משנה מועד קטן ב


מועד קטן פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת מועד קטןפרק שני ("מי שהפך")>>

פרקי מסכת מועד קטן: א ב ג

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו (פועלים), טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, זולף וגומר וגף כדרכו.

וכן מי שהיה יינו בתוך הבור ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו (פועלים), זולף וגומר וגף כדרכו, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: עושה לו לימודים, בשביל שלא יחמיץ.

מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד, ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד.

וכולן אם כוונו מלאכתן במועד, יאבדו.

אין לוקחין בתים, עבדים ובהמה, אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר, שאין לו מה יאכל.

אין מפנין מבית לבית, אבל מפנה הוא לחצירו.

אין מביאין כלים מבית האומן.

ואם חושש להם, מפנן לחצר אחרת.

מחפין את הקציעות בקש.

רבי יהודה אומר, אף מעבין.

מוכרי פירות, כסות וכלים, מוכרים בצנעה לצורך המועד.

הציידין והדשושות והגרוסות, עושין בצנעה לצורך המועד.

רבי יוסי אומר, הם החמירו על עצמן.

(א)

מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו,

וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס,
אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים,
טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ:
(ב)

וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר,

וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס,
אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים,
זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ,
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עוֹשֶׂה לוֹ לִמּוּדִים,
בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲמִיץ:
(ג)

מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים,

וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה,
בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד;
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד, יֹאבְדוּ:
(ד)

אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה,

אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד,
אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר,
שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל.
אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת,
אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ.
אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן;
וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת:
(ה)

מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בְּקַשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְעַבִּין.
מוֹכְרֵי פֵּרוֹת כְּסוּת וְכֵלִים,
מוֹכְרִים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
הַצַּיָּדִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת,
עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
הֵם הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן:


נוסח הרמב"ם

(א) מי שהפך את זיתיו,

ואירעו - אבל או אונס, או שהטעוהו,
טוען - קורה ראשונה,
ומניחה - לאחר המועד,
דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר:
זולף, וגומר, וגף - כדרכו.


(ב) וכן - מי שהיה יינו בתוך הבור,

ואירעו - אבל או אונס, או שהטעוהו,
זולף, וגומר, וגף - כדרכו,
דברי רבי יוסי.
רבי יהודה אומר:
עושה לימודים - בשביל שלא יחמיץ.


(ג) מכניס אדם את פירותיו - מפני הגנבים,

ושולה פשתנו מן המשרה - בשביל שלא תאבד,
ובלבד - שלא יכוון את מלאכתו במועד.
וכולן,
שכיוונו את מלאכתן במועד - יאבדו.


(ד) אין לוקחין - בתים, ואבנים, ועבדים, ובהמה,

אלא לצורך המועד,
או לצורך המוכר - שאין לו מה יאכל.
אין מפנין - מבית לבית,
אבל מפנה הוא - לחצרו,
מפני שהיא שמחה לו.
ואין מביאין כלים - מבית האומן.
ואם חושש להן,
מפנן - לחצר אחרת.


(ה) מחפים את הקציעות - בקש.

רבי יהודה אומר: אף מעבין.
מוכרי פירות, כסות, וכלים -
מוכרים בצנעה - לצורך המועד.
הציידים, והדשושות, והגרוסות -
עושין בצנעה - לצורך המועד.
רבי יוסי אומר:
הן החמירו על עצמן.