פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מנחות פרק שישיעריכה

המלחת הקרבן ואיסור השאור והדבשעריכה

(א)

אלו שהן טעונין מלח: אברי עולה, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים

וקומץ, ולבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ועולת העוף

אבל הדם והיין והעצים והקטורת - אין טעונין מלח.

(ב)

בשלשה מקומות היתה מלח ניתנה: בלשכת מלח, ועל גבי כבש,

ובראשו של מזבח קרן דרומית מערבית.


סגנון סיפורי. ללשכת המלח ראו מדות ה, ג.



המלח שבלשכת המלח היו מולחין בה את עורות הקדשים
שעל גבי כבש היו מולחין בה את האברין.
שבראשו של מזבח קרן דרומית מערבית - היו מולחין פסולי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים
הקומץ, והלבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ועולת העוף.
מלח שעל גבי הכבש ושעל גבי המזבח - לא נהנין ולא מועלין, ושעל גבי האברים - מועלין בכולם.
כיצד מולחין? היה נותנין על גבי המלח, חוזר והופכן.
ואלו הן שמעלין אותן על המזבח כל הלילה: אברי עולה, ואימורי קדשי קדשים
ואימורי קדשים קלים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, ועולת העוף.
אבל הקומץ, והלבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח הבאין בפני עצמן
אין מעלין אותו כל הלילה.
זה הכלל: כל שקרב מתיריו ביום - מעלין אותו כל הלילה
כל שלא קרב מתיריו ביום - אין מעלין אותו כל הלילה.
כיצד הוא עושה? נותן אברי עולה וכו' ע"ג המזבח עם שקיעת החמה, ומתעכלין והולכין כל הלילה.

(ג)
המעלה כזית משתי הלחם, בעבודה או בחוץ - הרי זה חייב

שנאמר (ויקרא ב יב) קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו.
אחד המזבח ואחד הכבש לכך.

(ד)
המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם מבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים מותר.


ראו שם.



העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, משאור ומדבש - עובר בלא תעשה
שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו.

(ה)
המחמץ את המנחה, אחת מן הכשרה ואחת מן הפסולה - עובר בלא תעשה


ראו שם.



שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ.

מעכבים ואינם מעכביםעריכה

(ו)
רקיקי מנחת ישראל מעכבין זה את זה, ומיעוטן אם לא הקריב מספיק רקיקים מעכב את רובן


ראו משנה ג, ה-ז.
רשב"א טוען שאם אין נוכחות של כהנים לוויים וישראלים במקדש – אין להקריב, וראו תענית ד, ב.
לעניין הציפורים ראו נגעים יד, ה.
לעניין התפילין והציצית, הפרים והאילים ראו משנה ד, א-ב, וראו שם דברי ר' שמעון – בתוספתא מופיע ר' יהודה.



חלות תודה ורקיקי נזיר מעכבין זה את זה, ומיעוטן מעכב את רובן
פר אין מעכב את השעיר, והשעיר אין מעכב את הפר.
כל הזאות שלפנים, כגון ארבעים ושמונה של יום הכפורים
ואחת עשרה של פר העדה, ואחת עשרה של פר כהן משיח - מעכבין זה את זה
ומיעוטן מעכב את רובן.
ז' הזאות שבפרה מעכבות זו את זו. ז' הזאות שבמצורע מעכבות זו את זו.
צפרים מעכבות זא"ז. אבני בית המנוגע ועציו ועפרו מעכבין זו את זו.
עץ ארז ואזוב ושני תולעת - מעכבין זו את זו. תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר - מעכבין זא"ז.
שמונה בגדי כה"ג מעכבין זא"ז. ארבעה בגדי כהן הדיוט מעכבין זא"ז.
אבני שוהם ואבני מלואים מעכבין זה את זה. כתב שעל גביהן מעכבין זא"ז
סמני קטורת וסמני שמן המשחה מעכבין זא"ז, ומיעוטן מעכב את רובן
שבעה קני מנורה מעכבין זא"ז, ושבעה נרותיה מעכבין זא"ז
גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זא"ז. קרן וכבש ויסוד ורובע מעכבין זא"ז.
ר' יוסי בר ר' יהודה אומר: אף הסובב.
מדת המזבח אם הוא קטן מדי בין ארכו ובין רחבו אינה מעכבת, אבל ריבויו אם הוא גדול מדי מעכב.
השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זא"ז
ר"ש ב"א אומר: כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן
ברכות כהנים מעכבות זו את זו. ברכות כהן גדול מעכבות זו את זו
ברכות תעניות מעכבות זו את זו. ברכות של ראש השנה מעכבות זו את זו.
ברכות מעכבות זו את זו. תקיעות מעכבות זו את זו. ברכות ותקיעות מעכבות זו את זו
הלל ושבח ותפלה מעכבות זו את זו.
תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו. אם אין לו אלא אחת - הרי זה יניח
התכלת והלבן אין מעכבין זא"ז. מצוה שיקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא.
נסכי בהמה והסלת מעכבין זא"ז.
פרים אילים וכבשים מעכבין זא"ז. ר' יהודה אומר: פרים אין מעכבין זא"ז, מפני שמתמעטין בחג
אבל אילים וכבשים מעכבין זא"ז.
אין מביאין פרים אילים וכבשים ואח"כ נסכים, אלא פרים בנסכיהן, אילים בנסכיהן, כבשים בנסכיהן
ר' יהודה אומר: יחיד שהיה חייב פרים אילים וכבשים, ואין לו נסכים
יביא פרים בנסכיהן, ואל יביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים.
יחיד שהביא נסכים, ולא היה צריך להם - יתנם לצבור
צבור שהביא נסכיו, ולא היה צריך להם - יתנם ליחיד.

(ז)
הביא נסכיו לעולה, ונטמא זבח או שנפסל - יתנם לשלמים.

הביא נסכיו לשלמים, ונטמא זבח או שנפסל - יתנם לעולה.
ונסכיו שלא קרבו היום - יקרבו למחר. בד"א? שלא קדשו בכלי
אבל בזמן שקדשו בכלי - יקרבו היום ואל יקרבו למחר, מפני שנפסלים בלינה.
העומר אין מעכב את הכבש, והכבש אין מעכב את העומר
הלחם מעכב את הכבשים. כיצד יעשו? יניפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה, דברי ר"ע.
אמר ר"ש בן ננס: לא כי, אלא כבשים מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבתם
אמר לו ר"ע: עדיין דבר שקול. מי מכריע?
אמר בן ננס: אני אכריע! וכן מצינו, כשהיו ישראל במדבר מ' שנה,
קרבו כבשים בלא לחם. אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם!
אר"ש: הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו.
נמצא אתה אומר: כיון שעברו ישראל את הירדן - נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש.
הגיע ט"ז בניסן - נתחייבו בעומר ובקרב עמו.
שהו חמשים יום - נתחייבו שתי הלחם ובקרב עמהן.
לי"ד שנה - נתחייבו בנטע רבעי.
ר' יוסי ב"ר יהודה ור"א בר"ש אומר: לא נתחייבו בנטע רבעי, אלא לאחר י"ד שנה
כשכבשו ושחילקו - נתחייבו במעשרות.
התחילו מונים שנה ראשונה ושניה ושלישית, ואח"כ נתחייבו בנטע רבעי.
לכ"א שנה עשו שמיטה. לששים וד' שנה עשו יובל
מפני מה אני אומר: יקרבו כבשים בלא לחם? מפני שהכבשים מתירין את עצמן ולא הלחם
לחם בלא כבשים אין לו מי יתירנו.