נפש דוד (רד"ל)/ספר בראשית/חלק ב

פרשת ויצאעריכה

דף קמו עמוד בעריכה

כד הוי בבאר שבע:    ר"ח לטעמיה דדרש לקמן קמ"ז א' ב' (ח"א קמז, א) באר שבע דא יובלא.

כד אזל לחרן:    ס"ל חרן דא מלכות, ולשון חרן כמו אחרונה כמ"ש ועד אחרן. ובלשון ירושלמי רגילים להפיל האלף בלישנא קלילא ולמינקט "חרינא".

דכתיב כו' כי בא השמש:    מפרש 'בא' לשון ביאה ממש כמ"ש בבראשית רבה אתא שמשא, ולא לשון שקיעה.

דף קמז עמוד אעריכה

דכתיב וישכב במקום ההוא:    כמש"ל קנ"ו ב' (ח"א קנו, ב) בסתרי תורה שכיבה בכל אתר כו' עי"ש.

מטלנוי בתרין סטרין אינון כו' ואזל לסטרא דדרום ולבתר לסטרא דצפון כו':    ל"ד מהלך השמש קאמר, שידוע שהולך מזרח דרום מערב ובצפון אינו מהלך לעולם, אלא סובב וכמ"ש פרק ב' דבבא בתרא (דף כה:) ובש"מ. אלא ר"ל כמש"ל קל"ו א' (ח"א קלו, א) דנהיר לסטרא דא ולסטרא דא. ומשום שכל היישוב בין צפון לדרום כמ"ש בפרק מי שהיה טמא, לכן עיקר נהירותיה לצפון ודרום. ומכל מקום עיקר תוקפיה דנהורא בדרום כמש"ל שם ולקמן קמ"ח א' (ח"א קמח, א) ששם הולך ממש לכן שם החום.

לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה:    דרש כמו אחרינא. או כמש"ל ע"ח ב' (ח"א עח, ב) בסתרי תורה ההוא רוגזא ותוקפא כו' (וכ"ה בגליון המוסגר כאן) שני ערלה כו' וכדאמר ר"ש לקמן ע"ב וילך חרנה דא שנת ערלה כו'.

וכניש לון לגביה:    מפרש "שואף" כמו 'שואב' בחלוף פ"א בבי"ת, וכמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה שיש הרבה כיוצא בזה כמו 'הפקר - הבקר'.

עלמא דדכורא:    פירש במק"מ על אימא. ועיין לקמן קס"ג א', רמ"ו סע"א, רמ"ח סע"ב - דאימא מיקרי דכורא.

(השמטות). חרנה ארעא דרשו אחרא:    ר"ל חרנה כמו 'אחרינא', ובלשון ירושלמי וב"ר ובראשית רבה מורגל לומר וחרינה במקום ואחרינא. ואע"פ דבלשון התוספתא כ' לשון חרון אף כדברי המקדש מלך -- מכל מקום לשון הזוהר כאן משמע כמ"ש.

(השמטות). ונטל כל נהורין וכניש לי' לגבי':    נראה דמפרש "שואף" כמו שאפה רוח, והיינו ששואף לתוכו נהורין דלעילא דאבא ואמא כדמפרש ואזיל ובכדי לאנהרא למקומו. וזה לשון "כניש לון לגביה" דקאמר.

(השמטות). כמה דתנינן כה"ג נוטל בראש:    בכ"מ כהן גדול הוא באבא ומביאו לראיה שבתפלין של ראש יש מוחין דאבא.

דף קמז עמוד בעריכה

ובג"כ באר שבע דא יובלא באר שבע דא איהו שמטה:    לכאורה היה נראה דבאר שבע האמור באברהם שנק' ע"ש השבועה הוא ביובלא מקום הנדרים. ובאר שבע דיצחק הנקרא על שם הבאר הוא בשמטה. (ויתכן יותר לפ"ד הפרקי אליעזר פרק ל"ה דז' בארות חפר יצחק, והיינו כמאן דאמר בבראשית רבה ד' בארות חפר בבאר שבע, לבד ג' שחפר בנחל גרר, והכל ז') אלא שהענינים מורים שגם דאברהם הוא באר הזאת דשמטה.

דהוי עריק מאחוי כד"א:    אפשר ר"ל כמ"ש שלהי כתובות בדוד שאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, שכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה. ומשום דהוי ערק עשה כן. ולולי זה לא יצא חרנה (ועיין פר"א ריש פרק ל"ט שאף למצרים לא רצה יעקב לירד אל יוסף עד שאמר לו הקב"ה).

אבני יקר כו':    עיין לקמן רל"א ב' בזה (ח"א רלא, ב), ופקודי (ח"ב רכט, א).

תריסר אלף ורבוון אבנין פסילן:    ר"ל אבני גזית. והן ביצירה ועשיה. ועיין ביתדות המוזכרים בהיכלות דפקודי.

(השמטות). כמה דאיתמר:    אולי ר"ל הא דדרשינן בדוד כי גרשוני היום מהסתפח וגו' שכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה.

(השמטות). תריסר אלף רבוון אבנין פסילן:    אולי הן נגד ק"כ צרופי אלהים. ונ"ל דאבני גזית אלו הן דיצירה ועשיה, שבהן אלף ורבוון. הן גזית דלא תבנה אתהן במזבח.

דף קמח עמוד אעריכה

והוי אמר חד לחברי' דא תוקפא דשמשא כו':    כל דרשותיהם בענין זה היו לענין הזיווג שנזדווג זה הבן הגדול והוי אזל להלולי' כדמפ"ו ואמר דרוח הוא קיומי' דעלמא ועיקר כינוי רוח הוא לענין הזיוג וכמ"ש ולא אחד עשה ושאר רוח לו וגו'. ועיין לעיל קל"ו א' (ח"א קלו, א) והשתא רוח כו' וכל דא כו' והאב פתח ודרש קרא דקומה ה' כו' כמזמין קוב"ה ושכינתיה ובדיחי מלכא להלולי'. ואח"כ ברא זעירא דרש ללמד ד"א לאחיו הגדול כיצד יתנהג בד"א עם אשתו.

ונטיל ביתי' ויתיב בי':    כמ"ש וישב על המטה.

בחבורא חדא עם אבהן:    שעל ידי ייחוד ק"ש הוא מתייחד בו' קצוות דיליה. וז"ש ליוסף (בעודו יושב על המטה, וכן היה עד סוף ברכת כל הבנים שאז נאמר ויאסוף רגליו אל המטה, ועד אותה שעה התחזק) אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגו'.

(השמטות). בסתרי תורה. ולנחתא בההיא סטרא:    כצ"ל.

(השמטות). אלא הי' לעילא הי' לתתא דכתיב סלם כו':    הוא מפרשם סלם על המלכות (ואף לקמן ע"ב דקאמר והוא יסודא דעלמא -- אין ר"ל על יסוד כמ"ש מקדש מלך שם, וליתא, דהא קאמר "ראשו דההוא סלם ומאן כו' ראש המטה בגין דאיהו ראש להאי מטה" -- מבואר דסלם היינו מטה, וראש מפרש ליה על יסוד שנקרא ראש לההיא מטה וסולם. וזהו החילוק גם כן בין הני ב' דרשות דדרש שם על עולים ויורדים בו, לל"ק מאיך ההוא סולם על המלכות ולל"ב על ההוא ראש היסוד עי"ש). והיינו "דבר השם" דכתיב כאן ביחזקאל. דבר ה' זו מלכות. שהיא דבור של ה' (וז"ש פ' חבית דבר ה' זו הלכה וזו הקץ). ומייתי ראיה מדכתיב בסולם מצב ארצה וראשו השמימה, והאי נטיל לעילא נטיל לתתא. נ"ל פירושו לא לשון קבלת שפע אלא לשון מסע, ור"ל כדמפרש והולך דאתתקף בעילא ותתא בארץ כשדים בנהר כבר בארץ כשדים דגלותא שריא ביה, ר"ל כמ"ש "ואני בתוך הגולה", שגלתה שכינה עמהם, וכדאיתא ריש שמות (ח"ב ב, ב) ועכ"ד על נהר כבר - ר"ל מכל מקום היתה דבוקה גם כן ביסוד נהר דנגיד ונפיק (ומ"ש ופי' מאי נהר כבר כו' הוא דרשא אחרת. ועיין לקמן פרשת ויחי רכ"ב ב'). אבל לשון בתרין עלמין אתתקף דחוק לפרש לפי זה. וצ"ע. ועיין לקמן ק"נ א' (ח"א קנ, א) בדרש נצב עליו.

דף קמח עמוד בעריכה

ולוייך ירננו מבעיא ליה:    בפרשת פנחס רמ"ב א' (ח"ג רמב, א) מפורש דגם כהניך ילבשו צדק קשיא ליה, דלוייך מיבעיא ליה, דצדק מסטרא דלואי איהו, עי"ש. וכ"מ להלן כאן שאמר עבד כהני וחסידי כו'.

מכאן אוליפנא דמאן כו':    לימד דרך ארץ לבניו שינהגו שם בבית הכלה לקיים כל מה שאומר בעל הבית כו'.

וקב"ה אוקים מלה כרעותיה כו':    ז"ש "כהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו" (תהלים קלב, טז).

אפילו במאנין דילי לא אשתמש כו':    כמש"ו ברא זעירא דאפי' אית לי' ערסא דדהבא כו' וכן הוא להדיא בפרשת פנחס שם. ור"ל ז"ש "פה אשב כי אויתיה וגו' זאת מנוחתי וגו'".

מרקמאן‏[1] באפלקסייא:    כצ"ל. ועיין בערוך.

דף קמט עמוד אעריכה

אמינא לי' אן הוא ברך אחרא:    מפני שהיו רגילין שלא ישאר החתן שם וכמ"ש קל מסובין חתן הדר בבית חמיו ולכן נקרא בכ"מ הכנסת כלה שהיו מכניסין הכלה לבית החתן.

והוא השיב לו ואשתאר בדביתהו:    ר"ל לשמוח באשתו ימים ולא לדור שם בבית חמיו. או ר"ל שדר עם אשתו שמה ולא בבית חמיו (דעיקר חששא בחמותו הוא).

דלמא אנת אזל בארחך בבהילו:    ואע"פ שבקש ר"י בעצמו מהם למיזל בתריי' - חשב דהיינו להתלוות בדרך ולא להתעכב עמהם שמה ז' ימי המשתה. ולכן לא רצה לזמנו שאולי אם היה מזמנו לדבר מצוה בעל כרחו היה נמנה עמו ומבטל מאורחי' ואית ליה טרחא.

יהבי נבזבון ומתנן לון:    לבד פשוטו נראה שרמז גם כן שהיו דורשין ברזין דאורייתא והן הן נבזבזין לחתן וכלה עלאין, וכדאיתא בהקדמת הזוהר י ע"א (ח"א י, א) בליליא דעאלה כלה לחופה, עי"ש. (ודע מש"ש בסוף העמוד "באינון שירין ושבחין כו'" הוא טעות סופר וצ"ל "ושבכין", והן אצעדה וצמיד - תרגומו שירין ושבכין).

כשתא דרגין נחתא:    פשוטו נראה דחשיב מן נצח והוד שמהן מתחיל הנבואה בתרין, והיינו נהי"ם ומיכאל וגבריאל שממנו החלום כדלקמן הא שיתא דרגין וכ"מ בס"ת כאן. ועיין לקמן קפ"ג א' רל"ח א'. ותלמידי האר"י ז"ל פירשו שהן שית פרקין דנה"י. ועיין בהיכלות פקודי רנ"ח א' (ח"ב רנח, א) באינון חמוקין קיימי כו' מחמוקי ירכין ולתתא קאים חלום כו'.

כפום ב"נ הכי חמי דרגי' דנבואה כו':    כצ"ל. (ועיין בהיכלות שם רמ"ח א' ובפירוש רבינו הגר"א ז"ל שם). וכפל הלשון לומר אף באותו אדם עצמו, אינו שוה בכל פעם חלומותיו לפעמים בדרגי' אחרא ולפעמים בדרגי' אחרא. ועיין לקמן קצ"ד א' (ח"א קצד, א) והן תנינן דהא כמה כו'. ועיין לקמן רל"ח א' (ח"א רלח, א) ולקמן ק"נ (ח"א קנ, א) בשלמה והא השתא בסוף יומוי חשיך יתיר כו'.

נטיל לעילא ונטיל לתתא:    נ"ל פירוש "נטיל" הוא לשון מסע. והיינו כדמפ"ו לקמן ב' מאיך האי סלם כו'. והוא סוד התלבשות מלכות דאצילות בבריאה להיות ראש לשועלים ובסוד "ומלכותו בכל משלה". וזהו הענין לכאן דקא' בארץ כשדים באתר דגלותא תמן וז"ש עליו היה היה מה דהוי לעילא הוי כעת לתתא. וז"ש בתרי עלמין אתתקף באצילות וגם בעלמין תתאין. וזהו שחזר לבאר בעילא ותתא. וזהו ענין שייכ' המאמר דיחזקאל לכאן לבאר דבהאי סלם סלקין ונחתין.

ועכ"ד על נהר כבר:    עם כל זה לא נגלית לו השכינה בחוץ לארץ כי אם על הנהר כמ"ש במכילתא ריש פרשת בא ולקמן פרשת ויחי רכ"ב ב' (ח"א רכב, ב), עי"ש.

דף קמט עמוד בעריכה

והוא יסודא דעלמא:    פירש המק"מ על המלכות, ונכון הוא. דמוכח דסלם ומטה חד נינהו. וראש המטה הוא צדיק - חי עולמין. והשתחווית יעקב על ראש המטה - אולי הוא כענין ונענע לי בראשו דפרק קמא דברכות שפירושו הורדת המוחין. אף כאן הורדת המוחין מכל גופא דז"א לארקא לראש המטה - ברכות לראש צדיק. ועיין לקמן קס"ב א' (ח"א קסב, א) ראש צדיק נוקבא דקיסטא כו' איקרי ראש צדיק כו' והוא עטרת היסוד הדבוקה במלכות. וזהו ראש המטה דכאן. (ולפמ"ש בענין השתחויה יובן מ"ש לעיל קל"א ב' (ח"א קלא, ב) בבא על הכותית דכתיב כי לא תשתחוה כו').

ומניה נהירא:    כצ"ל. פי' מן הראש והיא המטה.

דף קנ עמוד אעריכה

וכי פעמיים הוי ולא יתיר:    מקרא זה במלכים י"א כשחטא. ופשטי' ודאי כדכתיב שם ט' וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון. הרי שב' פעמים ראה מראה נבואה בעצמו וכמ"ש המפרשים ששארי פעמים הי' על ידי נביא ודברי חכמתו ברוח הקדש נאמר ולא בגילוי נבואה. ולדברי הזוהר צ"ע האי כאשר נראה אליו בגבעון - דאלמא ב' המראות שוין היו, והא האי מראה כשנבנה בהמ"ק וקודם החטא היה (שהרי שם בפעם ההוא התרה בו ואתה אם תלך כו'). ואולי יהא פירוש "שנית" לשון שינוי ממה שנראה בגבעון.

סטרא דחכמתא כל יומוי הוי:    כצ"ל.

באשתדלותי' בנשים נכריות:    הלשון מורה שעסקו היה שלא לשם נשואין כמ"ד לאהבה דבק לקרבן תחת כנפי השכינה וכידוע בסוד אלף חולקין דמשה שרצה שלמה גם כן לתקן על ידי קיום אלף נשים אלו. ועליהם חזר ואמר "אדם אחד מאלף מצאתי" - זה משה, "ואשה בכל אלה וגו'" - הן אלף נשיו.

מאי עדי עד היינו דכתיב כו':    עיין מק"מ. ועיקר הפיר' שיזכה להגיע כסא מלכות עדי עד - היינו עד ז"א שהוא ה' הנראה אליו. דאתכליל דרגא עלאה בדרגא תתאה. פי' ז"א במלכות שהיא מראה (ולא כמק"מ שפי' מל' בגבריאל. וכדברי מוכח מ"ש מראה במראה). וכשחטא ואתפגים סהרא לא זכה להגיע עדי עד. ונפסק הייחוד. לכן נפסקה מלכותו (והיו"ד שב"עדי" הוא יו"ד זעירא המחבר זו"ן. עד עם עד).

וכתיב ומלך אין באדום נצב מלך:    נראה דמייתי ראיה משם דנצב הוא מסטרא דדינא (שמשם נמשך חוזק למלכי אדום). וז"ש כאן ה' נצב דכל דרגין כו' דאתיהב כו' בין ב' סטרין כו'.

דכיון דאתקשר באברהם אשתכח דאיהו באמצעיתא:    והוא הוא"ו של "ואלהי יצחק" הרומז ליעקב, וכדמפרש והולך להלן.

(השמטות). והא השתא בסוף יומוי חשיך יתיר:    ר"ל ז"ש לעיל (ח"א קמט, א) כפום דרגיה הכי חמי כפום ב"נ כו'. ר"ל אפילו באותו האיש עצמו, משתנה ענין החלום כפום דרגיה, וכמו בשלמה בתחלה אתכליל דרגא בדרגא ובסוף יומוי חשיך יתיר.

דף קנ עמוד בעריכה

(השמטות). אמינא הא דאר"ש דמלין כו' ולאחזאה מלין אחרנין:    ר"ל שבמאמר זה של ברא זעירא יהי' כל קוטב דבריו לענין שראוי לו גם כן לישא אשה ולמיעל תחות גדפוי שכינתא ולמיעבד פירין. ודרש זה על יעקב ברזא דחכמתא ולאחזאה מלין אחרנין כמ"ש ר"ש לעיל קמ"ט א' "והוי פריש כו' רזין כו' ויהב בהו ארחא לבני עלמא כו'". ונתקיימו דבריו ונשתדך.

(השמטות). חשיך יתיר:    אולי היינו מ"ש שם אח"כ (מלכים א, יא) "ויאמר ה' לשלמה" ומפרש לה בחלום דלא כתיב ביה "וירא". ואף שסתם לשון ויאמר ה' בכל מקום הוא אמירה ממש דרך נבואה.

(השמטות). אנא כו' דנחלא דכלא:    היינו מיסוד אימא. ואולי סמיך למילף האי והי' מדכתיב שלהי זכריה "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" (ואע"ג דכתיב מירושלים, עיקרו נמשך ממקור החיים עליונים. וז"ש שם והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד).

(השמטות). מני' נגיד ואמשיך:    ר"ל נגיד ליסוד שבו ואח"כ אמשיך להאי אתר. ואולי ז"ש "לי לאלהים" -- ר"ל לי לדרגא דיו"ד שהוא היסוד, יו"ד זעירא, ומשם לאלהים. וז"ש "אימתי ושבתי בשלום כו' ואהא יתיב בדרגא דשלום" - ר"ל כשאתחבר עם היסוד ויתגלה והיינו כשנולד יוסף. וז"ש "ואחבר קשרא דכלא (ר"ל היסוד שנקרא 'כל') בי'". ר"ל בההוא אתרא. וז"ש לתקנא בית אבי - הוא בענין משכיל לאיתן תוקפי', הבא מתוקפיה דיצחק שממנו עיקר האהבה. אשא.

(השמטות). ד"א ושבתי כו' תמן אשתלים כו' באתר דא אסלק כו':    משום דישבתי בשלום כתיב מקמי והיה ה' (ולפירוש ראשון היה לו לכתוב אח"כ, לומר כשימשיך ה' לאלהים יהיה כששב בשלום) להכי מפרש ליה כסדרו. כשישוב לא"י ויהיה בדרגא דשלום שיולד יוסף כנ"ל תמן אשתלים, כי על ידי חיבור יסוד בנוקבא אסלק מדרגא לדרגיה דה' שהוא דרגיה דידיה כדקא יאות. וא"ת מה יהי' זה תועלת לדרגי' דאלהים? על זה אומר "ותמן אפלח פולחניה", ור"ל כדכתיב אח"כ "והאבן הזאת כו' יהיה בית אלהים", למפלח תמן, כנ"ל בס"ד ביאור מאמר זה. ובמקדש מלך השמיט לפרשו לגמרי.

דף קנא עמוד אעריכה

מעילא מרישי' דדוד הוא:    מ' לי מרישיה דדוד היינו יסוד שהוא ראש המטה כדלעיל קמ"ט ב' (ח"א קמט, ב) והוא סיומא דגופא - ת"ת. וכולא נקרא רישיה דדוד. וההוא ספר למעלה מן הת"ת גם כן. וזהו שהביאו לראיה על יעקב שנתיירא פן ח"ו יגרום החטא עד למעלה מדרגיה דידיה. ואולי מ"ש "וההוא חובא ימנע ליה דלא יתוב בשלם" היינו שלא יזכה לדרגיה דיסוד וליוסף, ולא יתחבר עם המלכות ויסתלק נטירו מיניה - נטירו דסוכת שלום. (ואולי היה חושש לחטא ב' אחיות כדלקמן קס"ח א' (ח"א קסח, א) שעל ידי זה לא יתוב בשלם). ןענין שמא יגרום החטא האמור ביעקב ריש ברכות שוה עם שגרם החטא דעזרא. שמפורש בזוהר שהיה חטא פגם הברית על ידי הנשים נכריות.

אי תימא דלא האמין בקב"ה:    ר"ל כמ"ש בבראשית רבה וש"מ ושארי מקומות וקראו עליו בכל זאת לא האמין וגו'.

כד אתיב בשלם אשוי לקיבלי לדינא:    שעיקר בנינה מן הגבורות, ותלה הדבר באיתוב בשלם כמש"ל בס"ד. שעל ידי אשא דרחימו דיצחק מתעורר בתוקפיה ומה שסיים "בגין דאנא פלח קמיה תדיר" - ר"ל קמיה דדרגיה דאלהים (ואולי יישב בזה הא דמקשה לקמן למה כתיב יהיה בית אלהים ולא בית ה'. עי"ש).

ואתברכא מעילא ומתתא בגין דאתן מעשרא מכלא:   לא משמע לפרש האי "עילא ותתא" על נצח והוד שנקראין "עומק רום ועומק תחת" בספר יצירה. אלא נראה יותר דעל ת"ת ויסוד קאמר ועיין מק"מ. ודרש לה מ"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו" - "כל" הוא היסוד, ו"אשר תתן לי" הוא ת"ת, שמקבל המוחין מ"אשר" - ראש, וגם היסוד נקרא 'אשר'. והכל - עשר אעשרנו לך.

וא"ת דאבנא דא עאלה על כמה כו':    כצ"ל. וק' דקרא בהדיא כתיב ויקח האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה, ועלה קאמר אח"כ "אשר שמתי מצבה". ונהי דלמסקנא י"ל דהתם נמי מפרש "וישם אותה מצבה" לשון עבר, וכדמפרש כאן ששמה מצבה במה שאמר אין זה כי אם בית אלהים, ונמשך הכל למטה על "ויצק עליה שמן", אבל מכל מקום מאי מקשה הכא בפשיטות. וצ"ע.

ושפיר על דא אשר שמתי:    כצ"ל.

דף קנא עמוד בעריכה

אלין אינון דמשתדלין באורייתא:    כדכתיב שם "כן יתן לידידו שנא" (תהלים קכז, ב), ודרשו ת"ח המנדדין שינה מעיניהם, והיינו דמסיים "כי ידברו את אויבים בשער" - אין שער אלא סנהדרין.

תוספתא:    עיין פירוש במק"מ. ול"י מקום לענין מקבלין ליה בין תרין דרועין לפירושו. ולכאורה מורה הכוונה יותר על ת"ת שמתקבל בין חו"ג כשמקבלין ב' העיטרין דאבא ואמא.

דף קנב עמוד אעריכה

בסתרי תורה. לאתנטרא ולאתעתדא:    כצ"ל. או צ"ל לאתאטרא מלשון "תאטר עלי באר" (תהלים סט, טז), פי' ובנ"א ליתי' להאי לאתעטרא כלל.

דף קנב עמוד בעריכה

במשה חד כו' אחת היא לאמה:    נ"ל דר"ל כד ברתא בבי אמה דלא אתנסבא כדלעיל מ"ח סע"ב מ"ח סוף עמוד ב (ח"א מח, ב), וכשנישאת לבעל על ידי ז' הברכות ממשיך לה ז' מקיפין, ולכן במשה דאתפרש מביתא דלתתא לא נזכרת רק פעם א' כמו שהיא בבית אמה.

אשרי שומרי כו' דהא כל מאן דאשתדל כו':    והיינו דכתיב בתריה "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" (תהלים קו, ד). ואולי ר"ל נמי רישיה דקרא "מי ימלל גבורות ה'" וכמ"ש בזוהר לשון מלילות שימלל וימתיק הגבורות שמהן נמשכין דרגין דקץ דשמאלא כדלקמן. וזה ימלל שומרי משפט כו'.

עד דדחיק ליה אתר בעקו:    ר"ל שמחמת זה צר לו המקום בעת צרה וכמ"ש סוף פרק הרואה אין לו כח לעמוד ביום צרה.

צר דיליה ומארי דבבו כו':    לקמן פרשת וישלח קע"ד ב' (ח"א קעד, ב) דרש לה דאפילו נשמתיה דב"נ דאיהו חילא דיליה איהו מארי דבבו לקבליה. והכל עולה לענין אחד.

דא פנימי כו':    חשב ג' דברים נגד ג' עולמות בי"ע, שבכל או"א מלמעלה למטה הס"א ר"ל יורד ומתעבה.

דף קנג עמוד אעריכה

מסטרא דא רזא דדרום:    ר"ל הוא הכל בסוד קץ הימין. ואע"פ שעיקר לשון קץ הימין הוא על מלכות דקדושה. מכל מקום כל דרגין דמהימנותא בין בדכורא ונוקבא כולן נכללין בשם זה.

ואחיד להאי לעילא:    למעלה אחיזתו בקדושה מסיגי הדינים דצפון והוא הנקרא דכורא. וכמ"ש דדכורין אינון דקיקין. ואחיד לתתא בדרגא לכלוכא דמסאב והוא נוקבא דס"א ר"ל. וז"ש "והכא מזדווגי כו'".

ת"ח עשו כו':    ע"ל קע"ז סע"א (ח"א קעז, א).

ת"ח יעקב כו' רזא דמלה בירא לא סלקא כו':    אולי קשור המאמר דהא דאמר לעיל מאן דישתדל בארחוי דאורייתא ועבד צדקה כו' דווקא נקט תרווייהו כחדא, שהוא עושה משפט ואחיד ביה בקוב"ה, צדקה דידיה הוא שאמרו עליו דסליק לעילא ואמשיך ברכאן כו'. אבל מאן דלא אשתדל באורייתא ולא קיים שומרי משפט, דלא אשכח צדקה שהוא הבירא קשרא דילי' לאתחברא בהדי', אין כח הצדקה שלו עולה כל כל למעלה. וז"ש ענין יעקב ומשה שהן בדרגא דמשפט ואחיד בהו בירא, דרגיה דצדקה.

והא באתר דא לא אשכחנא כו' מיד וישא יעקב כו':    וקשה האיך היה דעתו לעבור על צווי אביו לישא אשה מבנות לבן, והרי היה יודע שלבן דר בחרן כיון ששאל להם הידעתם כו'. אם כן האיך עבר משם והלך להלן. וצ"ל שהיה בוטח שזיווג זה עצמו דבנות לבן יזדמן לו שם וכמו שהיה באמת. (וע"כ לדברי ר' אבא בני קדם אינו רחוק מחרן).

דף קנג עמוד בעריכה

במה ידע כו' אמרו לי':    אולי ביאר זה לומר דרחל באתגליי' שהרועים הגידו לו באתגליי' מיד והנה רחל, מה שאין כן לאה - ויהי בבקר כו'.

כאינון עלאין כו' דלא מתפרשאן:    עיין לעיל קכ"ג א' (ח"א קכג, א) ובג"כ כתיב שנה דלא אתפרש כו' ז' שנים אלין אתפרשן כו'.

באהבתו אותה לאשתכחא כגוונא עילאה:    באהבה דלא מתפרשין. ונ"ל שז"ש "באהבתו אותה" ולא כתיב "באהבתה", לרמוז דבשני מלות אלו נרמזו בסוף ו' ה' דשמא קדישא. ור"ל באהבת ו' לה'. וזהו "כגוונא עילאה". ועוד י"ל דבאהבתו אותה כגוונא עילאה - היינו שרצה להמשיך בה ז' שנין והזכיר אהבה שהוא חסד - יומא דכליל ואזיל עם כל יומין. וז"ש דלבן רמז לי' דפתח ואמר "טוב" - ר"ל שהוא החסד כמ"ש בגליון ובמק"מ. והוא כליל ז' יומין.

אר"א כו' בשמטה:    ר"ל דלהכי לא פלח ז' חדשים או יומין, דלאזדווגא בשמטה שהיא ז' שנים ממש, ולא ביומין. ועיין לקמן קנ"ד א' (ח"א קנד, א) ז' שנים שכיחי כו' דהא כל יומא כו'.

עולם סתים כו' מתמן שירותא:    ר"ל משם ראוי להתחיל כדכתיב "מן העולם" - יובלא, ואח"כ "עד העולם" - שמטה.

ז' אלין דאינון סתימין כו':    כצ"ל. ועל ז' השנים שעבד קאי כפשטיה. ומכל מקום הסוד שהמתיק בו במק"מ מכווין גם כן לדבר, עי"ש.

דף קנד עמוד אעריכה

בנימן הדר לביתי' ושימש ערסי':    לגירסא זו דליתא כאן "ואוליד בנין" יש מקום לפי' הרח"ו שהזכיר במק"מ דבנים שהוליד תחלה נחשבו על שם יוסף כענין הייבום (עי' ס"ת לקמן קנ"ה סע"ב). אבל לגירסא שהביא המק"מ עצמו דגרם כאן "ואוליד בנין" - תימא, אם כן שעשרה בניו הראשונים שבכולן אמרו בש"ס בסוטה ובמדרשים דאקרו' על שם אחיו - ע"כ הני בנין דאוליד כי הדר לביתי' הן לבד י' בנים הנ"ל. ולא מצאנו שנחשבו כלל בע' נפש ולא בשבטים.

מושיבי עקרת הבית דא רחל כו':    שהושיבה יעקב לעקרת הבית (כמ"ש בב"ר אקרא דרוח - כרחל וכלאה אשר בנו וגו'), עם כל זה זכתה לאה לשמוח במה שהיתה אם הבנים, וכמ"ש הפעם ילוה, הפעם יזבלני.

אם הבנים שמחה דא יובלא דכל חדוה כו':    ולדברי סתרי תורה לקמן קנ"ו ב' (ח"א קנו, ב) כדין עלמא עלאה בחדוה בשעשועא כו' המעט קחתך כו' - אם כן יתפרש האי "אם הבנים שמחה", בהא דשמיטה עקרת הבית ועיקר זווגא דיעקב בה, בהא גופיה "אם הבנים" - דא יובלא, "שמחה" - כאמא לגבי ברתא ע"ש.

בגין דהאי כליל כלא ברזא קדישא:    ר"ל הלל בשמטה ורחל (גימטריא א"ד - ס"ה), וי"ה ביובלא ולאה דהוא חכמה ובינה, רעין דלא מתפרשין. וז"ש שכולל שם ושבת כא'. ושבח הוא במלכות שמשבחת תדיר כידוע - מכנף הארץ זמירות כו'.

דף קנד עמוד בעריכה

ורזא דמלה דכתיב וישכב עמה בלילה הוא:    עיין בסתרי תורה לקמן קנ"ז ב' (ח"א קנז, ב).

מהכא דסאני ב"נ עריין דאימיה:    וכדאמרינן פרק חלק "כלום הנאה יש לך ממקום שיצאת", ועיין מ"ש בס"ד בחי' פרק הרואה בזה.

עם אמי' בכל אתר:    נראה דר"ל אפילו דרך קביעות בדירה וכדאמרינן שלהי קדושין מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ובתו.

כד"א לויות:    ר"ל כדכתיב "כמער איש ולויות". או צ"ל לוית ור"ל "לוית חן". ומשמע מכאן דראובן שמעון לוי בחג"ת כסדרן. ועיין פירוש ספרא דצניעותא לרה"ג ז"ל ט"ז ע"ד.

דף קנה עמוד אעריכה

ואי תימא אינון תרין בנין כו' כג"ד:    ר"ל שתאמר שכיון שנולדו אחר יהודא הן בעלמא דפרודא וקאמר לא כו'.

ו' בנין שית סטרין דעלמא:    ק' דהא עד הכא ס"ל דיהודא במלכות רגל רביעי. וכאן הדר לומר שהן בו' קצוות. ואם כן על כרחך יהודא גם כן מהן, דהא אכתי לא איירינן מיוסף דאתיילד מעלמא תתאי עד דאתי ר' חזקיה לקמן לפרושי'. ועיין בדברי רה"ג ז"ל שם. וצ"ע.

בסתרי תורה. יבשא איהו בלא לחותא כלל:    כצ"ל.

אגבי' מריר:    כצ"ל.

דף קנה עמוד בעריכה

אתמסר לי' בכירותא:    כצ"ל.

בסתרא דא כתיב לא תהי' כו':    כצ"ל.

בזוהר. בסוד ישרים אילן שאר סטרי עלמא:    בסוד הוא צדיק כמ"ש בב"ר סוד המילה דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. וישרים הן תנ"ה. ועיין לקמן קע"ח ב' (ח"א קעח, ב) דכל דרגין בהו כו'.

ואחיד בדרום בגין דאיהו אזל לימינא ואתאחיד בגופא:    נראה דהיינו שדגלו במזרח וז"ש תחלה אחיד במזרח וכאן אמר אחיד בגופא, ר"ל והחונים לפני אהל מועד משה שהוא גופא. ודקאמר אזל לימינא מבואר בויקהל רכ"ג א' (ח"ב רכג, א) שר"ל שהלך בדרך ימין. ודקאמר תחלה אחיד בדרום - נראה ר"ל בגבולי א"י גבול יהודא מנגב א"י. ועיין לקמן רמ"ג א' (ח"א רמג, א) ובמק"מ שם.

דף קנו עמוד אעריכה

כמרזפתא דאפיק זיקין לכל סטר:    כקורנס של נפחים שמוציא ניצוצות לכל צד בעת הכאתו על הסדן.

וברוח פיו דא רוחא:    ז"ש בפרקי ר' אליעזר רפ"ז ריש פרק ז אבל בצבא השמים יגיעה כו', עי"ש.

ועבד אומנא כו' ועבד עלמא תתאה:    לא נ"ל מ"ש במק"מ עלמא תתאה בי"ע. שאין דרך הזוהר לקרותו כן. גם נגד עלמא עילאה גם כן באימא, ממילא מובן דתתאה כאן גם כן במלכות. ואח"כ ביאר והאי נהורא דל"נ בקשורא דלעילא אפיק כל חילין ומשריין שהן בי"ע. ועיין לקמן קע"ב א' (ח"א קעב, א) מאן מלאכה כו'. אלא נ"ל דכך ראוי להפסיק המאמר "ועבד אומנא" (ר"ל ברא אומן להוציא כל מעשה וכמ"ש בחכמה עשית), "נהורא דלא נהיר ועביד" (ר"ל מפני שהוא נהורא דלא נהיר, ע"כ יכול להיות אומן ועושה משריין דלתתא ע"י התלבשות בו קשורא דלעילא) "עלמא תתאה כו'".

בסתרי תורה. אינון דודאים כו' דאינון תיקונין דילה:    דודאים גימטריה ס"ה - א"ד אדני.

דף קנו עמוד בעריכה

ויששכר בי' אתאחיד וע"ד קרינן כו':    ר"ל ולכן זכה יששכר לתורה להחזיק בעץ החיים. עץ מחיין עלאין דאימא שנקראת אלהים חיים. חיי המלך. וכמ"ש ז"ל שיששכר הוא יעקב וכדלקמן (ח"א קנז, ב) לנסבא מיני' גופא כו'.

דף קנז עמוד בעריכה

מאי בדודאי בני:    למה הזכירה במה שכרתי.

פתח ואמר מושיבי כו':    משמע דהאי פתח ואמר על יעקב קאמר שפתח ואמר כן (וע"כ בא ר"ח לומר דרוחא דקודשא קאמר') ור"ל כלפי מה שלאה הזכירה בשמחה שנתנה הדודאים לרחל כדי שתוליד. וז"ש שאם הבנים שהיא לאה שמחה במה שעקרת הבית רחל תפקד גם כן ועיין מש"ל קנ"ד א' (ח"א קנד, א) בס"ד.

דף קנח עמוד אעריכה

ומאן דאריך באחד כו':    ע"ל י"ב א' (ח"א יב, א).

וכל הני איקרון הרי בשמים:    כמו הרי בשמים וכמ"ש מקצה השמים כו'. וכן בשיר השירים רבה דרשוהו לשון שמים. ו"הרי בתר" - טורי פרודא, לשון "ויבתר אותם בתוך".

דף קנח עמוד בעריכה

בגין דאיהו ברוך מעלמא עלאה כו':    הלשון משמע שבא לפרש ברוך אתה שבכל הברכות כן (ועיין רעיא מהימנא עקב רע"א ב' (ח"ג רעא, ב) ועלמא תתאה כד אתקשר לימינא כו'). ולפי זה יחלוק על המבואר בפרשת עקב וש"מ כלם נאמר דברוך הוא ביסוד אבא. ואולי חוזר לפרש לשון ברוך ה' מן העולם ועד העולם. (וסמך לדבר. ועד הוא כמו וָעֶד שהוא בצדיק). ואולי ר"ל דאתה הוא את ה' - את ביסוד, וה' במלכות וכדאיתא ר"פ בראשית ט"ו ב' (ח"א טו, ב).

תתקשט ותתקשר כו' אתדכיאת ואתדחיית כו':    נ"ל כי שני נוסחאות היו והאחת יתיר. וכן לקמן סוף הפרשה בסתרי תורה שכפול מאמר זה - לא גרסינן כי אם "תתקשר" וכן "ואתדחיי'", עי"ש.

משה רעיא כו' ודיורי הוי בי':    ר"ל גר ותושב היה עמו לפי שעה, וכלפי מאי דמסיים ביעקב דהוי דיורי' תדיר עם לבן כו'. כלומר ואם כן כ"ש דלא הו"ל למיזל בלא רשותיה.

דף קנט עמוד אעריכה

כגוונא דנוקבא אתכללית כו':    ר"ל כמו המלכות שניתנת ונכללת בין תרין דרועין חסד וגבורה. וכמ"ש במק"מ.

אלין עלאין ודא לתתא:    נ"ל פירושו דהני ג' כולהו עלאין שהן בחב"ד. והה"א דנוקבא היא ה"א דאימא (וזהו שסיים דכד אתברי כו' אינון אתוין מעלמא עילאה נינהו, ר"ל כל התלת כולן מעלמא עילאה. ואמר דאינון אולידו כל עובדין לתתא כג"ד ממש. ר"ל שהן אמ"ש שבהן נברא העולם כמבואר בספר יצירה. ור"ל שאם כן בע"כ הן ג"כ תרין סטרין דוכרא ואחד נוקבא ביניהם כיון דעובדא דלתתא כגוונא דלהון ממש. ואע"פ שלכאורה הוא"ו של הדעת הרי הוא עצמו כולל חסד וגבורה) ודא לתתא, ר"ל ונוקבא זו שהביא דאתכלילא בין תרין סטרין ימינא ושמאלא, ואתחברת בהו היא לתתא במלכות וכמש"ל. אלא דמ"מ מביא ראיה ממנה. דכלהו איהו חד דכר ונוקבא, ר"ל שכולן ראוין להיות חדא כגוונא דאידך וכדמפ"ו.

דף קנט עמוד בעריכה

אינון ט' אתוון דאינון כו' עם אינון י"ח אחרנין כו':    ר"ל באותיות א"ב עצמו הן ט' בנוק' וי"ח בדכורא (וכ"מ ממ"ש ה"נ אתווין אחריני' לתתא, ר"ל במלכות. אלא דהללו רברבין והללו זעירין שהן באותיות א"ב כדאיתא ריש ויקרא).

ולבתר כגוונא דא:    ר"ל ועוד אח"כ גם כן כתיב כה"ג שהבטיחו ה' על הבן. ור"ל הא דכתיב בפרשת וירא היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, ואע"ג דלא כתיב לשון זכירה, כיון דכתיב ביה ויאמר ה' ולא נזכרה פקידה הרי היא כזכרונות (ועי"ל למועד אשוב אליך היינו התגלות ת"ת על ידי היסוד, אליך - אל המלכות). ופי' מק"מ דחוק. ועוד דנראה מלשון המאמר דלהלן דמפרש כאן בריתי על המלכות כדקאמר ואזכור את בריתי, ואזכור הא זכירה כו' בדכורא אתא על כו' בנוקבא כו'. ואם כן עיקר הראיה כאן מקרא ד"ואת בריתי אקים" אינו מלשון ברית אלא מן ה' האומר שיקים בריתו ואתמסר מפתחא דא לתתא.

וכולא בחד גוונא כחדא:    כצ"ל.

דף קס עמוד אעריכה

דהא סימנא נקטת מקדמת דנא:    מ"ל שרמז בלשון סימנא למ"ש שנמסר זה סימן לשרח בת אשר פקד פקדתי.

מכאן ולהלאה נתעסק כו':    ר"ל נעסוק ביחד שנינו (ועד עתה היה כל אחד ואחד גורס לעצמו). וכדכתיב הבו גודל כו'. שמצוה להשתתף שנים כא' וז"ש לו ר"ח אלו כו' ותרין יתיבו כו'. כמו בזימון דדרשינן מהאי קרא ריש פרק שלשה שאכלו. ור"י השיב לו אף בד"ת אפילו תרי יתבי, ר"ל ועוסקים בתורה יחד, יהבי רבו ותוקפא כו', ר"ל יותר מאילו עוסק כל אחד ואחד לעצמו. וכמ"ש פרק קמא דברכות תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות. ואפשר לכוונה זו התחיל ר"י דבריו בענין זכירה ופקידה להלן, וסיים ת"ח זכירה ופקידה כו' וזכאה איהו כו'.

א"ל הא אוקמוה ואתמר דכתיב הבו כו':    לכאורה היה לו לומר כבר אמינא דר"ח עצמו אמרה לעיל ה"נ בברכאן כו'. אלא כששאל השתא שני' לגבי ברכאן אמאי תלת, ע"כ רזא דמלתא שאל, ואם כן מ' משמע דר"י על זה השיב לו. ונראה דזה דקאמר הא אוקמוה, ר"ל גם כן טעמא דמלתא, דהבו גודל לאלהינו הן ברזא דחג"ת; גודל - בחסד, ולאלהינו - בגבורה, וכי שם ה' אקרא - הוא ת"ת המחברן. וז"ש ר"י אח"כ ברזא כמה דאוקמוה, ר"ל כמו שהזכיר כאן מקרא דהבו כו'. אלא שחידש ר"י ענין חד דמברך ותרין דאודן, הי' נ"ל דהמברך הוא ת"ת, ותרין דאודן - חכמה ובינה, שמשפיעין המוחין על ידי הברכה. וז"ש ודא הוא קיומא דברכאן וברזא עלאה כדקא יאות. אבל לא מסתבר לפרושי על נצח והוד תרין דאודן). וצ"ע ובדיקה אי"ה.

כל הני זכירה ופקידה וכו' דכר ונוקבא:    היינו דאמר ר' יהודא שלהי ראש השנה (דף לב:) דפקדונות אינן כזכרונות, עי"ש.

שירותא וסופא כחדא:    עיקר הפירוש נראה בכורתי שירותא כתר דס"א. וסופא ברכתי נוקבא דידה. (ולא כמק"מ שפירש שירותא דכורא דס"א, דלא מצינו שנקרא בשם 'שירותא'). ועיין בסבא דמשפטים בנ"א הכתובה שם (ח"ב קיא, א).

דף קס עמוד בעריכה

כגון עזרא כו':    והיינו נחמיה (ואולי הואיל ונקרא ספרו על שם עזרא קראו כאן גם כן כן). ובש"ס פרק חלק (סנהדרין צג, א) אמרו שנענש נמחיה ולא נקרא ספרו על שמו בשביל זה.

ההוא יומא כו':    עיין ריש פרשת בשלח מ"ד ב' (ח"ב מד, ב) בארוכה מאמר זה.

חד מעלמא דדכורא כו':    נ"ל שרומז גם כן על ב' הבנים שלה, יוסף מדכורא ובנימן מנוקבא, וכמש"ל קנ"ה סע"א (ח"א קנה, א). ומבואר בדברי רה"ג רבינו הגר"א(?) ז"ל בספרא דצניעותא ט"ז ע"א, עי"ש. וז"ש אח"כ כד אתערת רחל בשמא דא יוסף ה' לי בן אחר, ר"ל ב"ן, שם בן שהוא ברחל והוא ב"ן דבן ימין. וז"ש עליו יוסף ה' לי, כלומר כעין יוסף גם כן ביסוד, רק ביסוד דידה.

דף קסא עמוד אעריכה

ואתנה אימא מאן כו':    נ"ל טעות סופר וצ"ל "מה אתן לך אימא מאן כו'". ולפרושי מה שחזר לבן ואמר מה אתן קאתי.

וע"ד לא תתן לי מאומה:    ר"ל מתנה זו שאתה חושבה לנתינה לי, איננה כל מאומה של חשיבות אצלי, דאף כל מה שלקחתי נשים עד הנה לא לכסופא דגרמאי ולא נהניתי בהם כל מאומה ח"ו.

דף קסא עמוד בעריכה

בסתרי תורה. כגוונא דיעקב שלימא:    כצ"ל.

תוספתא. קיטרא דקטרא דכיא:    נ"ל פי' עשן וריח קטורת זכה. והכוונה על א"א כמ"ש במק"מ.

עד דלא אשכח אתר בית מותבא:    קודם שנאצלה החכמה שע"י גלוי' דא"א קצת וכמ"ש החכמה מאין תמצא, וקרי לחכמה אתר בית מותבא דאריך משום דכתיב והוא ידע את מקומה ודרשו באדרא זוטא ר"צ ע"א (ח"ג רצ, א) על עתיקא קדישא דאתכסי דאיקרי "הוא" ידע מקומה של חכמה עש"ה. וכל תוספתא שו נתיסדה על הני קראי דאיוב וז"ש לכאן הא דאבדון ומות כדכתיב אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, והיינו דמסיים ואלין תרין כו' שמעו, וע"כ הזכיר כאן לשון אתאביד. וענין המאמר בכאן משום דמסיים על יעקב מחשוף הלבן הוא שהמשיך וגילה י"ג מכילין דרחמין ממקורן בא"א. וזהו שסיים "וכדין אקרי ה' אחד ושמו אחד" - ייחוד הרצון והתכלית נעוץ תחלתן בסופן ובסוד כתר מלכות.

שמעו תוקפא דהרמנא כו':    כצ"ל. ור"ל הא דכתיב שמענו שמעה, היינו שמעו תוקפא כו' אבל רזא וסתרא כי' אתאביד כו' מרעיונין והרהורא, וכ"ש שאבדון ומות לא שמעו ח"ו רזא וסתרא. אלא שמעו שמעה דתוקפא כו'.

דף קסב עמוד אעריכה

שם. וכדין ה' רועי כו' וכתיב בנאות כו':    משום דבעי לאתוי' על ענין יעקב, שעזרו ה' בענין רעיי' הצאן ובעת השקאתם, גם כתיב בההיא ענינא נפשי ישובב וגו' גם כי אלך בגיא צלמות (שהן אבדון ומות דלעיל, וכדלעיל ק"ס ב' צל ומות) וכתיב דשנת בשמן ראשי שהוא אור החכמה, כוסי רוי"ה שפירשוהו הראשונים ז"ל על הכתר - רכ"א לוגין , אר"ך אפים. והוא כסא דדוד בסוד עליית מלכות עד הכתר.

דף קסב עמוד בעריכה

שם. בשעתא דזיהרא דנורא בנהורא דשכינתא כו':    לענ"ד הוא כענין השלהובא דאשא של ע"ש שבאר בפע"ח (פרי עץ חיים שער השבת, פרק ג) בכוונת הרחיצה בחמין שהוא גלוי המוחין ואור כתר בנוקבא עי"ש.

דף קסג עמוד אעריכה

בזוהר. צדיק איהו ראש בגין דכל ברכאן ביה שריין:    ור"ל המוחין שרייך ומתגלין בו באותה שעה בסוד אור מים רקיע. וע"כ נקרא אז בשם ראש. ודלא כמק"מ.

דף קסג עמוד בעריכה

ואלין אינון תרין צפרין כו':    עיין מק"מ. צפר בגימטריא ש"ע נהורין.

דף קסד עמוד אעריכה

{{דה מפרש|מצדיק עיניו כו' כד"א עיני ה' כו'} הן נצח והוד.

אלין אינון מלכין כו':    פי' המק"מ שהן ארגמ"ן הוא עיקר ומוכרח לפי הד"א ויגבהו דנטלי כורסיי' וזקפין שידוע שהן ארגמ"ן. ולישנא קמא לא פליג כי אם בדרשא דויגבהו.

דף קסד עמוד בעריכה

ואיהו מליל תדיר:    כדכתיב (זכריה, י) והתרפים דברו און, ומשמע שהיו מדברים מעצמם תמיד בלא הפסק. ולהכי קאמר ובגין בזיונא כו' עד דלא יכיל למללא, משמע הא לאו הכי היו מדברין.

והיינו דכתיב יש לאל ידי כו' בחרשין דהוו בידי':    ואולי פי' יש לאל ידי - שיש לע"ז שעשה בידו, והן הן חרשין דיליה.

ולא קיימא בהדי' שעתא הדא:    ר"ל אע"ג דבלא זה נמי היתה מתה כשנולד בנימן כדלעיל בפר' זו כ"פ דשכינתא בעיא לנטלא ביתא דיעקב כד אשתלימו י"ב שבטין דידה, מכל מקום היתה יכולה להתקיים עמו זמן מה. ובשביל שצערה את אביה מיד בצאת נפשה כי מתה. ואולי זהו שקראה שמו "בן אוני" ופרש"י בן צערי, כלומר שבזה נענשה עבור צרעה שצערה את אביה.

דף קסה עמוד אעריכה

ויפגע במקום וגו' ולא אתיבו ליה כו':    דדרש ויפגע לשון בקשה ותפלה כמ"ש אין פגיעה אלא תפלה. וז"ש ולא אתיבו ליה כו'.

בסתרי תורה. קדישין אלין אצטבען תדיר מטל השמים:    כצ"ל. וכלישנא דקרא (דניאל, ד) ומטל שמיא יצטבע כו' וצביעה הוא לשון גוון והוא הפול מ"ש מתהפך לכמה גוונין. לז"א כאן בקדושה דתדיר אצטבע בטל שמיא.

שמא דאלהים:    הוא המלכות. וז"ש לא מתפרשין לעלמא מגו דא שמא וכמש"ל קס"ד א' קרא דויושיבם לנצח וגו', עי"ש.

פרשת וישלחעריכה

דף קסה עמוד בעריכה

מאי חטאת רובץ דא יצה"ר:    י"ל שכיוונו לדרשא דפרק הרואה שדומה כמין חטה ורובץ בין ב' מפתחי הלב, והא דמיד בלידתו אזדמן נפקא לן מן "לפתח", וכדאמר ליה אנטנינוס לרבי מהאי קרא בפרק המפלת ל' ע"ב (נדה ל, ב).

דכתיב וחטאתי נגדי תמיד:    הרמ"ז פירש דהוה ליה למכתב "חטאותי" לשון רבים כדכתיב "כי פשָעַי". ואני מוסיף דק"ו הוא, דפשעים אלו המרדים נקט לשון רבים, אם כן כל שכן חטאת שהן השוגגים, שלעולם הן רבים מהמזידים אלא איצר הרע קאי (מי' י"ל כיון דכתיב נגדי תמיד, אם כן פי' שבכל רגע תמיד נגד שודאי אני שוגג, אבל פשעי אני אדע מספרם). וז"ש דוד "לב טהור ברא לי", כלומר טהור מיצר הרע. וכדאמרינן פרק הרואה בירושלמי שדוד עמד עליו והרגו. ועיין לעיל ע"ג ב' (ח"א עג, ב).

ותרויי' מזדווגן לנטרא כו':    לקמן ריש פרשת וישב אמרו ת"ח דהכי הוא כו' וב"נ מיד ארמי ליה גו נורא כו' דיצה"ר שרי בגווי' ומיד אסטי ליה לארח ביש. וכן הוא באבות דרבי נתן פרק ט"ז. וכאן קאמר דיצה"ר נמי בכלל יצוה לך לשמרך ועיין בפרי עץ חיים שער קצור אבי"ע. ודוחק לומר דזה נמשך לעיל "כד יצה"ר אתכפי' ושלטא עליה ימינא". ועוד אי איתא אם כן כיון דאין יצה"ט בא עד י"ג שנה, הכי נמי הא דארמי לגו נורא היה ראוי להיות עד י"ג שנה. ואולי כאן מדבר בנפש הבהמית שיודע להזהר משמירת הגופניות ואיננו דורש רע האדם. ובפרשת וישב מדבר ביצה"ר ממש שדורש רעתו ואסטי ליה לארח ביש לארמא גו נורא. ומפני שבקטן ממש עדיין כחות נפש הבהמית שלו לא באו לכלל גידולן, על כן פועל בו יצה"ר ממש. וכל שמתגדל בו נפש הבהמית יודע להזהר מכל זה ונקרא אז מלאך משמאלא לנטרא ליה. ואח"כ בא יצה"ט לי"ג שנה
(והי' מיושב נמי מה שהוקשה לי מכבר בחי' שם מ"ט לא פריך והא קחזינן דפרה ורבה, ובלא יצה"ר בהמה נמי לא היה פו"ר כדאיתא פרק בא לו כד חבשוה ליצה"ר איבעי ביעתא לחולה ולא אשתכח, דיצה"ר זה של פו"ר מיקרי בבהמה נפשה הטבעית, והא וודאי אית לה, אלא דהש"ס בעי לאוכוחי על יצה"ר ממש להכי פריך מזקה נשכה ובעטה שכולן תולדה דקרן כוונתו להזיק ואין הנאה להזיקן. והזוהר ואדר"ן סבירא להו דהא נמי כיון שעושה להנאת כעסו אין זה פעולת יצה"ר, אלא של נפש הבהמית שלהם).

ואתמר והכא כיון כו':    ר"ל הא דאמר דבגין דאיהו שלים כו' כבר איתמר לה בס"פ ויצא בסמוך. והכא ר"ל כאן יש להוסיף זה דכיון דאשתזיב ואתפרש כו', משום דקשה, דאם כן למה לא נזדווגו עמו בבית לבן (מיד כשנתעברה רחל מבנימין, דהיינו דקאמר בשבטין עלאין כלהו כו' וכדקאמר לעיל סוף פרשת ויצא אלא שכינתא כו' ומחכה לי' לבנימין כו'). ור"א לא ניחא ליה כדברי הב"ר דבבואו לא"י הוא שפגעו בו. דסבירא ליה כמ"ש הרמב"ן דעדיין בחוץ לארץ היה כאשר פגעו בו (וכ"מ ממאי דקאמר לקמן קכ"ו א' ואי תימא כו' אבל לאגנא שריא, והכא כד אתא יעקב כו'. משמע דביעקב נמי כוותיה הוא דבשביל לאגנא שרי' בח"ל). לז"א דכיון דאתפרש מלבן כדין אזדווגת כו'. וקודם לכן שהיה לבן עמו לא אזדווגא שכינתא בהדיה, וכמש"ל פרשת לך לך פ"ה א' באברהם אחרי הפרד לוט כו'. וכן איתא בב"ר ותנחומא סוף פרשת ויצא ביעקב ולבן עי"ש.

דף קסו עמוד אעריכה

והכא חד דכתיב חונה מלאך כו':    דס"ד דהוא מלאך ממש וכדמקשה לקמן ואי תימא שכינתא כו'.

מלאך ה' סביב דא שכינתא:    שכינתא ממש בלא התלבשות במלאך, וכן דרש לעיל פרשת וירא קי"ג א' ב' (ח"א קיג, א) ומייתי נמי שם האי קרא דסנה עי"ש.

ובגין כך כו' בכל סטרין:    ר"ל דאי פירושו מלאך ממש, לא שייך במלאך יחידי לומר שחונה סביב, וכל אחד יש לו סטרא דידיה, מיכאל בדרום, גבריאל בצפון וכו'.

וכד שכינתא כו' כמה משריין כו':    ר"ל אז ממילא מלאכיו סגיאין יצוה לך ונמצאו ב' מקראות קיימים. (ואע"פ שלשון בגוי' האמור כאן וגם בסוף המאמר לכאורה דייק כוותיה דהרמ"ז במק"מ, מכל מקום נ"ל עיקר הפירוש כמ"ש בס"ד).

אהדר על ההוא מלה כו':    ז"ל בשנותו את טעמו.

אלא באחסנתיה:    משמע דגם מחנים שהי' בו יעקב שהוא עבר הירדן גם כן אינו כשר לשכינה וכמ"ש ברבה נשא.

ולא אשתאר בלחודוי:    ר"ל אפילו לאחר ששלח מאינון מלאכים אל עשו לא נשאר יחידי דאע"ג דמיעוט מלאכים שנים שלח, והתם נמי כאשר רא"ם כתיב, כבר פירש הרמ"ז הא דקאמר לעיל מלאכין משריין ממנן שהן היו ממונים על עוד מלאכים הרבה, וכ"א במדרש בכ"מ עליהם מיכאל וגבריאל מלכיהון דמלאכייא.

וכדין אמר קטנתי כו':    ולפי זה פירוש "ועתה הייתי לשני מחנות" כפשטיה, כדכתיב "ויחץ את הנשים וגו'". וכדאיתא לקמן קס"ט א' (ח"א קסט, א) ואם כן קרא לאו בחד גוונא הוא סכינא חריפא מפסק ליה. והיינו דמייתי ר' יצחק ראיה מזה לדבריו שלא נסתלקו כדקאמר ולבתר אהדרו הה"ד קטנתי כו'. ופירש בדבריו וכל ביתי' מחנה חד הוי, ר"ל לאפוקי מדר' יהודא דלידיה ע"כ ב' מחנות על בניו וב"ב קאי כמ"ש.

ובגין כך חונה כו' ויחלצם אקיף כו':    זהו סיום המאמר דר' יצחק ריש העמוד אהאי קרא דחונה. אלא שהפסיק באמצע בקושייה דר' חזקיה ופירוקיה.

ויחלצם אקיף כו':    אולי רמז ויחלצם עד חלציים ועד בכלל. ומשם ולמטה בירכין דנחשבין לבר מגופא - ויגע בכף כו'.

וטב הו"ל לאשתוקי מיני':    וכבר תפסוהו חז"ל בבראשית רבה עבור זה, ואמרו לדרכו היה מהלך, ואתה משלח כו' וקראו עליו צדיק מט לפני רשע ועוד כמה מקראות, עי"ש.

הואיל ואבא כו' אבל השתא כו':    וכמ"ש יקרבו ימי אבל אבי וגו'. ואע"פ שדרשו בבראשית רבה שם שהיה דעתו כשלקח בת ישמעאל שיהרוג ישמעאל את יצחק, הרי לא נתקיימה מחשבתו שבו בפרק מת ישמעאל. ועוד ויאמר עשו בלבו כתיב. ולא ידע יעקב מזה. אלא דכתיב וה' שם הי'. וגילה זה בתורה.

דף קסו עמוד בעריכה

אבל טוב נקלה כו' ולא אתגאי כלל ומאיך רוחיה כו':    על ידי זה שאין שומע למיזל אבתרי' להתגאות לסלסל בשערוי כו'. בא לידי ענוה לגבי קב"ה וכדכתיב ונקלותי עוד מזה והייתי שפל בעיני. ותלה הדבר בסלסול כו' כמ"ש אין יצר הרע מהלך אלא בצדדין כו' אמר הא דילי כו'‏[2].

חסר מהימנותא כד"א לחם כו':    היא השכינה שאין שרויה עמו כמ"ש אין אני והוא כו'. כי אם את דכא ושפל רוח כו'.

ועדיין לא הוי זימני' כלל:    ר"ל זמן שלטנותא דעשו לא הגיעה עדיין עד זמן מלכותו ברביעית. אלא כו' ונ"ל דהיינו דקאמר ת"ח כו' דידע יעקב דיצטריך ליה (פי' שראה שיהיה נצרך לו לע"ל) השתא אתהפך לי' נקלה, כענין אוקיר לאסייך עד לא תצטרך ליה. ועשו קיבל ממנו ברצון עתה מה שנקלה לפניו וקיבל אדנותו והועיל לו גם כן לאח"כ כשנטל עשו שלטנותא וז"ש דאלו הוי ידע כו', דזו היה החכמה שהקדים לפייסו קודם בא זמן שצריך לו וקיבל ממנו.

ועלי' אמרה חנה ה' יחתו מריביו כו':    ר"ל ברישיה כתיב "כי לא בכח יגבר איש", אלא בתחבולות עשה לו יעקב מלחמה עמו (וע"ל ק"ס סע"א) וה' עזרו שעל ידי כן יחתו מריביו.

ובעור אבוי דבלעם כו' בן בעור הקוסם:    רוצה לה"ר‏[3] שבעור נמי קוסם היה. מדסמך כאן הקוסם לשם אביו "בעור" (וכמ"ש בנו בעור). וז"ש ולבן כו' יתיר מכולהו - ר"ל מבלעם ואביו.

לבר נש דהוי אזיל באורחא כו':    וב"נ זה הוא הלגיון. וב"נ אחרא דפגע ביה היינו פגע בלסטים וב"נ זה היה גם כן מאנשי חיל של אותו ליגיון, אבל לא שר הלגיון עצמו.

דף קסז עמוד אעריכה

דהשתא יקטלני יעקב בפומיה:    וז"ש ואשלחה להגיד לאדוני (ומ"מ א"ל למצא חן וא"ל אדוני, שגם לפיוס בא וכדאיתא בבראשית רבה).

אמר עשו כו' שארי לאתגאה:    ומחמת גאותו לא עשה לו כלום כדלעיל במשל הלגיון שארי לגיונאה לאתגאה אמר הואיל כו'.

דהא חילא דיעקב ובנוי רב מיני':    וכדאיתא בתנחומא ריש פרשה זו. ועיין רמב"ן סוף פרשת ויצא.

וכתיב יש לאל ידי כו' אלא כד"א אלקי אביכם כו':    מייתי ראיה דפי' "לעשות" לאו היינו עשייה ממש, אלא בדיבור דנקרא מעשה (או כדר"י לעיל קס"ד ב' דנטל חרשין בידוי) דאי על גבורת ידו ממש - מנא הוי ידע? הרי לא נסה מימיו להתאבק עמו לידע החזק הוא ממנו. אבל אי בפומא קאמר - ניחא, דמזה שא"ל ה' השמר לך פן תדבר כו' - הבין שיש כח בידו לעשות לו בדיבורו וע"כ הזהירו עליו.

כתרגומו זינין:    לפנינו מתורגם 'זמנין'.

זינין וכתיב לשעירים כו' זונים:    נ"ל שזה גליון. שהרי הזוהר סיים פי' התרגום זינים מינים (למינהו תרגמו "לזנוהי") ממש. גם אין זונים דקרא ענין לכאן.

א"ר יוסי כו' ולקבלי' דיעקב אתא לבן בנחש:    ר"י לטעמיה דאמר לעיל קס"ד ב' דתרפים בנחש אתעבידו, ובהן היה כחו של לבן עי"ש.

א"ר יהודה ח"ו כו':    לסייע לדברי ר"י בא, ולומר דנבואת בלעם במסאבותא הוי ואם כן יפה אמר ר' יוסי דכל כתרין כו' והיא אתקשרת בהו כו'. ולהוציא מפשט הכתוב יודע דעת עליון, ומן המאמר אבל באומות קם ומנו בלעם. דאם כן לא היה מכריחין דברי ר' יוסי. דיכול להיות נבואתו למעלה מהאי דרגא ח"ו. לזה אמר ר' יהודא ח"ו. וכל הני קראי הן בסט"א וכדאי'.

דף קסז עמוד בעריכה

גבר שלים כו' ואיהו לא אמר כו':    ר"ל כדדרשי' שלהי שבת מתמים תהיה עם ה' אלהיך שאין שואלין בכלדיים. ואם כן ביעקב דכתיב איש תם - גבר שלים (ואגב מפרש לה ליושב אהלים. ואפשר משום דכתיב עם ה' אלהיך, מפרש ואזיל להאי גיסא ולהאי גיסא) האיך השתמש בחרשוי. אלא כדמסיק דלא אמר דאסתאב בחרשוי ח"ו אלא אודי לקב"ה דשזבי' מיני', והיינו דמסיים תמים תהיה וגו'. ומייתי נמי קרא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, שיעקב הלך בין חרשוי דלבן להנצל מהם וכדדרשינן בסנהדרין "אבל אתה למד להבין ולהורות כו'".

ות"ח יעקב כו' וע"ד צלותי' תאיב לה קב"ה:    שע"י תעשה עטרה לחי העולמים, וכמ"ש ישמעאל בני ברכני. ועיין לקמן קס"ח סוף ע"ב "אמר ר"א צלותהון כו'".

דף קסח עמוד אעריכה

דלא פלח כו' ולא אשתדל באורייתא:    לא משמע לי לומר דבשעה שעבד ללבן ח"ו ביטל יעקב מן התורה. (והרי אמרו ויבא יעקב שלם - שלם בתורתו. ואמרו בב"ר מה היה אומר ט"ו שיר המעלות כו' ס' תהלים כו'). אלא היה נראה לי לומר דהני תרי חדא נינהו. ולומר שכ"ז שהיה בבית שם ועבר לא נענש על כבוד אב ואם וכדאיתא סוף פרק קמא דמגילה (דף יז.), אבל כל הני שני דלא אשתדל באורייתא ולא פלח כו' ור"ל שלא מחמת עסק התורה בטל כבוד אב ואם הוא שנתיירא.

ובגין כך צדיקיא כו' לא מסתאבי כו':    ז"ש אליהו במדרש משלי פ"י על קבר ר"ע שקברי צדיקים אין מטמאין והביאו תוס' יבמות (דף סא.). והגליון משובש.

דכתיב אשרי כו' והא אוקמוה:    ר"ל דאוקמוה דבדברי תורה כתיב דמעליותא היא בסוף פרק הרואה.

ת"ח צלותא כו' וקיומא דיעקב כו':    אולי הוא עוד טעם למה קב"ה תאיב לצלותיה, וכמש"ל ריש פרשת תולדות קל"ז סע"א (ח"א קלז, א) "בגין כו' לכל מאן כו'". אף כאן כדי שתועיל תפלתן לדורות.

דף קסח עמוד בעריכה

דכתיב ויתן אותם כו' על הארץ:    עיין לעיל קס"ב ב' (ח"א קסב, ב) וש"מ.

דאקדמית לכל צלותין דעלמא:    דמפרש כי יעטוף פועל יוצא שהוא עושה כל התפלות אחרים מאוחרים לשלו (וכן פירשו בויקרא רבא פרשה ל' כי יעטוף לשון איחור אלא שדרשוהו על תפלתו של עני שהוא מתפלל באיחור משאר בני אדם מפני שטרוד במלאכתו עי"ש. ועיין פרשת במדבר קצ"ה א')

כמאן דמתרעם ע"ד דקב"ה:    מלפני ה' דרש ל כמו שופך שיח על ה' כביכול.

דף קסט עמוד אעריכה

לאתעטרא לאתריה ביניי' שוב לארצך כו':    אולי יהא פי' "לאתריה" על המלכות שהיא מקומו כדלעיל קמ"ז א' (ח"א קמז, א) "האי מערב הוא מקומו דשמשא", וז"ש שוב לארצך - דא מלכות. ולמולדתך שהולדתך י"ב שבטין לתקונא דידה. ואיטיבה עמך - אטיב את המלכות שהוא על ידי היסוד שנקרא 'טוב'. עמך - על ידך ובחיבורא דילך. וכן נראה פי' הא דדרש לקמן ואתה אמרת הטיב אטיב עמך על המלכות עי"ש.

הכא איהו מלה דתליא בלבא כו':    פשוטו נראה דר"ל דלא פירש יעקב סיום הדבר לומר ואם כן איך ח"ו תשנה דיבורך, אלא אמר "ואתה אמרת כו'", ותלי בלבא שיהא מובן דברו ממילא. וז"ש "דלא אצטריך לפרשא", שאין זה דרך כבוד כלפי מעלה לומר כן בפירוש. וי"ל פירוש "ואתה אמרת הטיב אטיב עמך", כי לדרגיה דמלכות שנקראת 'אתה' אמרת שתטיב לה עמי שהוא התגלות החסדים על ידי ליסוד (וזהו כפל ההטבות - הטיב בגימטריא כ"ו, איטיב בגימטריא ל"ב). וז"ש "ושמתי את זרעך וגו'". והיה תפלתו כענין שאמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול" (וכמ"ש בבראשית רבה ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מה תהא עליה), אלא שלא פירש הדבר ותלי מלה בלבא.

דף קסט עמוד בעריכה

אתכפיי' קמי' כו' וכדין כתיב לא תאונה וכו':    דכיון דרוח מסאבא אתכפייא קמיה (על ידי שכופה יצה"ר תחתיו כדלעיל) ממילא כל אלו דאמר בסמוך דמסטרי רוח כו' - גם הן לא יקרבו אליו. ובא ר"א ופירש הדבר דלא כדסתם ר"ח בדבריו ונתן מקום לטעות, דאם כן מאן דאתכפיי' קמיה יצה"ר יכול לילך אפילו בדוכתא דאתמנון דאתחריבו ולא ירא מהם. לזה פירש ר"א דאית לב"נ לאסתמרא מקמי' כו' דהא יעקב אע"ג כו'. וכדמפרש ואזיל.

אלא באתר דב"נ אזלין ותבין כו':    כמ"ש אין השומר צריך כו' אלא אע"פ שיוצא ונכנס כו'.

דף קע עמוד אעריכה

ואיהו כללא דלעילא ותתא:    עיין מק"מ. וכמש"ו הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה.

א"ה מאי מקים מעפר דל א"ל כו':    פירוש, דקס"ד שהוא דומי' דסיפי' "מאשפות ירים אביון", שפירושו על הניצוצות קדושי' שנפלו בין הקליפות, ואם כן גם עפר הוא כינוי לס"א ויקים לעתיד לבא מתוכו הדלים העשוקים אצלם. ומשני דפי' כמשמעו מקים הדל שהוא דל מעפר, שהמלכות עצמה נקראת 'דל' דלית לה מגרמא כו' כדמפרש והולך. וקצת צריך עיון קרא דמטר ארצך אבק ועפר, דמשמע לכאורה דעפר נמי כעין אבק בס"א‏[4]. ודע דאבק בגימטריא עגל.

וכן למאן דאסי אסוותא:    כצ"ל.

ולבתר איומה כנדגלות:    דא אימא כמ"ש במק"מ. איומה עם הכולל בגימטריא ס"ג.

דף קעא עמוד בעריכה

אי תימא בגין דאמרו תעלא בעדניה כו':    סוף פרק קמא דמגילה ט"ז ע"ב עי"ש.

והא אתמר דאסור לאקדומי ליה שלם לרשיעיא:    אולי סמך אקרא ד"אין שלום אמר אלהי לרשעים". אבל צ"ע דהרי אמרו ומרבה שלום עם כל אדם וכו' ואפילו נכרי בשוק ותנן שואלין בשלומן מפני דרכי שלום. וצ"ל דהכא בדליכא משום דרכי שלום ויכול לאשתמוטי מיניה. ומכל מקום מייתי מינה ראיה לכאן על ענין ההשתחויה, שהרי בזה ודאי ליכא דרכי שלום.

דף קעב עמוד אעריכה

לאינון יומיא דאזלין לאט:    כמ"ש מי השילוח ההולכים לאט והן מלכות בית דוד וכמש"ו מאן מלאכה כו'.

דא הוא מן קדם ה':    בכ"מ שנאמר "לפני ה'" ו"ופני ה'" היא המלכות, פני ז"א שהוא יעקב. וז"ש "אשר לפני".

חד קטורא ואתלהיט כו':    עיין פרשת לך לך פ"ו סע"ב (ח"א פו, ב).

בדא אתבני האי ביתא ואשתכליל:    ר"ל בהני גניזין שהן מוחין דאו"א. וכמ"ש בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. וכמ"ש לקמן ע"ב "מלכא עילאה דאיהו בונה להאי ביתא כו'".

דף קעב עמוד בעריכה

סכתה דא מהימנותא עילאה:    משמע לי עיקר הפירוש דדא היא אימא (סוד הסכך דסוכה) וז"ש לעיל אתנטיל לקבלא חולקא כו'. ואח"כ ויבן לו בית דא מלכות (וכמש"ל דאיהו בונה להאי ביתא כו').

דף קעג עמוד אעריכה

שמעון על ההוא חמור. בקדמייתא אתער עליהון דם:    כצ"ל.

ובגין כך ולא רדפו כו':    ר"ל ולא כתיב "ולא נלחמו", דודאי היו מתקבצין למלחמה, אלא שלא היה יכולין לרדוף.

עטרת מלכם דאיהו מלכם הכי הוא כו':    ר"ל משום דפשטיה דקרא משמע האי עטרת מַלכָם דכתיב בפתח תחת המ"ם‏[5] וקמ"ץ תחת הכ"ף, דהיינו עטרת מלך בני עמון. ולא עטרת ע"ז שהיא כתובה בחיר"ק תחת המ"ם וחל"ם הכ"ף‏[6] להכי קאמר דשפיר הוא דכולא חדא הוא אלא דאתי הגתי כו' והכי איתא פרק כל הצלמים (עבודה זרה מד, א). ודע דמלכם עם הכולל גימטריא פלוני[7].

ר' יצחק אמר כו' הנכר אשר בתוככם אלין שאר נשים דהוו מייתין בגויי' כו':    ר"ל הנשים אשר שבו משכם הן הביאו עמהן בתכשיטיהן צורות ע"ז והיינו דמייתי ראיה וע"ד כתיב ויתנו כו' הנכר אשר בידם והנזמים אשר באזניהם אלין נשין, ר"ל אשר בידם ובאזנם של הנשים.

דף קעג עמוד בעריכה

ואינון אתו לבתר לעלמא כו' מאן דאתעביד ליה נסא כו':    מכאן משמע דבניו שנולדו אחר הנס לא יברכו, והוא היפוך סבר' הגמ"א שכ' דהנולדים קודם הנס לא יברכו עי"ש. ועיין מש"ש בחי' בס"ד בזה.

מזבח לה' לאתקנא כו':    ר"ל כל מקום שנאמר "מזבח להשם" פירושו כן שחיבר דרגא תתאה לעילאה. וכן ז"ש ויבן שם מזבח דא דרגא תתאה, לה' - דא ד"ע. ר"ל לכן כל מקום שנאמר ויבן שם מזבח סתם וכדהכא פירושו דרגא תתאה לבד. וכל מקום שנאמר "מזבח להשם" פירושו דרגא עילאה. וכן מבואר לעיל ריש פרשת לך לך פ' ע"א (ח"א פ, א) דמזבח לה' סתמא פירושו דרגא דאתכסיא (אי לא היכא דפריש לה' הנראה אליו כמו במזבח ראשון של אברהם דהתם פירושו דרגא דאתגלייא עי"ש).

שמא דא כשמא עילאה כו':    נ"ל דמה שנקראת המלכות בשם זה "בית אל" הוא על שם דשם "אל" הוא שמא עילאה דבינה (וכמ"ש במק"מ) וכענין שפי' ר"ש לעיל קנ"א א' (ח"א קנא, א) בית אלהים וקרית מלך רב עי"ש. וכאן שכתוב "ויקרא למקום" (שהוא מלכות ומקום המזבח) "אל בית אל" - הרי קרא המלכות בשם אימא.

דהא ע' הוו כו' ע' קתדראין כו' וע"ד באתרא דא כו':    אי איתא דהזוהר ס"ל למה שביאר בשערי אורה וספרי המקובלים הראשונים ז"ל שע' שרי אומות העולם יונקין מן הת"ת - היה אפשר לפרש מאמר זה לנכון, דזהו דקאמר דאינון משתכחי בהדי כו' וע' קתדראין כו', ר"ל שמוכנין להן קתדראין סחרני' דשכינתא אבל יניקתם מן הת"ת. וז"ש דהא כתיב והנה ה' נצב עליו, ר"ל ת"ת, וכדפי' לעיל ק"נ, הכא חמא יעקב קשורא דמהימנותא כחד כו', עי"ש. ואם כן לכן ראה כל ע' קתדראין בהדי שכינתא. אבל צריך עיון אי סבירא ליה להזוהר הא דשערי אורה הנ"ל. גם פשט לשון המאמר משמע כמ"ש מק"מ שהן בשכינתא וכן הוא בזוהר בכ"מ בכמה מקומות(?).

ואיהו רתיכא בלחודוי:    עיין לעיל ריש פרשת וירא צ"ז א' (ח"א צז, א) במדרש הנעלם תנא דבי אלי' כו'.

לעילא אוקימוהו ישראל:    והאי אלהי' היינו אימא, שהיא לעילא מן ז"א.

