ביאור:משנה סוכה פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוכה: א ב ג ד ה

מסכת סוכה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

בפרק זה מרובים, יחסית, ה"מעשים" (ראו משנה א, ה, ז-ח, וראו גם בתוספתא פרק ב.) כנראה שהמסורת של ההתנהגות בפועל הכתיבה כאן את ההלכה ולא ההפך. אבל על פרשנותם של המעשים עצמם יש מחלוקת!

מצוות הישיבה בסוכהעריכה

חטיבה I: שינה בסוכהעריכה

(א) הישן תחת המטה שגבוהה 10 טפחים בסוכה - לא יצא ידי חובתו.

לדעת ת"ק, המיטה נחשבת לאוהל, או לסוכה, ואז זאת סוכה בתוך סוכה, וראו לעיל א, ו. וראו דברי ר' יוסי בתוספתא א, יא: "הישן מתחת לעגלה כישן מתחת המיטה". ברור לר' יוסי שהישן שם לא יצא.

ר' יהודה חולק עליו, כי המיטה אינה נחשבת סוכה או חציצה, שהרי אינה קבועה במקומה, וראו לעיל א, א, שלדעתו סוכה היא דירת קבע.

המעשה שמביא ר' שמעון מסביר שעדותו של ר' יהודה תקפה רק לגבי העבד, הפטור מהסוכה (ראו משנה ח), ולמעשה הוא תומך בת"ק.

אמר רבי יהודה: נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים
ולא אמרו לנו דבר!
אמר רבי שמעון: מעשה בטבי, עבדו של רבן גמליאל, שהיה ישן תחת המטה
ואמר להן רבן גמליאל לזקנים:
ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה,
לפיכך ישן הוא תחת המטה!

ולפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המטה - לא יצא ידי חובתו:


משנה א דיברה על מיטה בתוך הסוכה. כאן מדברים על מיטה שמחזיקה את הסוכה, וראו לעיל א, ג.

בהמשך מדובר על הגבול התחתון של הסכך (צילתה מרובה מחמתה, למרות שיש בסכך חורים, וראו בתחילת המסכת) ועל המקסימום שלו (בעצם אין כזה.)

Sukkah on bed.JPG
סוכה על כרעי המיטה

(ב) הסומך סוכתו בכרעי המטה - כשרה אף על פי שאם מזיזים את המיטה - הסוכה זזה, או הסכך עלול ליפול.

רבי יהודה אומר:
אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה - פסולה.

סוכה המדובללת שיש חורים בסכך, אבל בכל זאת, ושצלתה מרבה מחמתה - כשרה.

Sukkah meduvlelet.JPG
סוכה מדובללת

המעובה כמין בית שם על הסוכה סכך עבה מאוד, כמו תיקרה של בית, אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה - כשרה (אך משתמע מכאן שלכתחילה עדיף שיהיה אפשר לראות כוכבים דרך הסכך):


חטיבה II: הכניסה לסוכהעריכה

Sukkah on wagon.JPG
סוכה על עגלה
Sukkah on boat.JPG
סוכה על סירה

(ג) העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה - כשרה אם יכולה לעמוד ברוח מצויה (גם אם לא יכולה לעמוד ברוחות המצויות בים),

ועולין לה ביום טוב הכניסה לספינה מותרת ביום טוב כי אינו שוחה בעצמו..
בראש האילן או על גבי גמל - כשרה,
ואין עולין לה ביום טוב.
שתים שתיים מהפינות או הדפנות היו נסמכות באילן, ואחת בידי אדם פינה או דופן שהונחה על ידי אדם, או שתים בידי אדם ואחת באילן - כשרה,
ואין עולין לה ביום טוב. אסור להשתמש באילן ביום טוב (ראו ביצה ה, ב)
Sukkah on camel.JPG
סוכה על גמל

כנראה מדובר על סוכה בראש האילן (תוספתא א, ג.) שאם שלוש מפינות הרצפה שלה אינן על העץ, אלא על עמודים - הרי היא יכולה להשאר גם אם יעלם העץ, ולכן מותר להכנס לתוכה ביום טוב. ואם רק פינה אחת או שתים הן בידי אדם, הרי הסוכה נחשבת כתלויה בעץ, ואין להכנס אליה ביו"ט (ראו תוספתא ביצה ד, ד) - אבל היא כשרה, כמו סוכה התלויה במיטה (משנה ב).

