ביאור:משנה זבים פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת זבים: א ב ג ד ה

מסכת זבים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

מבוא למסכת זבים

המסכת עוסקת בטומאת הזב הזכר. טומאת הזב מפורשת בתורה, (ויקרא טו א-טו). היא נחשבת אחת הטומאות החמורות ביותר. בתוספתא (ב, א) וברמב"ם (מחוסרי כפרה ב, א) מופיעות הבחנות שונות בין הזיבה לזרע רגיל; אבל במשנה נראה שההבחנות הללו אינן מוכרות. מסכת זבים מתארת את הזב כדגם לטמא טוטאלי וקיצוני, ומציגה את טומאתו כטומאה חמורה - אבל בה בשעה היא מנטרלת את הטומאה הזו מחיי היומיום (ראו לקמן ב, ב,) בכך שהיא מאפשרת את הטענה שהזב הוציא שכבת זרע מחמת מחשבה שתקפה אותו או מחלה כלשהי, וכו'.

בימינו מוכרת מחלת הזיבה, הגורמת לתסמינים דומים, והמטופלת באנטיביוטיקה. לפיכך הסובל מזיבה בימינו יחשב, ככל הנראה, חולה - ולא יחולו עליו דיני הזב המנויים במשנה.

טומאת הזיבה מוכרת גם לגבי האשה, אם זב דמה מחוץ לעונת הנידה, אבל הזבה אינה נדונה במסכתנו חוץ מכמה הערות בתוספתא ג, א. טומאת הזבה נדונה בעיקר במסכת נדה. חכמים, שהקלו בטומאת הזב, החמירו בתקופת התלמוד בטומאת הזבה וגזרו אותה על כל דימום של אשה - ההחמרה המוכרת בכינוי "חומרת ר' זירא".

גם דרכי הטהרה של הזב, הכרוכות בהבאת קרבן ובטבילה במים חיים (ראו כלים א, ה) אינן מפורטות במסכת, אולי כי למעשה בוטלה תורת הזבים.

המסכת נראית כסיום של סדר טהרות, ובסופה יש כמה הפניות לתחילת הסדר. בתחילת המסכת עוסקים במניית הזיבות המטמאות את הזב: כיוון שהטומאה חלה רק לאחר שלוש זיבות - מובאת במשנה מחלוקת לגבי מעמדו של מי שראה זיבה אחת או שתים, וטרם ראה את השלישית. פרק ב מאורגן לפי המספרים 5/7, ובמהלכו נמנות גם הבדיקות של הזב המאפשרות, כאמור, לנטרל לחלוטין את הטומאה הזאת. פרק ג עוסק בטומאת ההיסט ופרק ד משלים את טומאות המדרס, המשכב והמושב, הנשיאה וההקשה. בפרק זה מפיע גם השוואה של חומרת הטומאה של הזב עם חומרת הטומאה של המת.

פרק ה הוא סיכום של כללי הטומאות, שנשנו במהלך הסדר, והוא היה כנראה סיום הסדר בעבר.

וראו תיאור מחלת הזיבה בויקיפדיה: W: זיבה

מבוא למסכת זבים ומבנה המסכת

ראיית הזיבה

חטיבה I: ראיית זיבה בהפסקות

(א) הָרוֹאֶה רְאִיָּה אַחַת שֶׁלָּזוֹב,

מאחר והגדרת ה"זב" היא ראיית זוב בשלושה ימים רצופים או בפחות מזמן זה (לקמן משנה ג), המשנה דנה במי שראה פעם אחת: ב"ש דנים אותו כמו דין אשה שראתה נדה פעם אחת מחוץ לזמנה, ובית הלל רואים אותו כבעל קרי, למרות שראה זיבה ולא קרי.

אם ראה פעמיים עדיין פטור מהקרבן, וראו גם כלים א, ה.

אם ראה פעם שניה, אבל לא ביום העוקב אלא יום לאחריו - בית הלל מבטלים לגמרי את הראיה הראשונה, ובכך הם מקבלים את העקרון של "יום כנגד יום". בית שמאי מחשיבים אותה ודנים אותו כזב גמור, שהרי ראה בסך הכל שלוש פעמים. וראו המשך הדיון ביניהם בתוספתא א, א-ב.

לדעת ר' אלעזר המחלוקת היא על זב שהפסיק לזוב ביום השלישי, ואז חזר לזובו.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כְּבַעַל קֶרִי.

רָאָה אַחַת, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: זָב גָּמוּר.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים,

וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה:

מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי בָּזֶה, שֶׁאֵינוּ זָב גָּמוּר.

וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ?

עַל הָרוֹאֶה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה אַחַת.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: זָב גָּמוּר.

בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים,

וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

(ב) הָרוֹאֶה קֶרִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לִסְפִירַת זוֹבוֹ,

קרי אינו זיבה, למרות הדמיון ביניהם; וראו הבחנה בין זיבה לשכבת זרע בתוספתא ב, ב. בית שמאי רואים את הקרי כמבטל שני ימי הזיבה הקודמים, ובית הלל מבטלים רק את הזיבה של אותו היום. וראו את הדרשה בעניין בספרי דברים רנו.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: סָתַר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹאֶה בַשֵּׁנִי - סָתַר שֶׁלְּפָנָיו.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֶחָד הָרוֹאֶה בַשֵּׁנִי וְאֶחָד הָרוֹאֶה בַשְּׁלִישִׁי,

שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: סָתַר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו,

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

וּמוֹדֶה בָּרוֹאֶה בָרְבִיעִי, שֶׁלֹּא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ - בְּרוֹאֶה קֶרִי,

אֲבָל אִם רָאָה זוֹב, אֲפִלּוּ יוֹם שְׁבִיעִי - סָתַר שֶׁלְּפָנָיו.

(ג) רָאָה אַחַת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר, שְׁתַּיִם הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר,

כאן מובאת זיבה סטנדרטית.

שָׁלוֹשׁ לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת,

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.

חטיבה II: ראיית שתים או שלוש זיבות ברצף

(ד) רָאָה אַחַת וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג,

בניגוד למשנה א - שם הפסיק ליום שלם - כאן ההפסקה היתה לזמן קצר, המספיק לטבילה במקווה ולניגוב הגוף.

וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם;

אוֹ שֶׁרָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם,

וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת,

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.

(ה) רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְּשָׁלוֹשׁ,

שֶׁהִיא כְמִגֵּד יָוָן לְשִׁילֹחַ, שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת וְכִשְׁנֵי סִפּוּגִים,

ההגדרות "כמגד יון לשילוח" ו"כדי שתי טבילות..." מתיחסות שתיהן לאורך זמן הראיה ולא לכמותה; וראו הגדרות נוספות והדגמות בתוספתא א, ד.

ראיית אחת מרובה כשתים - השוו דעת בית הלל במשנה א: ת"ק כאן כת"ק שם. אין הסבר לדעת ר' אלעזר שם.

ר' יוסי מקל עוד יותר, ולדעתו גם לאחר שתי ראיות רצופות אין הזב אלא כבעל קרי.

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.

רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם - מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: לֹא אָמָרוּ "אַחַת מְרֻבָּה" - אֶלָּא אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי שָׁלוֹשׁ.

חטיבה III: ראיית זיבה בין השמשות

(ו) רָאָה אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאַחַת לְמָחָר

גם ר' יוסי מודה, שבין השמשות נחשב כספק ראיה כפולה, בלי קשר לכמות הזיבה.

אם ראה פעמיים - טמא, ואם ראה שלוש פעמים - חייב גם קרבן (ראו משנה א, וראו גם מגילה א, ז.)

אִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר - וַדַּאי לַטֻּמְאָה וְלַקָּרְבָּן; שהרי ראה ביום, ובין השמשות נחשב לעוד יומיים.

וְאִם סָפֵק שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר - וַדַּאי לַטֻּמְאָה, כי ראה ביום ופעם שניה בין השמשות וְסָפֵק לַקָּרְבָּן. כי יתכן שבין השמשות אינו נחשב יומיים.

רָאָה שְׁנֵי יָמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת - סָפֵק לַטֻּמְאָה וְלַקָּרְבָּן; כי יתכן שראה בהפרש של יום שלם

אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת - סָפֵק לַטֻּמְאָה. אולי נחשב שתי ראיות, אבל ודאי לא שלוש.