משנה תענית ד


תענית פרק ד', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת תעניתפרק רביעי ("בשלשה פרקים")>>

פרקי מסכת תענית: א ב ג ד

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


בשלשה פרקים (בשנה) כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום, בשחרית, במוסף ובמנחה ובנעילת שערים: בתעניות, ובמעמדות, וביום הכיפורים.

אלו הן מעמדות, לפי שנאמר (במדבר כח, ב): "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי", וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות.

על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים, של לוים, ושל ישראלים.

הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית.

ראו נאום דוד רוזנטל בו מראה את טעות המדפיס הראשון של המשנה בדפוס נאפולי במהדורה עם פירוש הרמב"ם המתורגם לעברית. המדפיס התבלבל ולא החליף את צורת האותיות כשבא כאן לרשום את פירוש הרמב"ם, וכך נכנס פירושו (שכאמור מקורו בערבית) למשנה:
ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי. ולא היו מתענין ערב שבת, מפני כבוד השבת. ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה וענג ליגיעה ותענית וימותו.
ולכן אין זו גם משנה נפרדת אלא המשך הדברים למשנה הקודמת.

ביום הראשון, בראשית ויהי רקיע.

בשני, יהי רקיע ויקוו המים.

בשלישי, יקוו המים ויהי מארת.

ברביעי, יהי מארת וישרצו המים.

בחמישי, ישרצו המים ותוצא הארץ.

בששי, תוצא הארץ, ויכלו השמים.

פרשה גדולה, קורין אותה בשנים, והקטנה ביחיד, בשחרית ובמוסף.

ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע.

ערב שבת במנחה לא היו נכנסין, מפני כבוד השבת.

כל יום שיש בו הלל, אין בו מעמד בשחרית.

קרבן מוסף, אין בו בנעילה.

קרבן עצים, אין בו במנחה, דברי רבי עקיבא.

אמר לו בן עזאי, כך היה רבי יהושע שונה, קרבן מוסף, אין בו במנחה.

קרבן עצים, אין בו בנעילה.

חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי.

זמן עצי כהנים והעם, תשעה.

באחד בניסן, בני ארח בן יהודה.

בעשרים בתמוז, בני דוד בן יהודה.

בחמשה באב, בני פרעוש בן יהודה.

בשבעה בו, בני יונדב בן רכב.

בעשרה בו, בני סנאה בן בנימין.

בחמשה עשר בו, בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות.

בעשרים בו, בני פחת מואב בן יהודה.

בעשרים באלול, בני עדין בן יהודה.

באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה.

באחד בטבת לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים.

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

משנכנס אב, ממעטין בשמחה.

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, ישנה.

רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה, ולא הודו לו חכמים.

אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

כל הכלים טעונין טבילה.

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.

ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך.

אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה.

(משלי לא) שקר החן והבל היופי, אשה יראת יי היא תתהלל.

ואומר: תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה.

וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו.

ביום חתונתו, זו מתן תורה.

וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן.

(א)

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה,

כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיוֹם,
בְּשַׁחֲרִית, בְּמוּסָף, וּבְמִנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים:
בְּתַעֲנִיּוֹת,
וּבְמַעֲמָדוֹת,
וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:
(ב)

אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת?

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח):
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי";
וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו?
הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת;
עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים.
הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת,
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם;
וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן,
וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית:
(ג)

וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ,

מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי.
וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת;
וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בְּרֵאשִׁית, וִיהִי רָקִיעַ.
בַּשֵּׁנִי, יְהִי רָקִיעַ, וְיִקּווּ הַמַּיִם.
בַּשְּׁלִישִׁי, יִקָּווּ הַמַּיִם, וִיהִי מְאֹרֹת.
בָּרְבִיעִי, יְהִי מְאֹרֹת, וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם.
בַּחֲמִישִׁי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְתוֹצֵא הָאָרֶץ.
בַּשִּׁשִּׁי, תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם.
פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה, קוֹרִין אוֹתָה בִּשְׁנַיִם,
וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד,
בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף;
וּבְמִנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע.
עֶרֶב שַׁבָּת בְּמִנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין,
מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת:
(ד)

כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל, אֵין בּוֹ מַעֲמָד בְּשַׁחֲרִית;

קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בִּנְעִילָה;
קָרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בְּמִנְחָה,
דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי,
כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה:
קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בְּמִנְחָה;
קָרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בִּנְעִילָה.
חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי:
(ה)

זְמַן עֲצֵי כֹּהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה.

בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה.
בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָּוִד בֶּן יְהוּדָה.
בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב, בְּנֵי פַּרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה.
בְּשִׁבְעָה בּוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב.
בַּעֲשָׂרָה בּוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה;
וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם,
וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ,
וּבְנֵי גּוֹנְבֵי עֱלִי,
בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.
בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַּחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה.
בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה.
בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְּנֵי פַּרְעשׁ שְׁנִיָּה.
בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד,
שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל, וְקָרְבַּן מוּסָף, וְקָרְבַּן עֵצִים:
(ו)

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז,

וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת,
וּבָטַל הַתָּמִיד,
וְהֻבְקְעָה הָעִיר,
וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה,
וְהֶעֱמִיד [נ"א: וְהָעֳמַד] צֶלֶם בַּהֵיכָל.
בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר,
וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
(ז)

שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס;

וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב,
לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין,
לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה.
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה,
וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
(ח)

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין,
שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת?
בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ.
אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה.
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל).
וְאוֹמֵר: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (שם, לא).
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג, יא):
"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ".
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה;
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן:


נוסח הרמב"ם

(א) בשלשה פרקים בשנה -

הכהנים - נושאים את כפיהם,
ארבעה פעמים - ביום,
בשחרית, במוסף,
במנחה, ובנעילת שערים,
בתעניות, ובמעמדות, וביום הכיפורים.


(ב) ואלו הן המעמדות -

לפי שנאמר: "צו את בני ישראל, ואמרת אליהם,
את קרבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי,
תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח ב),
וכי היאך קרבנו של אדם - קרב,
והוא - אינו עומד על גביו?
אלא - שהתקינו נביאים הראשונים,
עשרים וארבעה משמרות.
על כל משמר, ומשמר,
היה מעמד בירושלים -
של כהנים, ושל לוים, ושל ישראל.
הגיע זמן המשמר -
כוהניו ולויו - עולים לירושלים.
וישראל שבאותו המשמר -
מתכנסין לעריהם - וקורים במעשה בראשית.


(ג) ביום הראשון -

"בראשית" (בראשית א א), ו"יהי רקיע" (בראשית א ו).
בשני -
"יהי רקיע", ו"יקוו המים" (בראשית א ט).
בשלישי -
"יקוו המים", ו"יהי מאורות" (בראשית א יד).
ברביעי -
"יהי מאורות", ו"ישרצו המים" (בראשית א כ).
בחמישי -
"ישרצו המים", ו"תוצא הארץ" (בראשית א כד).
בשישי -
"תוצא הארץ", ו"ויכלו השמים והארץ, וכל צבאם" (בראשית ב א).
פרשה גדולה -
קורים אותה בשנים.
וקטנה - ביחיד.
בשחרית, ובמוסף.
במנחה - נכנסין,
וקורין על פיהם - כקורין את שמע.
ערב שבת במנחה -
לא היו נכנסין - מפני כבוד השבת.


(ד) כל יום -

שיש בו הלל - אין בו מעמד בשחרית.
קרבן מוסף - אין בנעילה.
קרבן עצים - אין במנחה.
דברי רבי עקיבה.
אמר לו בן עזאי:
כך היה רבי יהושע - שונה,
קרבן מוסף - אין במנחה.
קרבן עצים - אין בנעילה.
חזר רבי עקיבה,
להיות שונה - כדברי בן עזאי.


(ה) זמן עצי הכהנים, והעם - תשעה,

באחד בניסן - בני ארח בן יהודה.
בעשרים בתמוז - בני דוד בן יהודה.
בחמישה באב - בני פרעוש בן יהודה.
בשבעה בו - בני יונדב בן רכב.
בעשרה בו - בני סנאה בן בנימין.
בחמישה עשר בו - בני זתואל בן יהודה,
ועמהם - הכהנים והלוים,
וכל מי שטעה שבטו,
ובני גונבי עלי,
ובני קוצעי קציעות.
בעשרים בו - בני פחת מואב בן יהודה.
בעשרים באלול - בני עדין בן יהודה.
באחד בטבת -
שבו בני פרעוש - שניה.
באחד בטבת -
לא היה בו מעמד,
שהיה בו הלל, וקרבן מוסף, וקרבן עצים.


(ו) חמישה דברים,

אירעו את אבותינו - בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז -
נשתברו הלוחות,
ובטל התמיד,
והובקעה העיר,
ושרף אפסטמוס את התורה,
והעמיד צלם בהיכל.
בתשעה באב -
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ,
וחרב הבית בראשונה, ובשניה,
ונלכדה בית תר,
ונחרשה העיר.
משנכנס אב - ממעטין בשמחה.


(ז) שבת - שחל תשעה באב להיות בתוכה,

אסורים - מלספר, ומלכבס.
ובחמישי - מותרין, מפני כבוד השבת.
ערב תשעה באב -
לא יאכל אדם - שני תבשילין,
לא יאכל בשר,
ולא ישתה יין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה.
רבי יהודה - מחייב בכפיית המיטה.
ולא הודו לו - חכמים.


(ח) אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים - לישראל,
כחמישה עשר באב,
וכיום הכיפורים.
שבהם בני ירושלים -
יוצאין בכלי לבן - שאולים,
כדי שלא לבייש - את מי שאין לו.
וכל הכלים - טעונין טבילה.
ובנות ירושלים -
יוצאות - וחונות בכרמים.
וכך הן אומרות:
"שא נא בחור עיניך,
וראה - מה אתה בורר לך,
אל תיתן עיניך - בנואי,
אלא תן עיניך - במשפחה".
וכן הוא אומר:
"צאנה וראינה,
בנות ציון - במלך שלמה,
בעטרה - שעיטרה לו אימו,
ביום חתונתו, וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא).
ביום חתונתו - זה מתן תורה,
וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש,
יהי רצון שיבנה בימינו.