שלש בידי אדם ואחת באילן -
כשרה, ועולין לה ביום טוב.

זה הכלל: כל שניטל האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה

Sukka on tree.JPG
סוכה בראש האילן
כשרה, ועולין לה ביום טוב:


(ד) העושה סוכתו בין האילנות,

והאילנות דפנות לה - כשרה אם מדובר במקרה שהסכך לא נסמך על האילנות, אלא על מוטות אפשר להכנס אליה ביום טוב, ואם לא - היא כשרה בדיעבד, לכאורה.

חטיבה III: אכילה בסוכהעריכה

שלוחי מצוה כגון שהולכים להקביל פני רבם או לפדות שבויים - פטורין מן הסוכה.

אכילת עראי אינה תלויה בסיטואציה, בניגוד לחולים ולשלוחי המצווה. וראו מעשרות א, ה, שאכילת עראי פטורה גם מתרומות ומעשרות.

ההיתר לאכול עראי מחוץ לסוכה קשור למה שיאמר במשנה ט, שבחג בית הקבע הופך לעראי.

חולין ומשמשיהן - פטורין מן הסוכה.

אוכלין ושותין עראי דבר קטן, לא ארוחה, כשיעור ביצה שנאכל בבליעה אחת חוץ לסוכה:


כיצד נוהגים באכילת עראי בחג? (שני תמרים ודלי מים, למרות שיש בהם כשעור אכילה - אינם ארוחה בפני עצמם אלא הם נאכלים דרך עראי, כי אין עימם לחם) ראשי הסנהדרין החמירו על עצמם, ור' צדוק הדגים את כח ההיתר.

(ה) מעשה, והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל,

ולרבן גמליאל - שתי כותבות תמרים ודלי של מים,
ואמרו: "העלום לסוכה הביאו את המאכלים לסוכה (למרות שזאת אכילת ארעי, הם רצו להדר במצוה)".

וכשנתנו לו לרבי צדוק אֹכל פחות מכביצה, נטלו במפה לא נגע בו בידים אלא עטף במפית כדי שלא יתחייב בנטילת ידיים ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו ברכת המזון (כשיטת רבי יהודה בברכות ז, ב):


לדעת ר' אליעזר המצווה היא לשבת בסוכה יותר מאשר בבית, ולכן חייב שלא לצאת מהסוכה כל החג. וראו תוספתא סוכה ב, א.

כיוון שחייבים לסעוד בסוכה - מסיק ר' אליעזר שחייבים לסעוד בכל יום מימי החג, כדי לעשות זאת בסוכה ולקיים את המצווה. לדעתו האכילה בסוכה נחשבת מצווה דומה לאכילת קודשים בירושלים.

הוא אינו מבחין בין סעודת הלילה הראשון לבין האחרות, ולכן הוא מיקל בעניין התשלומים. יש אומרים שחזר בו מדעתו שכל הסעודות הן מצווה, ואין שום צורך בפירוש מפותל זה.

בעניין הדרשה על הפסוק מקהלת - השוו לחגיגה א, ו, שם דורשים את הפסוק על מי שלא הקריב את קרבן החג בזמנו.

(ו) רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה,

אחת ביום ואחת בלילה.

וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה מידה מדוייקת. אלא כל פעם שרוצה לאכול יאכל בסוכה.

חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד למדים זאת מחג הפסח בגזירה שוה: שכפי ששם חובה לאכל מצה בליל הסדר ובשאר ימי הפסח אין חובה, כך גם בסוכות צריך לאכול בסוכה בליל חג ראשון, ולאחר מכן, אם לא אוכלים ארוחות קבע - אין חובה.

ועוד לאחר שחזר בו מדעתו הקודמת, והודה לחכמים שיש חובה לאכול רק בערב חג ראשון אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון

ישלים בלילי יום טוב האחרון. בליל שמיני עצרת
וחכמים אומרים והלכה כמותם: אין לדבר תשלומין
על זה נאמר (קהלת א טו) "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת":


לפי (התוספתא ב, ב) המחלוקת היא על גודל הסוכה: רבי דרש שהסוכה תהיה בגודל ארבע אמות, כגודל רשות היחיד, וכך גם דרשו בית שמאי. במשנה נראה שהמחלוקת היא על צורת האכילה בסוכה, בלי קשר לגודלה. בית הלל מאפשרים להתיחס לסוכה כאל סמל, ובית שמאי דורשים שתעמוד בדרישות של בית.

ר' יוחנן בן החורנית היה מתלמידי בית שמאי, והיה מקבל על עצמו חומרי בית הלל, כפי שניתן לראות בעדויות ד, ו (ובתוספתא ב, ג). בית הלל מוכיחים ממעשיו שגם לבית שמאי מספיק שיהיה בסוכה ראשו ורובו, אבל בית שמאי חולקים עליהם.

(ז) מי שהיה ראשו ורבו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית -

בית שמאי פוסלין שמא יזוז כלפי השולחן ונמצא אוכל מחוץ לסוכה,
ובית הלל מכשירין כיוון שהם לא חוששים לכך שהוא ימשך כלפי השולחן.

אמרו להן בית הלל לבית שמאי: (לא כך היה) מעשה,

שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את (רבי) יוחנן בן החורני,
ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה, ושלחנו בתוך הבית, (ולא אמרו לו דבר)?
אמרו להן בית שמאי: משם ראיה! אף הם אמרו לו:
"אם כן היית נוהג, לא קימת מצות סוכה מימיך"!


ראו משנה א. הסיבה לפטור הוא שאינם בעלי בתים משלהם, ולכן אין משמעות ליציאתם מהבית.

אמו של הקטן פטורה, ומהרגע שהקטן יכול לישון בלעדיה הוא חייב. הפטור של ילדים ממצוות הוא בשל אונס, ואין פטור מהותי בגלל הגיל. יש המפרשים, בהשפעת הרעיון מימי הביניים של בר מצווה, שחיוב הקטן בסוכה הוא בגלל מצוות חינוך, ובמשנה אין רמז לרעיון כזה.

במשנה א וגם כאן המעשה סותר את ההלכה, ומצביע על גישה שונה: שם ר' יהודה וכאן שמאי. שמאי אינו מחייב את כלתו בסוכה אלא את התינוק.

הוא מציע פתרון שאינו כרוך בהבאת התינוק לסוכה. הפתרון הזה קשור גם לנאמר לעיל א, ז. וראו גם פתרונו האישי של שמאי לשאלת אכילת מעשר שני, עדיות א, י.

שמאי בדעה שכל מצווה שהתינוק מסוגל לקיים - הוא חייב בה, וראו גם תוספתא יומא ד, ב, לעניין צום יום כיפור.

(ח) נשים ע"פ הלכה למשה מסיני (והיינו חושבים לחייב אותן, למרות שזאת מצוות עשה שהזמן גרמא, משום "תשבו כעין תדורו" או משום גזירה שווה מחג פסח) ועבדים וקטנים - פטורים מן הסכה.

קטן שאינו צריך לאמו שעבר את הגיל שבו הוא צועק "אמא, אמא" כשהוא מתעורר עד שהיא באה - חייב בסוכה.

מעשה, וילדה כלתו של שמאי הזקן, וּפִחֵת את המעזיבה שבר קצת מהתקרה שמעל מיטת התינוק

וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן כי לדעת שמאי ראוי להחמיר גם לגבי קטן שצריך לאימו.:


המשל סותר במידה מסוימת את ההלכה שאין לצאת מהסוכה עד שתסרח המקפה. אבל ראו תוספתא ב, ד, שלאחר שיצא אינו צריך לחזור לסוכה גם אם פסקו הגשמים, בהתאמה למשל. וראו משל דומה במקצת בהלכה ו שם.

בחג הסוכות אנחנו עבדי הקב"ה ולכן אין אנו בבתינו. אם הרב שופך עלינו את הקיתון אנחנו מפוטרים מעבודתו. וראו תענית א, א, שהגשמים סימן קללה בחג.

המשל מתייחס למצוות ניסוך המים, אנו מגישים בפני הקב"ה כוס מים, והוא שופך קיתון בפנינו כאמירה שהוא לא זקוק למים שלנו מעין הפסוקים בחגי ב ג.

(ט) כל שבעת הימים, אדם עושה סוכתו קבע - וביתו עראי.

ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות לפנות את הכלים מהסוכה אל הבית? - משתסרח המקפה כאשר מתקלקל התבשיל (סוג של דיסה) בגלל טיפות הגשם שנופלות לתוכו.

משלו משל: למה הדבר שיורד גשם כאשר אנו יושבים בסוכה דומה?

לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון דלי מים על פניו: