פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נזיר: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת נזיר עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

נזירות כסטטוסעריכה

חטיבה I: נזירות של אנשים מושפליםעריכה

נזירות היא פריבילגיה לאומית. אמנם בתוך העם יכולים אפילו נשים ועבדים להשתתף בה ולקדש עצמם.

לגבי הפרת נדרי הנזירות של האשה ראו לעיל ד, ב.

המחוייבות של העבד לבעליו גוברת על הנזירות שלו, אבל רק כאשר יש התנגשות ביניהן.

ר' מאיר ור' יוסי חולקים, האם המחוייבות שלו לנזירות קיימת כאשר אין נוכחות וכפייה ישירה של האדון.

לדעת ר' מאיר העבד מקבל סטטוס של נזיר, למרות שבפני אדונו אינו נוהג כנזיר, וחייב להשלים את הנזירות כשהוא יכול.

האם נרמז כאן הסטטוס של היהודים מול הקב"ה, שאינו יכול להפר את קדושתם?

(א) הגויים - אין להם נזירות.

נשים ועבדים - יש להם נזירות.

חומר בנשים מבעבדים: שהוא כופה את עבדו, לעבור על הנזירות ואינו כופה את אשתו.

חומר בעבדים מבנשים: שהוא מיפר נדרי אשתו, ואינו מיפר נדרי עבדו.

היפר לאשתו - היפר עולמית.

היפר לעבדו, יצא לחרות - משלים נזירותו.

עבר מכנגד פניו האדון אינו נוכח ליד עבדו - רבי מאיר אומר: לא ישתה, ורבי יוסי אומר: ישתה:


חטיבה II: רגלים לדברעריכה

למרות שבמקרה של טומאת התהום אינו סותר את הנזירות לאחר שגילח (וראו פסחים ז, ז), אין הטבילה במקום - שהתברר בדיעבד שהוא טמא - נחשבת לטהרתו. הגדרת "טומאת התהום" אינה כוללת גופה במים, אלא זה מקרה בינים, וראו הגדרה מלאה בתוספתא זבים ב, ה.

הביטוי "שרגלים לדבר" קובע, שבמקרי ספק מעמידים דבר על חזקתו, גם אם החזקה הזאת נראית מקרית: אם הנזיר היה טמא - הטבילה במים שאחר כך התגלה בהם מת אינה משנה סטטוס זה.

גם העבד במשנה א קיבל סטטוס של נזיר. אבל האשה - לא, כי הבעל היפר לה את נדרה.

(ב) נזיר שגילח, ונודע לו שהוא טמא שנטמא לפני סיום הנזירות

אם "טומאה ידועה" - סותר, ואם "טומאת התהום" - אינו סותר.
אם עד שלא גילח - בין כך ובין כך סותר.

כיצד? ירד לטבול במערה, ונמצא מת צף על פי המערה והיא "טומאה ידועה" - טמא.

נמצא משוקע בקרקע המערה: ולא היה יכול לראותו ירד להקר רחץ במים מעל הגופה כדי להתקרר, ואחר כך גילח ואז נודע לו שהיה מת במים - טהור, לטהר מטומאת מת טבל כדי להיטהר מטומאה קודמת - טמא וגם אם גילח - סותר
שחזקת טמא - טמא, וחזקת טהור - טהור, שרגלים לדבר:


מת סתם הוא מת מצווה, והמוצא חייב לטפל בו ולקברו, וראו לעיל ז, א. אבל אם מצאו בבית הקברות - עליו להשאירו שם.

אם מצא שלוש גופות, ובמרחק 20 אמה מצא רק עוד גופה אחת - מניחים שבכל זאת לפנינו בית קברות, למרות שאילו היה מוצא את המת הבודד בתחילה היה מפנה אותו משם.

(ג) המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו - נוטלו, ואת תבוסתו.

מצא שניים - נוטלן, ואת תבוסתן.

מצא שלושה: אם יש בין זה לזה, מארבע אמות ועד שמונה - הרי זו שכונת קברות.

בודק הימנו ולהלן עשרים אמה.
מצא אחד בסוף עשרים אמה - בודק הימנו ולהלן עשרים אמה, שרגלים לדבר
שאלו מתחילה מצאו - נוטלו, ואת תבוסתו: למרות שאילו…


בדומה למשנה ב, גם כאן: חזקת טמא - טמא, וחזקת טהור - טהור, וראו נגעים ה, ד-ה.

"בשבעה דרכים" - לשון מקרא, ראו דברים כח ז, ושם פס' כה.

לגבי הראיה השלישית אין בודקים את הזב, אלא מצרפים את ראיית הזוב השלישית לשתי הראשונות שנבדקו, כאמור בזבים ב, ב, ומחייבים אותו בקרבן, כאמור במגילה א, ז.

אם בתחילה היה המוכה בסכנת מוות, גם אם היה נראה שהוקל מצבו, אבל לבסוף מת - חייב המכה, וראו סנהדרין ט, א.

"הקל" ו"הכביד" - מרמז לתחילת המסכת. שם מדובר על שיער וכאן על החבר הנפגע.

בכך ניתן לתמוך בדברי ר' נהוראי במשנה ה, הקושר את נזירות העולם של שמואל, שהיה מיקל שערו בתער, למוראו מפני שאול, שרגלים לדבר: שמואל ניבא לשאול שיודח מהמלוכה, ובכך שינה את הסטטוס שלו ממלך לרוצח, כשם שהסטטוס של המכה את חבירו ואמדוהו למיתה הפך לסטטוס של רוצח.

(ד) כל ספק נגעים בתחילה - טהור, עד שלא נזקק לטומאה.

משנזקק לטומאה - ספיקו טמא.

בשבעה דרכים בודקין את הזב, עד שלא נזקק לזיבה:

במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, ובחולי, ובמראה, ובהרהור.
משנזקק לזיבה - אין בודקין אותו.
אנסו, וספקו, ושכבת זרעו - טמאין, שרגלים לדבר.

המכה את חברו ואמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, לאחר מכאן הכביד, ומת - חייב.

רבי נחמיה אומר: פטור,
וחכמים מחייבים, שרגלים לדבר:


חטיבה III: שמשון ושמואל, מורה ומוראעריכה

מסגרת המסכת קשורה לשמשון, השוו לעיל א, ב.

מול שמשון, השופט הבעייתי, מעמידה המסכת את שמואל - השופט המושלם.

שמשון לא ידע מורא, ושמואל כן, אבל דווקא שערו של שמשון גולח במורה שבידי דלילה.

שמואל פחד משאול, אבל נשאר נזיר - כמו העבד במשנה א.

(ה) נזיר היה שמואל, כדברי רבי נהוראי

שנאמר (שמואל א א יא) "ומורה לא יעלה על ראשו".
נאמר בשמשון (שופטים יג ה) "ומורה", ונאמר בשמואל "ומורה"
מה "מורה" האמורה בשמשון - נזיר, אף "מורה" האמורה בשמואל - נזיר.
אמר רבי יוסי: והלא אין "מורה" אלא של בשר ודם! מפרש "מורה" כמו "מורא", וראו תרגום יונתן על שמ"א א יא.
אמר לו רבי נהוראי: והלא כבר נאמר
(שמואל א טז ב) "ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול, והרגני"
שכבר היה עליו מורה של בשר ודם! ולכן הביטוי "ומורה לא יעלה על ראשו" - משמעו נזירות