ביאור:תוספתא/ברכות/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא ברכות פרק ב

הקורא את שמע

(א)
הַקּוֹרֵא אֶת "שְׁמַע"

צָרִיךְ לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בֶּ'אֱמֶת וְיַצִּיב'.

הדיון בשאלה מה תוכן ברכת הגאולה יכול להקשר למשנה א, ה. הסבר זה מוביל למסקנה שגם הדיון שם בהזכרת יציאת מצרים הוא על הברכה ולא על הפרשה השלישית. ניתן להשוות את הדיון כאן גם לדיון בברכות מט א על תוכן ברכת הארץ בברכת המזון.

רַבִּי אוֹמֵר:
צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ מַלְכוּת.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים:
צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ מַכַּת בְּכוֹרִים וּקְרִיעַת יַם סוּף.

(ב)

הַקּוֹרֵא אֶת "שְׁמַע", צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ.
רַבִּי אַחַאי אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יְהוּדָה:

בברכות יג א מובאים דברי ר' אחאי בדרך קיצונית יותר: שם הוא מסתפק בכוונה בפסוק הראשון בלבד.

אִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בַּפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִוֵּן לִבּוֹ בַּפֶּרֶק הָאַחֲרוֹן - יָצָא.

(ג)

הַקּוֹרֵא אֶת "שְׁמַע" לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא.

ראו משנה ב, ג. הדמיון בין ק"ש לבין ההלל והמגילה מופיע גם בדיני הכוונה שבמשנה ב, א.

וְכֵן בַּהַלֵּל, וְכֵן בַּתְּפִלָּה, וְכֵן בַּמְּגִלָּה.

(ד)

הַקּוֹרֵא אֶת "שְׁמַע" וְטָעָה וְהִשְׁמִיט בָּהּ פָּסוּק אֶחָד,
לֹא יַחְזֹר וְיִקְרָא אוֹתוֹ פָסוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

ההלכה הזאת וההלכה הבאה מפרטות את דין המפרע שבהלכה ג.

אֶלָּא מַתְחִיל בְּאוֹתוֹ פָסוּק וְגוֹמֵר.

וְכֵן בַּהַלֵּל, וְכֵן בַּמְּגִלָּה, וְכֵן בַּתְּפִלָּה.
נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְצָאָן שֶׁקָּרְאוּ חֶצְיָהּ, וְגָמַר עִמָּהֶן,
לֹא יַחְזֹר וְיִקְרָא מֵרֹאשָׁהּ וְעַד אוֹתוֹ מָקוֹם,
אֶלָּא מַתְחִיל מֵרֹאשָׁהּ וְעַד סוֹף.
וְכֵן בַּהַלֵּל, וְכֵן בַּתְּפִלָּה, וְכֵן בַּמְּגִלָּה.

(ה)

הַקּוֹרֵא אֶת "שְׁמַע" וְטָעָה,
וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה,
יַחְזֹר לְרֹאשָׁהּ.
טָעָה בְאֶמְצַע הַפֶּרֶק,
יַחְזֹר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק.
טָעָה בֵּין 'כְּתִיבָה' רִאשׁוֹנָה לִ'כְתִיבָה' אַחֲרוֹנָה, אינו בטוח אם הוא נמצא בפסוק "וכתבתם על מזוזות" בפרשה ראשונה או בשניה
יַחְזֹר לִ'כְתִיבָה' רִאשׁוֹנָה.

קריאת שמע ועבודה

(ו)

כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת,

את דין הסופרים אפשר להשוות לדין החתן שטרוד במצווה (ראו משנה ב, ה, וכן לעיל א, ה.) או לדין מלווי המת (ראו משנה ג, א.) קל יותר להפסיק לק"ש, כי היא קצרה יותר וזמנה עובר מוקדם.
גם כאן כמו בפרק א, קושרת התוספתא בין עסוקים בצרכי ציבור לבין עסוקים במצווה.
בירושלמי שואלים מה לגבי העסוקים בלימוד תורה, וראו ירושלמי ברכות א ב.

מַפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע,

וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.
רַבִּי אוֹמֵר:
כַּשֵּׁם שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה,
כָּךְ אֵין מַפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע.
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר:
כַּשֵּׁם שֶׁמַּפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע,
כָּךְ מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּרַבִּי צָדוֹק:
כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ בְּיַבְנֶה,
וְהָיוּ עֲסוּקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר,
לֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, שֶׁלֹּא לְהַסִּיעַ מִלִּבּוֹ.

(ז)

הַכַּתָּף, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפוֹ,

הֲרֵי זֶה קוֹרֵא.

בהתאם לשיטת בית הלל במשנה א, ג, ש"כל אדם קורא כדרכו", ובהליכתו בדרך.

אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵק וְטוֹעֵן,
לֹא יִקְרָא, לְפִי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְכַוֵּן.
וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יִתְפַּלַּל עַד שֶׁיִּפְרֹק.

(ח)
פּוֹעֲלִים קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן,

השוו משנה ב, ד: הנוסח שם מקוצר יותר.
הלכות ח-ט קשורות לאיסור ביטול מלאכה על הפועלים. לכן הם קוראים במקום העבודה, אבל בעל הבית יורד למטה. גם כשהם לא בראש הזית אין להם רשות להתפלל במניין.

וּמִתְפַּלְּלִין בְּרֹאשׁ הַזַּיִת אוֹ בְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה.
וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין.
בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, יוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְפַּלֵּל. וקורא את שמע

(ט)

פּוֹעֲלִין קוֹרִין אֶת "שְׁמַע", וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ,
וְאוֹכְלִין פִּתָּן, וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ,
וּמִתְפַּלְּלִין שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁלִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה,
אֲבָל אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה.

פטורים וחייבים בקריאת שמע

(י)
הַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חֻפָּה,

השוו משנה ב, ה: שם מסתייג רבן גמליאל מהדין הזה.

פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים,
חַיָּבִין בְּקִרְיַת שְׁמַע.
רַבִּי שִׁילָא אוֹמֵר:
חָתָן פָּטוּר, וְכָל בְּנֵי חֻפָּה חַיָּבִין.

(יא)

קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְעָמְדוּ בַּשּׁוּרָה,

שׁוּרָה הַפְּנִימִית פְּטוּרָה,

השוו משנה ג, א. ןהשוו את דין ההספד לדין הקבורה ונשיאת המת מחד - ולדין החופה מאידך (הלכה י). וראו גם בבלי סוכה כה ב.

הַחִיצוֹנָה חַיֶּבֶת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם אֵין שָׁם אֶלָּא שׁוּרָה אַחַת,
הָעוֹמְדִים לְשֵׁם כָּבוֹד חַיָּבִין,
לְשֵׁם אֵבֶל פְּטוּרִין.
יָרְדוּ לַהֶסְפֵּד,
הָרוֹאִין אֶת הַפָּנִים של האבלים פְּטוּרִין,
שֶׁאֵין רוֹאִין אֶת הַפָּנִים חַיָּבִין.
הַסּוֹפֵד וְכָל הָעֲסוּקִין בַּהֶסְפֵּד,
מַפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.
מַעֲשֶׂה שֶׁהִפְסִיקוּ רַבּוֹתֵינוּ לְקִרְיַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה.

בעל קרי ועירום בקריאת שמע

(יב)

בַּעַל קֶרִי חוֹלֶה שֶׁנָּתַן עָלָיו תִּשְׁעַת קַבִּין מַיִם,
הֲרֵי זֶה קוֹרֵא,
אֲבָל אֵין מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן,
עַד שֶׁיָּבֹא בְּאַרְבָּעִים סְאָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַרְבָּעִים סְאָה מִכָּל מָקוֹם. אינו קורא גם לעצמו אלא אם טבל ממש
הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת
מֻתָּרִין לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים,
וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה, בַּמִּדְרָשׁ בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת,

וּבַעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין בְּכֻלָּן.

ראו משנה ג, ד.
בעל קרי אינו אסור בדברי תורה בגלל טומאתו אלא בגלל תקנה, ולכן דינו חמור יותר מדיני הטמאים מהתורה.
אפילו אשה נידה או זבה מותרת לקרוא בתורה, בניגוד לנהוג היום בבתי כנסת רבים, בעקבות ברייתא דנידה, שאסרה עליהן להיות במגע עם הקדושה.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר:
אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא בַּהֲלָכוֹת הָרְגִילוֹת,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה.

(יג)

בַּעַל קֶרִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִטְבֹּל,
הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת "שְׁמַע" וְאֵינוֹ מַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו.

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ראו משנה ג ד, שבעל קרי מהרהר בלבו. ההבחנה בין מהרהר לבין אינו משמיע לאזניו אינה משמעותית לפי התוספתא, כי "לקרוא" הוא תמיד בקול רם.
לגבי דעת חכמים השוו משנה ב, ג, שיש להשמיע לאזניו לפחות לכתחילה.
הקסדור אסר על ר' עקיבא ועל תלמידיו לקרוא את שמע, כי יש בה קבלת מלכות שמים הסותרת את מלכות הקיסר הרומי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
קוֹרֵא אֶת "שְׁמַע" וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו,
וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
פַּעַם אַחַת,
הָיִינוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָה,
וְהָיִינוּ קוֹרִין אֶת "שְׁמַע",
וְלֹא הָיִינוּ מַשְׁמִיעִין לְאָזְנֵינוּ,
מִפְּנֵי קֶסְדּוֹר quaestor: חוקר אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל הַפֶּתַח.
אָמְרוּ לוֹ:
אֵין שָׁעַת סַכָּנָה רְאָיָה.

(יד)

הֲרֵי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשָּׂדֶה עָרוֹם,

אוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ,

הביטוי "עושה מלאכתו" הוא לשון נקיה לקיום יחסי מין, ראו סוטה לו ב.
המשנה המקבילה היא משנה ג, ה.
השפיר והשליה הן לבושו הטבעי של האדם.
לתפילה צריך כיסוי לא רק לאיזור הערווה אלא גם ללב, כי יש צורך בעמידה מכובדת.

הֲרֵי זֶה מְכַסֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ וּבְכָל דָּבָר,
וְקוֹרֵא.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ:
אֵין שְׁבָחוֹ שֶׁלְּאָדָם לִהְיוֹת עוֹמֵד עָרוֹם,
שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם,
לֹא בְרָאוֹ עָרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לח, ט)
"בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ."
"בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ", זֶה הַשָּׁפִיר,
"וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ", זֶה שִׁלְיָא.
הֲרֵי שֶׁהָיְתָה מִטְפַּחַת שֶׁלְּבֶגֶד וְשֶׁלָּעוֹר חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו,
הֲרֵי זֶה קוֹרֵא.
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,
לֹא יִתְפַּלַּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ.

(טו)

לֹא יַכְנִיס אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְתוֹךְ אוֹבוֹ חיקו, כך שלא תהיה חציצה בין ראשו לבין הערווה
וְיִקְרָא אֶת "שְׁמַע".
אִם הָיְתָה אֶפִּיקַרְסִית בגד גוף חֲגוּרָה עָלָיו מִבִּפְנִים,
הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלֵּית אַחַת,

אין לקרוא את שמע כאשר יש חשש להרהור עבירה - אפילו בין שני גברים.

אֵינָן רַשָּׁאִין לִקְרוֹת אֶת "שְׁמַע",
אֶלָּא זֶה מִתְכַּסֶּה בִלְבוּשׁוֹ וְקוֹרֵא,
וְזֶה מִתְכַּסֶּה בִלְבוּשׁוֹ וְקוֹרֵא.
וְאִם הָיוּ בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

(טז)

קָטָן שֶׁיָּכֹל לוֹכַל כַּזַּיִת דָּגָן,

פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת.

יש להתרחק גם מריח רע בזמן קריאת שמע או עיסוק בתורה. וראו גם תוספתא חגיגה א ב, לגבי הגדרת ה"קטן".
לעניין נתינת מים נקיים השוו משנה ג, ה.

אֵין פּוֹרְשִׁין אֶלָּא מִשֶּׁלָּאָדָם וּמִשֶּׁלַּכְּלָבִים,
בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן עוֹרוֹת.
גְּרָף שֶׁלִּרְעִי וְשֶׁלְּמֵימֵי רַגְלַיִם סיר לילה עִמּוֹ בַּבַּיִת,
הֲרֵי זֶה מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא.
שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה,
אִם נָתַן לְתוֹכָן מַיִם נקיים כָּל שֶׁהֵן - יִקְרָא,
וְאִם לָאו - לֹא יִקְרָא.
רַבִּי זַכַּי אוֹמֵר:
אִם נָתַן לְתוֹכָן רְבִיעִית מַיִם, יִקְרָא,
וְאִם לָאו, לֹא יִקְרָא.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה - לֹא יִקְרָא,
שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה - יִקְרָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ כְעֶשֶׂר אַמּוֹת וּמֻנָּח בְּתוֹכוֹ,
לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיְּכַסֶּנּוּ,
אוֹ עַד שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ תַּחַת הַמִּטָּה.

(יז)

לֹא יִכָּנֵס אָדָם בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפִין וְיִקְרָא אֶת "שְׁמַע",
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נִכְנַס כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא,
הֲרֵי זֶה מַפְסִיק,
עַד שֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּת כָּל אוֹתוֹ מָקוֹם, וְיִקְרָא.

(יח)

לֹא יַעֲמֹד אָדָם וְיִתְפַּלֵּל וְהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ד, יב)
"הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

(יט)
לֹא יַטִּיל אָדָם אֶת הַמַּיִם בְּמָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלֵּל,

מובן אחר ל"הטלת מים": כאן מדובר על השתנה, בניגוד להלכה טז, שם היה מדובר על מים נקיים.
התוספתא מציגה את שני השימושים במונח כדי להבחין ביניהם.

אֶלָּא אִם כֵּן יַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת.
הַמֵּטִיל אֶת הַמַּיִם,
לֹא יִתְפַּלַּל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם,
אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת.
יָבְשׁוּ אוֹ נִבְלָעוּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

(כ)
הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ,

במקום שבני אדם לבושים אפשר אפילו להתפלל; ובמקום שיש בו עירומים אסור גם לקרוא במקרא או את קריאת שמע. והשוו ספרי דברים רנח.

מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין לְבוּשִׁין,
יֵשׁ שָׁם מִקְרָא וּתְפִלָּה,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלַת שָׁלוֹם.
נוֹתֵן אֶת תְּפִלָּיו,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵץ.
מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲרֻמִּין,
אֵין שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִקְרָא וּתְפִלָּה,
וְחוֹלֵץ תְּפִלָּיו,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן.
מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲרֻמִּים וּלְבוּשִׁין,
יֵשׁ שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם,
וְאֵין שָׁם מִקְרָא וּתְפִלָּה,
וְאֵין חוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵינוֹ נוֹתֵן לְכַתְּחִלָּה.

(כא)

הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר:

אַל תֵּרָאֶה עָרוֹם, אַל תֵּרָאֶה לָבוּשׁ;

הלל קורא לאדם לא לבלוט, וראו גם דרך ארץ רבה ז. לכן אין לו להיות לבוש בין הערומים או ערום בין הלבושים וכדומה.

אַל תֵּרָאֶה עוֹמֵד, וְאַל תֵּרָאֶה יוֹשֵׁב;
אַל תֵּרָאֶה צוֹחֵק וְאַל תֵּרָאֶה בּוֹכֶה.
מִשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ג ד-ה)
"עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק",
"עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק".