ביאור:משנה תענית פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
פרק ד - "בשלושה פרקים".
השתקפות הקשרים בין העם לכהנים בלוח השנה עריכה
חטיבה I: מעמדות לעומת תעניות עריכה
|
בזמנים הללו זקוקים ישראל לברכה, אם מפני הבעיה שבתענית, או כדי לחזק את הקשר לכהונה ולמקדש במעמדות וביום הכיפורים. בתעניות ובמעמדות, שאין בהם קרבן מוסף, היו נושאים כפיהם בשחרית, בצהרי היום, במנחה ובנעילת השערים. וראו תוספתא ג, א, שלדעת חכמים לא היו נושאים כפיים במנחה ובנעילה. |
(א) בשלשה פרקים (בשנה) כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום
- בשחרית, במוסף ובמנחה ובנעילת שערים:
- בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים.
|
לאחר החורבן לא הכירו עוד את המעמדות, ויש צורך להסביר אותן. הפסוק המצוטט שימש לדרשה שביסוד תקנת השקלים, לפיה כל ישראל שותפים במימון קרבנות התמיד - ראו בתחילת מגילת תענית. אבל התשובה לשאלה הפורמאלית שלפנינו לוקה בחסר: הלוא גם לאחר תקנת המעמדות אין כל ישראל נוכחים במקדש, אלא שליחיהם! - ואכן ראו תוספתא ג, ב: "מלמד ששלוחו שלאדם כמותו". השליחים יכולים להיות גם הכוהנים! מכאן, שתקנת המעמדות אינה פתרון לבעיה פורמאלית אלא לפער סוציולוגי, והיא מתקנות הפרושים, שנועדו להקטין את הפער בין הכוהנים לעם. העוקץ הוא בכך שהכהנים לבדם אינם נחשבים כמייצגים לגיטימיים של העם, אלא יש צורך בביטוי לשיתוף של ישראלים. וראו דברי רשב"א בתוספתא מנחות ו, ו. בכך ממשיכה תקנת המעמדות את תקנת השקלים הנ"ל. משמרות הכהונה היו מתחלפות בכל שבוע, כלומר הכהנים היו נושאים את כפיהם בימי א בשבוע ארבע פעמים. |
(ב) אילו הן "מעמדות"?
- לפי שנאמר (במדבר כח ב):
- "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי...",
- וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו?
- התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות.
- על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים
- של כהנים, של לוויים, ושל ישראלים.
- הגיע זמן המשמר לעלות - כהנים ולוויים עולים לירושלים,
- וישראל שבאותו משמר אלו מהם שאינם עולים לירושלים - מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית:
(ג) (ואנשי המעמד היו מתענין אם נגזרה תענית ציבור ארבעה ימים בשבוע: לכל היותר מיום שני ועד יום חמישי.
|
וראו לעיל ב, ו, משם נראה שאין מדובר בתענית בגלל המשמר אלא בתענית ציבור - אם נגזרה, כלומר אין מדובר בהחמרה אלא בקולא על אנשי המעמד שאינם מתענים בימי א ו-ו. |
- ולא היו מתענין ערב שבת, מפני כבוד השבת.
- ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה וענג ליגיעה ותענית - וימותו).
- ביום הראשון - "בראשית" ו"יהי רקיע".
- בשני - "יהי רקיע" ו"יקוו המים".
|
ראו מגילה ג, ו. בנעילה היו נכנסים לברכת כהנים, לדעת ר' מאיר בתוספתא ג, א דלעיל, אבל לא היו קוראים במעשה בראשית. וראו דעות שונות לעניין דרך הקריאה במנחה, בתוספתא ג, ד. |
- בשלישי - "יקוו המים" ו"יהי מאורות".
- ברביעי - "יהי מאורות" ו"ישרצו המים".
- בחמישי - "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ".
- בששי - "תוצא הארץ", "ויכלו השמים".
פרשה גדולה כגון יום א ויום ד - קורין אותה בשנים, שני עולים והקטנה - ביחיד, בשחרית ובמוסף.
- ובמנחה - נכנסין וקורין על פיהן, כקורין את שמע.
- ערב שבת במנחה - לא היו נכנסין, מפני כבוד השבת:
חטיבה II: קרבנות העצים של הציבור עריכה
|
בימי החול היו הכהנים נושאים את כפיהם רק שלוש פעמים: בשחרית במנחה ובנעילת שערים. אם היה מוסף (חוץ מיום כפורים - ראו משנה א) היו נושאים כפיהם במוסף, וכן בימי קרבן העצים - ראו להלן; ולכן היו מבטלים את נשיאת הכפים בנעילת שערים או במנחה - לפי הדעות השונות של ר' עקיבא או של ר' יהושע. |
(ד) כל יום שיש בו הלל - אין בו מעמד בשחרית.
- קרבן מוסף - אין בו בנעילה.
- קרבן עצים - אין בו במנחה, דברי רבי עקיבא.
אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שזכר את ימי המקדש שונה: קרבן מוסף - אין בו במנחה.
- קרבן עצים - אין בו בנעילה.
חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי:
(ה) זמן עצי כהנים והעם - תשעה:
- באחד בניסן - בני ארח בן יהודה.
- בעשרים בתמוז - בני דוד בן יהודה.
- בחמשה באב - בני פרעש בן יהודה.
|
עונת ההיסטוריה היא בקיץ, לעומת עונת הטבע שבחורף. ראו הקבלות לפרק א: ר"ח ניסן לעומת ר"ח כסלו, שבעה עשר בתמוז לעומת י"ז בחשוון, ועוד. בחלק מעדי הנוסח השורה הראשונה היא "זמן עצי כהנים והעם בתשעה באב", וכך גם בתוספתא בכורים ב, ח. לפי נוסח זה היו שני מועדי קורבן עצים לציבור הרחב - בתשעה באב ובחמישה עשר בו - ועוד שמונה זמנים למשפחות מיוחסות. קורבן העצים שימש כהזדמנות נוספת לשתף את אנשי המעמד בעבודת המקדש. בחודש אב היו הרבה קרבנות עצים, עקב העונה החמה, ושיאו בט"ו באב. בנוסף לקרבן העצים הציבורי היתה אפשרות לנדב גם קרבן עצים פרטי, ראו תוספתא שקלים ג, ג. לעניין "בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות" ראו תוספתא ג, ז. הרשימה עתיקה מאד, ומופיע בה הביטוי "פחת מואב", מהתקופה הפרסית. גם באחד בניסן לא היה מעמד, ראו תוספתא ג, ג. |
- בשבעה בו - בני יונדב בן רכב.
- בעשרה בו - בני סנאה בן בנימין.
- בחמישה עשר בו - בני זתוא בן יהודה
- ועמהם כהנים ולוויים וכל מי שטעה בשבטו,
- ובני גונבי עלי, ובני קוצעי קציעות.
- בעשרים בו - בני פחת מואב בן יהודה בגמרא יש שתי דעות: או בני דוד בן יהודה, או בני יואב בן צרויה.
- בעשרים באלול - בני עדין בן יהודה.
- באחד בטבת - שבו בני פרעש שניה.
- באחד בטבת - לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים:
חטיבה III: תעניות קבועות כאמצעי לגיבוש לאומי עריכה
|
משמעות למועדי השנה, שניתנת ע"י חז"ל כדי להעצים את המודעות לנראטיב הלאומי. למעשה התאריכים אינם מדוייקים, אבל המודעות חשובה יותר: חורבן בית ראשון היה בז' באב – קרבן עצים של יונדב בן רכב. חורבן בית שני בי' באב – קרבן עצים של סנאה בן בנימין, והתאריך של ט' באב, שהוא מעין ממוצע, נבחר כדי לא לפגוע בתאריכים אלו. העמדת הצלם בהיכל היתה בטו כסלו, ואז גם נשרפה התורה - אמנם לא ידי אפוסטמוס, ראו בספר מקבים. |
(ו) חמישה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז
- וחמישה - בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, במרד החורבן, ראו יוסף בן מתתיהו, מלחמות סו 94. והובקעה העיר,
- ושרף אפוסטמוס נציב סוריה בתחילת המאה השניה. את התורה, והעמיד צלם בהיכל. לפי מקבים א א נד, היה הדבר ב15 בכסלו!
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה,
- ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. יוסדה איליה קפיטולינה במקום ירושלים אחרי מרד בר כוכבא. [1]
משנכנס אב - ממעטין בשמחה:
(ז) שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה - אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי - מותרין, מפני כבוד השבת.
|
בניית האבל הלאומי בדומה לאבל הפרטי, אבל בסדר הפוך, כי כאן האבל אינו ספונטאני אלא מובנה. ר' יהודה החמיר באבלות על החורבן (ראו תענית ל א), וחכמים לא הסכימו להגזים בכך. וראו גם תוספתא ג, יא, לגבי עינויי תשעה באב. |
ערב תשעה באב - לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה.
- רבי יהודה מחייב בכפיית המטה - ולא הודו לו חכמים:
חטיבה IV: חג הלאום של ט"ו באב עריכה
(ח) אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים,
|
ראו תוספתא כאן, ד, יד: "אותן ימים - עתידין להיות ימים טובים לישראל, שנאמר (זכריה ח יט): כה אמר ה' צום הרביעי וגו'". בהמשך לרעיון זה מובאים כאן עוד סיפורים על "ימים טובים" בימי המקדש. ט"ו באב נחגג כיום לאומי המבטל את השבטים, וראו לעיל מ"ה. הכרמים קשורים לחג היין, וההוללות מתאזנת מול תוכן השירה. ההתנגדות לנוי מנוגדת לתחילת השיר "שא עיניך וראה". בסוף השיר עוברים מחתונה לשמחה לאומית, ומתברר הקשר בינה לבין בניית בית המקדש. ואכן עד היום מתקשרות שתיים מברכות הנישואין לגאולה. סיום המסכת מרמז על התקווה לחידוש הברית עם האל, בניגוד למצב שבתענית, שבה המרחק בינו לבין עמו גדול כל כך: בשהש"ר ג, יא נאמר שהעטרה היא המקדש שנתנה האומה לקב"ה, המכונה "שלמה". |
- שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.
- כל הכלים טעונין טבילה.
- ובנות ירושלים יוצאות, וחולות בכרמים.
ומה היו אומרות? "בחור, שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך:
- אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה!
(משלי לא ל) "שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל".
ואומר: "תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".
וכן הוא אומר: (שיר השירים ג יא) "צאינה וראינה בנות ציון, במלך שלמה,
- בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו".
- "ביום חתונתו" - זו מתן תורה.
- "וביום שמחת לבו" - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
אמן:
- ^ ראה ביאור ארוך ל"נחרשה העיר" - ביאור:נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....