ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק יג
פרק יג עריכה
פסוק א-ב עריכה
ראו מכילתא פסחא טז: הבכור קדוש מעצמו, אבל מצווה להקדישו ע"י הבעלים. |
"וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי" אין קדש לי אלא הפרש לי
יכול אם מפרישו אתה הרי הוא מקודש, ואם לאו אינו מקודש? תלמוד לומר "לי הוא"
בין שאתה מפרישו ובין שאין אתה מפרישו!
"פטר רחם" - פרט ליוצא דופן.
"בבני ישראל", אין לי אלא ישראל; מנין לרבות גרים ועבדים משוחררין? תלמוד לומר 'בכור'- "כל בכור"
מכאן אתה אומר הגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - בכור לנחלה ואין בכור לכהן
ר' יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכהן, שנאמר "פטר כל רחם בבני ישראל", עד שיפטרו רחם מישראל.
"באדם ובבהמה" - את שיש לך בו באדם, יש לך בו בבהמה; יצאו לוים, שאין לך בהם באדם - לא יהא לך בהם בבהמה!
"לי הוא" - ודאי ולא הספק. "לי הוא" - בין שאתה מפרישו ובין שאי אתה מפרישו. "לי הוא" אין בכור לנחלה אלא אחד.
"לי הוא" - הוא קרב ואין תמורתו קריבה.
פסוק ג עריכה
מצוות הסיפור ביציאת מצרים נדרשת כמו בהגדה של פסח, כמצווה על כל אדם, גם מי שאין הבן שואל אותו. והשוו תוספתא פסחים י יא, שם עדיין מדובר על עיסוק בהלכות הפסח. |
"ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מכלל שנאמר "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר" (פס' יד),
יכול אם ישאלך אתה מגיד לו, ואם לאו אי אתה מגיד לו?
תלמוד לומר "והגדת לבנך" (פס' ח), אף על פי שאינו שואלך!
אין לי אלא בזמן שיש לו בן; בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה"!
ר' יהודה טוען שאבותינו היו עבדים לפרעה דווקא ולא למצריים, וראו דברי ר' אלעזר המודעי במכילתא ויסע סוף א. ר' יהודה טוען כך כדי שלא לבזות את אבותינו, ומפרש "בית עבדים" – על בתי ישראל שהיו עבדים לפרעה; אבל ר' נחמיה רואה דווקא בכך שהיו אבותינו עבדים לעבדים מעלה, שאפילו מדרגה נמוכה כזאת גאל אותנו הקב"ה. הוא מפרש "בית עבדים" ככינוי לבתי המצרים, שהיו עבדים לפרעה, ואנו היינו עבדי העבדים, ועשינו את מלאכותיהם של הגברים והנשים שם. |
"מבית עבדים", ר' יהודה אומר: יכול שהיינו עבדים לעבדים? תלמוד לומר "מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (דברים ז, ח)
עבדים למלכים היינו, ולא עבדים לעבדים
ואומר "מהיות להם עבדים" (ויקרא כו, יג): להם למלכים היינו עבדים, ולא היינו עבדים לעבדים!
ר' נחמיה אומר: וכי גנאי הוא לנו, שהיינו עבדים לעבדיהם שלמצרים? והלא מעלה גדולה היא!
אלא מלמד שהיו עושין מלאכת בית ומלאכת שדה, מלאכת אנשים ומלאכת נשים!
ידו של הקב"ה נזכרה במכת הדבר (שמות ט ג), והיא מאפיינת את כל עשר המכות. מכת בכורות נרמזת במילה "מזה", המסמנת מכה יחידה. ר' יוסי מעיר שלא היה איסור חמץ במצרים יותר מיום אחד; וראו מכילתא פסחא טז. |
"כי בחזק יד הוציא ה' אתכם", אלו עשר מכות. "מזה" - מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כולן!
"ולא יאכל חמץ היום" ואפילו לכלבים, הרי זה בא לאסרו בהנאה.
ר' יוסי הגלילי אומר: מנין לחמץ במצרים שלא נאסר אלא יום אחד? תלמוד לומר "ולא יאכל חמץ היום".
פסוק ד עריכה
ארבע דרשות על "מוציא אסירים בכושרות": שיצאו בחודש כשר ונוח; שיצאו בזכות אבות; שיצאו בזכות משה ואחיו; שיצאו בשירות ובזמירות; וראו מכילתא פסחא טז. |
"היום אתם יוצאים בחדש האביב", בחדש שהוא כשר: לא חם ולא צונן
וכן הוא אומר "אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז)
דבר אחר "בכושרות", במעשה כשרים שבהן, אלו אברהם יצחק ויעקב.
דבר אחר: זה משה אהרן ומרים.
דבר אחר: "בכושרות" בכו שירות; אלו המצרים בוכים ואלו ישראל משוררים
וכן הוא אומר "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא" (תהלים קכז, ב)
פסוק ה עריכה
מצוות אכילת המצות היתה רק לאחר שהגיעו ישראל לארץ, וראו גם יהושע ה יא. |
"והיה" אין והיה אלא מיד! "כי יביאך" עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ!
"אשר נשבע לאבתיך" - הכל בזכות אבותיך.
"לתת לך" - שלא תהא בעיניך כאלו היא ירושת אבותיך, אלא כאלו עכשיו ניתנה לך במתנה.
חלב ודבש בדרך כלל מופקים מבעלי חיים ולא מהארץ. ר' אליעזר רואה את החלב והדבש הזבים מהארץ כתיאורים לפירות הצומחים בה. ר' עקיבא, בעקבות יואל, מפרש חלב כפשוטו – לעתיד לבוא, ודבש – כדבש צרעות המופיע בעלי היערה, והנראה כיוצא מהארץ. |
"ארץ זבת חלב ודבש", ר' אליעזר אומר "חָלָב" - זה חֶלֶב הפירות, "דבש" - זה דבש תמרים.
ר' עקיבה אומר: "חלב" - זה חלב ודאי, וכן הוא אומר "והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב" (יואל ד, יח)
"דבש" - זה דבש היערות, וכן הוא אומר "ויבא העם אל היער והנה הלך דבש" (שמואל א יד, כו)
"ארץ זבת חלב ודבש" הוא שם קוד לעבר הירדן המערבי, המכונה גם ארץ חמשת העממים. ההקשר של הביטוי הוא גם במקרא ביכורים, ואכן ר' יוסי מתנגד להבאת ביכורים מעבר הירדן, ראו בכורים א י. |
דבר אחר: נאמר כאן "זבת חלב ודבש" ונאמר להלן "זבת חלב ודבש" (דברים כו, ט)
מה להלן, ארץ חמשת עממין - אף כאן, ארץ חמשת עממים
מיכן היה ר' יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר לירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש!
"העבודה הזאת" היא פסח מצרים, וכאן מתואר פסח דורות; וראו דברי ר' יונתן במכילתא פסחא יז. ר' אליעזר דורש שאין להביא את הפסח ממעשר בהמה, ור' עקיבא מדייק שהראיה היא חיובית – יש להביא פסח מהחולין. לעומת זאת את קרבן החגיגה אפשר, לדעת בית הלל, להביא ממעשר בהמה, ראו חגיגה א ד. |
"ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה", מכלל שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב)
יכול יהא פסח דורות בא מן הצאן ומן הבקר? תלמוד לומר "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה":
מה פסח מצרים, לא בא אלא "מן הכבשים ומן העזים" (שמות יב, ה)
אף פסח דורות, אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים
ר' אליעזר אומר: נאמר הביא פסח במצרים ונאמר הביא פסח דורות
מה פסח מצרים, אינו בא מן המעשר - אף פסח דורות אינו בא מן המעשר!
אמר לו ר' עקיבה: ר', דנין איפשר משאי איפשר? וכי מעשר היה להן במצרים?
אמר לו ר' אליעזר: אף שאי אפשר, ראיה גדולה היא!
חזר ר' עקיבה והחליף את הדין: נאמר הביא פסח במצרים ונאמר הביא פסח דורות
מה פסח מצרים, אינו בא אלא מן החולין - אף פסח דורות, אינו בא אלא מן החולין!
דבר אחר: והלא פסח בכלל היה, למה יצא? - להקיש אליו
מה פסח, שהוא בא חובה, (ובא בנדר ובנדבה,) ואינו בא אלא מן החולין
כך כל דבר שהוא בא חובה, ובא בנדר ונדבה, או שבא בנדר או בנדבה אינו בא אלא מן החולין!
לתוך שנאמר בפסח דורות "ובשלת ואכלת" (דברים טז, ז) יכול יהא מבשלו ואוכלו?
תלמוד לומר "ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" מה פסח מצרים, אין נאכל אלא צלי - אף פסח דורות, אין נאכל אלא צלי!
פסוק ו עריכה
"שבעת ימים תאכל מצות", מנין אתה אומר שאם עברו ששת ימי החג ולא חג, שטעון חגיגה כל שבעה?
תלמוד לומר "שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג"!
פסוק ז עריכה
הריבוי מהמילה "את" נדרש ליום יד בניסן, שאסור בחמץ מצהרי היום. ארבע דרשות על "לך", המלמדות שאיסור בל יראה חל רק ברשותו הבלעדית של אדם, ורשאי הוא לראות חמץ של גויים; וראו פסחים ג ז. וראו ספרי דברים קלא. וראו שם גם בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל על שיעורי החמץ בפסחים א א. |
"מצות יאכל את שבעת הימים", כשהוא אומר "את" - להביא את יום ארבעה עשר שחייב במצה
"ולא יראה לך חמץ" - רואה אתה לאחרים חמץ של גויים! "ולא יראה לך חמץ" - רואה אתה לגבוה! "ולא יראה לך חמץ" - רואה אתה לפלטיה.
