קטגוריה:שמות לב א
נוסח המקרא
וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
וַ/יַּ֣רְא הָ/עָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָ/רֶ֣דֶת מִן־הָ/הָ֑ר וַ/יִּקָּהֵ֨ל הָ/עָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַ/יֹּאמְר֤וּ אֵלָי/ו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה־לָ֣/נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְ/פָנֵ֔י/נוּ כִּי־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָ/אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙/נוּ֙ מֵ/אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽ/וֹ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַחֲזָא עַמָּא אֲרֵי אוֹחַר מֹשֶׁה לְמֵיחַת מִן טוּרָא וְאִתְכְּנֵישׁ עַמָּא עַל אַהֲרֹן וַאֲמַרוּ לֵיהּ קוּם עֲבֵיד לַנָא דַּחְלָן דִּיהָכָן קֳדָמַנָא אֲרֵי דֵין מֹשֶׁה גּוּבְרָא דְּאַסְּקַנָא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַחֲמָא עַמָּא אֲרוּם אִשְׁתְּהֵי משֶׁה לְמֵיחוּת מִן טַוְורָא וְאִתְכְּנֵישׁ עַמָּא עַל אַהֲרן כַּד חֲמוּן דְּעָבַר זִימְנָא דְקָבַע לְהוֹן וַאֲזַל סַטָנָא וְאַטְעִינוּן וְהָדַר לִבְּהוֹן זְחוֹחִין וַאֲמַרוּ לֵיהּ קוּם עִיבַד לָנָא דַחֲלַן דִּי טַיְילִן קָדָמָנָא אֲרוּם דֵּין משֶׁה גַבְרָא דְאַסְקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אִשְׁתַּלְהַב בְּטַוְורָא דְאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָנָא מַה הֲוָה לֵיהּ בְּסֵיפֵיהּ: |
רש"י
"אשר ילכו לפנינו" - אלהות הרבה איוו להם
"כי זה משה האיש" - כמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים
"אשר העלנו מארץ מצרים" - והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו
[ב] שאותו היום שעלה הוא מן המנין וכו'. הקשה ריב"ם בפרק רבי עקיבא (שבת פט. תוד"ה לסוף) על דברי רש"י, דהא משמע בהדיא ביומא (דף ד:) דיום שעלה מן המנין, דאם לא כן, לא תמצא שהיה שבירת הלוחות בי"ז בתמוז. ותימה על קושיא זאת, כי רש"י רוצה לומר שאין כל היום מן המנין, כי הם סבורים היו כי יום של עליה כולו היה מן המנין, ומשה יבוא ביום י"ו בשש שעות, וזהו ארבעים יום כאשר תחשב יום עלייה מן המנין וגם יום הירידה. ומה שאמר 'לסוף ארבעים יום', אינו רוצה לומר לבסוף יום של ארבעים יום, דזהו אינו, שהרי עדיין לא נשלמו ארבעים יום. ועוד, דהוי ליה למימר 'לסוף יום ארבעים אני בא', אבל 'לסוף ארבעים יום' רוצה לומר ביום הארבעים, שהוא בסוף ארבעים יום:
[ג] והיה מורה לנו הדרך וכו'. אבל אין פירושו "אשר העלנו" כמשמעו - אשר הוצאנו ממצרים, דמאי דהוה הוה, וכבר יצאוממצרים, ולמה היו רוצים לעשות אלקים במקומו של משה, אלא פירושו ש'יהיה מורה לנו הדרך', ועכשיו אנו צריכין לאלהות. ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלקים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה אִוּוּ לָהֶם.
כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ – כְּמִין דְּמוּת מֹשֶׁה הֶרְאָה לָהֶם הַשָּׂטָן, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם.
אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – וְהָיָה מוֹרֶה לָנוּ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ; עַתָּה צְרִיכִין אָנוּ לֶאֱלֹהוֹת אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ואומר שבעל ספר הכוזר בשבחו את האומה הקשה לו הכוזרי מענין העגל שעשו והוא השיבו בדברים צחים ויפים שעון העגל היה חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם והגדול הוא מי שחטאיו ספורים. והעד בגדולתם שהשי"ת בחר בהם לעם מבין כל שאר האומות. ואל הענין האלהי על המונם עד שיגיעו כלם למעלת הנבואה ועבר הענין אל נשיהם בהיות גם המה נביאות בהיות קודם הזמן הנבואה בלתי נמצאת אלא בבחירים כאדם הראשון שהיה בתכלית השלמות להיותו מעשה ידי יוצר בחרו הבורא לרצונו מבלי מונע לא מפאת שכבת זרע האב ולא מפאת האם ולא מרוע המזונות ולא מן הגידול כי הוא קבל הנפש המשכלת בתכלית השלמות האנושי. והיה יודע האמיתיות מבלי למוד אלא במחשבה קלה עד שמפני זה נקראו הוא ובניו בני האלהים ומאדם נמשכה המעלה לשת וכן דור אחר דור עד משה ואהרן שהיו הפרי הדומה לאבות. והנה האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת. אבל היו מכוונים בצורה מוחשת. וכאשר אמר יתברך למשה עלה אלי ההרה וגו' ועלה לשם היו ישראל מצפים מתי יבוא ושיביא להם כמו שיעדם ענין מאת האלהים שיראו אותו כאשר היו רואים ומקבלים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים שהיו משתחוים נכחו וכן היו מקבלים עמוד הענן היורד על משה בדברו עם השם שהיו עומדים ומשתחוים נכחו. כן היו מצפים שיהיה ביניהם הארון עם הלוחות תמיד יהיה על הארון עמוד ענן השכינה והכבוד. וכאשר בושש משה לבוא מ' יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא לשוב ביומו כי גם הוא ע"ה לא ידע כמה ישב שמה. גברה המחשבה הרעה בקצת ההמון הגדול ההוא והתחילו להחלק במחלוקות ומחשבות. עד שבאו אנשים מהם לבקש צורה מורגשת. יכוונו אליה כשאר האומות לצורותיהם מבלי שיכחישו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח הנעבד ההוא לפניהם להקביל אליו כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו שהאלקים שמה. וכאשר אנחנו עושים היום בשמים. ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ אלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע והיתה חטאתם בעשיית תמונה אשר נאסר עליהם. ובמה שיחסו ענין האלהים למעשה ידיהם מבלי מצותו. ולא הגיעו החטאים האלה בנפשותם לשלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף רגלי שהיו במחנה. אבל התנצלות הגדולים אשר סייעו בעשייתו. היה בעבור שיראה הממרה מהמאמינים כדי להרוג ממרה העובד אותו. ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה ולא היה א"כ העון ההוא יציאה מכלל עבודת האל המוציאם ממצרים אך היה המרי בקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והתמונות והם עשו צורה. והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים ואיצטגנינים שחשבו שיהיו פעולתם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים. ולכן באו אל אהרן לגלות מצפונם והוא סייע בעשייתו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה. והדבר ההוא הוא זר מאד בעינינו לפי שאין בזה הזמן צורות נעבדות ברוב האומות. והיה הדבר נקל בזמן ההוא מפני שכל האומות היו עושים צורות לעבוד אותן. ואלו היה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוין אליו ולהקריב בו קרבנות ולכבדו לא היה דבר זר ומגונה מאד אצלינו מפני שאנחנו נוהגים היום לעשות בתים להתפלל ולהתברך בהם ונאמר שהשכינה חלה בהם ומלאכי אלהים חונים סביבותיהם. ולולי הצורך להתחברות קהלנו היה הדבר הזה נכרי כאשר היה בימי המלכות שהיו מוחין במקריבים בבמות. והיו חסידי המלכים הורסים אותם כדי שלא יגדילו זולתי הבית אשר בחר בו השם והתכונה אשר צוה בה. ולא היו בו הכרובים דבר נכרי לפי שצוה השם בהם. והנה יורה על מעוט החוטאים בעגל שהם נהרגו כלם והיו כשלשת אלפי איש ולא פסק המן מלרדת להזנתם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ומוספת ביניהם ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם האלהים זולת שתי הלוחות ששבר משה והושבו להם. זה הוא כללות מה שכתב בזה הרב בעל ספר הכוזר דברי פי חכם חן:
ומסכים לזה כתב הראב"ע שחלילה לישראל שיעבדו ע"א וחלילה לאהרן קדש לה' לעשותה אבל אמרם קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשית לבך אל המסע הראשון תבין זה פירוש שעמוד הענן ועמוד האש שהיו הולכים לפניהם במסע הראשון כשיצאו ממצרים וקראם הכתוב מלאך האלהים שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל כן היו שואלים עתה אלהים אשר ילכו לפנינו. ואמר שלכבוד השם נעשה ולכן בנה אהרן מזבח והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צוה רק בעבור שישראל היו מעורבים בערב רב אמר אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר שהם מחוברים עם ערב רב. ולכך לא אמר כי רע הוא אלא כי ברע הוא. והם היו שנטו לע"א ואמרו אלה אלהיך וגו'. ואל תתמה בעבור שאמר הכתוב כי שחת עמך כי הנה לא אמר כל עמך וכן תמצא שלא מעל בחרם רק עכן לבדו ואמר הכתוב בענינו חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם שמו בכליהם. וככה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך וגו' לא היו רק שלשת אלפי איש שהם חצי עשירית עשירית המחנה ואל תתמה בעבור שהתאנף השם על אהרן כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי כן נענש עם משה על מי מריבה והם לא חטאו בזדון הנך רואה שדברי שני החכמים האלה חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת לא ידעתי מי קבלו ממי. אם הראב"ע מר' יהודה הלוי בעל ספר הכוזר או קבל הוא מהראב"ע חתנו כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב"ע בפירושיו. האמנם עדין נשאר להם לתת הסבה למה נעשה צורת עגל ולא צורת גויה אחרת. וגם למה עשה אהרן אותה הצורה אשר לא כדת ומפני זה התעצם הרלב"ג על התנצלות אהרן. וכתב שהוא כאשר ראה את העם ברע וראה שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו. אבל ימיתוהו ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כלם. חשב להתחכם בהראות מסכים עמהם ולהאריך הענין כל מה שיוכל עד אשר יבא משה. ושאל מהם תחלה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם כדי להרחיק את הענין כפי היכולת. כי הנשים והילדים יקשה להם לתת תכשיטיהם ולא יתפתו לזה אלא בזמן ארוך וכאשר ראה שלא הועיל זה עשה מהזהב תמונת עגל ולא עשה תמונת טלה כדי שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שהיה להם במצרים לעבוד למזל טלה. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור לכן עשה תמונתו כדי שיבטחו בו יותר באמרם שהמצריים היו טועים בתתם הממשלה למזל טלה כי היא למזל הבא אחריו והוא שור וכאשר ראה שעדיין לא בא משה צר אותו בחרט כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך ויבוא משה קודם השלמתה וידמה שאמר להם שהמלאכה ההוא לא תעשה אלא ע"י השלם שבאומה וכאשר ראה שעדיין לא בא משה אזי כדי להאריך הענין עוד בנה מזבח לפני העגל. וכאשר נשלם גם זה ועדין לא בא משה אז כדי להאריך עוד הענין אמר חג לה' מחר והם השכימו בבוקר והעלו עולות ויזבחו שלמים ועשו מהעגל אלוה. וזה הענין התנצלות שנתן אהרן למשה. ואומר אליהם למי זהב התפרקו ואשליכהו באש רוצה לומר להתיכו ולא עשיתי דפוס להשליך בו הניתך. אבל ציירתי אותו במלאכה ויצא העגל הזה באורך הזמן. והנה התאנף השם באהרן מפני שהיה סבה מה להחטיאם ואע"פ שהיתה כוונתו טובה. זה הוא דעת החכם הזה והוא נאות ומתישב כפי הפשט. אבל עדין לא יצאנו מן הספק השלישי ולא יצאנו מאשמת אהרן בעשותו העגל אף שפחד שיהרגוהו כי מוטב היה שיהרג ולא יעבור והחכם הזה מודה שבקשו העגל לשר אלהות ושאהרן עשאו מפני אימות מות והוא הוא מקום המחלוקת:
ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה' עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו מיד אח"כ היו מסתפקים היש ה' בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד. ומשה לא הגביל ישיבתו בהר כשעלה שמה כי גם הוא לא היה יודע מתי ישוב. אז מצאו מקום וזמן מוכן לחקור ולנסות דבר ממה שהיה בלבם ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא והוא אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה להיותו איש קרה לו מה שקרה. ולכן יעש' אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם. ואמרם אשר ילכו לפנינו רצו שלא יעשה כמו שהיה עושה משה שהיה עולה להר ומניחם במחנה אבל הטלסאם לא יזוז ממקומו אלא כאשר יניחוהו ויעתיקוהו משם. ואפשר לומר שגם הם בחרו בצורת מזל שור כי על כן אמרו אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלנו טלה שהיינו תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד לפני מזל טלה בסדר האפוד' כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנוע' היומית וחשבו שבכח מזל שור נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים. ואפשר לפרש כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו שהם בקשו מאהרן שיעשה להם אלהים בכח העליונים אבל לא בקשו בפרט צורת שור. והתנצלו למה לא ביררו הצורך שיחפצו בה באמרם כי זה משה האיש אשר העלונו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו רוצה לומר לא ידענו בידיעה אמתית מה הכח אשר היה לו שבו היה עושה נפלאות ומגיד העתידות ולכן אנחנו שואלים בכלל אלהים אשר ילכו לפנינו בחר לך הצורה היותר נאותה לזה. ואין ספק אצלי שבקשו זה מאהרן לא יום אחד ולא יומים אלא ימים רבים זה אחר זה. והיה דוחה אותם עד שהרגו עליו את חור לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה. ואז נקהלו בערבוביא על אהרן שיעשה זה ולא ידחם ממנה עוד. ואהרן אמר כדי לדחותם פרקו נזמי הזהב אשר באזני בניכם נשיכם ובנותיכם והביאו אלי. כי הגיד להם שאחרי שהיו חפצים בטלסאם נכבד מקבל כח העליונים ראוי שיהיה מזהב ושיהיה עשוי מהכלים היותר חביבים ואדוקים עמהם בחושבו שהנשים והילדים יעכבו הדבר ויעבור זמן עד בוא משה. והם כדי למהר הדבר לא חששו לנשים ולבנים אבל פרקו הנזמים שהיו על עצמם ויביאו אל אהרן. וצדקו דברי הרלב"ג שלא עשה את העגל בדפוס. אבל התיך הכלים באש כמ"ש ואשליכהו באש. ומאותו זהב שהיה חומר אחד צייר בחרט ועשאו בידיו כצורת שור קטן שהוא הנקרא עגל כמ"ש ויצר אותו בחרט. והיה זה גם כן כדי שיתארך הזמן יותר באורך המלאכה ויבוא משה ולא ישלם הדבר. וראיתי מי שפירש בחרט מלשון חרטה שנתחרט אהרן אח"כ מאד ממה שציירו. והיתה כוונת אהרן בפעל הזה שבראותו אותם להוטים אחרי הטלסאם הזה רצה להראות את עצמו כאלו הוא היה מזדרז בכל כחו לעשות שאלתם ובקשתם באופן היותר שלם שאפשר כדי שבסוף יראו שאין בו ממש וגם אין בקרבו לא ידע ולא יודיע דבר ואז יבושו ממועצותיהם ויכלמו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם הפחותה ולא יהיה לה עוד תקומה מה שלא יהי' בזולת זה האופן. סוף דבר שהית' כונתו שלא לגרוע מחוק הטלסאם כלל כדי שלא יתלו חסרונם בחסרון המעשה אלא בו בעצמו. וכן עשה אליהו לנביאי הבעל כשאמר אליהם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. וכאשר עשו ולא הועילו אז ויהתל בהם אליהו. וכך היתה כונת אהרן להעתיקם משבושם ולגלות להם שהיו רודפים אחרי ההבל. אבל היו מהם אנשים בוערים בעם בלי שום דעת ותבונה שבראותם תמונת העגל ויופי הזהב והמלאכה אשר בו השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים מבלי שינסו אם היה שום אלהות במעשיו והיתה כוונתם באמרם אלה אלהיך שבצורה אחרת כזאת מקבלת השפע מהעליונים הוציאם משה ממצרים לא שיאמרו שהעגל היה סבה ראשונה שהוציאם אלא שהיה דעתם שלא ה' פעל כל זאת אלא שמשה בצורה כזאת מושפעת מעליונים הוציא אותם ממצרים. ובמדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) דייקו אמרם אלה אלהיך ישראל. ולא אמרו אלה אלהינו. לפי שהיו אלו דברי הערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ואמר וירא אהרן ויבן מזבח רוצה לומר שראה מסכלותם שהיו משתחוים למעט מהזהב ההוא בלא דעת ולא תבונה שלא היה בו צד אלהות ואז בנה מזבח וקרא חג לה' מחר כי חשב שיודיע הקדוש ברוך הוא למשה את כל המעשה ההוא ובא יבוא ולא יאחר. וביאר שהחג יהיה לה' לא לעגל כי לשם הנכבד היה מכוין אבל הבוערים ההם שלא ירדו לסוף דעתו כשראו שלא השכים אהרן בבקר לזבוח באו הם והעלו עולות ויזבחו שלמים וישב העם לאכול ולשתות מהשלמים ההם בשמחה ובטוב לבב ויקומו לצחק בדברי התולים ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הראשונה. שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ולא עלה על לבם שהעגל הוא היה סבת הסבות יתברך עושה שמים וארץ. אבל בקשו הטלסאם שיקבל כחות מהעליונים על ידו יהיו מונהגים כאשר היו ע"י משה ולכן קראוהו בלשון רבים אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שיהיו בו כחות העליונים ומה שאמרו קצתם אלה אלהיך ישראל ענינו שבטלסאם אלוה כזה שהיה ביד משה היה עושה ניסים ונפלאות ומוציאם ממצרים. וכן הותרה השאלה הב' שהם לא שאלו שינהיג אהרן במקום משה אחיו באמרם פן ימות גם הוא כאחיו. ולכך לא נתרצו באדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז אלא בטלסאם ממתכת עומד וקיים גם שהאיש המנהיג לא ימנעו ממנו שיעלה להר וילך מכאן ומכאן כמשה ואולי יקרה לו בהליכותיו כאשר קרה למשה שלא ידעו מה היה לו. ולזה בקשו הטלסאם. ואמרו אשר ילך לפנינו שלא יעתק ממקומו ותמיד ילך עמנו ויהיה לפנינו. ובקשו זה מאהרן בחשב' שבחכמתו ידע לעשותו גם כי הוא היה יודע סודות משה שהיה בידו כיוצא בו. וכן הותרה השאלה הג' שלא כיון אהרן חלילה לעשות ע"א שיעבדו אלא לעשות תחבולה לעכבם עד בוא משה כדברי הרלב"ג. וגם להראות להם סכלותם ושהטלסאם ששאלו רוח אין בקרבו והבל הוא כפי הדעת האחרון שזכרתי. ומפני שלא היתה כוונתו רעה לכן לא הענישו הקדוש ברוך הוא כחוטא ומחטיא את הרבים. וגם משה לא הרגו כשצוה הרגו איש את אחיו. ולא היה משוא פנים בדבר כי רחמנא לבא בעי. וכן אמרו באלה שמות רבה משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר ליה פדגוג אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר. הציץ המלך עליו א"ל יודע אני כוונתך חיי איני משליט על פלטין שלי אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים אמר להם פרקו את נזמי הזהב אני כהן ואני עושה אותו ואקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבן עד שיבוא משה א"ל הקב"ה אהרן אני יודע איך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבנותיהם אלא אותך שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואלו היה אהרן מוחה בידיהם ומוכיחם היו הורגים אותו וממהרים לעשות את העגל בידיהם ועובדים אותו בלי עכוב ותהיה זו סבה שיכלם כלם יחד. ולכן היה מה שעשה אהרן בחכמתו הוא בדרך הישר ובוחן לבות וכליות נתן שכרו כהונת עולם. וכן הותרה השאלה הד'. שהנה אמר הש"י למשה לך רד כי שחת עמך. ולא אמר לו שאהרן הכשילם וסבב השחתת' מפני שידע ית' שלא היתה כונתו לחטוא ולהחטיא חלילה. אלא למנוע את הרע כל מה שאפשר וכן (ש"ר פ' מ"א) אחז"ל במקום הנזכר ויבן מזבח לפניו בקשו לבנות עמו ולא הניח להם. אמר הניחו לי שאני בונהו לעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחר. ואהרן נתכוון לאחר הדבר אמר בעוד שאני בונהו לעצמי משה יורד וכו':כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ויקהל העם על אהרן. צריך לדעת טעם אומרו על אהרן, ואם לדבר אליו היה לו לומר ויקהל העם ויאמרו אל אהרן, אולי יכוין לומר כי נקהלו עליו להורגו ויאמרו קום וגו' ואם לאו וגו', ורז"ל אמרו (סנהדרין דף ז.) שהרגו לחור וזה לך האות לדברינו, וטעם שלא נרמז בתורה הריגת חור כדי שלא ישאר רישומו ניכר בתורה לדורות עולם וה' חס על כבוד עם בני ישראל ולא נכתב מעשה העגל אלא לטעם שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור שנתקבלה תשובתם על חטאם כאמור שם (עבודה זרה דף ה.) ואולי כי רמזה התורה הריגת חור ממה שאמר הכתוב (לעיל כ"ד י"ד) והנה אהרן וחור עמכם ולא הזכירו בפסוק זה עם אהרן הרי זה מגיד כי טרוף טורף, ומפורש הדבר בדברי קבלה דכתיב (ירמי', ב) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו' כאמור בויקרא רבה (פ"י), ונראה לתת טעם למה שהרגוהו, ואולי כי כשלא רצה לעשות מעשיו מוכיחות כי חפץ להיות הוא אמצעי כמשה, ועיין בפסוק שאחר זה, לכן הרגוהו שלא רצו שיהיה אמצעי אדם לפי שיש בו בחינת הרצון הטבעי וכוחותיו נמשכים בארציות והבן:
אשר ילכו לפנינו. דקדק לומר לפנינו, פירוש, לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי, ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו', ואפשר כי טענות טעות טרופה בפיהם באומרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' פירוש הרי לך ראיה כי צריך אמצעי שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח אמור מעתה כי יש צורך באמצעי, ומה שקראוהו אלהים על דרך אומרו (לעיל ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ' ד'):בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בשש. ב' במסורה דין. ואידך מדוע בשש רכבו לבא מה התם מת אף הכא היו סבורים. שמת כמו שדרז"ל שהראה להם דמות מטתו ברקיע:
כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. בגימטריה שהראה להם השטן מטתו של משה רבינו:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות לב א.
קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ
(אילן סנדובסקי)
סיפור העגל קורה לאחר שמשה בנה מזבח, העלה עולות ושלמים, אסף את הדם וזרק חצי על המזבח וחצי זרק על העם כדם הברית בין ה' והעם (שמות כד ח). משה עלה להר ולא חזר. עברו 40 יום ואף אחד לא ידע מה קרה לו. רבים חשבו שעכשו הגיע הזמן לחזור למצרים,[1] כפי שמשה הבטיח לפרעה.[2] מהסיפור נראה שה' חיכה בכוונה עד שזה יקרה, ואם הם לא היו מבקשים ביום ה40 ה' היה ממשיך לחכות.
כיון שבני ישראל חששו שמשה אבד, הם ביקשו 'אלוהים', במשמעות מנהיג חדש (ולא אלוהים חדש),[3] שיקיים את דברי משה. בני ישראל הראו שהם "קשי עורף" ורוצים להפנות עורף לתוכניתו של ה' ולשוב למצרים. הסיום של דבריהם מראה שהם בקשו בנימוס הסבר מה קרה למשה ומתי הוא יחזור. הם לא איימו על אהרון.
לאחר הבקשה הזו, אהרון עשה "מַסֵּכָה", ככתר מלכות המסתיר את זהות האיש, והמסכה נראתה כמו פרצוף מעוות של עגל. הקהל קיבל בשמחה את אות המנהיגות, ואמר: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ד). אם אהרון היה עושה ארגז מעץ ומעליו שני פסלים של אנשים עם כנפים (כרובים) (שמות כד יח), האם זה היה בסדר? הבעיה לא היתה בפסל. הבעיה היתה שחלק מהעם באמת חשב שעגל המסכה הזה הוא אלוהים חדש שלהם, והם רצו לעזוב את משה ואת ה'. לכן האנשים, שהטעו את העם ואלו שהלכו אחריהם, נענשו.
הכתוב בכוונה השתמש במילם "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ", במקום 'קום מנה לנו' או 'משוח לנו מלך'[4], וכך נוצרה האפשרות שבני ישראל חטאו לה'. ללא ההטעיה הזאת כל הסיפור היה משתנה ומאבד את חשיבותו הגדולה בתולדות עמינו.
ה' פקד, ומשה עשה את ארון העדות עם הכרובים, שהיה פסל מזהב (שמות לז ח), ומשה התחיל ללבוש מסוה (מסכה) על פניו כאשר הוא היה בציבור. (שמות לד ה)
מה דרש העם?
העם העלה דרישה צודקת. העם דרש מערכת בה יש יורש להוביל את העם כאשר המנהיג נעלם. רואים שהעם המשיך לדרוש מנהיג ושיטת שלטון עד שמואל הנביא, ככתוב שהעם דרש: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א ח ד). יתרו היה האדם שהמליץ למשה לכתוב את החוקים ולמנות שופטים ושוטרים. (שמות יח כד). ה' לא יסד לנו שיטת שלטון: דמוקרטיה (רוב), רפובליקה (נציגים), או מלוכה (יחיד), וכך נשאר לנו רק אנרכיה (אף אחד -"אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" שופטים יז ו). ה' לא כתב מסמך דומה לקונסטיטוציה האמריקאית או תוכנית מדינית אחרת. נראה שה' היה עסוק בחוקים אזרחיים וחוקי פשע, והזניח את המערכת הפוליטית, (ראה את תקופת השופטים וממלכת ישראל), וכך אנחנו חסרי נסיון בארגון פוליטי עד ימינו. נראה שה' ידע שתוכנית פוליטית תפגע בתוכניתו לחינוך מוסרי, והוא השאיר לעם לבחור את צורת השלטון.
משה הרג 3,000 מורדים, וה' נגף באחרים, אבל את הבעיה הפוליטית הם לא פתרו. משה מינה את יהושע, בפקודת ה', אבל יהושע לא מינה יורש, והאנרכיה התחילה. למה שעם יכבד את אלוהיו אם מצבו כל כך מדוכדך.
מה העם ואהרון ידעו?
- ה' אמר למשה: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ ג), וגם "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ יט).
- משה אמר את זה לעם (ולאהרון), והעם ענה: "נַעֲשֶׂה" (שמות כד ג).
- משה כתב את דברי אדוני והקריא לעם (ולאהרון), והעם ענה: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז).
ניתן להבין שאהרון והמנהיגים שמעו והבינו, שאר העם אולי שמעו, והרוב לבטח לא הבינו לגמרי.
מי היה האחראי לעם כאשר משה עלה להר?
לפני עליתו להר, משה מינה את אהרון וחור להיות אחראים לעם, ככתוב: "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד יד). מהכתוב נראה שמשה התכוון שאהרון וחור חייבים להסכים ביחד, כי משה הדגיש "יִגַּשׁ אֲלֵהֶם", ברבים. אהרון פעל לבד, כפי שקרה בסיפור עגל הזהב. אהרון שגה כאשר הוא פעל לבד, וחור שגה כשהסכים למעשיו של אהרון בשתיקתו. אחרי מעשה העגל חור לא מוזכר יותר. ה' לא העניש את אהרון, וזאת ההוכחה שה' גרם שהמסכה תצא כעגל. להפך, ה' הורה למשה ללמד את אהרון (אהרן) את תפקידי הכהן הגדול, ואהרון מילא את תפקידו בנאמנות כל חייו.
נסיון לעם ונסיון למשה
- ה' רצה לוודא אם בני ישראל שאמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" באמת ימלאו את הבטחתם. כך ה' חיכה, ונוכח לדעת שבני ישראל הם קשי עורף ולא מוכנים ללמוד ולהצטרף לתוכניתו. כך משה למד איך להיות מנהיג, ומה העם עושה ויעשה בתנאים דומים.
- ה' רצה לנסות את משה. ה' ידע שמשה היה בטוח שהעם שמע את חוקי אדוני, והנה הם כאילו שברו את החוק. ה' הציע למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב י) במטרה לוודא אם משה יקבל את ההצעה או יתנגד לה. משה עבר בהצלחה את הנסיון, וירד להעניש את המורדים נגדו.
מה העם ביקש באומרו: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ"?
- אפשרות אחת: העם ביקש 'אלוהים' חדשים במקום ה', כי משה נעלם, ולכן אהרון עשה להם פסל של 'אלוהים' בצורת עגל.
- זה לא הגיוני שהעם שראה ושמע את עוצמת ה' יעבור על החוק, שאהרון יעבור על החוק, וחור, שמונה לעבוד ביחד עם אהרון, ישתוק. לכן מוכרח להיות הסבר שונה.
- אפשרות שניה: העם ביקש מנהיג זמני במקום משה, כי משה נעלם, ולכן אהרון עשה מסכה. הפרעונים במצרים היו קבורים עם מסכה, ואפשרי שבחייהם, הפרעונים השתמשו במסכה כדי להסתיר את רגשותיהם וזהותם. ואכן לאחר שמשה חזר מההר בפעם השניה, פניו של משה קרנו, ומאז והלאה משה לבש מסוה (מסכה) כאשר הוא דיבר עם העם, ככתוב: "וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" (שמות לד לה).
1. קוּם עֲשֵׂה
דרישה לפעולה מידית. קום עכשו ותתחיל לעשות לנו. ללא סוף המשפט המתנצל "כי לא ידענו", ניתן לחשוב שהדרישה הזאת היא איום. אהרון ידע שהמילה "קוּם" תראה שהעם לחץ עליו ולכן הם יותר אשמים, ולכן הוא לא הזכיר את המילה הזאת כאשר הוא הסביר למשה מה קרה (ביאור:שמות לב כג).
2. משמעות המילה 'אלוהים' היא מנהיג, שליט, מלך
חז"ל מעלים את האפשרות שבני ישראל ביקשו מנהיג חדש.
רש"י הסביר שבפסוק: "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד טז), 'אלוהים' הוא רב, שר. כלומר פרוש המילה 'אלוהים' היה מושל, מלך, שליט או אדון. לדוגמא, פרעה היה 'אלוהים' למצרים.
3. אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ
הפעלים בפסוק מכוונים אותנו שנושא הפסוק הוא ברבים - אלוהים. הסיומת 'ים' היא ברבים.
המילה אלוהים מופיעה ברבים למרות שה' הוא אל יחיד. מלכים ושליטים דיברו על עצמם בגוף שלישי ברבים. כך שההגדרה "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" לא מחייבת שמדובר במספר רב של אלים או מנהיגים, אלא מדובר באישיות אחת.
פרעה היה כאלוהים במצרים, שליט כל יכול, ואסור היה לראות אותו. המומיות של פרעה היו מכוסות במסכה מזהב. אפשרי שפרעה לבש מסכה מלכותית מזהב כאשר הוא הופיע בפני אנשים כדי להסתיר את רגשותיו, וכדי שהוא יוכל להשתמש בכפיל.
- עיקר דרישת העם היתה שימנו להם מנהיג אשר "יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". כך גם דרשו בני ישראל משמואל הנביא: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א ח ד). העם לא רצה לשבת במקום. הם לא רצו רעמים וברקים מהשמים. לא בטוח שהם רצו חוקים חדשים (ומשונים). העם רצה מלך שיוביל אותם לנצחונות, יכבוש אדמה, יישב אותם באדמתם, יגרש את אויביהם, יאחד אותם למעצמה, וישפוט אותם בצדק.
לא ברור האם המנהיג או הסמל של המנהיג ילכו לפני העם כמובילים או פשוט ידחפו על ידי העם לנוע קדימה בלי יכולת להתנגד או לכוון. למעשה זה מה שהעם עשה לאהרון כאשר הם לקחו ממנו את המנהיגות.
למעשה, בזמן שהעם ביקש מאהרון לעשות להם 'אלוהים שילך לפניהם', ה' פקד על משה, כאשר משה היה בהר, לעשות דבר דומה - את ארון העדות (הברית) עם הכרובים (שמות כה י). בהמשך ה' פקד על יהושע: "כִּרְאֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ, וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו" (יהושע ג ג), ובתקופת עלי הכהן העם המשיך לרצות לקחת את הארון למלחמה לפניהם, ככתוב: "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (שמואל א ד ג).
4. מֹשֶׁה הָאִישׁ
ההדגשה על איש, ולא ה' שלא יכול להעלם, מראה שהם ביקשו מנהיג חדש לתקופה שמשה איננו. אם בני ישראל בקשו מנהיג חדש אז הם לא שברו את חוקי ה'. מותר היה להם לבחור לעצמם מנהיג, כפי שרואים, מנהיגים רבים קמו בתקופת השופטים.
הקהל העליב את משה ולא קראו לו: 'מנהיג', 'מושיע', 'נביא אלוהים', 'אדון'. העם קרא לו: 'איש', אדם אשר הוביל אותם בדרך ממצרים. העם חיכה 40 יום, והם החליטו שמשה מת או אבד, הוא לא יחזור, ואין צורך לחכות יותר. הם יעשו מנהיג חדש, יעניקו לו את כבוד הישועה במצרים, ויובילו את העם כרצונם. לכן אחד הדברים הראשונים שה' עושה זה לחזור על דבריו: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ" (שמות לג ב),[5] וכך בני ישראל לא יוכלו ללכת לבד, ולעזוב את משה ואת ה'.
5. הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
בהקשר ליציאת מצרים ברוב המקרים משתמשים בפועל "הוציאנו" בהקשר לה'.
משתמשים בפועל 'העלנו' כאשר בני ישראל וה' מדברים עם משה או על משה -
- "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז ג).
- "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
- אפילו ה' מציין שמשה הוא האיש אשר העלה את העם ממצרים: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז), "לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לג א).
נראה שהעם הפריד בין הפועל 'הוציא' הקשור לה', ובין הפועל 'העלה' שקשור למשה המנהיג. המילה "הֶעֱלָנוּ" רומזת לשקר שמשה אמר לפרעה שהם יצאו רק לשלושה ימים לזבוח לאלוהיהם (שמות ה ג), במשמעות להעלות עולה לאלוהיהם.
6. לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ
האנשים שבאו לדבר עם אהרון סיימו את בקשתם בהתנצלות, כי משה נעלם - "לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". הסיום הזה מזמין את אהרון להגיד להם מתי משה יחזור, במידה והוא יודע, ואז אין צורך לעשות "אלוהים" (מנהיג) חדש.
ה' הבין שבני ישראל לא חטאו, ולכן ה' לא העניש את כל העם מיד, אלא אמר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב לד).
בשלב זה, לפני שבני ישראל רקדו לפני עגל המסכה, אם היתה פגיעה במשהו, זאת היתה פגיעה במנהיגות של משה ולא בכבודו של אדוני.
סיכום
- אהרון הבין שבני ישראל רוצים מנהיג, ולא היתה בעיה חוקית לתת להם מנהיג לתקופה קצרה עד שמשה יחזור ויקח את תפקידו חזרה.
- קיימת אפשרות שאהרון חשב לעשות מסכה מזהב (כתר מלכות), ומאחורי המסכה יעמוד איש, ובלי לגלות את זהותו, האיש ינהיג את העם כאילו שהוא המנהיג שהעלה אותם ממצרים. משה אכן קיבל את הרעיון הזה ולבש מסוה כאשר הוא דיבר עם העם.[6]
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
- ^ את רצונם לחזור ניתן לשמוע בדבריהם: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
- ^ משה הודיע לזקנים שהם יעלו לכנען (שמות ג יז, שמות ד ל), אולם העם לא שמע כי הם היו עסוקים (שמות ו ט).
- ^ רש"י הסביר שבפסוק: "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד טז), 'אלוהים' אלוהים הוא רב, שר (או אדון).
- ^ כשם שהעם דרש משמואל: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א ח ה), ושמואל חשב שזה חטא.
- ^ כדי להזכיר למשה את דבריו: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג כ).
- ^ בגלל שהזהות תהיה חסויה, לא יהיה עלבון להחזיר את האיש למעמדו הקודם.
דפים בקטגוריה "שמות לב א"
קטגוריה זו מכילה את 13 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 13 דפים.