בֵּין בִּסְעוֹדַת אֵרוּסִין, בֵּין בִּסְעוֹדַת נִשּׂוּאִין,
בֵּין בַּחֹל, בֵּין בַּשַּׁבָּת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בָּאוּ פָנִים חֲדָשׁוֹת - אוֹמֵר בִּרְכַּת חֲתָנִים,
וְאִם לָאו - אֵין אוֹמֵר בִּרְכַּת חֲתָנִים.

(טו)

אֵימָתַי מַסִּיאִין עורכים סעודה לפרסם את עיבור החודש עַל הַחֹדֶשׁ? - לְאוֹר עִבּוּרוֹ.

כֵּיצַד? חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת - מַסִּיעִין עָלָיו לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת.


בדרך כלל היו עושים את סעודת עיבור החודש בלילה שאחרי ל' לחודש, אבל אם היה שבת היו דוחים את הסעודה למוצ"ש.
ראב"צ מסכם ברשימה את כל סעודות המצווה.
העדפת שבוע הבן ובית המשתה על ליקוט עצמות ובית האבל היא משום העדפת כבוד החיים על כבוד המתים. הגישה הזו מפרשת את הפסוק מקהלת כמבטא את התועלת הצומחת למשתתף בסעודה ולא את המצווה עצמה.



אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיוּ חֲבוֹרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נוֹהֲגִין,
אֵלּוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה סעודת אירוסין או נישואין וְאֵלּוּ לְבֵית הָאֵבֶל, אֵלּוּ לִסְעוֹדַת אֵרוּסִין, וְאֵלּוּ לִסְעוֹדַת נִשּׁוּאִין,
אֵלּוּ לִשְׁבוּעַ הַבֵּן, סעודה לכבוד הולדת בן או בת וְאֵלּוּ לְלִקּוּט עֲצָמוֹת. איסוף העצמות לאחר שנה של קבורה זמנית, והעברתן לגלוסקמא
שְׁבוּעַ הַבֵּן וְלִקּוּט עֲצָמוֹת - שְׁבוּעַ הַבֵּן קוֹדֵם לְלִקּוּט עֲצָמוֹת.
בֵּית הַמִּשְׁתֶּה וּבֵית הָאֵבֶל - בֵּית הַמִּשְׁתֶּה קוֹדֵם לְבֵית הָאֵבֶל.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיָה מַקְדִּים בֵּית הָאֵבֶל לְכֻלָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ז ב) "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה,
בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ."

(טז)

רַבִּי מֵאִיר אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי עֲקִיבָה: מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"?

עֲבֵיד, דְּיַעַבְדוּן לָךְ! לַוִּי, דִּילַוּוֹן לָךְ!


פירוש תועלתני לפסוק.



סְפֵיד, דְּיִסְפְּדוּנָּךְ! קְבֹר, דְּיִקְבְּרוּנָּךְ!

(יז)
אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד.

אִם הָיְתָה פָרָשָׁה שֶׁלְּאַרְבָּעָה, שֶׁלַּחֲמִשָּׁה - הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת כֻּלָּהּ.
הָיְתָה פָרָשָׁה שֶׁלַּחֲמִשָּׁה, וְקָרָא שְׁלֹשָׁה וְהִנִּיחַ אֶת הַשְּׁנַיִם, שלא כהלכה
הָעוֹמֵד אַחֲרָיו לִקְרוֹת - קוֹרֵא אוֹתָן שְׁנַיִם, וְעוֹד שְׁלֹשָׁה בְּפָרָשָׁה אַחֶרֶת.
אִם הָיְתָה פָרָשָׁה שֶׁלְּאַרְבָּעָה וְשֶׁלַּחֲמִשָּׁה - הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת כֻּלָּהּ.

(יח)

אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא יָתֵר מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד.
אִם הָיְתָה פָרָשָׁה שֶׁלְּאַרְבָּעָה וְשֶׁלַּחֲמִשָּׁה - הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת כֻּלָּהּ.
הַמְּקַצֵּר - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
וְאִם הָיְתָה פָרָשָׁה קְטַנָּה, כְּגוֹן: (ישעיה נב ג) "כִּי כֹה אָמַר יי:
חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם, וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ",
קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
אֵין מְשַׁיְּרִין בְּסוֹף הַסֵּפֶר אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּ שִׁבְעָה. 21 פסוקים
שִׁיֵּר כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּ שִׁבְעָה, וְקָרְאוּ אוֹתָהּ שִׁשָּׁה - יִקְרְאוּ עוֹד שִׁבְעָה בְּחֻמַּשׁ אַחֵר.
אֵין מְשַׁיְּרִין בְּסוֹף הַתּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּ שִׁבְעָה.
שִׁיֵּר כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּ שִׁבְעָה וְקָרְאוּ אוֹתָהּ שִׁשָּׁה,
חוֹזֵר לִתְחִלַּת הָעִנְיָן, וְקוֹרִין אוֹתָהּ שִׁבְעָה.

(יט)

מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה.
וְאֵין מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא. וּבַנָּבִיא שֶׁלִּשְׁנֵים עָשָׂר מְדַלְּגִין,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לְרֹאשׁוֹ.

(כ)
נוֹתְנִין תּוֹרָה עַל גַּבֵּי תּוֹרָה, וְחֻמָּשִׁין עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁין.


ראו לעיל ב, יג, שמותר להעביר מטפחות מספר לספר. כאן מגבילים את ההיתר לפי קדושת הספרים.
לעניין מספר הקוראים ראו משנה ד, א, שבמגילה ניתן לקרוא שנים ובתורה לא.



תּוֹרָה וְחֻמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים, אֲבָל לֹא נְבִיאִים עַל גַּבֵּי תּוֹרָה וְחֻמָּשִׁין.
מְכָרְכִין תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת תּוֹרָה, וְחֻמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת חֻמָּשִׁין.
תּוֹרָה וְחֻמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת נְבִיאִים, אֲבָל לֹא נְבִיאִין בְּמִטְפְּחוֹת תּוֹרָה וְחֻמָּשִׁין.
אֶחָד קוֹרֵא בַתּוֹרָה וְאֶחָד מְתַרְגֵּם.
לֹא יְהֵא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין,
וְלֹא שְׁנַיִם קוֹרִין וְאֶחָד מְתַרְגֵם, וְלֹא שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין.
אֶחָד קוֹרֵא בַנָּבִיא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם. אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין,
אֲבָל לֹא שְׁנַיִם קוֹרִין וְאֶחָד מְתַרְגֵּם, וְלֹא שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין.
אֶחָד קוֹרֵא בַמְּגִלָּה וְאֶחָד מְתַרְגֵּם. אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין,
שְׁנַיִם קוֹרִין וְאֶחָד מְתַרְגֵּם, שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין.

(כא)
קָטָן מְתַרְגֵּם עַל יְדֵי גָּדוֹל, אֲבָל אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁיְּתַרְגֵּם גָּדוֹל עַל יְדֵי קָטָן,


ראו משנה ד, ו.
הגבאי אינו רשאי להעלות את עצמו, מחשש לשחיתות, אלא צריך חזן אחר שיקרא לו.
התיבה נפתחת למערב, הכהנים עומדים לכיוון מערב, והזקנים יושבים בכיוון מערב. הגבאי והעם יושבים לכיוון מזרח, שהוא כיוון הפתח של אוהל מועד, וראו בהלכה הבאה.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ז א) "וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ."
חַזַּן הַכְּנֶסֶת לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים,
וְכֵן רֹאשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים,
שֶׁאֵין אָדָם מְבַזְבֵּז בְּיָדָיו לְעַצְמוֹ.
חַזַּן הַכְּנֶסֶת הָעוֹמֵד לִקְרוֹת, אֶחָד עוֹמֵד וּמְחַזֵּן לוֹ עַד שָׁעָה שֶׁיִּקְרָא.

כיוונים בבית הכנסת ובמקומות אחריםעריכה

כֵּיצַד? - הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִין, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאַחֲרֵיהֶן כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ.
כְּשֶׁמַּנִּיחִין אֶת הַתֵּבָה - פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם וְאַחֲרֶיהָ כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ.
כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן - פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאַחֲרֵיהֶם כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ.
חַזַּן הַכְּנֶסֶת - פָּנָיו כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ, וְכָל הָעָם, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ח ד) "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד."

(כב)
אֵין פּוֹתְחִין פִּתְחִי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֶלָּא לַמִּזְרָח,


השוו תוספתא ברכות ג, טז, שם נאמר שאין כיוון מועדף לתפילה אלא לפי כיוון המקדש. וראו גם סוכה ה, ד, בביאור.



שֶׁכֵּן מָצִינוּ בָּהֵיכָל, שֶׁהָיָה פָּתוּחַ לַמִּזְרָח,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג לח) "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה".

(כג)

אֵין בּוֹנִין אוֹתָן את בתי הכנסת אֶלָּא בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבָּעִיר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי א כא) "בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא".

(כד)

אֵי זוֹ הִיא קִימָה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: (ויקרא יט לב) "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם"?

עוֹמֵד מִפָּנָיו, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.


אגב הלכה כא, שהזכירה את זקני העדה, מובאים כאן דיני קימה מפניהם וההידור בכבודם.



אֵי זֶהוּ הַדְרוֹן שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: (ויקרא יט לב) "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"?
לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא מְדַבֵּר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרוֹ,
נוֹהֵג בּוֹ מוֹרָא וְיִרְאָה, מַשָּׂא וּמַתָּן בִּכְנִיסָה וּבִיצִיאָה,
וְהֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יח כה) "וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם".

(כה)
הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, חוֹפֵר וְיוֹשֵׁב, חוֹפֵר וּמְכַסֶּה,


בהמשך להלכה כא, שבה נזכר המונח "פניו כלפי העם", מובאים כאן דיני עשיית צרכים, שגם בהם מינוח דומה – ראו להלן.



שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג יד) "וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ."

(כו)
הַמֵּסֵךְ אֶת רַגְלָיו עושה צואה - פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם.


המיסך נמצא מחוץ למחנה, ואפילו אם אחוריו כלפי הקודש, עדיף שלא יכוון אותם כלפי העם. המטיל מימיו נמצא בתוך המחנה, ואינו יכול להפנות לעם את אחוריו. לכן לפחות דורשים שלא יטיל מימיו לכיוון הקודש, וראו גם ברכות ט, ה, לא יקל אדם פניו וכו', וגם שם מדובר על איזור הר הצופים.



הַמֵּטִיל אֶת הַמַּיִם - אֲחוֹרָיו כְּלַפֵּי קדש.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? - מִן הַצּוֹפִין וְלִפְנִים,
אֲבָל מִן הַצּוֹפִין וְלַחוּץ - אֵין צָרִיךְ.

כבוד הציבורעריכה

(כז)

הַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע, ומברך ברכותיה וְהַמְּבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת, וְעַל הַמִּצְווֹת - הֲרֵי זֶה לֹא יַעֲנֶה אַחַר עַצְמוֹ 'אָמֵן'.

אִם עָנָה - הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ בּוּרוּת.


ראו משנה ד, ו. שם נזכרים הפורס על שמע, וכן דין הפוחח.



אֵין עוֹנִין 'אָמֵן' לֹא יְתוֹמָה, וְלֹא קְטוּפָה.
בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה - יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים; קְטוּפָה - יִתְקַטְּפוּ חַיָּיו;
אֲרֻכָּה - יַאֲרִיךְ יָמִים וְשָׁנִים.
פּוֹחֵחַ  לובש בגדים קרועים פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְהֵא זָהִיר בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה.

(כח)
סוֹמֵא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם.


הפורס על שמע מברך ברכותיה, כולל ברכת המאורות.
ר' יהודה פטר את הסומא מהרבה מצוות, ראו תוספתא מכות ב, ט.



רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו - לֹא יִפְרֹס עַל "שְׁמַע".
אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה דָּרְשׁוּ בַּמֶּרְכָּבָה, וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם.

(כט)
כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם בְּפָנָיו, בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו,

שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ.
וְאִם הָיָה חֲבַר עִיר מוכר בעיר - הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

(ל)
הֲרֵי שֶׁהָיָה עוֹטֵף בְּמַעֲפֹרֶת וּבְפַלְדּוֹס, עטיפה קצרה


הפוחח לובש בגד קרוע בגלל עוניו. כאן מדובר על הלובשים בגד שמראש אינו מספיק, ולכן דינם חמור יותר.
אגב משנה ד, ח עוסקים כאן בעוד דרכים פסולות להתחמק מהסכנה של שעת השמד: תליית המזוזה על המשקוף, או על מקל מאחורי הדלת. (בתוך הבית, סמוך למזוזה.) אמנם היו שעשו כך לפנים משורת הדין במקומות שאינם חייבים במזוזה, כגון בפונדק, אבל דרך קבע אסור.



אֵין כָּבוֹד שֶׁיִּקְרָא וִיתַרְגֵּם, וְיַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְיִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
הַתּוֹלֶה מְזוּזָתוֹ בְּתוֹךְ פִּתְחוֹ - סַכָּנָה, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה;
נְתָנָהּ בְּמַקֵּל וּתְלָאָהּ אַחֵר הַדֶּלֶת - סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה.
שֶׁלְּבֵית מוּלְבָּז הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן בְּפָנְדְּקָאוֹת.

כבוד לטקסטעריכה

(לא)
יֵשׁ נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין,


ראו משנה ד, י.
מעשה בראשית – למרות האמור בחגיגה ב, א, על הגבלת המדרש במעשה בראשית.
מעשה לוט – למרות הדמיון למעשה ראובן.
מעשה יהודה ותמר – כי נגמר בתשובה של יהודה.
מעשה העגל – כי נגמר בתפילה ובסליחה.
אזהרות ועונשים – למרות הדעה המייחסת לקריאה בהם מזל רע.



לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.
מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.
מַעֲשֵׂה לוֹט וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו (בראשית יט, לא-לו) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.
מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר (בראשית לח) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.
מַעֲשֶׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן (שמות לב, א-כ) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.
הַקְּלָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (ויקרא כו) נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין.
לֹא יְהֵא אֶחָד מַתְחִיל וְאֶחָד גּוֹמֵר, אֶלָּא הַמַּתְחִיל הוּא גּוֹמֵר אֶת כֻּלָּן.
אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין.

(לב)
מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר (שמואל ב יג) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.


אמנון ואבשלום, כמו לוט, לא נחשבו צדיקים. אבל ראו במשנה הנ"ל, שמעשה אמנון לא נקרא ולא מיתרגם.



מַעֲשֵׂה אַבְשָׁלוֹם בְּפִילַגְשֵׁי אָבִיו (שמואל ב טז כב) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

(לג)
מַעֲשֵׂה פִילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים יט) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.


אנשי גבעה נחשבו רשעים.




(לד)
"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם" (יחזקאל טז) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.


למרות דברי ר' אליעזר, כיוון שאין מדובר באדם ספציפי, התירו לקרוא בתועבות ירושלים.
המרכבה – השוו לעיל הלכה לא, מעשה בראשית.



וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד, שֶׁהָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי רַבִּי לִיעֶזֶר "הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם",
אָמַר לוֹ: "צֵא וְהוֹדַע תּוֹעֲבוֹתֶיהָ שֶׁלְּאִמָּךְ!"
הַמֶּרְכָּבָה (יחזקאל א) - קוֹרִין אוֹתָהּ לָרַבִּים.

(לה)
מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.


במדרשים חזר ראובן בתשובה, אבל לא לפי הפשט.



וּמַעֲשֶׂה בְרַבִּי חֲנִינָה בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה קוֹרֵא בְּכָבוּל:
(בראשית לה כב) "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן, וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו,
וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְיִהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר."
וְאָמַר לַמְּתַרְגֵּם: "אַל תְּתַרְגֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹן!" מ"וישמע ישראל"

(לו)
מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.


היחוס של העגל לאהרון.



אֵלּוּ הֵן מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי:
(שמות לב כא) מִ"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה?"
עַד: (שמות לב כה) "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא",
וְעוֹד כָּתוּב אַחֵר: (שמות לב לה) "וַיִּגֹּף יי אֶת הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן."

(לז)
מִכָּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר: אֵין אָדָם רַשַּׁי לְהָשִׁיב עַל הַקַּלְקָלָה,


אהרון אמר למשה "ויצא העגל הזה" (שמות לב כד), והפסוק התפרש כאילו יש כח הגובר על כוחו של האל, ומאפשר לעגל לצאת מעצמו, ובכך מחזקים את דעת הגנוסטיקאים המינים.



שֶׁמִּתְּשׁוּבָה שֶׁהֱשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה - פָּרְשׁוּ הַמִּינִין.

(לח)

מַעֲשֵׂה דָּוִד וּבַת שֶׁבַע (שמואל ב יא) לֹא נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם, וְהַסּוֹפֵר מְלַמֵּד כְּדַרְכּוֹ. למרות שלא קוראים בו בבית הכנסת לומדים אותו בבית הספר.

(לט)

כָּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבוֹת לִגְנַי, קוֹרִין אוֹתָן לִשְׁבָח,
כְּגוֹן: (דברים כח ל) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁגָּלֶנָּה",
כָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב 'יִשְׁגָּלֶנָּה' - קוֹרִין אוֹתָהּ "יִשְׁכָּבֶנָּה".

(מ)
כְּגוֹן: (דברים כח כז) "בִּשְׁחִין מִצְרָיִם וּבַעֲפֹלִים",


הבדלי קרי וכתיב של לשון נקיה.



כָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב 'בַּעֲפֹלִים' - קוֹרִין אוֹתָן "בַּטְּחֹרִים".
וּכְגוֹן: (מלכים ב ו כה) "וְרֹבַע הַקַּב חרייונים (דִּבְיוֹנִים) בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף".
(מלכים ב יח כז) "לֶאֱכֹל אֶת חריהם (צוֹאָתָם), וְלִשְׁתּוֹת אֶת שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם) עִמָּכֶם".
(מלכים ב י כז) "וַיְשִׂמֻהוּ למחראות (לְמוֹצָאוֹת) עַד הַיּוֹם".
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: "וַיְשִׂמֻהוּ לְמִחְרָאוֹת" - קוֹרִין אוֹתוֹ כִּכְתוּבוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְנָאָהּ שֶׁלַּעֲבוֹדָה זָרָה.

(מא)
כְּתָב הַנִּכְתָּב לְיָחִיד - אֵין מְכַנִּין אוֹתוֹ לְרַבִּים; לְרַבִּים - אֵין מְכַנִּין אוֹתוֹ לְיָחִיד.


למרות שמכנים ומשנים את המילים, שומרים על צורתן הדקדוקית, כגון יחיד ורבים, הטיות וכו'.
ר' יהודה עומד על הקושי ועל האחריות בתרגום: לעיתים אסור לתרגם באופן מילולי, אבל גם אסור להוסיף ולשנות אותו.
רק אם התורגמן הוא אביו או רבו של החכם הקורא הוא רשאי לחלוק עליו ולתרגם לפי דעתו שלו, וראו לעיל הלכה כא, שבדרך כלל הקטן מתרגם לפני הגדול ולא אחרת.



רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ - הֲרֵי זֶה בַּדַּי, וְהַמּוֹסִיף - הֲרֵי זֶה מְגַדֵּף.
תָּרְגְּמָן הָעוֹמֵד לִפְנֵי חָכָם,
אֵינוֹ רַשַּׁי לֹא לִפְחוֹת, וְלֹא לְהוֹסִיף, וְלֹא לְשַׁנּוֹת, אֶלָּא אִם הָיָה אָבִיו אוֹ רַבּוֹ.

סליקא מסכתא