דבר אחר: "ולא יראה לך חמץ" - בטל בלבבך! מכאן אתה אומר "ההולך לשחוט את פסחו" וכולה מתניתא.
"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור" זה הוא חילוק שבין בית שמאי לבית הילל
שבית שמאי אומרים שאור כזית וחמץ ככותבת ובית הילל אומרים זה וזה כזית.
פסוק ח עריכה
ראו לעיל פס' ג. כאן דורש "בעבור זה (הצבעה על הפסח) עשה ה' לי (לי עצמי, אפילו כאדם בודד, ולאו דווקא לעם כולו)" |
"והגדת לבנך" - אף על פי שלא ישאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, ובינו לבין אחרים מנין?
תלמוד לומר "והגדת לבנך. בעבור זה עשה ה' לי". כל זמן שגופו של פסח קיים – "עשה ה' לי"
יכול עד שנצטרפה זכות כולן? אילו כן לא היו כדיי אין חידוש בדבר!
תלמוד לומר "בעבור זה", מלמד שכל אחד מישראל היה כדי שיעשו נסין על ידיו!
פסוק ט עריכה
ראו מכילתא פסחא יז, וכן ספרי דברים לה. התפילין הם אות לקשר בין ישראל לקב"ה, ואינם מיועדים לגויים. הקשר הוא אינטימי ולכן אין מניחים את התפילין של יד על השרוול אלא מתחתיו. בתפילין של יד ארבע פרשיות יחדיו, ואילו בתפילין של ראש ארבע הפרשיות מונחות כל אחת במקום משלה. |
"והיה לך" - ולא לאחרין לגויים. מכלל שנאמר "על ידך" ו"בין עיניך", יכול יתן על בית יד אונקלי שרוול שלו מבחוץ?
תלמוד לומר "והיה לך" - ולא לאחרין. "על ידך" ו"בין עיניך", מה בין עיניך, ארבע - אף על ידך ארבע?
תלמוד לומר "לאות" ולא ארבע לאות, ולא שלש לאות, ולא שתים
ר' יהודה אומר: כשם שאות אחת מבפנים - כך אות אחת מבחוץ!
אמר ר' יוסי: חזר בו ר' יהודה! ומודה ר' יהודה במי שיש לו שתי תפילין שלראש ואין לו שליד –
שמביא את העור וחופה את אחת מהן ועושה אותה שליד
יכול יתן על פס ידו? תלמוד לומר "על ידך" ו"בין עיניך": מה "בין עיניך", בגבוה שבראש - אף "על ידך", בגבוה שביד
אבל אי אתה יודע באי זה מקום הוא נותן, אם בימין אם בשמאל?
תלמוד לומר "וקשרתם"... "וכתבתם" (דברים ו', ח'-ט'): מה כתיבה, בימין - אף קשירה בימין
ומכלל שקשירה בימין ונתינה בשמאל, וכן הוא אומר "גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך" (תהלים קלט, י)
ואומר "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים" (שופטים ה, כו)
הא כל מקום שנאמר 'יד' אתה תופס את השמאל עד שיפרוט לך הכתוב ימין
מכלל שנאמר "על ידך" ו"בין עיניך", מה על ידך, אות אחת - אף בין עיניך, אות אחת?
תלמוד לומר טוטפות טוטפות טוטפות טוטפות - הרי ארבע טוטפות אמורות!
יכול יתן בארבעה מקומות? תלמוד לומר "ולזכרון בין עיניך", מלמד שנותנם במקום אחד!
רבי אומר: בשני מקומות כתיב טוטפות במקום אחד כתיב טטפת; מלמד שנותנין במקום אחד
בניגוד לדרשה דלעיל, הלומדת את מקום הנחת תפילין של יד ממקום הנחת תפילין של רא, כאן מתהפך הסדר! |
יכול יתנם על גבי מצחו? תלמוד לומר "על ידך" ו"בין עיניך": מה "על ידך", בגבוה שביד - אף "בין עיניך", בגבוה שבראש!
ר' אליעזר בן יעקב אומר: מופנה להקיש ולדון גזרה שוה:
נאמר כאן "בין עיניך" ונאמר להלן "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דברים יד, א)
מה "בין עיניך" האמור להלן, מקום שער - אף "עיניך" האמור כאן, מקום שער!
הדרשן לומד מהקמץ שב"בפיך" שמצוות תפילין היא גברית, כולל נערים ועבדים משוחררים, אבל לא כולל נשים. אפשרות אחרת היא שהוא לומד זאת מהקשר בין מצוות תפילין לתלמוד תורה. |
"למען תהיה תורת ה' בְּפִיךָ" - לרבות גרים ועבדים משוחררין!
דבר אחר: "למען תהיה תורת ה' בפיך" - להוציא את הנשים!
מה תפילין מיוחדת, מצות עשה שהזמן גרמה, נשים פטורות - כך כל מצות עשה שהזמן גרמה, נשים פטורות!
"תורת ה' בפיך" - ממה שאתה אוכל בפיך. מיכן אמרו אין כותבין תפילין אלא על עור בהמה טהורה!
פסוק י עריכה
מצוות התפילין חלה גם על קטנים, שלא הביאו שתי שערות – ובלבד שיהיו מסוגלים לשמור אותם מביזיון. אין לילד פטור ממצוות, אלא רק במקרים שהוא אינו מסוגל לבצע אותן. לא מדובר במצוות חינוך אלא במצוות תפילין עצמה; וראו גם תוספתא חגיגה א ב. |
"ושמרת את החוקה הזאת למועדה", מכלל שנאמר "והיה לך לאות על ידך", שומע אני אף קטנים במשמע?
תלמוד לומר "ושמרת", לא אמרתי אלא למי שיש בו דעת לשמר
מיכן אמרו תינוק שיודע לשמר את תפיליו - חייב בתפילין.
הדרשה בהמשך עוסקת במצוות תפילין, כדעת ר' עקיבא, אבל לפטור מתפילין בימים טובים ובשבתות יש לר' עקיבא דרשה משלו, השונה מעט מהדרשה "מימים" ולא 'כל ימים'. הדרשה המיוחסת כאן לר' עקיבא מופיעה במכילתא פסחא סוף יז מפי ר' אליעזר. |
דבר אחר "ושמרת את החוקה", ר' אליעזר אומר: זאת חוקת הפסח. ר' עקיבה אומר: זו חוקת תפילין
יכול יהו תפילין נוהגות בלילות כימים? דין הוא: ומה מזוזה, שאין נוהגת בהולכי ימים ובהולכי מדברות הרי היא נוהגת בלילות כימים
תפילין, שנוהגות בהולכי ימים והולכי מדברות - אינו דין שיהו נוהגות בלילות כימים? תלמוד לומר "מימים", פרט ללילות!
יכול יהו תפילין נוהגות בימים טובים ובשבתות?
דין הוא: ומה מזוזה, שאין נוהגת לא בהולכי ימים ולא הולכי מדברות, הרי היא נוהגת בימים טובים ובשבתות
תפילין, שנוהגות בהולכי ימים ובהולכי מדברות, אינו דין שיהוא נוהגות בימים טובים ובשבתות?
תלמוד לומר "מימים", ולא כל ימים
ר' עקיבה אומר: יכול יהו תפילין נוהגות בימים טובים ובשבתות?
דין הוא: ומה מזוזה, שאין נוהגת בהולכי ימים והולכי מדברות, הרי היא נוהגת בימים טובים ובשבתות
תפילין, שנוהגות בהולכי ימים והולכי מדברות, אינו דין שיהו נוהגות בימים טובים ובשבתות?
תלמוד לומר "לאות על ידך" - יצאו שבתות וימים טובים, שכולם אות!
"למועדה" מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק סמוך למועד!
ומנין שאין מעברין את החדש אלא ביום, ואין מקדשין את החדש אלא ביום?
תלמוד לומר מימים ימימה.
פסוק יא עריכה
הכינוי "ארץ כנען" לא"י המערבית כולה מוסבר בכך שחמשת העמים היו כולם בני כנען, וראו בבראשית שם. |
"והיה", אין והיה אלא מיד! "כי יביאך" - עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תיכנס לארץ
"אל ארץ הכנעני" וכי ארץ כנעני היית? והלא היא ארץ חמשת עממין!
אלא מלמד שכנען היה אביהן שלכולן, וכן הוא אומר "וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת..." (בראשית י, טו)
"אשר נשבע לך ולאבותיך" הכל בזכותך ובזכות אבותיך.
"ונתנה לך" לא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא כאילו עכשיו נתנה לך במתנה!
פסוק יב עריכה
מההקשר בפסוקנו נראה שהקדשת הבכורים היא דווקא בא"י; אבל שני האיזכורים הנוספים מלמדים שאין מצוות בכורים מיוחדת לא"י. |
"והעברת כל פטר רחם לה'" בשלשה מקומות נתקדשו בכורות: בארץ מצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ
בארץ מצרים "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב)
במדבר "כי לי כל בכור" (במדבר ג, יג) ובכניסתן לארץ "והעברת כל פטר רחם לה'"
יכול אין לי פטר בבהמה אלא ולד גמור? מנין סימן לולד בבהמה דקה טינוף, ובגסה שיליא, ובאשה שפיר ושיליא?
תלמוד לומר "שגר בהמה" כל שהבהמה שוגרת
הדרשות אינן מובנות. נראה ש"שגר בהמה" מוציא את החיה, "פטר רחם" מוציא את היוצא דופן (שנולד בניתוח קיסרי), ו"זכר" מוציא את הנקבה, ולא כמו שלפנינו, וראו בהמשך, שאכן דורש כדברינו, ואת "אשר יהיה לך" דורש לאחים שחלקו את הירושה ביניהם לאחר שקנו את הבהמה המבכירה. נראה שר' יוסי בן כיפר מתנגד לדין שאין מונים את היתום למעשר בהמה שבבכורות ט ד. |
"והעברת כל פטר רחם לה'" פרט לחיה, "זכר" פרט ליוצא דופן, "אשר יהיה לך" - פרט לנקבה
ר' יוסי בן כיפר אומר: שלשתן נאמרו; בכור אדם ובכור בהמה ובכור פטר חמור - ומעשר עמהן.
"והעברת כל פטר רחם לה'" - פרט ליוצא דופן; "זכר" - פרט לטומטום ואנדרגינס "אשר יהיה לך" - פרט לשלשותפין
יכול שני מוציא את האחין שקנו מתפוסת הבית ואחרכך חלקו? תלמוד לומר "יהיה לך"
בן עזאי ור' שמעון חולקים על בכורות ט ד: |
בן עזאי אומר: נאמרה כאן העברה ונאמרה העברה במעשר (ויקרא כז, לב)
מה העברה האמורה במעשר, קדושה חלה עליו ועל בעל מום קבוע –
אף העברה האמורה כאן, קדושה חלה עליו ועל בעל מום קבוע
ר' שמעון אומר: מחוסר זמן נכנס לדיר והרי הוא כבכור
מה מצינו בבכור, שקדש לפני זמנו אף על פי שאינו קרב אלא בזמנו - אף זה, יקדש לפני זמנו אף על פי שאינו קרב אלא בזמנו
ר' יהושע בן קרחה אומר: "כל פטר רחם לי" (שמות לד, יט) הרי זה כלל
יכול אף שלאחרים? תלמוד לומר "מקנך"! יכול אף של נקבה? תלמוד לומר "תזכר"
יכול אף של חיה? תלמוד לומר "ופטר שור", זה הוא כלל שצריך לפרטו
פסוק יג עריכה
"ופטר חמור" ולא פטר גמל ולא פטר סוס, מיכן אתה אומר חמורו שלא ביכרה וילדה כמין סוס
וכן גמלו שלא ביכירה וילדה כמין גמל או כמין חמור - פטור מן הבכורה
תלמוד לומר "ופטר חמור... פטר חמור" שני פעמים, עד שיהא היולד והולד חמור
ר' מאיר אומר: הרי הוא אומר "אך בכור שור" (במדבר יח, יז) כלל בכור שור הנולד שור
"בכור כשב" - הנולד כשב "בכור עז" - הנולד מין עז
יכול אף על פי שיש בו מקצת סימנין דומה לאמו? תלמוד לומר "אך פדה"
השה שבו פודים את פטר החמור צריך להיות שוה שקל לפחות, לדברי ר' יוסי. מדובר בשה חי ולא בבהמה או חיה אחרים, וראו לעניין זה גם מכילתא פסחא יח. פדיון פטר החמור צריך להתקיים אחרי המלטתו. העריפה היא קנס ולכן העיר הערוף אסור בהנאה. |
"תפדה" – מיד. "תפדה" בכל שהוא! ר' יוסי בר' יהודה אומר: אין פחות משקל!
"בשה" שומע אני שה חי. או שה שחוט? הרי אתה דן נאמר כאן "שה" ונאמר להלן "שה" (שמות יב, ג)
מה שה האמור להלן, שה חי ולא שה שחוט - אף שה האמור כאן, שה חי ולא שה שחוט
"תפדה" לא בעגל ולא בחיה, ולא בשחוטה ולא בטריפה, ולא בכלאים ולא בכוי
יכול אם פדאו במעי אמו יהא פדוי? תלמוד לומר "ואם לא תפדה וערפתו"
את שבא לכלל עריפה בא לכלל פדייה, את שלא בא לכלל עריפה לא בא לכלל פדייה
יכול פדאו לאחר מיתה יהא פדוי? תלמוד לומר "ואם לא תפדה וערפתו"
את שבא לכלל פדייה בא לכלל עריפה, ואת שלא בא לכלל פדייה לא בא לכלל עריפה
"וערפתו", נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה (דברים כא, ד)
מה עריפה האמורה להלן, עריפה בקמיצה בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה
אף עריפה האמורה כאן, עריפה בקמיצה ובקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה.
"וכל בכור אדם בבניך תפדה", מה אני צריך? והלא כבר נאמר "וכול בכור בני אפדה" (שמות יג, טו)?
הוא לפדות ובנו לפדות - הוא קודם את בנו! ר' יהודה אומר בנו קודמו
"וכל בכור אדם בבניך תפדה", מלמד שהבן חייב לפדות את עצמו
"וכל בכור בני אפדה" אפילו לאחר מיתה! אם הבן נפטר אחרי שלושים יום אבל לפני שנפדה
פסוק יד עריכה
כל מחנך צריך להקשיב היטב לניסוח השאלות של התלמיד וכך לרדת לעומק דעתו. |
"והיה כי ישאלך בנך" משאלתו ומדיבורו אתה יודע מדעתו
"ואמרת אליו" שלא תתבייש מלומר לו, אלא מילתא די את בהית בה - הקדם אמרה.
פסוק טו עריכה
לב פרעה ולב עמו הכבידו. הקב"ה דאג לכך. הדרשה מניחה, כמו הפשט, שהכבדת לב פרעה ומצרים היא מעשה לגיטימי. |
"ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו" מנין אתה אומר כשמצרים מתרככין פרעה מתקשה?
תלמוד לומר "ואני אקשה את לב פרעה" (שמות ז, ג)
וכשפרעה מתרכך מצרים מתקשין? תלמוד לומר "ואני הנני מחזק את לב מצרים" (שמות יד, יז)
וכשאלו ואלו מתרככין המקום מחזק? תלמוד לומר "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (שמות י, א)
הריבוי "וכל בכור בני" מרבה את הפדיון לפי הנשים היולדות ולא לפי האבות; וראו בכורות ח ג; והשוו לדרשה במכילתא פסחא יג, שמכת בכורות היתה גם לבכורי האבות. |
על כן אני זובח לה'..." מפני כך. "וכל בכור בני אפדה" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר שאם נשא חמש נשים בתולות וילדו לו חמשה בנים, שחייב לפדות את כולן?
תלמוד לומר "וכל בכור בני אפדה"!
פסוק טז עריכה
ראו מנחות ד א. כיוון שאינן מעכבות ניתן להניח רק אחת מהן, אם אין לו שתיהן. |
"והיה לאות על ידכה" מיכן אמרו: תפילין של ראש אין מעכבות של יד, ושל יד אין מעכבות של ראש ואם אין לו אלא אחת - יתן
ומנין בנותן את התפילין, לא יהא נותן אלא של יד תחלה? תלמוד לומר "והיה לאות על ידכה"
ומנין כשחולץ, אין חולץ אלא של ראש תחלה? תלמוד לומר "ולטוטפות בין עיניך" כל זמן שהן בין עיניך יהיו שתים
"כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" מלמד שנאמרו תפילין זכר ליציאת מצרים
פסוק יז עריכה
היתה לפרעה הזדמנות להיחשב כאילו שילח את ישראל מרצונו החופשי, אבל כיוון שרדף אחריהם החמיץ את ההזדמנות, וגם העצירה של ישראל בזמן 9 המכות הראשונות נזקפה לחובתו. |
"ויהי בשלח פרעה" ר' נהוראי אומר: רתיון היתה לפרעה, שאילו לא רדף אחריהם העלה עליו המקום כאילו שלחם!
אלא מתוך שרדף אחריהם גלגל עליו המקום ראשונות ואחרונות, כענין שנאמר "למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט, יח)
"דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" קרוב יום מתן תורה, שיעמדו בו ישראל לפני הר סיני!
דבר אחר "כי קרוב הוא" קרובה היא פורענותן של מצרים ושל פרעה לבא עליהן.
"כי אמר אלקים פן ינחם העם" אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מכניסן דרך פשוטה
עכשיו הן מחזיקין בשדות ובכרמים ובטילין מן התורה
אלא הריני מקיפן למדבר ארבעים שנה, ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתישבת בגופן.
מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן, שניים להן אוכלי תרומה.
דבר אחר, כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ
עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את הנטיעות וסתרו הבנינות וסיתמו המעינות
אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתים לאבותיהם שאני מכניסן לארץ חריבה?
אלא כך הן מובטחים "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת" (דברים ו, יא)!
הריני מעכבן במדבר עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו.
בראתם מלחמה - זו מלחמת העמלקי, שנאמר "וירד העמלקי הישב בהר ההוא" (במדבר יד, מה)!
דבר אחר זו מלחמת בני אפרים, שיצאו קודם לקץ!
"ושבו מצרימה" שלא יראו עצמות אחיהם בני אפרים ויחזרו.
פסוק יח עריכה
ישראל נכנסו למלכודת מרצונם, כדי למשוך את פרעה לרדוף. |
"ויסב אלקים את העם" הניחם במספק, במלכודת ולא היו יכולין לחזור לא לפניהם ולא לאחריהם!
"וחמושים" אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר "ויעברו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה
חמושים עברו לפני אחיהם" (יהושע ד, יב) מלמד שעלו מטוקסין בחמשה מיני זיין: קשת ואלה ותריס ורומח וחרב.
דבר אחר "וחמושים" יש מהן שעלה בארבעה דורות ויש מהן שעלה בחמשה דורות.
דבר אחר "וחמושים עלו" מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם.
דבר אחר "וחמושים עלו" שלא עלו עמהם אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות.
ר' נוהראי אומר: העבודה! ולא אחד מחמשת אלפים! וכן הוא אומר "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז, ז)
ואימתי מתו? בימי האפילה, שהיו מצרים שרויין בחשך וישראל מקברין מיתיהן
והודו ושיבחו לשם שלא ראו שונאיהן ושמחו בפורענותן!
פסוק יט עריכה
"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו
שכל ישראל עסיקין בבזה שלמצרים ומשה עסוק במצוה ועליו הוא אומר "חכם לב יקח מצות" (משלי י, ח)
ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור,
הלך משה אצלה ואמר לה: היכן יוסף קבור?
אמרה לו ארון שלמתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו.
הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר 'יוסף יוסף, הגיעה שעה שנשבע הקדוש ברוך הוא לישראל לגאלן
והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל. עכשו שכינה וישראל מעוכבין לך!
אם אתה מגלה עצמך - הרי מוטב, ואם לאו - נקיים אנחנו משבועתך!' מיד צף ארונו שליוסף.
ר' נתן אומר: יוסף בקברניטן שלמלכים היה קבור. הלך משה ועמד על קברניטן שלמלכים ואמר
'יוסף יוסף...' מיד נזדעזע ארונו שליוסף; הלך משה ונטלו והביאו עמו, לכך נאמר "ויקח משה את עצמו יוסף עמו."
כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל מהלכין במדבר, היה ארון השכינה וארונו שליוסף מהלכין זה בזה זה
והיו העוברים והשבים אומרין: מה טיבן שלשני ארונות הללו? אמרו להן: אחד שלשכינה ואחד שלמת.
וכי אפשר למת להלך עם השכינה? אמרו קיים זה מה שכתוב בזה.
בלוחות כתיב "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) וביוסף כתיב "כי התחת אלקים אני" (בראשית נ, יט).
בזה כתיב "לא יהיה לך" (שמות כ, ב) וביוסף כתיב "את האלקים אני ירא" (בראשית מב, יח)
בזה כתיב "לא תשא" (שמות כ, ז) וביוסף כתיב "חי פרעה אם תצאו מזה" (בראשית מב, טו)
בזה כתיב "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח)
וביוסף כתיב "וטבוח טבח והכן" (בראשית מג, טז), ואין והכן אלא לצורך השבת.
בזה כתיב "כבד את אביך" (שמות כ, יב) וביוסף כתיב "ויכלכל יוסף את אביו" (בראשית מז, יב).
בזה כתיב "לא תרצח" (שמות כ, יג)
וביוסף כתיב "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאת לאלקים" (בראשית לט, ט)
אמר לה לא דיי שאמנה עם המנאפים אלא אף עם הרצחנין!
בזה כתיב "לא תנאף" (שמות כ, יג)
וביוסף כתיב "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י).
בזה כתיב "לא תגנוב" (שמות כ, יג)
וביוסף כתיב "וילקט יוסף את כל הכסף... ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" (בראשית מז, יד).
בזה כתיב "לא תענה..." (שמות כ, יג)
וביוסף כתיב "ויבא יוסף את דבתם רעה" (בראשית לז, ב) 'ויוציא יוסף' אין כתיב, אלא 'ויבא'.
בזה כתיב "לא תחמד" (שמות כ, יד) וביוסף כתיב "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו" (בראשית לט, ח)!
"כי השבע השביע את בני ישראל" ר' נתן אומר: מפני מה השביע אחיו ולא השביע את בניו?
אמר: אם אני משביע את בני - אין מצרים מניחין אותן להעלות אותי.
הן אומרים אבינו העלה את אביו, ואומרין להן אביכם מלך היה! ואתם לא, ולכן לא מניחים להם לפיכך לא השביע בניו!
"השבע השביע" - השביען שישביעו לבניהם ובניהם לבניהם.
"פקד יפקד": 'פקד' במצרים, 'יפקד' על הים! 'פקד' על הים, 'יפקד' במדבר! 'פקד' במדבר, 'יפקד' בנחלי ארנון!
'פקד' בעולם הזה, 'יפקד' בעולם הבא!
יוסף מוותר לא רק על העלאתו חנוט לא"י מייד לאחר מותו, אלא גם על קבורה במערת המכפלה. |
"והעליתם את עצמותי", אמר להם: אני, שאני מלך - העליתי את אבא כשהוא שלם
אבל אתם - העלו אותי ואפילו עצמות! וכשאתם מעלין אותי - קברו אותי בכל מקום שתרצו!
מקובל אני שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות,
שנאמר "שמה קברו את אברהם..." (בראשית מט, לא) ואומר "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ, ה) כי הוא פוסק
"והעליתם את עצמותי" שומע אני מיד? תלמוד לומר "אתכם".
ר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין שכל עצמות שבטים עלו עמו? תלמוד לומר "והעליתם את עצמותי מזה אתכם"
יכול אלו לא היה משה מתעסק בו לא היו ישראל מתעסקין בו?
תלמוד לומר "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע כד, לב)
מלמד שהיה בלבם להעלותו, אלא כיון שראו ישראל שהיה משה מתעסק בו - אמרו הניחו לו, כבודו בגדולים יתר מן הקטנים!
יכול אלו לא היה משה וישראל מתעסקין בו לא היו בניו מתעסקין בו? תלמוד לומר "ויהיו לבני יוסף לנחלה"
אלא כיון שראו בניו שהיה משה וישראל מתעסקין בו - אמרו הניחו לו, כבודו במרובין יתר ממועטין!
פסוק כ עריכה
"ויסעו מסכות" ר' עקיבה אומר: אין סוכות אלא ענני כבוד, שנאמר "כי על כל כבוד חפה" (ישעיה ד, ה)
וכן לעתיד לבוא "וסכה תהיה לצל יומם מחורב" (שם פס' ו).
דבר אחר "ויסעו מסכות..." שלש מסעות נסעו ישראל עד שלא הגיעו לים!
פסוק כא עריכה
ראו במכילתא שם. |
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן" מלמד ששבעה ענני כבוד היו עם ישראל:
"יומם בעמוד ענן" - הרי אחד. "ועננך עומד עליהם" (במדבר יד, יד) - הרי שנים.
"ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם" (שם) - הרי שלשה. "ובהאריך הענן" (במדבר ט, יט) - הרי ארבעה.
"ובהעלות הענן" (שמות מ, לו) הרי חמשה. "ואם לא יעלה הענן" (שם פס' לז) - הרי ששה.
"כי ענן ה' על המשכן יומם" (שם פס' לח) הרי שבעה.
ארבעה מארבע רוחות, ואחד מלמעלה ואחד מלמטה, ואחד שמקדים לפניהם, מתקן להם את הדרכים:
מגביה להם את השפל ומשפיל להם את הגבוה, ועושה להם דרך סרט ומישור,
כענין שנאמר "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה" (ישעיה מ, ד)
ואומר "והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור, כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" (ישעיה יא, טז).
הרי זה בא כמלמד ונמצא למד: מה לעתיד לבוא "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו" - כך היה להן בעלייתן מארץ מצרים.
דבר אחר "וה' הלך לפניהם יומם" ר' יוסי הגלילי אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו!
כאב שנוטל פונס לפני בנו והרי הבן מחוייב בכבוד אביו להאיר לפניו וכרב שנוטל פונס לפני עבדו.
"ללכת יומם ולילה" מקיש נסיעתן בימים לנסיעתן בלילות: מה נסיעתן בימים, לא היו מחוסרין אורה
אף נסיעתן בלילות, לא היו מחוסרין אורה! מה נסיעתן בלילות "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (ישעיה מט, י)
אף נסיעתן בימים, לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש.
פסוק כב עריכה
ראו שם |
"לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"
מגיד הכתוב שכשעמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח, כשעמוד האש קיים עמוד הענן זורח.
האור של עמוד האש האיר יותר מהלבנה, ועמוד הענן הטיל צל ומנע את קפיחת השמש. |
דבר אחר "לא ימיש עמוד הענן יומם" - אין אור חמה מבטלו; "ועמוד האש לילה" - אין אור הלבנה מבטלו.
דבר אחר "לא ימיש" אף על פי ממרים ואף על פי מכעיסין ואף על פי מנאצין!
דבר אחר "לא ימיש" - אף על פי שנרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל.
דבר אחר "לא ימיש" וכי מי נצרך לעמוד ענן, ומי נצרך לעמוד אש?
אלא ליתן הפרש לזבים ולזבות לנדות וליולדות שהיו ביניהן.
ר' מאיר אומר: הרי הוא אומר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח, ח) –
לפיכך הקדים להם הקדוש ברוך הוא שבעה ענני כבוד.