ספר היובלים/מא

ספר היובלים • א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ

א

וביובל [החמשה וארבעים] בשבוע השני בשנה השנית, לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר:

ב

והוא שנא אותה ולא שכב אצלה כי היתה אמו מבנות כנען ויחפוץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו, אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן:

ג

ויהי בכורו זה רע, וימיתהו ה':

ד

ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרעך לאחיך:

ה

וידע אונן כי לא לו רק לאחיו יהיה הזרע, ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה:

ו

וירע הדבר בעיני ה' וימת אותו:

ז

ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, ואתן אותך לו לאישה:

ח

ויגדל, אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה:

ט

ותמת בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא, ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה:

י

ותסר [תמר] בגדי האלמנות מעליה ותכס בצעיף ותעד עדיה, ותשב על יד השער על דרך תמנתה:

יא

ויעבור יהודה וימצא אותה ויחשבה לזונה, ויאמר אליה אבוא אליך:

יב

ותאמר בוא ויבוא, ותאמר הבה לי אתנני ויאמר אין מאומה בידי בלתי אם טבעתי על האצבע ונזם אוזני ומטי אשר בידי:

יג

ותאמר אליו תנה אותם לי עד שולחך לי אתנני, ויאמר אליה אנוכי אשלח לך גדי עיזים ויתן אותם לה:

יד

ותהר לו, וילך יהודה אל צאנו והיא שבה אל בית אביה:

טו

וישלח יהודה ביד רועה מעדולם גדי עיזים, ולא מצאה:

טז

וישאל את אנשי המקום לאמור איה הקדשה אשר היתה בזה? ו[יאמרו] אין קדשה אתנו:

יז

וישב ויגד לו כי לא מצאה, ויאמר אליו שאלתי את אנשי המקום ואמרו אלי אין קדשה בזה:

יח

ויאמר קומה ונלכה, פן נהיה לבוז:

יט

ויהי כמשלוש חודשים ידעה כי הרה היא, ויגידו ליהודה לאמור הנה תמר כלתך הרה לזנונים:

כ

וילך יהודה אל בית אביה ויאמר אל אביה ואמה ואל אחיה הוציאוה ותישרף, כי טומאה עשתה בישראל:

כא

ויהי כהוציאם אותה לשריפה ותשלח אל חמיה את הטבעת ואת הנזם ואת המטה לאמור, הכר נא למי אלה כי לו אנוכי הרה:

כב

ויכר יהודה ויאמר צדקה תמר ממני ולא שרפו אותה, ועל כן לא נתנה לשלה ולא קרב עוד אליה:

כג

ואחר כן ילדה שני בנים את פרץ ואת זרח, בשנה השביעית לשבוע השני ההוא ואז כלו שבע שני השָׂבע אשר אמר יוסף לפרעה:

כד

וידע יהודה כי רע המעשה אשר עשה כי שכב את כלתו, וירע בעיניו וידע כי חטא ואשם כי גילה את כנף בנו:

כה

ויואל להתאבל ולהתחנן אל ה' על אשמו, ונאמר לו בחלום כי נסלח לו עקב אשר העתיר להתחנן והתאבל ולא יסף לחטוא:

כו

ונסלח לו על אשר שב מחטאו ומכסלו, כי גדול העוון לפני אלוהינו:

כז

איש איש העושה זאת וכל איש אשר ישכב עם חותנתו, באש ישרף והיה לאכול:

כח

כי טומאה ותבל בם, באש ישרפו:

כט

וגם אתה צו את בני ישראל ולא יהיה טומאה בתוכם, כי כל השוכב את כלתו ואת חותנתו נבלה עשה:

ל

באש ישרפו את האיש השוכב עימה וגם את האישה, למען ישיב אפו ומשפטו מישראל:

לא

וליהודה אמרנו אם אמנם שני בניו גרעו עונה, הוקם זרעו לדור אחר ולא יכרת:

לב

כי בתם לבבו הלך ויחפוץ בעונש, על פי משפט אברהם אשר ציווה את בניו חפץ יהודה לשרוף אותה באש: