ביאור:משנה ערובין פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
ערוב חצרות - ההחלטה לערב ודרך הביצוע
עריכה|
ניתן לראות בחטיבה זו הרחבה למשניות ט-י בפרק ו, שעסקו בשתי חצרות סמוכות. בחטיבה יש שלוש אפשרויות: "מערבין אחד" - הערוב חייב להיות משותף לשתי החצרות; "מערבין שנים" - הערוב חייב להיות בנפרד; "מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד" - הדבר תלוי ברצונם של אנשי החצרות. המצב המעניין הוא השלישי, שבו ההכרעה אם לפנינו חצר אחת או שתים תלויה בהחלטת הדיירים בה. |
חטיבה I: כמה עירובין לשתי חצרות סמוכות?
עריכה(א) חלון שבין שתי חצרות
- ארבעה על ארבעה, בתוך עשרה בגודל של לפחות 4X4 טפחים, בגובה מקסימלי מהקרקע של עשרה טפחים.
- מערבין שנים, שני עירובים שונים לשני השכנים. ואם רצו - מערבין אחד.
- פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה
- מערבין שנים, ואין מערבין אחד:
|
הקיר מפריד בין החצרות, והוא עצמו (אם עביו לפחות ארבעה טפחים) נחשב רשות עצמאית, שאינה שייכת לאחת משתיהן, ולכן אין להוריד ממנו פירות. וראו דוגמאות נוספות בשבת יא, ב. פירצה עד רוחב עשר אמות נחשבת פתח, ראו לעיל א, ח. לכן אם הפירצה גדולה יותר - החצרות מאוחדות, ויש לערבן בעירוב אחד. |
(ב) כתל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה
- מערבין שנים, ואין מערבין אחד.
היו בראשו פירות
- אלו עולין מכאן, ואוכלין - ואלו עולין מכאן, ואוכלין
- ובלבד שלא יורידו למטה.
נפרץ הכתל
- עד עשר אמות - מערבין שנים, ואם רצו - מערבין אחד, מפני שהוא כפתח.
- יותר מכאן - מערבין אחד, ואין מערבין שנים:
|
החריץ הוא תשליל של הכותל, באותן המידות. הקש והתבן אינם נחשבים סתימה, כי הם עומדים להילקח משם, והשוו אהלות טו, ו-ז. רק עפר או אבנים עשויים למלא אותו. והשוו תוספתא ו, ט, שניתן לבטל מחיצה בין החצרות כדי לערב אחד. |
(ג) חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה ורחב ארבע
- מערבין שנים, ואין מערבין אחד,
- אפילו מלא קש או תבן.
- מלא עפר, או צרורות - מערבין אחד, ואין מערבין שנים:
|
הנסר מהווה חיבור אפשרי בין החצרות או המרפסות, אם הוא רחב מספיק. לעניין הגזוזטראות השוו תוספתא ח, ב. |
(ד) נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים,
וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו, וביניהן נסר ברוחב ארבעה טפחים
- מערבין שנים, ואם רצו - מערבין אחד.
- פחות מכאן אם הנסר פחות מארבעה טפחים, והמרחק בין המרפסות הוא יותר מארבעה טפחים - מערבין שנים, ואין מערבין אחד:
|
המתבן נחשב ככותל, ראו לעיל משנה ב. אבל הכותל הזה נאכל. אם נאכל לפני כניסת השבת - אינו נחשב כותל. לגבי שינויים במהלך השבת - ראו לקמן ט, ג, וכן תוספתא ו, יא. |
(ה) מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים,
- מערבין שנים, ואין מערבין אחד.
- אלו מאכילין מכאן - ואלו מאכילין מכאן.
- נתמעט התבן מעשרה טפחים - מערבין אחד, ואין מערבין שנים:
חטיבה II: מזון לעירוב
עריכה|
לאחר שהתקינו במבוי את הקורות והלחיים הנדרשות, ראו לעיל פרק א, יש להוסיף גם חבית משותפת של מזון - ראו לעיל ג, א. ההסדר הזה הוא כדעת ר' יהודה לקמן במשנה יא, אבל לדעת חכמים ור' מאיר צריכים כל דיירי המבוי להביע את רצונם להשתתף בסעודה, כמו בעירוב החצרות. לפי המשנה גם אשה נחשבת אישיות משפטית נפרדת, בניגוד לכלל המופיע בבבלי "מה שקנתה אשה קנה בעלה" (נזיר כד ב, גיטין עז א, סנהדרין עא א). וראו תוספתא ו, ג, שאם נשים עירבו בלי ידיעת בעליהן העירוב אינו תופס. |
(ו) כיצד משתתפין במבוי?
- מניח את החבית ואומר: "הרי זו לכל בני המבוי"
- ומזכה להן על ידי מעביר לרשות בני המבוי האחרים על ידי נציגם, שיכול להיות. בנו ובתו הגדולים,
- ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל ידי אשתו,
- אבל אינו מזכה, לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים
- מפני שידן - כידו:
|
התמעטות האוכל או הצטרפות אנשים מחייבות הגדלת הכמות, אבל אם לא נוספו אנשים חדשים אין צורך להודיע לכולם על הוספת האוכל, אלא מספיק לזכות אותם גם בלי ידיעתם, אפילו לשיטת ר' מאיר במשנה יא, כי הדיירים כבר הביעו את רצונם להשתתף. אם יש מעט אנשים - ניתן לערב ע"י זכר לאיסור: לכל אחד אסור להוציא כגרוגרת (ראו שבת ז, ד,) ולכן המזון בשיעור גרוגרת. כאן השיטה דומה לעירוב החצרות, שבו אוספים מכל דייר מעט אוכל. במשנה ט חולק ר' יוסי וקובע שאין צורך להוסיף על העירוב. |
(ז) נתמעט האוכל - מוסיף ומזכה, ואין צריך להודיע.
- נתוספו עליהם - מוסיף ומזכה, וצריך להודיע:
(ח) כמה הוא שיעורו? שאם נתמעט עליו להוסיף בזמן שהן מרובין - מזון שתי סעודות - לכולם. שתי סעודות של אדם אחד מועיל לכולם
- בזמן שהן מועטין - כגרוגרת, להוצאת שבת - לכל אחד ואחד.
(ט) אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בתחילת ערוב.
- אבל בשיירי ערוב - כל שהוא.
ולא אמרו לערב בחצרות, אלא כדי שלא לשכח את התינוקות:
|
השוו לעיל ג, א. לעיל ו, חטיבה II, וכן תוספתא ו, א-ב הן בשיטת ר' אליעזר. לפירוט דברי ר' יהושע ראו תוספתא ה, ה. |
(י) בכל מערבין ומשתתפין - חוץ מן המים ומן המלח, דברי רבי אליעזר.
- רבי יהושע אומר: ככר שלם, כדלהלן הוא עירוב.
- אפילו מאפה סאה, והיא פרוסה - אין מערבין בה.
- ככר באיסר, והוא שלם - מערבין בו:
|
חנוני ונחתום שגרים בחצר, לדעת חכמים אינם נאמנים להכין ערוב לאחרים, כי אינם טורחים לקנות מזון מיוחד, אלא סומכים על המלאי שבחנות שלהם, וכך עלולים לשכוח את הערוב. רק אם דאג השכן ובדק שאכן הניחו פת מיוחדת לערוב - הערוב בתוקף. אבל שאר תושבי החצר נאמנים, בתנאי שאכן קיבלו מעות המעידות על דעתו של הנותן אותן. לדעת ר' יהודה אין צורך במעות לעירוב חצרות אלא רק לעירוב תחומין, כי בחצר הערוב הוא רק זכות ולכן ניתן לערב גם למי שלא הביע רצונו בפירוש. לשיטתו למעשה נמנעת התופעה שאחד מאנשי החצר שכח לערב, המופיעה לעיל ו, ד. ר' מאיר (ראו תוספתא ו, ד) וחכמים במשנתנו חולקים עליו בטענה שאין אדם רוצה שישתתפו עמו בחלקו בחצר, ולכן גם בעירוב החצרות יש מרכיב של חובה, המחייב הבעת רצונו של האדם להשתתף בו. |
(יא) נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום, כדי שיזכה לו ערוב, דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו,
- ומודים בשאר כל אדם - שזכו לו מעותיו,
- שאין מערבין לאדם אלא מדעתו.
- אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בערובי תחומין,
- אבל בערובי חצרות, מערבין לדעתו - ושלא לדעתו,
- לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו: