ביאור:תוספתא/נידה/ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת נידה פרק תשיעי
עריכהחישובי הוסת
עריכההיתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת
כל הטהרות שעשתה בתחלת הוסת ובאמצע הוסת ובסוף הוסת טמאות.
באמצע הוסת - כל הטהרות שעשתה בתחלת הוסת טהורות.
באמצע הוסת ובסוף הוסת טמאות.
ובסוף הוסת - כל טהרות שעשאה בתחלת ובאמצע הוסת טהורות ובסוף הוסת טמאות
ר' יוסי אומר: אף ימים ושעות וסתות הן.
כיצד? היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים משש שעות לשש שעות
ור' יוסי מתיר עד שש שעות.
עברה ו' שעות ולא ראתה - אסור לשמש כל היום, דברי ר' יהודה
ורבי יוסי מתיר משש שעות ולמעלה עד למחרת בצהרים
ואין מחייבין אותה שתהא ידה בעינה שתבדוק כל היום, אלא בודקין סמוך לוסתה.
היתה למודה להיות רואה עשרים וא', עשרים ושתים, עשרים וג' - הרי זו וסתה
אם לפעמים היא רואה ביום כ"א, לפעמים ביום כ"ב ולפעמים ביום כ"ג – זו וסת, אבל אם רואה לפעמים ביום כ"ד – השינוי גדול מדי, ואינה נחשבת וסת. |
היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר, ושינתה לששה עשר - זה וזה אסורין
שינתה לי"ז - ט"ו ושבעה עשר טמא, וששה עשר טהור.
שינתה לשמונה עשר - טהור שלשתן, ואינו טמא אלא שמונה עשר.
היתה למודה להיות רואה יום עשרים, ושינה יום שלושים - זה וזה אסורין
מותר לשמש מיום כ' ועד יום ל', ואם ראתה יום עשרים - מותר לשמש יום שלשים
מפני שאורח בזמנו בא.
לא ראתה יום עשרים - אסור לשמש יום שלשים.
עקרונות דיני הנידה
עריכההרואה דם - מטמאה מעת לעת
מה היא מטמאה? אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל
ואינה מקולקלת ואינה מטמאה את בועלה
ור"ע אמר: אף מטמאה את בועלה
ואינה מונה שבעה לראייתה, אלא משעת ראייתה.
הרואה כתם - מטמאה למפרע. מהבדיקה הקודמת של הבגד. ומה היא מטמאה?
ומקולקלת ומטמאה את בועלה
ואינה מונה לראייתה, אלא משעת שראתה
זו וזו – תולין, את הטהרות ולא אוכלים אותן ולא שורפין.
דם הנידה ודם בתולין
עריכהתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת
ראו משנה י, א. |
ב"ש אומרים: נותנין לה ארבעה לילות מסורגין, ואפילו בד' חדשים
ובה"א: זמן שהיא נוגפת
בד"א? בזמן שלא הפסיקה. אבל הפסיקה וראת שלא בשעת תשמיש - הרי זו טמאה נדה
ונותנין לה עד שתחיה המכה
שינתה מראה דמים וראתה - הרי זו טמאה נדה
ושהגיע זמנה לראות, הפסיקה וראתה שלא מחמת תשמיש - הרי זו טמאה נדה
ונותנין לה לילה הראשונה בלבד.
שינתה מראה דמים וראתה - הרי זו טמאה נדה
בזמן שהיו ב"ה אומרים כל הלילה. רשב"ג אומר: נותנין לה עונה שלמה: חצי היום ולילה.
וכולן שהיו שופעות דם - בודקין אותו בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין
שפופרת – ראו לעיל ח, א. |
ובכולן היה ר"מ אומר כדברי ב"ש, וכן שאר הראיות - כולן לפי הדמים
וכן היה ר"מ אומר: דמים משונין זה מזה: דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה.
דם הנדה זוהם, דם בתולים אינו זוהם. דם הנדה מן המקור, דם הבתולים מן הצדדין.
הכרעות במחלוקות
עריכהראתה כתם ואח"כ ראתה דם - הרי זו תולה כתמה בראייתה
רבי מכריע כרשב"א. בהמשך דנים על דברי ר' יהודה במשנה י, ב, וטוענים שאין לדרוש ממנה שתבדוק כל היום. |
בתוך מעת לעת, דברי רבי. ר"ש בן אלעזר אומר: יומו.
אמר רבי: רואה אני את דברי ר"ש בן אלעזר מדברי, שהוא מתקן ואני מעוות.
בדקה עצמה ואת חלוקה, והשאילתו לחברתה, ואחר כך נמצא עליה דם
היא טהורה, וחברתה תולה בה.
אמר לו ר' שמעון לרבי יהודה: אף את אלו היתה אומר תהא ידה בעיניה כל היום?
מה היתה אומרת?
מה לי הפסיקה טהרה מן המנחה ולמעלה, מה לי הפסיקה טהרה מיום הראשון?
אמר לו רבי אליעזר לר' יהושע: אפשר ראתה יום הראשון ויום השביעי טהורין והאמצעיים טמאין?
אמר לו: אף אתה מודה למונה מסורגין, שהנזיר יושב על גבי סכך
והזב הרואה קרי בתוך ימי ספירתו שהן מונין מסורגין
רבי יוסי ור"ש אומרים: נראין דברי ר"א מדברי רבי יהושע, ודברי ר"ע משניהן, אבל הלכה כדברי ר"א.
טומאה אחרי המוות
עריכההזב והזבה, הנדה והיולדת ומצורע שמתו - מטמאין במשא, ואין מטמאין אלא ברובן
ר"ש אומר: אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו
ראו משנה י, ד. ר' שמעון מחיל גם עליהם את הטענה שטומאתם היא רק מדיני סופרים, כמו טומאת הגוי, ולכן מיקל בדין הגופה. |
וכן היה ר"ש אומר: עובד כוכבים שמת שהוא טהור מלטמא במשא
לפי שאין טומאתו אלא מדברי סופרים.
ומודה ר' יהודה ביושבת על המשבר ומתה, ויצאה הימנה רביעית דם - שהיא מטמאה משום כתם.
תקנות חכמים
עריכהבראשונה היו מטבילין על גב כל הנשים נדות
חזרו להיות מטבילין ע"ג כל אחת ואחת, מפני כבוד הנשים.
שינויי הלכה, אגב משנה י, ו. |
וחזרו להיות מוציאין לפני כל אחת ואחת, מפני כבוד המתים.
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה
חזרו להיות מוציאין בין בדרגש בין בכליבה, מפני כבוד העניים.
בראשונה היו מוליכין לבית האבל: עניים בכלי זכוכית הצבועה, עשירים בכלי זכוכית הלבנה
חזרו להיות מוציאין בין בצבועה בין בלבנה, מפני כבוד עניים.
בראשונה כל מי שיש לו מת היו יציאותיו קשות עליו יותר ממתו
התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין
הנהיג ר"ג קלות ראש בעצמו, וחזר הכל לנהוג כר"ג.
בראשונה היו אומרים: בשר התאוה טהור
חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע
חזרו וגזרו הנבילה עצמה מטמא במשא
חזרו ואמרו: כל הגת שנעשית ע"ג בשר התאוה טמאה לקודש, וטהורה לתרומה
חזרו ואמרו חיה ולא עוף
ר"א בן יהודה איש אוכלין אמר אפילו נעשית ע"ג עוף אחד ועל גב תרנגול אחד
טמאה לקדש וטהורה לתרומה.
בזו שהיה ב"ה קורין אותו גרגרן, ר' יהודה היה קורא אותו בועל נדה.
ראו משנה י, ח. בית הלל טוענים שמדובר בהחמרה מדברי חכמים, ולכן אין מקום לחייב אותו בקרבן, שהבאת קרבן מיותר היא קולא. |
אמרו להם ב"ש לב"ה: אי אתם מודים ברואה בתוך אחד עשר, שטבלה לערב ושמשה את ביתה
שמטמאה משכב ומושב וחייבין בקרבן?
אף הרואה יום אחד עשר תהא חייבת בקרבן!
אמרו להן בית הלל: אם אמרתם ברואה ביום שלאחריו, שכן יום שלאחריו מצטרף עמו בזיבה
תאמרו ברואה יום אחד עשר, שאין יום שלאחריו מצטרף עמו בזיבה?
אמרו להן ב"ש: א"כ לא תטמא משכב ומושב!
אמרו להן בית הלל: אם רבינוהו לטומאת משכב ומושב להחמיר, נמעטו מהבאת קרבן להקל!