קטגוריה:אסתר ג טו

תרגום

תרגום אחד (כל הפרק)

​

הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים - מניין המילה "דחוף"?

השר האחראי על שליחת הרצים דחף (הדף) אותם החוצה, כדי להמריץ אותם לרוץ במהירות; לכן הרצים יצאו דחופים.

מכאן בא הביטוי דחוף בלשון ימינו, המציין עניין שיש לבצע במהירות רבה.

וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה

בפסוק הקודם נאמר, שהפתשגן - העותק של החוק החדש - נשלח לכל מדינה ומדינה. כאן נאמר, שהמקור - הדת עצמה - ניתנה והושמה בארכיון של המסמכים הרשמיים, שהיה בשושן הבירה.

וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת - מדוע?

לשתיה לשכרה היה תפקיד חשוב בחקיקת חוקים בפרס הקדומה. היה אפשר להעלות הצעת חוק על שולחן הדיונים, רק במצב של שיכרות. אולם, כדי למנוע טעויות ושטויות בשל השיכרות, נבדק החוק למחרת בעת שסר יינם. אם בעת פיכחון הם ראו את החוק בעין יפה, סימן שבשיכרות היתה להם השראה נכונה והחוק אושר. חוק זה טרם נכנס לתוקפו, כל זמן שלא היו מאשרים אותו בחתימה נוספת בלילה או למחרת שוב במצב של שיכרות (הרודוטוס: ספר א', 133).

היום זה נשמע אבסורד, אך אין זה האבסורד היחיד שבזמנים קדומים נחשב לנורמה מחייבת. ^[1]

כעת מובנת ישיבתם של אחשוורוש והמן לשתות, שהרי היה צריך להכניס לתוקפה את ההחלטה הסופית על השמדת היהודים (ראו ביאור:השתיה בפרס).

מתי הם הספיקו לשתות?

סדר האירועים לפי הפסוקים:

1. המלך אישר את בקשתו של המן ונתן לו את הטבעת (ג י).
2. המן כתב את פקודת ההשמדה (ג יב).
3. המתורגמנים (עבדי המלך בשער המלך) תרגמו איש לשפת עמו.
4. המן חתם בטבעת המלך שבידיו (ג יב).
5. הרצים יצאו דחופים.
6. הדת ניתנה בשושן הבירה.
7. המלך והמן ישבו לשתות.
8. העיר שושן נבוכה.

אילו המן היה כותב את הפקודה לאחר האישור, והפקודה היתה מתורגמת לכל השפות ולכל המדינות, וכל הפקודות היו נחתמות בטבעת המלך - הדבר היה לוקח זמן רב, והמלך היה עסוק כבר במשהו אחר ולא היה יושב לשתות עם המן. אלא שהמן כבר הכין את הפקודה וכל תרגומיה מראש, וכל שנשאר לעשות זה רק לחתום. כידוע המן בחר את יום הפור מראש (ג ז), הכין את העץ מראש (ה יד), וגם אסתר הכינה את המשתה מראש (ה ד).

וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה - מדוע?

אם מדובר על היהודים בשושן, מדוע רק "נבוכו" - מדוע לא נאמר שהתאבלו כמו בפרק ד? ואם מדובר על שונאי היהודים, מדוע הם נבוכו ולא שמחו? ראינו שאשת המן ואוהביו לא נבוכו (אסתר ה יד), הם חשבו שבאמת המלך נעשה שונא יהודים ולא היתה להם בעייה מצפונית! כמה תשובות.

1. נבוכה, כמו מבוכה, אין עניינם בלבול, אלא מהומה ובהלה, כמו ב(ישעיהו כב ה): "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לד' ה' צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן, מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר", וכן (מיכה ז ד): "יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם". והכוונה ליהודי העיר שושן, כמו ב(אסתר ח טו): "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". ועוד: ייתכן ששונאי היהודים לא חיכו - הם התחילו כבר עכשיו להתעלל ביהודים, והדבר גרם למהומות, (אסתר רבה ז כה): "הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא לַשּׁוּק וּמְבַקֵּשׁ לִקַּח לִטְרָא בָּשָׂר אוֹ אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק, הָיָה הַפַּרְסִי חוֹנְקוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ לְמָחָר אֲנִי הוֹרֶגְךָ וּמְבַזְבֵּז אֶת מָמוֹנְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה".

2. על-פי הסבר 2 לפסוק הקודם, התקציר הגלוי של הפקודה היה מעורפל בכוונה תחילה, הוא אמר שכולם צריכים "להיות עתידים ליום הזה" אבל לא אמר מה בדיוק יקרה ביום הזה, ולכן כולם - היהודים והגויים - היו מבולבלים. "כי דברי הפתשגן הסתומים והחתומים גורמין בלבול הדעת לשומעיהם, ואין צורך לומר היהודים שבה, כי כולם נבוכים מפני העלם דבר" (רמ"ד וואלי). לאחר שמרדכי גילה את הסוד (בפרק הבא), המבוכה התחלפה באבל גלוי.

3. כיוון שהיהודים חיו בתוך העם, ללא סימני הכר, ביום הפור המתקיפים ישדדו ויהרגו אנשים ללא הבחנה. אף שודד לא יאמין לטענת המותקף שהוא לא יהודי. לכן אנשי העיר ההגונים נבוכו מה יקרה ביום הפור.

4. היהודים בשושן היו מקורבים לשלטון. הם ראו את הגזירה, אבל האמינו שהיא לא תתבצע בפועל, או שהיא לא נוגעת להם - הם ישתמשו בקשרים שלהם כדי להינצל. לכן לא התאבלו אלא רק "נבוכו" (אמנם היהודים במקומות אחרים התאבלו - אסתר ד ג).

הקבלות

לאחר ביטול הגזירות, (אסתר ח טו): "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה":

• בשעת הגזירה היתה מבוכה - מהומה של בהלה;
• לאחר ההצלה יש צהלה - מהומה של שמחה. ואכן, המהומה וה"בלגאן" מאפיינים את חג הפורים עד היום.

הערות שוליים

1. ^ כניגוד לנורמה זו, נאמר ב(משלי לא ד): "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר".