משנה פסחים ו

פסחים פרק ו', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< • משנה • סדר מועד • מסכת פסחים • פרק שישי ("ואלו דברים") • >>

פרקי מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו •

נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

(א)

אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת.

הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו, אין דוחין את השבת.

רבי אליעזר אומר, דוחין.

(ב)

אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא, מה אם שחיטה, שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת; אלו, שהן משום שבות, לא ידחו את השבת?

אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה, ואסרו בו משום שבות.

אמר לו רבי אליעזר: מה זה, יהושע? מה ראיה רשות למצוה?

השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא מצוה, והיא משום שבות, ואינה דוחה את השבת;

אף אתה אל תתמה על אלו, שאף על פי שהן מצוה והן משום שבות, לא ידחו את השבת.

אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן! ומה אם שחיטה, שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת;

הזאה, שהיא משום שבות, אינו דין שדוחה את השבת?

אמר לו רבי עקיבא: או חילוף! מה אם הזאה, שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת;

שחיטה, שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת?

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה, (בין הערבים), "במועדו" (במדבר ט) בין בחול בין בשבת.

אמר לו: רבי! הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה.

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, אינה דוחה את השבת;

שחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת.

(ג)

אימתי מביא חגיגה עמו? בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט.

ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה, אין מביאין עמו חגיגה.

(ד)

חגיגה היתה באה מן הצאן, מן הבקר, מן הכבשים ומן העזים, מן הזכרים ומן הנקבות.

ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.

(ה)

הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת, חייב עליו חטאת.

ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח, אם אינן ראויין, חייב.

ואם ראויין הן, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.

אמר רבי אליעזר: מה אם הפסח, שהוא מותר לשמו, כששנה את שמו, חייב;

זבחים שהן אסורין לשמן, כששינה את שמן, אינו דין שיהא חייב?

אמר לו רבי יהושע: לא! אם אמרת בפסח ששינהו לדבר אסור, תאמר בזבחים ששינן לדבר המותר?

אמר לו רבי אליעזר: אימורי ציבור יוכיחו, שהן מותרין לשמן, והשוחט לשמן, חייב.

אמר לו רבי יהושע: לא! אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה, תאמר בפסח שאין לו קצבה?

רבי מאיר אומר: אף השוחט לשם אימורי ציבור, פטור.

(ו)

שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו, לערלין ולטמאין, חייב.

לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולין ולערלין, לטהורים ולטמאים, פטור.

שחטו ונמצא בעל מום, חייב.

שחטו ונמצא טריפה בסתר, פטור.

שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם, או שמתו או שנטמאו, פטור, מפני ששחט ברשות.

משנה מנוקדת

משנה א

אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

משנה ב

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִין הוּא! מָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ? מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה? הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן! וּמָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; הַזָּאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִלּוּף! מָה אִם הַזָּאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), "בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט ג) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי! הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

משנה ג

אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

משנה ד

חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

משנה ה

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם הַפֶּסַח, שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב; זְבָחִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב? אָמַר לוֹ רַבִּי יֶהוֹשֻׁעַ, לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח, שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים, שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח, שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

משנה ו

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

נוסח הרמב"ם

(א) ואלו דברים בפסח - דוחין את השבת,

שחיטתו, וזריקת דמו,

ומיחוי קרביו, והקטר חלביו.

אבל - צלייתו, והדחת קרביו,

אינן דוחין את השבת.

הרכבתו,

והבאתו מחוץ לתחום,

וחתיכת יבלתו,

אינן דוחין.

רבי אליעזר אומר:

דוחין.

(ב) אמר רבי אליעזר:

מה אם שחיטה - שהיא משום מלאכה,

דוחה את השבת.

אלו שהן משום שבות - לא ידחו את השבת?

אמר לו רבי יהושע:

יום טוב - יוכיח,

שהתיר בו - משום מלאכה,

ואסר בו - משום שבות.

אמר לו רבי אליעזר:

מה זה יהושע?

מה ראיה רשות - למצוה?

השיב רבי עקיבה:

הזאה - תוכיח,

שהיא מצוה, והיא משום שבות,

ואינה דוחה את השבת.

אף אתה - אל תתמה על אלו,

שאף על פי - שהן מצוה,

והן - משום שבות,

לא ידחו - את השבת.

אמר לו רבי אליעזר:

ועליה אני דן.

ומה אם שחיטה,

שהיא משום מלאכה - דוחה את השבת.

הזאה,

שהיא משום שבות - אינו דין, שתדחה את השבת?

אמר לו רבי עקיבה:

או חילוף הדברים.

מה אם הזאה,

שהיא משום שבות - אינה דוחה את השבת.

שחיטה,

שהיא משום מלאכה - אינו דין, שלא תדחה את השבת?

אמר לו רבי אליעזר:

עקיבה,

עקרת מה שכתוב בתורה: "בין הערבים במועדו" (במדבר ט ג),

בין בחול, בין בשבת.

אמר לו:

הבא לי מועד - לאלו,

כמועד - לשחיטה.

כלל אמר רבי עקיבה:

כל מלאכה - שאפשר לה, ליעשות מערב שבת,

אינה דוחה את השבת.

שחיטה - שאי אפשר לה, ליעשות מערב שבת,

דוחה את השבת.

(ג) אימתי, מביאין עימו חגיגה?

בזמן שהוא בא -

בחול, בטהרה, ובמועט.

ובזמן שהוא בא -

בשבת, במרובה, ובטומאה -

אין מביאין עימו חגיגה.

(ד) חגיגה היתה באה -

מן הבקר, ומן הצאן,

ומן הכשבים, ומן העיזים,

מן הזכרים, ומן הנקבות.

ונאכלת - לשני ימים.

(ה) הפסח -

ששחטו שלא לשמו - בשבת,

חייב עליו חטאת.

ושאר כל הזבחים - ששחטן לשם הפסח,

אם אינן ראויים - חייב.

ואם ראויים הם -

רבי אליעזר - מחייב חטאת.

ורבי יהושע - פוטר.

אמר רבי אליעזר:

מה אם הפסח - שהוא מותר לשמו,

כששינה את שמו - חייב.

זבחים - שהן אסורין לשמן,

כששינה את שמן - אינו דין שיהא חייב?

אמר לו רבי יהושע:

לא.

אם אמרת בפסח,

ששינהו לדבר - אסור.

תאמר בזבחים,

ששינן לדבר - מותר?

אמר לו רבי אליעזר:

אימורי הציבור יוכיחו,

שהן מותרין לשמן,

והשוחט לשמן - חייב.

אמר לו רבי יהושע:

לא.

אם אמרת באימורי ציבור - שיש להן קצבה.

תאמר בפסח - שאין לו קצבה?

רבי מאיר אומר:

אף השוחט, לשם אימורי ציבור - פטור.

(ו) שחטו -

שלא לאוכליו,

ושלא למנוייו,

לערלים, ולטמאים,

חייב.

לאוכליו ושלא לאוכליו,

למנוייו ושלא למנוייו,

למולים ולערלים,

לטהורים ולטמאים,

פטור.

שחטו, ונמצא בעל מום - חייב.

שחטו, ונמצא טריפה בסתר - פטור.

שחטו, ונודע שמשכו הבעלים את ידם,

או שמתו, או שנטמאו,

פטור - מפני ששחט ברשות.

פירושים

משנה פסחים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב