קטגוריה:דברים ט כה

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואתנפל לפני ה' וגו' עד בעת ההיא אמר ה' אלי וגו'. לפי שזכר משה רבינו ע"ה בדבריו למעלה מזה שעמד בהר ארבעים יום וארבעי' לילה לקבל הלוחות ושעמד ג"כ בהר ארבעים יום וארבעים לילה לשאול מחילה וסליחה וכפרה על עונם פעם אחרת כמו שאמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לכן לא ידענו מה שאמר כאן את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה בה"א הידיעה. אם אמרו על הפעם הראשונה שעמד בהר או על הפעם השנית. כי בכל אחד ואחד מהם עמד ארבעים יום וארבעים לילה. וחשבו המפרשים שלא אמר את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כ"א על הפעם הראשונה והביאם לזה לפי שראו שדברי התפלה שזכר כאן שעשה נזכרו בפ' כי תשא שזכר שאמרם משה רבינו ע"ה קודם רדתו מן ההר כשאמר לו הש"י לך רד כי שחת עמך. ואין הכרח מזה לדעתי לפי שג"כ מצאנו רוב הדברים שזכר בתפלה הזאת שאמרם ג"כ על עון המרגלים. והוא המורה שהוא ע"ה אמרם בפעם ראשונה קודם רדתו מן ההר ושחזר לאמרם בפעם הב' כשעלה על ענין הכפרה. וכן בענין המרגלים אשר להיותם דברים צדיקים וטובים וטענות חזקות היה מרצה בהם הש"י בכל עת צרה:

ואני ראיתי לפרש את הפסוקי' בכל אחד מהדרכי' באופן נאות ומתיישב אצלי. אם שנאמר שארבעים היום שזכר כאן הם מהפעם הראשונה וענין הכתובי' הוא אחרי שזכר משה רבינו ע"ה ספור העגל להוכיח חטאתם חשש אולי ישראל יקשו על דבריו ויאמרו איך אמרת שאין בנו צדק ושעם קשה עורף אנחנו ושעל פשעינו וחטאתינו נשתברו הלוחות. והנה ראינו אשר הקב"ה סלח לנו על עון העגל וחטאתינו בו. ואיך הי' זה אם לא להיותנו צדיקם וטובים בכל הענינים ושיצא הדבר הרע ההוא מן העגל כשגגה שיוצאה מלפני השליט. ועוד איך אמרת ששבירת הלוחות הוא היה להיות אנשי הדור ההוא בלתי ראויים לאותה מתנה כיון שמיד נתנו אליהם לוחות אחרות אשר הן בידנו היום הזה. הנה להשיב אל שני הספקות האלה אמר אם הקב"ה שב מחרון אפו ולא עשה בכם כליה הנה היה זה בעבור שהתנפלתי שם לפניו בטענות חזקות לחייבו שלא יעשה בכם שמד וכליה ומאשר נתנו הלוחות השניות אלי נתנו לא אליכם וזהו מה שאמר אמר ה' אלי פסל לך ר"ל בעבורך נתנו ולא בצדקתם:

האמנם יש לי בכתוב שתי ראיות על שלא אמר זה על הפעם הראשונה כ"א על השנית. האחת לפי שאמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. מורה שכל אותם הימים עמד בתפלה על ענין העגל והנה בפעם הראשונה לא התפלל עליו כ"א בשעה חדא בסוף הימים כשאמר לו הש"י לך רד כי שחת עמך. והראי' השני' ממה שאמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך וידוע שזה לא נאמר כ"א בפעם השני' והוא המורה שמ' היום ומ' הלילה שזכר כאן הם מהפעם השני' שעמד בהר. והוצרך מרע"ה לזכור זה כאן אחרי שכבר זכרו למעלה. לפי שאולי ישראל יקשו ויאמרו מה צורך היה לך לעמוד בהר בפעם השני' מ' יום ומ' לילה על עון העגל כיון שפעם הראשונה התפללת עליו ושם נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ואיך אמר כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם כי הוא קודם לזה כבר נחם על הרעה. וכדי להסיר הספק הזה אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי ר"ל בפעם השני' מפני שעם היות שנחם ה' מהכליה כרגע כשהתפללתי בפעם הראשונה קודם הירידה מן ההר. הנה לא כפר לכם אז בהחלט אבל הי' רצונו להשמיד אתכם וההשמד ההוא לסלק מכם שכינתו והשגחתו ושתמותו במדבר כמו שהי' בדור המרגלים. ועל זה הוצרכתי אני להתפלל לפניו ית' כדי שלא ישמידכם גם באותו אופן וישוב מחרון אפו בהחלט ויכפר לכם. וגם הוכרחתי לעמוד בהר אותם ארבעי' יום השניים בעבור הלוחות לפי שהי' הקב"ה רוצה לסלק שכינתו מכם והתפללתי אני על זה ואז בפעם השני' ההיא אמר לי פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. הנה א"כ הוצרכתי לאותו מעמד שני לקנות הכפרה והסליחה ההחלטי' ולקנות הלוחות ושריית השכינה:

ואפשר עוד אצלי לפרש הכתובי' האלה באופן שלישי מורכב מהשנים הראשוני' והוא שיאמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה על הימים השניים. אמנם אמרו אחריו אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם שזה אמר על הפעם הראשונה אמר שהנה הוצרך להתנפל הארבעים יום השניים לפי שאם היות שבראשונים התפלל ואמר אל הש"י אל תשחת עמך ונחלתך ושאר הדברים שיזכור כאן. הנה הש"י לא השיבו על תפלתו כלל כ"א אחרי שהתנפל הארבעי' יום השניים כי אז נתרצה עליו. ובעת ההיא ר"ל אחרי המ' יום השניים אמר לו פסל לך שני לוחות אבנים וגו' לא קודם זה. ואמנם בפעם הראשונה שהתפלל קודם רדתו מן ההר עם היות שהתורה הודיעתנו אמתת הדבר והוא שנחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. הנה לא אמר יתברך למשה דבר מזה אז כי לא נאמר שם ויאמר ה' אליו נחמתי על הרעה או סלחתי כדבריך וכדומה ללשונות האלה. אבל התורה הודיע' אותנו שהש"י בלבו נחם על הרעה אשר דבר והיא לכלותם כרגע. ולא אמרו למשה עד סוף הארבעי' יום השניים וכן לא נתרצה ללכת עמהם ולהשרות את שכינתו בתוכם ולתת להם לוחות שניות עד המ' יום השניים שהתפלל עליו מרע"ה. וזהו אמרו בכאן ואתנפל לפני ה' את הארבעי' היום ואת וגו' ר"ל והנה הוצרכתי להתנפל לפני ה' את הארבעי' היום ואת ארבעי' הלילה אשר זכרתי למעלה שהם השניים. בעבור שאני בראשונה קודם הירידה מן ההר כבר התנפלתי בתפלה כאשר אמר ה' להשמיד אתכם והיא הכליה כרגע ושם התפללתי ואמרתי ה' אל תשחת עמך וגו' ר"ל ולא השיבני דבר ולכן הוצרכתי לעמוד המ' יום השניים. ובעת ההיא אחר הימי' השני' ההם אמר ה' אלי פסל לך וגו' הנה א"כ אמרו ואתנפל לפני ה' את ארבעי' היום אמרו על ארבעי' יום השני' שזכר למעלה. ואמרו אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם אמרו על התפלה הראשונה שהיו בימי' הראשוני' קודם הירידה מן ההר ושם היתה התפלה הזאת שזכר כאן. והותר בזה הספק השנים עשר:

והנה ג"כ כיון בדברי התפלה הזאת שזכר בכאן שהש"י ראוי הוא שיכפר בעד חטאתם משלש טענות:

הא' מפני שהיטיב עמהם טובות רבות. ואיך ילכו כלם לאבדון. והנה המיטיב לאדם מה אין ראוי שישוב להרע לו פן ישחית את נחלתו. וההקדמה הזאת מקובלת בין בני אדם שאם היטיב לאחד טובות מוטל עליו להיטיב לו כל פעם שיצטרך אליו אחרי שכבר התחיל בהטבה. והוא מאמר דוד ע"ה (תהלי' ד') בקראי ענני אלהי צדקי. שבקש ממנו יתברך שיענהו בעת צרתו מפני שכבר ענהו פעמים רבות בצרות אחרו' והוא אמרו בלשון עבר בצר הרחבת לי ולכן תענני עתה ותשמע תפלתי. וזהו אמרו אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. רוצה לומר ולמה תשחית כל הגדולה והגבורה אשר עשית בזה. והטענה הזאת היא מה שנזכר בפרשת כי תשא בתפלת משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה:

הטענה הב' היא זכות האבות. ועליו אמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה רוצה לומר לצדקת האבות. ולא תזכר לרשעת הבני' כי ראוי הוא שיעמוד זכות האב להגין על בניו ואף שיהיו חטאים גם כי זאת הטענ' נזכר' שמה שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך:

והטענה הג' מפאת המצריי' שייחסו כליית העם הזה למיעוט יכלתך ונמצא שם שמים מתחלל. והתבונן אמרו פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם. כי הנה הוא רמז בזה שאי אפשר שהמצריי' יכחישו היכולת האלהי בהחלט כיון שראו אותותיו ומופתיו אשר עשה בקרבם ביציאת העם. וזהו אמרו הארץ אשר הוצאתנו משם כי מפאת היציאה הכירו גבורתו ויכלתו האמנם שיהיה הכח אלהי מוגבל כשאר האלהו' שרי מעלה ושיהיה יכלתו במצרים אבל בארץ כנען לא נתפשט שמה. ולכן יאמרו מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם. ועוד יאמרו שגם היציאה ממצרים לא היתה כ"א בשנאתו אותם. כי אם לא היה יכול להביאם אל הארץ אשר דבר למה א"כ הוציא' האם נתחדש עתה העדר היכולת ההוא. אין זה כ"א שלשנאתו אותם הוציאם ממצרים כדי להרוג אותם בהרים כי לא רצה שישבו בארץ טובה כמצרים אבל הוציאם משם והביאם אל ארץ רעה במדבר להרוג אותם שמה:

ואפשר עוד לפרש ענין היכולת והשנאה בענין אחר. והוא שמנהג המלכים וגם כל שאר בני אדם הוא כשידרו לעשות איזה חסד ומתנה לאדם אחד ולא יוכלו לשלמו ישנאו אותו מפני הבושה והכלימה אשר להם ממנו תחת אשר לא שלמו לו מתנת' וחסדם. וכן אמר כאן שיאמרו כאן מצרים מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר נשבע לאבותם לתת להם. ומשנאתו אותם. רוצה לומר ששנא אותם בעבור שלא יוכל לשלם להם נדריו הנה בעבור זה רצה להוציאם ממצרים כדי שלא יתרעמו שם ממנו לבני אדם ולהביאם במדבר כדי להרגם במדבר השמם ההוא לבלתי החל לעיני הגוים אשר נודע להם הענין. ולכן בחר שתהיה מיתתם במקום לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם באופן שלא יודע מה היה להם. הנה אם כן אין סתירה בכתוב כי שתי הסבות רוצה לומר העדר היכול' והשנאה נמשכו' זו לזו ועל שתיהן אמר המשפט שהוא הוציאם להמיתם במדבר. וגם הטענה הזאת נגזרה בכי תשא באמרו למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו'. כי זו היא הרעה רוצה לומר העדר היכול' והשנאה הנמשכת אחריו. ואולי יהיה דעתם כי המערכו' העליונות הם מוגבלו' הזמנים ושיהיה השם יתברך יכול לתת להם את הארץ כשדבר זה להם ועבר זמן ההוראה ההיא ולכן עתה לא היה לו כבר יכולת עליו ואמר משה רבינו עליו השלום שאם דברי המצריי' היו אמתיים בזה לא היה ראוי שיחוש השם יתברך אליהם אבל הם באמת שוא ודבר כזב. אם לענין השנאה. שהם עמך ונחלתך אשר אהבת ולא שנאת אותם. ואם להעדר היכולת אשר אמרו. כי אתה הוצא' אותם בכחך הגדול ובזרועך הנטויה. ואיך יכול ליחס אליך העדר היכולת חלילה. וחכמינו ז"ל אמרו בברכות פרק אין עומדין מבלתי יכולת ה' יכול ה' מבעי ליה. אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו ש"ע עכשיו יאמרו ע"ג תשש כחו כנקבה ואין לו כח להצילם. אמר לו הקדוש ברוך הוא והלא ראו כמה נסים שעשיתי אליהם אמר משה רבינו עליו השלום יאמרו למלך אחד יכול לעמוד לפני ל"א מלכים לא היה יכול לעמוד. והמאמר הזה קשה מאד אם באמר' יכול מבעי ליה שיכולת אינו לשון נקבה אלא שם דבר ויאמר מבלתי היות לו יכולת ולמה היה לו לומר יכול ועוד מה התשובה שהשיב לכל הנסים שעשה באמרו למלך אחד היה יכול לעמוד לפני ל"א מלכים אינו יכול לעמוד. ומה לנו ברבוי המלכי' אחר שבידו להשחית הטבע ולשנותו ברצונו ונפלאותיו:

ומה שראוי שיאמר בזה הוא שחכמינו ז"ל דקדקו שאה היה יכולת שם דבר. היה ראוי שיאמר הכתוב מבלי היות יכולת ביד ה'. ולכן אמרו שהיה יותר טוב שיאמר מבלי יכול ה' וכו'. ובעבור זה דרשו שיאמרו תשש כחו כנקבה ואין כונתם שהיה יכולת שם נקבה. כי אם שהשם יתברך היה יכול אבל לא יכולת מוחלט. וביאור זה שיכולת השם יתברך מקור היכולת. אשר משם יצא היכולת הפרטי לכל שר ושר משרי מעלה הממונים והמסודרי' במעשיהם והמוגבלי' ביכלת'. לפי שכל אחד מהם מקבל יכלתו מסבתו ואין לו היכולת מפאת עצמו. ולכן יאמרו המצריי' שהשם יתברך היה יכול בדברי' מוגבלים כשאר השרים. אבל לא היה הוא עצם היכולת ומקורו. ולזה אמרו מבלתי יכלת רוצה לומר שאינו עצם ומקור היכולת מעצמו אבל הוא יכול ומקבל יכלתו המוגבל מאשר למעלה ממנו. וזהו אמרם תשש כחו כנקבה כלומר שהיה לו כח לקבל היכולת מאשר למעלה ממנו ואינו מעצמו. אלא כנקבה המתפעל' ומקבלת מהזכר ולכן אין לו כח להצילם לפי שכחו מוגבל מן סבתו. ואמרו שהקדוש ברוך הוא השיבו והלא ראו כמה נסים עשיתי במצרים בעבורם. והשיב לו משה רבינו עליו השלום יאמרו לפני מלך אחד היה יכול לעמוד. רוצה לומר שהיה לו יכולת כנגד שרו של מצרים. ולכן הרבה שם את מופתיו כי יכלתו מוגבל במצרי'. אבל ל"א מלכים היו להם שרים רבים ולא היה חס ושלום יכול הקדוש ברוך הוא למחות בידם כמו שיכול לעשו' במצרי' להיות פעולתו ויכלתו מוגבל. ואיננו מקור היכולת וסבת הסבות. הנה התבאר שגם הם ז"ל הסכימו עם פירוש הכתובים אשר עשיתי והותר בזה הספק הי"ב: