קטגוריה:משלי ג יב

דקויות

מה הקשר בין חלקי הפסוק?

1. קשר של משל: ה' מוכיח את מי שהוא אוהב, כמו שהאב מוכיח דווקא את בנו הרצוי והאהוב עליו ביותר (ר' יונה פירוש ראשון, וכן רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד ודעת-מקרא).

- אולם לפי זה, האות ו מיותרת, והיה ראוי לכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח, כאב את בן ירצה".

2. קשר של זמן: האות ו מציינת את השלב שאחרי התוכחה - אחרי שה' מייסר את האדם, הוא מְרֻצֶּה ממנו ומְרַצֶּה אותו, מטיב לו ומפייס אותו, כמו שאב עושה לבנו אחרי שהוא מקבל את תוכחתו (ר' יונה פירוש שני, וכן רש"י); "יִרְצֶה - מלשון ריצוי ופיוס" (מצודת ציון).

3. קשר של דרגה: כנגד שני חלקי הפסוק הפסוק הקודם: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ", נאמר כאן "את אשר יאהב ה' יוכיח" כנגד תוכחה, "וכאב את בן ירצה" כנגד מוסר:

"לכאורה, מוסר [ייסורים, עונש] הוא רע יותר מן התוכחה [דיבורים, ביקורת], אבל מעלת המוסר היא יותר מן התוכחה:..."

"דרך להוכיח... לאוהב אשר לבו דואג על רעתו, אבל... אם אינו שומע לתוכחתו, הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ;"

"אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אף על פי כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורים, עד שעוזב הדרך הרע... והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר-כך, כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו, ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו" (הגר"א).

הקבלות

מדוע ה' מוכיח דווקא את מי שהוא אוהב? השאלה מתחזקת לפי הפירוש שהתוכחה היא ייסורים (מלבי"ם, ביאור המילות): מדוע ה' מייסר את מי שהוא אוהב?

דברים במדבר

כשבני ישראל הלכו במדבר, ה' ייסר אותם כאב את בן, (דברים ח ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".

המטרה הייתה להודיע להם וללמד אותם, שאפשר לחיות גם בלי המאכלים הרגילים שבני אדם אוכלים; אם ה' רוצה שמישהו יחיה, הוא יכול לספק לו אוכל מהשמים. אך כדי שבני ישראל באמת יבינו את המסר, הם היו צריכים קודם לרעוב ללחם, כך שירגישו בכל גופם את הצורך בלחם ואת החשיבות שלו לחיים, ורק אחר-כך לקבל אוכל מהשמים, ולהרגיש איך האוכל השמיימי מחיה אותם (פירוש דומה פירש הנצי"ב ב"העמק דבר").

אם כך, מטרת הייסורים היא לעזור לאדם ללמוד דברים חדשים. כדי ללמוד חכמה צריך, לפעמים, לעבור חוויות מסויימות. יש דברים שאדם לא יכול ללמוד באופן עיוני; הוא חייב להתנסות בחוויות מסויימות כדי להבין. לפעמים החוויות האלה אינן נעימות ואף כרוכות בייסורים, אבל הן גורמות לאדם לחשוב מחשבות חדשות ולהגיע למסקנות חדשות, שבמצב רגיל לא היו עולות בדעתו.

איוב

ה' הוכיח גם את איוב בייסורים, איוב ה17-18: "הִנֵּה, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּו אֱלוֹהַּ, וּמוּסָר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס. כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ; יִמְחַץ, וְיָדָו תִּרְפֶּינָה".

גם איוב סבל מייסורים למרות שלא חטא, אולם בזכות הייסורים, חשבו הוא ורעיו על נושאים מעניינים רבים, וכתבו ספר שלם של דברי חכמה.

מעבר לכך: לפי הרמב"ם, רק בזכות הייסורים נעשה איוב חכם! בכל רשימת השבחים של איוב בתחילת הספר - "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" - לא נאמר שהוא חכם; ואכן לפני הייסורים, הוא לא היה חכם - הוא חשב, שהטוב העיקרי בחיים הוא הטוב החומרי - הרכוש, המשפחה והבריאות - ולפיכך התלונן כאשר כל אלה נלקחו ממנו. "אבל כאשר ידע את ה' ידיעה אמיתית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא ידיעת ה', נצור לכל מי שידעו, ולא יעכירוה לאדם שום ייסורין מכל הייסורין הללו" (מורה נבוכים ג כג).

לאחר שאיוב הבין את המסר, התקיים בו חציו השני של פסוקנו - "וכאב את בן ירצה", ה' ריצה ופייס אותו, (איוב מב י): "וַה' שָׁב אֶת שָׁבית[שְׁבוּת] אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ, וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה"*.

דוד

גם משורר תהלים הבין, (תהלים צד יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" - אשרי הגבר שה' מייסר אותו, אם בזכות הייסורים הוא זוכה ללמוד הוראות חדשות; כי אחרי שילמד, ה' ירצה אותו, יביא לו ימים של שקט ושביעות רצון, (תהלים צד יג): "לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע, עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת".

משמעות זו מתאימה לפסוקים הבאים, המלמדים, שהנכס החשוב ביותר שיכול להיות לאדם הוא החכמה, (משלי ג יג): "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ"*.

איוב אמר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ"; דוד אמר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר"; ושלמה אמר: "אַשְׁרֵי אָדָם".

שלמה

נאמר לדוד על שלמה בנו, (שמואל ב ז יד): "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהעוֹתוֹ - וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם". אם כך, ייתכן שהפסוקים שלנו, וכן הפסוקים הבאים המדברים בשבח החכמה (פסוקים 11-18), הם דברי דוד אל שלמה בנו: בתחילה הוא אמר לו לקבל באהבה את הייסורים שה' יביא עליו, שהם כייסורי אב לבנו, ואחר-כך אמר לו שהחכמה חשובה יותר מכל דבר אחר בעולם; ואכן שלמה הבין את המסר, וכשה' הציע לו לבקש משאלה, שלמה ביקש רק דבר אחד - חכמה.