נזיר פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק שישי ("שלשה מינים") · >>

פרקי מסכת נזיר: א ב ג ד ה ו ז ח ט

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.

וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה.

ואינו חייב, עד שיאכל מן הענבים כזית.

משנה ראשונה, עד שישתה רביעית יין.

רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית, חייב.

משנה ב

וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגן.

אלו הן חרצנים ואלו הן זגים? החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, שלא תטעה, כזוג של בהמה, החיצון זוג והפנימי ענבל.

משנה ג

סתם נזירות שלשים יום.

גילח או שגילחוהו ליסטים, סותר שלשים יום.

נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא, חייב.

נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק.

רבי ישמעאל אומר, לא יחוף באדמה, מפני שמשרת את השיער.

משנה ד

נזיר שהיה שותה יין כל היום, אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת.

היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח, חייב על כל אחת ואחת.

היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא, חייב על כל אחת ואחת.

משנה ה

שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.

חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן, שהטומאה והתגלחת סותרין, והיוצא מן הגפן אינו סותר.

חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה.

וחומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן.

משנה ו

תגלחת הטומאה כיצד? היה מזה בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני.

ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי טרפון, מה בין זה למצורע?

אמר לו: זה טהרתו תלויה בימיו, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ואינו מביא קרבן אלא אם כן היה מעורב שמש.

משנה ז

תגלחת הטהרה כיצד? היה מביא שלוש בהמות: חטאת, עולה, ושלמים.

ושוחט את השלמים ומגלח עליהם, דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר אומר: לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום.

ואם גילח על אחת משלשתן, יצא.

משנה ח

רבן שמעון בן גמליאל אומר, הביא שלש בהמות ולא פירש, הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים.

היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד.

ואם גילח במדינה, היה משלח תחת הדוד.

במה דברים אמורים? בתגלחת הטהרה.

אבל בתגלחת הטומאה, לא היה משלח תחת הדוד.

רבי מאיר אומר: הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד.

משנה ט

היה מבשל את השלמים או שולקן.

הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונותן על כפי הנזיר ומניפן.

ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים.

רבי שמעון אומר: כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים.

משנה י

גילח על הזבח ונמצא פסול, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.

גילח על החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.

גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.

רבי שמעון אומר: אותו הזבח לא עלה לו, אבל שאר זבחים עלו לו.

ואם גילח על שלשתן ונמצא אחד מהן כשר, תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים.

משנה יא

מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, רבי אליעזר אומר, סותר את הכל.

וחכמים אומרים, יביא שאר קרבנותיו ויטהר.

אמרו לו: מעשה במרים התרמודית, שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו ואמרו לה על בתה שהיתה מסוכנת, והלכה ומצאה שמתה, ואמרו חכמים, תביא שאר קרבנותיה ותטהר.

(א)

שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בְּנָזִיר:

הַטֻּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.
וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כְּזַיִת.
מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן,
וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת,
חַיָּב:
(ב)

וְחַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן,
וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן,
וְעַל הַזָּגִים בִּפְנֵי עַצְמָן.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזָגָן.
אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן זָגִים?
הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים,
הַזָּגִים אֵלּוּ הַפְּנִימִים,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
שֶׁלֹּא תִּטְעֶה,
כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה:
הַחִיצוֹן זוּג, וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל:
(ג)

סְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם.

גִּלֵּחַ, אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים,
סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם.
נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר,
אוֹ שֶׁסִּפְסֵף כָּל שֶׁהוּא,
חַיָּב.
נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס,
אֲבָל לֹא סוֹרֵק.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
לֹא יָחֹף בַּאֲדָמָה,
מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר:
(ד)

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּשְׁתֶּה, אַל תִּשְׁתֶּה,
וְהוּא שׁוֹתֶה,
חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם,
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
אָמְרוּ לוֹ: אַל תְּגַלֵּחַ, אַל תְּגַלֵּחַ,
וְהוּא מְגַלֵּחַ,
חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם,
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא,
וְהוּא מִטַּמֵּא,
חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:
(ה)

שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בְּנָזִיר:

הַטֻּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.
חֹמֶר בַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת מִבַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן,
שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת סוֹתְרִין,
וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֵינוֹ סוֹתֵר.
חֹמֶר בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִבַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת,
שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן לֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ,
וְטֻמְאָה וְתִגְלַחַת הֻתְּרוּ מִכְּלָלָן בְּתִגְלַחַת מִצְוָה וּבְמֵת מִצְוָה.
וְחֹמֶר בַּטֻּמְאָה מִבַּתִּגְלַחַת,
שֶׁהַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל,
וְחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן;
וְתִגְלַחַת אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם,
וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:
(ו)

תִּגְלַחַת הַטֻּמְאָה כֵּיצַד?

הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי,
וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי,
וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי.
וְאִם גִּלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי,
מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם,
דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן:
מַה בֵּין זֶה לִמְצֹרָע?
אָמַר לוֹ:
זֶה – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּיָמָיו;
וּמְצֹרָע – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּתִגְלַחְתּוֹ,
וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעֹרַב שֶׁמֶשׁ:
(ז)

תִּגְלַחַת הַטָּהֳרָה כֵּיצַד?

הָיָה מֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת,
חַטָּאת, עוֹלָה וּשְׁלָמִים,
וְשׁוֹחֵט אֶת הַשְּׁלָמִים וּמְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
לֹא הָיָה מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל הַחַטָּאת,
שֶׁהַחַטָּאת קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם.
וְאִם גִלֵּחַ עַל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן, יָצָא:
(ח)

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

הֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וְלֹא פֵּרֵשׁ,
הָרְאוּיָה לְחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת,
לְעוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה,
לִשְׁלָמִים – תִּקְרַב שְׁלָמִים.
הָיָה נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד;
וְאִם גִלֵּחַ בַּמְּדִינָה, [{{ק|נ"א: לֹא] הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה;
אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
הַכֹּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד,
חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבַּמְּדִינָה בִּלְבַד:
(ט)

הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן.

הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל,
וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל,
וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד,
וְנוֹתֵן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן;
וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים,
הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים:
(י)

גִּלֵּחַ עַל הַזֶּבַח וְנִמְצָא פָּסוּל,

תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה,
וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ.
גִּלֵּחַ עַל הַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן,
תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה,
וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ.
גִּלַּח עַל הָעוֹלָה אוֹ עַל הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן,
תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה,
וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אוֹתוֹ הַזֶּבַח לֹא עָלָה לוֹ,
אֲבָל שְׁאָר זְבָחִים עָלוּ לוֹ.
וְאִם גִּלַּח עַל שְׁלָשְׁתָּן וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן כָּשֵׁר,
תִּגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה,
וְיָבִיא שְׁאָר הַזְּבָחִים:
(יא)

מִי שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים וְנִטְמָא,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
סוֹתֵר אֶת הַכֹּל;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתָיו וְיִטְהָר.
אָמְרוּ לוֹ:
מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם הַתַּרְמוּדִית,
שֶׁנִּזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים,
וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ עַל בִּתָּהּ שֶׁהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת,
וְהָלְכָה וּמָצְאָה שֶׁמֵּתָה;
וְאָמְרוּ חֲכָמִים:
תָּבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְתִטְהַר:


נוסח הרמב"ם

(א) שלשה מינים - אסורין בנזיר,

הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.
שכל היוצא מן הגפן - מצטרפין זה עם זה.
ואינו חייב - עד שיאכל מן הענבים כזית.
שנה הראשונה - עד שישתה רביעית יין.
רבי עקיבה אומר:
אפילו שרה פיתו - ביין,
ויש בה כדי לצרף כזית - חייב.


(ב) וחייב על היין - בפני עצמו,

ועל הענבים - בפני עצמן,
ועל החרצנים - בפני עצמן,
ועל הזוגין - בפני עצמן.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
אינו חייב - עד שיאכל שני חרצנין, וזוג.
אלו הן החרצנים - ואלו הן הזוגין?
החרצנים - אלו החיצונים,
והזוגין - אלו הפנימין,
דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר:
שלא תטעה - כזוג של בהמה,
החיצון - זוג,
והפנימי - ענבול.


(ג) סתם נזירות - שלשים יום.

גילח, או שגילחוהו ליסטים - סותר שלשים יום.
נזיר שגילח -
בין בזוג - בין בתער,
או שסיפסף כל שהוא - חייב.
נזיר - חופף, ומפספס,
אבל - לא סורק.
רבי ישמעאל אומר:
לא יחוף באדמה - מפני שהיא משרת את השיער.


(ד) נזיר שהיה שותה ביין - כל היום,

אינו חייב - אלא אחת.
אמרו לו: אל תשתה, אל תשתה, אל תשתה,
והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת.
היה מיטמא למתים - כל היום,
אינו חייב - אלא אחת.
אמרו לו: אל תיטמא, אל תיטמא,
והוא מיטמא - חייב על כל אחת ואחת.
היה מגלח - כל היום,
אינו חייב - אלא אחת.
אמרו לו: אל תגלח, אל תגלח,
והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת.


<(ה) קטע התחלה=הלכה ה/>שלשה מינים - אסורים בנזיר,

הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.
חומר בטומאה, ובתגלחת - מביוצא מן הגפן,
שהטומאה, והתגלחת - סותרים,
והיוצא מן הגפן - אינו סותר.
חומר ביוצא מן הגפן - מבטומאה, ומבתגלחת,
שלא הותר - מכלל היוצא מן הגפן,
והותר - בתגלחת מצוה, ובמת מצוה.
חומר בטומאה - מבתגלחת,
שהטומאה - סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן,
ותגלחת - אינה סותרת אלא שלשים יום, ואין חייבין עליה קרבן.


(ו) תגלחת הטומאה - כיצד?

היה מזה - בשלישי, ובשביעי,
ומגלח - בשביעי,
ומביא קרבנותיו - בשמיני.
אם גילח - בשמיני,
מביא קרבנותיו - בו ביום,
דברי רבי עקיבה.
אמר לו רבי טרפון:
מה בין נזיר - למצורע?
אלא שזה טהרתו - תלויה בימיו,
ומצורע, טהרתו - תלויה בתגלחתו,
ואינו מביא את קרבנותיו - אלא אם כן מעורב שמש.


(ז) תגלחת הטהרה - כיצד?

היה מביא - שלש בהמות,
חטאת, ועולה, ושלמים.
שוחט את השלמים - ומגלח עליהם,
דברי רבי יהודה.
רבי אלעזר אומר:
לא היה מגלח - אלא על החטאת,
שהחטאת קודמת - בכל מקום,
ואם גילח על אחת משלשתן - יצא.


(ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר:

הביא שלש בהמות - ולא פירש,
הראויה לחטאת - תקרב חטאת,
עולה - תקרב עולה,
שלמים - יקרבו שלמים.
היה נוטל - שיער ראש נזרו,
ומשלח - תחת הדוד.
אם גילח - במדינה,
היה משלח - תחת הדוד.
במה דברים אמורים? - בתגלחת טהרה,
אבל בתגלחת טומאה - לא היה משלח תחת הדוד.
רבי מאיר אומר:
הכל משלחין תחת הדוד - חוץ מן הטומאה שבמדינה בלבד.


(ט) היה מבשל את השלמים - או שולקן,

וכוהן נוטל -
את הזרוע בשלה - מן האיל,
וחלת מצה אחת - מן הסל,
ורקיק מצה אחד,
ונותנן על כפי הנזיר - ומניפן,
ואחר כך הותר הנזיר - לשתות יין, וליטמא למתים.
רבי שמעון אומר:
כיון שנזרק עליו - אחד מן הדמים,
הותר לנזיר - לשתות ביין, וליטמא למתים.


(י) [ט] *הערה 1: גילח על הזבח - ונמצא פסול,

תגלחתו פסולה - וזבחיו לא עלו לו.
גילח על החטאת - שלא לשמה,
ואחר כך הביא את קרבנותיו - לשמן,
תגלחתו פסולה - וזבחיו לא עלו לו.
גילח על העולה, ועל השלמים - שלא לשמן,
ואחר כך הביא קרבנותיו - לשמן,
תגלחתו פסולה - וזבחיו לא עלו לו.
רבי שמעון אומר:
אותו הזבח - לא עלה לו,
ושאר כל הזבחים - עלו לו.
אם גילח - על שלשתן,
ונמצא אחד מהן - כשר,
תגלחתו כשרה - ויביא שאר הזבחים.


(יא) [י] מי שנזרק עליו אחד מן הדמים - ונטמא,

רבי אליעזר אומר: סותר את הכל.
וחכמים אומרין: יביא שאר קרבנותיו - ויטהר.
מעשה במרים התדמורית,
שנזרק עליה - אחד מן הדמים,
ובאו ואמרו לה על בתה - שהיא מסוכנת,
והלכה - ומצאתה שמתה,
אמרו חכמים: תביא שאר קרבנות - ותטהר.

הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

פירושים