דף קעד עמוד אעריכה

וכד הוי בין שנאין או בארעא אחרא כו':    ונ"ל כיון שנמכר יוסף שהוא דיוקנא דיעקב התחיל כבר לכתוב יעקב, וע"כ לא הקשה לו ר' יוסי כ"א מקרא ד"וישב יעקב", שעדיין לא נמכר יוסף. והשיב לו הא בקדמייתא אתמר, ר"ל מקרא זה מספר מה שהיה קודם שקראו ה' ישראל, כי מספר תחלת ישיבתו ולידת יוסף, על כן נאמר "וישב יעקב.. ואלה תולדות יעקב", ואח"כ כתיב "וישראל אהב וגו'", עד שנמכר יוסף כתיב "ויקרע יעקב שמלותיו וגו'". וכן להלן עוד. ועיין לקמן ר"י סוף ע"ב (ומאי דמצינו עוד להלן בכמה פרשיות שנקרא 'ישראל' - לא קשיא, דלא קשיא ליה כי אם מה שחזרו וקראוהו 'יעקב' אחרי שנאמר לו "לא יקרא"). ולפי זה אין כאן חזרה בדברי ר"א כמו שדחק במק"מ. ומ"ש "כמה דקב"ה כו'" הוא חוזר ומבאר דבריו הראשונים. ומ"ש "ומה דאתמר לא יקרא כו'" - בא ליישב קושיא השניה דר"י דכתיב לא יקרא והא אנן כו'.

וכתיב כו' מבצרה וגו' צועה ברב כחו וגו':    כצ"ל.

דף קעה עמוד אעריכה

מאי ותקש:    דהו"ל לכתוב ותקש ללדת (ונראה למאי דמפרש דאתקשי דינא לעילא, נמי פירוש ותקש לשון קושי לידה כפשטיה, אלא דלשון בלדתה מיושב דפירושו בעת לדתה שהוא סכנה גרם לה שקשתה ע"י שקטרגו עליה אז).

וע"ד כתיב בבכי יבואו וגו':    בפסיק' דרש לה בזכות הבכי של רחל יבואו. ואפשר גם כאן ר"ל כן. והוי אתי שפיר דמייתי "וכתיב כי יש שכר לפעולתך" הכתוב על בכייה דרחל.

דף קעה עמוד בעריכה

דנאים על ההיא ערסא ולא חייש ליקרא כו':    משמע הא לא"ה לית בה חשש איסורא. וכמ"ש בש"ס פרק תולין בעומד במטה של אשה דלית לן בה (שבת קמ, ב). ומשמע מכאן דלאו דוקא עומד, הוא הדין לישן שם לית לן בה.

ידיען אינון לאינון דידעי כו' ויהכון בהו בההוא עלמא:    כצ"ל.

מה כתיב בשכבך תשמור כו':    הא דאמר לעיל דאזל בארחין ושבילין דאורייתא נפקא לן מרישיה דקרא "בהתהלכך תנחה אותך". ואע"ג דבסוטה (דף כא.) דרשינן ליה בעולם הזה, אבל לדרשא דהכא ידרש שפיר על הליכת הנשמה לאחר מיתה למקומה. ובשכבך תשמור בקבר מעונשא ודינא.

דף קעז עמוד אעריכה

הכא מרוב כל והתם בחסר כל:    אם היה פי' 'כל' כאן על היסוד הוי אתי שפיר טפי הא דמייתי קראי דקיבוץ נדחים לע"ל. אך עם כל זה משמע טפי דקאי כאן 'כל' על המלכות, ו"חסר כל" היינו כד היא בלא שלימו, וברוב כל כד היא באשלמותא כמו ותרב חכמת שלמה.

אבל עשו דלאו כו' עבד חושבני' לבתר דמית כו':    שלא לייחסו על זרע יצחק בחייו, שלא לחשוב שהוא מתייחס אחריו על שאהבו יצחק. ומכאן קצת סמך שאין לחוש לומר ועקדת יצחק לזרעו תזכור שאין עשו בכלל.

ומלכו אתקשר במלכו דא עייל ודא נפיק כו':    נ"ל שזה ענין אין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא.

דף קעז עמוד בעריכה

כד"א ישור על אנשים:    ר"ל ודרשינן ליה (שלהי יומא) שצריך לפייסו בשלש שורות של שלש בני אדם שאין שורה פחותה משלש. (ואף דהכא קאמר אינון תרין שורין כלשון ישורון - י"ל שיעקב עצמו שכולל ג' שמהן וכולל חג"ת הוא גם כן שורה שלישית בפני עצמו).

ישראל על דנטל רבו ותוקפא כו':    ר"ל כמ"ש כי שרית עם אלהים וגו'.

דף קעח עמוד אעריכה

דא הוא חמר דההוא זכוכית דאע"ג דאתבר כו':    בשח"ט מזמור ב' פליגי ר' יוסי ור' יצחק אקרא דככלי יוצר תנפצם, דר' יוסי מפרש לה ככלי זכוכית ור' יצחק אמר ככלי חרס קודם שהוסק בכבשן, עי"ש. אבל לכאורה בהאי קרא דירמיה י"ח דכתיב והנה עושה מלאכה על האבנים, וודאי קודם שהוסק בכבשן הוא.

א"ל ר"י כו' ולצלי צלותיה כו' לא הוי זמן צלותא ולא מטא כו':    משמע דר"י לא הקשה כי אם על תפלה, אבל קריאת שמע גם ר"י מסתמא לא קרא עד לא מטא זימנא. ואם כן ר"י סבירא ליה כמאן דאמר סוף פרק תפלת השחר (ברכות ל, א) תפלה מעומד עדיף ממסמך גאולה לתפלה (ואע"ג דהכא עובדא הוי שר"א צלי גם כן מעומד כדקאמר קם ר"א -- מכל מקום ר"י לא ידע תחלה אם יוכל להתפלל מעומד בזמן ק"ש שמא יהיו במקום גדודי חיות ולסטים), ור"א סבירא ליה דסמכית גאולה לתפלה עדיף. ולא עוד אלא דקאמר דזמן תפלה לכתח' נמי לא הוי עד הנ"ה הנץ השחר (וקצת משמע לישנא דקאמר לא הוי זמן צלותא ולא מטא זמנא דק"ש, דשל ק"ש לא מטא זמנא כלל ואפילו דיעבד לא הי' יוצא ידי חובה, ודתפלה לאו זימנא לכתחלה).

א"ל מאן דדחיל מחטאוי כו':    כמ"ש פחדו בציון חטאים, וכמ"ש שלהי ברכות (ברכות ס, א).

ימם כתיב:    ר"ל וע"כ אית למדרש כדדרש להלן ע"ב דלא אתקיימו לא ביומא כו'. אבל לענין הא דאימים ליכא נ"מ אי כתיב מלא או חסר.

דף קעח עמוד בעריכה

דכליל שמא ושבח' כחדא:    עיין מ"ש לעיל פרשת ויצא קנ"ד א' בס"ד.

כמה דאוקמוה ביצ"ט כו':    לעיל קנ"ה ב'.

כד"א בכל לבבך ואוקמוה:    ר"ל דדרשוה גם כן במתני' פרק הרואה ובספרי - "בשני יצריך כו'".

דכל דרגין בהו כו':    ר"ל כמש"ל קנ"ה ב' (ח"א קנה, ב) דבכל לבב היינו חסד וגבורה, וישרים - נצח והוד, ועדה - מלכות. עי"ש.

פתח ר' יוסי ואמר אתה סתר כו':    צ"ל פתח ר' יצחק, והוא שהיה עם ר"א בטורי אלין ודחיל לכן דרש בפסוק זה לבטל הפחד ולשמירה. וכלפי שאמר ר"א מאן דדחיל מחטאוי כו' אמר ר' יצחק כאן ואלמלא יצה"ר כו' וכן בסוף הפרשה "א"ר יהודה זכאין כו'" -- מסתברא דגרסינן "א"ר יצחק". ואולי בריש עובדא טעות סופר "ר' יצחק" וצריך להיות "ר' יוסי", דאשכחן ליה דדחיל תדיר כדלקמן פרשת ויחי ר"ל א' ב' (ח"א רל, א) ועיין שמות י"ז ב' (ח"ב יז, ב).

פרשת וישבעריכה

דף קעט עמוד אעריכה

כמה דאיתמר דכתיב לפתח חטאת כו':    לעיל ריש פרשת וישלח ועיין מה שכתבנו שם בס"ד.

ות"ח דהכי הוא:    שיצה"ר נכנס באדם מיד כשנולד. ושמיד רוצה להרע לו ח"ו. וכ"מ לשון הברייתא באבות דרבי נתן פרק ט"ז המכוונת כמעט בלשונ למאמר הזוהר כאן עי"ש.

ומן כל אתרין בישין:    כמ"ש באבות דרבי נתן שם כיון שהוא רואה את הבאר חוזר לאחוריו. וכאן נקט נורא, שיהא המשל באדם גם כן באש (ושם גם כן נקט ע"ג גחלים ונכווה באדם). ומפני שמצאנו זה במשה שאמרו החרטומים לבדקו אם יש בו דעת בגחלים כדאיתא בשמות רבה.

ואוקימנא דכתיב טוב ילד כו':    ר"ל גם מזה ראיה שיצה"ר מסית לרע גמור לגוף, מדכתיב אשר לא ידע להזהר, וכדמפרש והולך להלן לא כתיב אלא להזהר כו', ר"ל אפילו להזהר על עצמו שלא יפול לאש וכיוצא בזה הוא כסיל ואדרבא מסיתו לזה.

דהוא מי"ג שנה ואילך כמה דאיתמר:    עיין לעיל ע"ח א' ב' בסתרי תורה (ח"א עח, א).

דף קעט עמוד בעריכה

ואמאי אקרי נער:    שהוא גדול מילד.

בגין דאית ליה חדתו דסיהרא דמתחדשא תדיר:    ומאירה בו כשמתלבשת בו. וע"כ נקרא נער - בגימטריא ש"ך כידוע ענין נע"ר נער"ה. וז"ש "בגין דחכמה שריא ביה" - ר"ל חכמה זעירא, חכמת שלמה. אך לענ"ד עיקר הגירסא צ"ל ואמאי איקרי ילד, ור"ל כיון ששמו המיוחד לו תמיד הוא נער בכ"מ, וכמ"ש התוס' שנמנה בין ע' שמות שלו (והוא באותיות דרבי עקיבא), לזה תירץ על דאית ליה חדתו דסהרא תמיד, והוא כמו הלבנה שנולדת תמיד מחדש. וז"ש ותידר איהו ילד, ר"ל אע"פ שכבר נקרא נער, חוזר ונקרא ילד, ואח"כ אומר מסכן כמה דאמרן - ר"ל מטעם זה בעצמו שתלוי בחדתו דסיהרא ולית ליה מגרמיה כלום נקרא מסכן.

ת"ח על דא אקדים כו':    אולי בא לדרוש כן בקרא דלא ידע להזהר עוד, שהוא נתינת טעם למה עשהו הקב"ה מלך זקן, ר"ל מיומא דאתייליד, ואומר "אשר לא ידע להזהר עוד", שאלמלי היה יצה"ט בא עמו כאחד ולא היה הוא רשע ערום מטעים דבריו קודם שיבא בעל דין חבירו, לא היו שומעין לדבריו עוד, כי יתרון האור מן החשך (ויהא נמשך כזה מקרא שלאחריו "כי מבית הסורים יצא למלוך" - בית הסורים זה מעי אמו של ולד שהוא כיוצא מבית האסורים (וכמ"ש מהרי"ל בלקוטיו שע"כ אומרים הודו לה' בברית מילה על שיצא הוולד מבית האסורים וכן איתא בבראשית רבה ובסוף פרק המפלת), ומשם יצא מיד למלוך, ואח"כ במלכותו כשהוא כבר מלך נולד רש - ר"ל נולד המסכן ההוא. וז"ש וראיתי את כל החיים המהלכים עם הילד השני - ר"ל הצדיקים הבוחרים בחיים מהלכים עם הילד מסכן וחכם שעומד תחתיו).

וע"ד אמר שלמה וחכמת המסכן כו':    שגם פ' ההיא נדרשת בקהלת רבה ובזהר חדש רות ס"ג א' על יצה"ר ויצה"ט, עי"ש.

ובגין דא ב"נ אינון כשלין לעלמא דאתי:    ר"ל ז"ש אח"כ בסיום הענין בתהלים שם תמותת רשע רעה, כי יפול ברעת יצה"ר וכמש"ל פרשת ויצא בסתרי תורה קמ"ח א' ב' (ח"א קמח, א) קטלא ליה לההוא שטיא וארמי ליה לגיהנם. אבל צדיקים - רבות רעות צדיק דסביל כו' בגין כו' בההוא יצה"ר. וז"ש קודם למקרא זה קרוב ה' לנשברי לב ודכאי רוח יושיע. שהן השוברים לבם ומדכאים רוחם מיצה"ר וכמ"ש זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וגו', וכמ"ש בכוונת חצות פירושו עי"ש. ואפשר צ"ל "אינון כסילין" וכלשון המקרא "וכסיל כו'".

לצדיק לא כתיב:    דלכאורה כן היה ראוי לכתוב דלא נטעה לפרש רעות צדיק רעות שהצדיק עושה ח"ו. ומפרש דאה"נ הכוונה כן ולומר דלאו על רעו הבאות לצדיק מבחוצה לו קאי, אלא על רעות רבות שיש לו בתוך גופו מן יצה"ר וכמ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

וז"ש בגין דקב"ה אתרעי כו':    ע"כ מוסיפין לו כח ליצה"ר להלחם עמו תמיד.

וז"ש ושזי' לי' מכולא כו':    בין מרעות שבאים לו מאחרים, בין מיצה"ר שבגופו, וכמ"ש אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

בביתא דלב' ולא יכילנא לאשתזבא מיניה:    שהוצרך לברוח ממנו וגם אח"כ רדף אחריו וכמ"ש ארמי אובד אבי וכמ"ש לו ה' השמר לך פן תדבר וגו' - משמע שלא היה יכול להנצל ממנו אם היה עושה לו רע וכמש"ל קס"ד ב' (ח"א קסד, ב).

ויבא רגז כו' מגו רחימותא כו' עאל במצרים:    פי' ירד יעקב למצרים וכ"כ במק"מ. ורמז לדבר רגז בגימטריא ר"י שנה שנשתעבדו במצרים. ועיין לקמן ריש פרשת ויחי רט"ז ב' (ח"א רטז, ב). וחשב כאן ד' צרות נגד ד' קליפות וד' מלכיות. והרביעי קשה מכולן וכוללת כולן.

דף קפ עמוד אעריכה

עד לא ייתי רעה כו':    והיינו מפני הרעה, כלומר כדי שיהא כח לרעה לבא וכמש"ל דהא כל זמנא דזכאה כו'. ועיין רש"י פרק קמא דתענית.

דא יצה"ר:    ר"ל שלא ישלוט בצדיק וכמ"ש וללקוט שושנים שהקב"ה מסלקן קודם שיבואו לידי חטא. ועיין ז"ח י"ט א' ב'.

ת"ח יעקב כו':    זה חוזר למעלה לדרך הראשון. ואולי הכוונה שנתקצרו ימי יוסף ויעקב בכדי ליתן מקום שישלטו המצריים עליהם. ועיין לעיל קס"ח א' ב' (ח"א קסח, א).

דכל יומוי הוי דחיל:    וזהו אביו כמ"ש בפחד אביו יצחק. והוי דחיל היינו שהיה ירא אע"פ שהבטיחו ה' שמא יגרום החטא.

והוי בדחילו:    שהיה לו צרות רבות מגור מסביב כדלעיל. וכמ"ש מה נורא המקום אין זה כי אם בית אלהים. אתקשר אתרא באתריה כדלקמן.

בן י"ז שנה:    י"ז שנה אלו שהיה יעקב עם יוסף יחד בטובה הן גימטריא טוב, שהוא היסוד. ועיין לקמן ריש פרשת ויחי רט"ז ב' (ח"א רטז, ב) ובלשון רמ"ז שם במק"מ.

ועל דינא אתקיים:    כמ"ש על ג' דברים העולם עומד על הדין כו'.

דף קפ עמוד בעריכה

פריש עליה רחמי:    כמ"ש ורוח אלהים מרחפת וכו' ות"י ורוח רעוא מן קדם ה' כו'.

אתנהיג עלמא כו':    כמ"ש המנהג עולמו כו' ובריותיו ברחמים. וכמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ.

וה"מ כד בדק ולא אשכח חובא בידי':    הלשון משמע דלא אשכח כלל. ושלא כדברי הרמב"ן בשער הגמול דיש"א נמי באין לכפרה. אבל פשטיה דדברי ר"א לקמן קפ"א א' ([[זהר חלק קפא א {{{3}}}|ח"קפא א, {{{3}}}]]) ובגין לאעברא מיניה ההוא זוהמא כו' י"ל כדברי רמב"ן שהוא על עונות קלים. ועמ"ש בס"ד בחי' ברכות בזה.

וחד דהא חמינן כמה צדיקי' דהוו רחימין קמי קב"ה כו':    כצ"ל.

דף קפא עמוד אעריכה

דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא:    ר"ל לע"ל לעתיד לבא וכדלקמן קפב א' "ויתקיימון בקיומא שלים ויתחדתון בחדתותא דסיהרא", עי"ש.

דף קפא עמוד בעריכה

ולית לך יומא כו' וכאבין כמה דאתמר:    ר"ל ז"ש אין לך יום שאין קללתו מרובה כו'.

מאד מסטרא דיעקב ואע"ג דאוקמוה:    עיין תנחומא סוף פרשת תולדות.

ודא הוא עבדי דא סיהרא רזא דמפתחן דמארי' בידיה. וכד"א ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו כד"א מט"ט דאיהו עבד כו':    כצ"ל. וכן מורה כל המאמר דכל הדרשא דפ' זו סובב על מט"ט, וכמש"ל בפרשת חיי שרה במדרש הנעלם שם עי"ש. רק מייתי כאן ראיה על לשון עבדי לפרושי' נמי על סיהרא. מפני שעיקר תח"ה על ידה יהא בגין דאתוסף בה רוח עילאה כדבסמוך ובגין חדתותא דסיהרא כדלקמן קפ"ב א'. אבל דרשא דקרא במט"ט קאי וז"ש לבאר דהא כדין האי עבד כו'.

ומ"ש דכל גוונין אתחזי ביה:    אי"ל כידוע במט"ט גם כן.

וכל דא לאינון גופיהון דישראל:    כצ"ל. ועיין פרקי אליעזר פרק ל"ד הוא בילקוט שמואל א' רמז קל"ד.

ארם נהרים דא אתר דבכת תמן רחל:    אולי ר"ל דכתיב קול ברמה נשמע זה הוא ארם. ונהרים אולי יצא לו מהורידי כנחל דמעה וגו'.

דף קפב עמוד אעריכה

כד"א וארץ רפאים תפיל דזמינא ארעא כו':    עיין פר"א סוף פרק ל"ד וירושלמי פרק ה' דברכות.

כאשר שממו וגו':    סיומא דקרא דהנה ישכיל הוא.

דהא מיומא דאתחריב בי מקדשא לא קיימו שמיא בנהורא כו':    ז"ש פרק הרואה "לא נראה רקיע בטהרתה".

דף קפו עמוד אעריכה

מעילא לעילא:    חכמה.

נפק קול דאשתמע:    ז"א. ומשום דאימא נקרא קול דלא אשתמע.

מיא ואשא:    שהן ציון וירושלים, יסוד ומלכות, יוסף ויהודה. וזהו ענין המאמר שכיון דנחית יוסף למצרים לא נגלה הארת מיא רחמי היסוד, וירד יהודה - המלכות - מעם אחיו כדמסיים.

דף קפו עמוד בעריכה

ונטע ליה בכמה זמנין:    כצ"ל.

דאיהו אתערותא מסטרא דצפון:    עיין לעיל קל"ג סוף ע"א אתערותא דרחימו כו'.

כגוונא כו' בגופא:    וזהו חומר, כד"א שוכני בתי חומר.

ומקורא דכולא הוא ברוך:    כד"א יהי מקורך ברוך ועי'.

דף קפז עמוד אעריכה

ורזא חדא איהו ואוקימנא:    לעיל קמ"א ב'.

גם בן דיוקים כו' לא שבק ואח אין לו לאייתאה ליה:    כצ"ל.

דף קפז עמוד בעריכה

כגון ר' יוחנן:    נרשם בד"א שהוא ממדרש רות והוא שם ס"ט ג' עי"ש.

אתא ההוא ב"נ ואשתלים הכא:    בבן הנולד מהיבום בא ומתגלגל בכדי להשתלם כדקחזי כשימות עתה שנית ההוא זכאה המגולגל וישתלם כראוי.

דף קפח עמוד אעריכה

רשעים קבורים ובאו כו':    שאף הרשעים חוזרים ובאים להתתקן דלא בעי לשיצאה כו'. ואיפשר ר"ל לדרוש סיפיה דקרא וישתכחו בעיר אשר כן עשו, ולדרשיה כמו וישתבחו עי' מנ"ש שם.

ואתעברת מיד:    עיין ב"ר.

וכלא הוי מיניה:    ר"ל כמ"ש "ממני - יצתה ב"ק ואמרה ממני יצאו כו'".

דף קפט עמוד אעריכה

דא יוסף:    שהורד מצרימה ולא זרח והאיר למלכות כדלעיל קפ"ו א' (ח"א קפו, א) וירד יהודה כו'. ובכללו שאר אחיו כי יהודה גבר באחיו ויודוך אחיך להקרא על שמו יהודים כמו על שם כנסת ישראל המלכות.

אפי' מה דהוי בידי' והוי תבע כו' בעינוי הוי חמי כו':    עי' בבראשית רבה.

צדיקיא אחרנין מתברכין כו':    כמ"ש שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא כו' וחנינא די לו כו'.

דף קפט עמוד בעריכה

כדין איהו בסטרא דגבורה כו':    מפני שיצה"ר נמשך משמאלא סטרא דגבורה. לכן מבאר שכשמתגבר ונוצחו כדין איהו האדם בסטרא דגבורה קדישא.

דאיקרי צדיק וגבור:    איפשר צ"ל "וגבר ונטר כו'". ולגירסה "וגבור" אולי י"ל ממ"ש ותשב באיתן כו'. או ממ"ש לפני אפרים ומנשה כו' עוררה גבורתך.

דאיהו דרגא אחר הדברים:    שדברים נק' מלכות - עיין לקמן קצ"ב סוף ע"ב (ח"א קצב, ב) קול דברים כו'. ומשם ואילך אחורי' מתחיל המקטרג בסטרי'.

ונלאה דא כנס"י:    בגימטריא פ"ו כמנין אלהים. וע"י הגשמים שיורדים מגבורה מתכוננת שבנינה מן ה' גבורות.

בארעא אחרא דאיהי צחיא כו':    כמ"ש (תהלים, סג) צמאה לך כו' בארץ ציה ועיף כו'.

ובגין כך כתיב ויהי יוסף כו' ובתריה כתיב ותשא אשת כו':    שמפני שנפרד יוסף מיהודה והוי פרישו בין ישראל כו'. מיד ותשא וכו' נוקבא דסט"א חשבה להתחבר ליוסף ושמו את יוסף בבור שלה, בית הסהר. ועיין לקמן ק"צ ריש ע"ב (ח"א קצ, ב) "ולא שמע כו' לנסבא שלטנא כו'".

דף קצ עמוד אעריכה

מאן דאזל לימינא ארכא כו':    עיין שבת (דף סב.) ומפני שר"ח שרשו ביסוד, לכן היה עוסק בזה להמשיך לי' עד דיעסוק לשמה. וכן אמרו בריש פרק הפועלים דעבד לתורה שלא תשתכח מישראל - חיבור זו"ן - תורה עם כנסת ישראל, ולא תשתכח רק תהיה בזכרון על ידי ספר הזכרון - היסוד. ולכן היה רבי חייא עוסק בכיתנא - פשתן הוא המלכות, וע"י הוי עבד לתורה שלא תשתכח. ובמקום אחר כ' בס"ד שלכן אמר ר"ח במכות ה' ספר תורה שתפרו בפשתן כשר, אף שהוא שלא כדין ושלקה פשתנו עבור זה, אך הוא בעצמו נתכוין בשעתו לכך, ובחטא הדור נפל יאניבא בכיתני' - הוא התולע הטמא. וא"ל רבי שחוט עופא ומורח דמא כו' - שמורח דם ישראל שהיו מוסרין עצמן לשחיטה עבור התורה ומכח זכות זה ברח לו התולע מן הפשתן - כנסת ישראל.

הרהורין בישין יעסוק באורייתא כו':    עיין באבן העזר סי' כ"ה ובהגר"א שם.

יהא משוך לי' לגבי אורייתא כו':    כמ"ש אם פגע כו' משכהו לבית המדרש כו'.

דף קצ עמוד בעריכה

לנסבא שלטנו כו' למיהב לה רבו כו':    וידרש לפי זה "ותתפשהו בבגדו" על עולמות בי"ע - לבושין, ששם אחיזתה. אבל למעלה - לא יגורך רע. והכל ע"פ מעשה יוסף וצדיקי' למטה בעולם הזה.

בהאי עלמא ואסתאב עמה בעלמא כו':    וכמ"ש בריש סוטה קשורה בו כו'.

דאסטי אורחי' מן אורייתא כו' דל"ל מהימנותא כו':    נראה שר"ל מלעיד ע"ד חכמים שאמרו בגטין.

זמינין צדיקיא למחמי כו':    שלהי סוכה (דף נג.) עי"ש.

דף קצא עמוד אעריכה

הישאג אריה:    הוא בהפטרה דפרשת וישב ואיפשר מכוין לדרוש וטרף אין לו, ובלתי אם לכד, כשנלכד האדם ברשת היצה"ר ואז נטרף ממנו דיוקנא קדישא, ואתחלף ואתערב לו (וידרש טרף מלשון ערבוב כמו טורף יין ושמן). כי אז יוכל לשאוג וליתן קולו על האדם.

וה"מ כד כו' ונשמתא כו':    היינו כדרשב"א סוף פרק שואל (בבא מציעא קנ, ב) כ"ז שאדם חי כו' מת בטלה אימתו. ור"א כאן אמר צדיקי' אפילו לאחר מיתה לא משתנין. ומ"מ איפשר מודה דצריך שמירה (ולמיחשב משמרו עוסק במצוה להפטר מק"ש וש"ד - עיין ריש פרק ג' דברכות) דלא סמכינן אניסא.

ואתחלף ליה האי דיוקנא דב"נ:    ר"ל כמ"ש שם שאין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה.

ובגין כך שלח מלאכי' ההוא דכל דיוקנין כו':    ר"ל המלכות נקראת מלאך כדלעיל פרשת וירא קי"ג א' (ח"א קיג, א). וז"ש ההוא דכל דיוקנין מתחקקין כו' דנקרא צרורא דחיי עי"ש ובכ"מ אחרים. והוא הפורפירא מלא גויות כו'. וענין הפתיחה בקרא ד"הישאג אריה כו'" - אולי דרש ליה "וטרף אין לו" שע"כ יש לו להאדם איזו טריפה בנפשו כמ"ש טורף נפשו באפו. וכן "בלתי אם לכד" - אם לא נלכד האדם כבר במצודת היצר, לא היה האריה והכפיר שואגים עליו.

בפת ?? כו' ואתקיים בדיוקני' כו':    עיין סוף פרשת משפטים קכ"ה (ח"ב קכה, א).

בשעתא דאפתח עיניך כו':    עיין שלח לך קע"ה ב' (ח"ג קעה, ב).

דף קצא עמוד בעריכה

מאן דאחיד בשמיא וארעא וכל עלמא:    ראיתי כתוב פי' באספקלריא המאירה כמ"ש כי כל בשמים ובארץ ותיב"ע ותרגם יונתן בן עוזיאל(?) דאחיד בשמיא וארעא. וי"ל עוד שנתכוונו למ"ש מי עלה שמים וירד מי הקים כל אפסי ארץ שדרשוהו על אליהו בפסיקתא דחנוכה ובזוהר ויקהל קצ"ז א' ב' (ח"ב קצז, א).

דיעבד תרין נמוסין:    איפשר נתכוונו למ"ש הפשטנים שהן עוד ב' דברים שנמסר לאליהו למשוח את חזאל ואת יהוא (ויחלוק לפי זה על מ"ש בסע"ר שיונה משח את יהוא) וכ"מ שמפרש באמה"מ. אבל יותר נראה שר"ל מדת המלכות שכוללת בה תרין נמוסין - חסד וגבורה, וזהו פי שנים ברוחו של אליהו שהוא מלאך הרחמים וגם עושה דין - קנא קנאתי כו' (או ירמוז גם כן לב' נשמות נדב ואביהוא כמ"ש ז"ל שהן נצח והוד שהן גם כן חסד וגבורה ועבדין תרין נמוסין).

דף קצב עמוד אעריכה

האי מאן דאסתכל במה דאוליף כו':    עיין בכריתות (כריתות ו, א) חזי לפומיה דרבי וכמ"ש והיו עיניך רואות את מורך.

ג' שריגים כו' בדיוקנא דאבוי:    שהוא ג' שריגים - ענף עץ עבות - ג' אבהן דכלילין ביעקב. וכדין אתנהיר רוחיה להדבק במלכות.

אמר יוסף הא ודאי בשורה:    לקמן רל"ח (ח"א רלח, א). ועיין חלק ג' קפ"ט א'.

מה כתיב ובסל העליון מכל מאכל פרעה:    ישראל שנאמר בהן ונתתיך עליון, שהן בסל - שהוא המלכות שנקרא 'טנא' ו'סל'. והנה בה מכל מאכל פרעה - שנתונין למאכל לפרעה וחיילותיו.

ומפזרי לון לארבע כו':    זהו והעוף - שמעופף על פני רקיע למרחוק.

דף קצב עמוד בעריכה

ר"י פתח לב כו':    ענין הפתיחה לכאן לסיים מ"ש לעיל תרין דרגין כמש"ו בגין דאית מסטרא אחרא לב כו'.

לב טהור:    בגימטריא רנ"ב אברי הנוקבא.

ורוח נכון:    בגימטריא שמו, רצון.

הוא וב"ד נתן קולו כו' בגין לנטרא כו':    איפשר ענין המאמר לכאן כמו שנתבאר לעיל קפ"ט ב' דבעי בר נש למהוי גיבר כאריא כו'. ואמרו יצרו של אדם מתגבר כו' ומתחדש כו' ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יוכל לו. וז"ש כאן: נתן קולו לפני חילו כי עצום עושה דברו כמש"ל שם גבורי כח עושי דבריו כדין איהו בסטרא גבורה כו'.

פרשת מקץעריכה

דף קצג עמוד אעריכה

דאיהו שאט כו':    כמ"ש משוט וגו'.

ושאט לעילא כו' וקטריג והא אתמר:    ר"ל ז"ש עולה ומקטרג יורד וכו'. ובעיקר הא דקץ עיין לעיל ריש פרשת נח (ח"א סב, ב) וש"ן ושם נתבאר(?).

דא איהו אבן נגף כו':    עיין לעיל קנ"א ב' בסתרי תורה.

מאי אפל וצלמות כו' זוהמא דדהבא כו':    עיין לעיל קנ"ג א' והכא מזדווגי דו"נ כחדא כו'. וז"ש כאן אפל וצלמות וכמ"ש הרמ"ז במק"מ הרב משה זכות במקדש מלך עי"ש.

דף קצג עמוד בעריכה

אתר דלית בי' זכירה:    קץ דחשך - חשך אותיות שכח. וז"ש אתר דהוי ביה נשיו כו' .

חלמא דזכירה איהו:    נ"ל בס"ד חלמא דזכירה הוא ביסוד, מקום הזכרון, עיין לעיל קנ"ב ב' (ח"א קנב, ב). וז"ש כאן שחשב יוסף חלמא דזכירה איהו וכמש"ל קצ"א ב' (ח"א קצא, ב) אינון חלמין עלי' דיוסף הוו כו'. שהוא היסוד. ושם קצ"ב א' (ח"א קצב, א): עד הכא אתבשר יוסף בחלמא כו'. וכן יש לכוין מ"ש להלן יום יום אלו שנתים ימים, כלומר ב' ימים התחתונים מימי בראשית, כלומר יסוד ומלכות. וז"ש והנה עומד על היאור דא יוסף כו'. וז"ש שנתים כו' דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה, היינו עד ששב מסטרא דאית ביה נשיו - עלמא דפירודא שאחר המלכות, ותב ב' דרגין - מלכות ויסוד - שהן שנתים, והגיע ליסוד דאית ביה זכירה ודרגיה ביוסף (ואולי ז"ש וישכחהו דדרגא דנשיו קם קמיה ושכח ממנו דרגין קדישין - ה"ו דשמא קדישא. ואח"כ תב לדרגיה ב' אותיות אלו, שהיסוד נרמז במשך הוא"ו ובו כלל הו"ק מתכנשין אל מקום אחד, ע"ל י"ח א' (ח"א יח, א)).

נהורין כו' לכל סטרין:    הן ו' קצוות וז"ש וכלא איהו חד.

ואיש תרומות כו':    לפי' הראשונים פי' ואיש תרומות כפשטיה, שתורם ומפריד אלוף. גם דברי הזהר שמיני שהביא במקדש מלך יש לפרש כן עי"ש.

דף קצד עמוד אעריכה

דכתיב בו כי טוב ואילין בישין אינון. לתתא מיניי' ז' השבלים אינון מסטרא דדכיו כו':    כצ"ל. ולר"י ז' הפרות הן בבריאה והשבלים ביצירה. וז"ש "דלתתא מינייהו ז' שבלים".

והא תנינן דהא כמה כו':    לעיל קמ"ט (ח"א קמט, א). עי"ש. ולקמן רל"ח א' (ח"א רלח, א) עי"ש.

כד"א לפעמו:    בשמשון כתיב "ותחל רוח ה' לפעמו", ורוצה לפרש אף כאן הני "ותפעם רוחו" דהוא על אתערותא דרוחא שנתוסף עליו בעת החלום שהוא דדרגיה דא' משתין בנבואה שאף בסטרא דיליה דחזא באינון דרגין דלתתא על כל פנים תוספת רוחא הוי ביה. וזה היה פעם ראשונה ע"כ לא הוי מתיישבא עמיה ואזיל ואתער. ובנבוכדנצר אמר דאתערותי' הוי על חד תרין ממה שהי' בו רוח כבר נתוסף עליו על חד תרין בעת גלוי החלום. שחלומו היה גדול משל פרעה שהיה כמין נבואה עד סוף הימים. ועוד דנ"נ היה מחכמה ובינה דקליפה, ואולי הן הן תרין רוחין דכאן. ופרעה בכתר דקליפה ולא הוי כי אם חד רוחא. וז"ש "כפעם בפעם", פעם בהאי ופעם בהאי, דתרי רוחין הוא דאתערו עליה דנ"נ וז"ש חלם נ"נ חלומות שנים. וא"צ למ"ש בבראשית רבה חלום הצלם והאילן, דההוא דאילן כתוב אח"כ בפרק בפני עצמו. וז"ש חלמך וחזוי רישך על משכבך דנה הוא.

דף קצד עמוד בעריכה

עבדין שלמא לעילא כו':    כמ"ש סוף פרק היה קורא ופרק חלק שעושין שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה.

באינון דדחלין ליה ועבדי רעותיה:    זהו רוצה ויראיו. רוצה - שאמר ונעשה רצונו. ויריאיו דדחלין ליה. והכל אחד כמ"ש אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד.

למיחלים לחסדו מאן אינון כו':    אולי נקט האי קרא דעין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, משום דרוצה לדרוש ד"למיחלים לחסדו" הוא פירושא ד"את יריאיו", ועיין לקמן ר"ז ב' (ח"א רז, ב) ובמק"מ ענין החוט. ועיין לעיל פרשת נח ס"ט ב' בליקוטי הגר"א פי' חוטא דימינא דהתם. ובלקוטי הנ"ל פרשת ויקרא. וז"ש מאן אינון, ר"ל מאן אינון יראיו, אלו המיחלים לחסדו. ואף כאן דכתיב את יראיו את המיחלים לחסדו, נמי הוי המיחלים פירושא דיראיו.

ואשתתפו בהדי שכינתא:    ז"ש בלילה שירה עמי. וז"ש דעאלין כלה בבעלה. ועיין לעיל ה' ע"א (ח"א ה, א).

ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה:    אולי הפיוס הזה הוא התמשכות חוט של חסד ביום.

כגוונא דא יוסף כו':    כמו הצדיקים דמשתתפי בהדי שכינתא ומזווגין צדיק וצדיק. הקב"ה מרצם לאתפייסא בהדי'. כן יוסף שהוא צדיק ואשתתף בהדי שכינתא על ידי דנטר לברית וכמש"ל קצ"ו ב' ובעא לאתאחדא באשה יראת ה', ע"כ כתיב ויריצהו וכדדרש להלן קצ"ה א' וירצהו חסר וא"ו ומאן איהו דא קב"ה. אף כאן פירושו שהקב"ה ריצהו בפיוסין. ומ"מ אזיל ומפרש הזוהר פשטיה דקרא על שלוחי פרעה שפייסוהו במלין דחדוה כו'. אלא שאח"כ מפרש ואזיל ויקרא את יוסף קב"ה כו'.

דהא תנן אלמלא חביבו כו':    פרק אר"ע אמר רבי עקיבא (שבת פט, ב) ואולי ברישיה דהאי קרא דכתיב (תהלים, קה) לאסור שריו בנפשו וזקניו יחכם, דרש ליה הכי דשריו היינו יעקב, ואסרו הקב"ה על ידי יוסף (דקאי ביה קרא שם). וזקניו של הקב"ה יחכם על ידי יוסף. עוד י"ל מקרא דשלח מלך ויתירהו מ"ע ויפתחהו דמסיים להלן קצ"ה א' דרש לה שע"י זה ששלח הקב"ה מלך דא יוסף התיר ופתח ליעקב משלשלאות שהי' ראוי לירד בהם.

דף קצה עמוד אעריכה

ואחית ליה ליוסף בקדמיתא כו':    ז"ש שם שלח לפניהם איש.

דבזכותיה אתקיים ברית בהדי':    י"ל דבזכותיה דיעקב קאמר אתקיי' ברית בהדיה דיוסף וכמ"ש שראה דיוקנו של אביו. אבל עיקר נראה בזכות יוסף אתקיים ברית בהדי' דיעקב עם השכינה שירדה עמו.

חסר וא"ו:    קרי ביה בצירי תחת הצד"י. וקאי על מאן דקרא ליה דדריש לעיל ויקרא אל יוסף דא קב"ה. מי' ממאי דמסיים להלן כד"א יעתר אל אלוה וירצהו, משמע דר"ל כאן קרי ביה וירצהו בפתח הוא"ו וחיריק היו"ד.

בגין לאקדמא כו' ולמפתח בשלום:    דאיהו דרגיה דיוסף. ועיין לעיל קע"א ב' וע"ל ועיין לעיל(?) סוף ע"ב וצדיקי' כד פתחי' כו'.

וע"ד קב"ה לא גלי שמי' קדישא בר לישראל כו':    ר"ל ז"ש לקמי' דקרא רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, ששם ה' לא נודע להם דלא אתגלי בעלמא רק פליג להו לממנן. ונמשך הא ד"מי כה' אלהינו המגביהי וגו'" לקרא קמא. לומר מה שאומרים הגוים רם הוא על השמים כבודו ולא אתגלי בארעא, זהו כשהוא מגביהי לשבת בשעתא דלא אשתכחו זכאין ואסתלק לעילא כו'. ואז הם אומרים איה אלהינו. אבל בשעתא דאשתכחו המשפילי לראות בשמים ובארץ.

ת"ח אפילו בריין וקסטורין דעבד כו' לא יכלין למללא כל מלין דעלמא כו':    י"ל קסטורין הן ממונין שתחת השמש, והוא כמו גסטרא של פעור בסוף פרק קמא דסוטה. אפילו כל בריות אלו וממונין אלו לא יוכל איש לדבר ולא תמלא כו'. ואם כן על אחת כמה וכמה לאשלמא כלא ולאדבקא כלא שהוא שלמות ההשגה בעליוני' למעלה משמש. ופי' מקדש מלך אין נראה. גם אם יהי' פירוש קסטורין כאן מכשולות כההוא דלהלן - נמי אתי שפיר לפרש כמ"ש.

דף קצה עמוד בעריכה

בכל עובדא כו' הן לטב כו':    הן הכ"ח עתים הכתובין שם בתחלה. וז"ש להלן "ואינון ידעין לאתדבקא בעת שלום", שהוא סיום כל העתים ובו נכללין כולם על ידי כללות שלום בעת חיבור צדיק וצדק. והיינו דמפרש ואזיל אינון משכין כו' כל לאנהרא בעתו כו'.

וז"ש בחילא דצדקה דעבדין כו':    שע"י הוא חיבור צדיק בצדק - צדיק חונן ונותן. וכן יוסף פתח בשלום לאנהרא שלום בעת. וז"ש "האלהים יענה את שלום" - וכלשון "אענה את השמים גו'", כלומר דרגא דמלכות יענה את השלום שיושפע לתוכה, וכדכתיב "והארץ תענה וגו'".

דף קצו עמוד אעריכה

אחרי הוית בההיא שעתא דחלמי' כו':    בתנחומא פר' זו מפורש דזהו מה שהחליף לו פרעה לשון החלום ע"ש כל השינויים.

דא גבריאל:    מצאתי כתוב שגימטריא גבריאל - רזא גלי עם הכולל‏[8].

המחשבה דלא חשב נקרא נבון וחכם. הלב שלא הרהר כו':    כ"ה לשון המאמר גם בתנחומא סוף פרשת בראשית עי"ש. אבל בבראשית רבה כאן ובויקרא רבה פרשה כ"ג עירב מחשבה ולב יחד וגרס "תקרא חכמה שנא' ויקראו לפניו אברך".

דף קצו עמוד בעריכה

בגין יוסף דאיהו צדיק כו' כדכתיב ויוציאם בכסף ויזהב ואין בשבטיו כושל:    אולי ר"ל בזכותיה שלא היה בשבטיו כושל שלא נכשל יוסף ולא נחסר ממנין השבטים, דרגיה דצדיק (וכמש"ש בתנחומא עתידין אחיך לכתוב באבני אפוד תרצה שתהא חסר מכללן). ע"כ זכה יוסף ללקט כל הכסף וגרם עותרי' דכספא ודהבא לנטלא ישראל. וכמפרש והולך להלן וכל עותרא בי' קיימא כו'.

אלין חיין דעלמא דאתי:    ומפרש חיים על אימא, אלהים חיים. ומ"ש אח"כ "בגין דאיהי אתקשרת בחיים" - לאו על חיי הבלך שהוא המלכות קאי אלא אסיפיה דקרא "אשר תחת השמש" קאי, וקאמר דשמש איהי אתקשר בחיים וחיין שריין ביה. אבל עלמא דא דחיי הבלך לא שריין ביה חיים דלא מטון נהורין דשמשא תמן מדחריב בהמ"ק (אבל בזמן שבית המקדש קיים שמשא כניש כל נהורין לסיהרא כדלעיל ריש פרשת ויצא קמ"ז א').

כד"א הצדיק אבד כו':    ע"ל.

כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך וגו' תחת השמש דא הוא שמשא בסיהרא:    כצ"ל. וי"ל דברישיה (קהלת ט, ט) "ראה חיים וגו' כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש" -- היינו סיהרא בשמשא.

ודא הוא חולקא כו':    ע"י שמיחד שמשא וסיהרא.

קשירו דאתקשר שמשא בסיהרא:    בצדיק מתחברין זו"ן. ודרש ליה מאברך - משמעות הלשון ממאי דמסיי' "וכלא כרעין כו' ". ועין לקמן קצ"ח סוף ע"א (ח"א קצח, א) "ובג"ד כולא סגדין כו'" דמפרש אברך לשון ברכיים כדדרש ר"י בן דורמסקי' בספרי ריש פרשת דברים. והיינו דכריעה דו' לגבי ה', וה' לגבי ו', כולהו מתקשרין באתר דא. ואולי ב' דרשות הן, ודרשא קמייתא דקשירו דשמשא בסיהרא ס"ל אב בחכמה ורק בשנים, והיינו אב בז"א ורך במלכות.

דף קצז עמוד אעריכה

וההוא דרגא איהו יוצר רוח אדם כו':    דמפרש יוצר לשון ציור כמו יוצר חרש שמצייר הכלי מן החומר המוכן לו כבר. ואם היינו מפרשים לשון בריאה יהיה איפשר לומר דקאי אדלעיל - "ויוסד ארץ", ויוצר רוח אדם בקרבו בהאי ארץ, ויהיה לפי זה האי יוצר על אימא. אלא דאם כן "בקרבה" מיבעיא ליה.

דף קצז עמוד בעריכה

אלא וירא יעקב דחמא לכל דיירי ארעא כו':    כדמפרש והולך לקמן קצ"ח א'. ובא להוציא בלשון מנא הוי ידע מדברי הבראשית רבה דדרש סבר שהבין שיוסף שם. ואיפשר היה לפרש פשט הלשון דכאן דר"ל דמזה דכל דיירי ארעא אתו למזבן עבורא במצרים, ראה והבין שיש שבר יוסף במצרים, כי יוסף ראוי להיות משביר.

רי"א ת"ח דוד מלכא כו':    אולי ענינה למאמר דלהלן "מאבהן דכראן בימא רבא כו'". אבל יותר נראה שמקום הא דר' יצחק לעיל ע"א בראשו דקאמר שם "תא חזי מלכותא כו' עד דאתחבר באבהן כו'". וכוונת המאמר שם דהוא רתיכא תתאה - חגת"ם (ועלאה היינו חו"ב וחו"ג), ויוסף רכב בה. או מקומו לקמן קצ"ח במאמר "ויוסף הוא השליט" דקאמר שם "דהא דוד מלכא אית ליה לאתדבקא כו'".

ועם כל דא יעקב הוי ליה תברא כו':    נראה עיקר דצ"ל חזי ליה תברא כו' . כלומר אע"פ שרוח הקדש נסתלקה ממנו חזי ליה תברא שיהי' לו בירידה זו למצרים. ונראה מלשון המאמר שהוא סיום התחלת מאמר לעיל ריש עמוד א' "מנא הוה ידע כו' ומייתין עבורא", וצ"ל אח"כ הא ד"תא חזי יוסף ברית שלום כו'". ומשום שרוצה לדרוש שיעקב ראה תברא במצרים, הקדים לבאר שבאמת יוסף עצמו ברית שלום ומלך ושליט הוי אלא דיעקב לא ידע זה כדקאמר לעיל. וע"כ חזי ליה תברא, כי זה היה יודע מכבר שגזרת "ידוע תדע" יש לו לקיים וכדמפרש והולך לקמן קצ"ח א' "וע"ד חמא ההוא תברא כו'" - ר"ל אע"פ שנסתלקה ממנו רוה"ק, ידע זה. ומאמר דר"י ור' חזקיה הוגה כאן לענין ברית שלום ועיקרו בפרשת וארא. וכן דר' יצחק כבר כ' שאין מקומו כאן.

דלא תחמון גופייכו אלא כרעבין:    עיין לקמן ויגש ר"ח א' (ח"א רח, א) ולגבי ס"א בזמנא כו' רעב איהו כו'.

דף קצח עמוד אעריכה

זבחי תרועה דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה כו':    לפי זה פי' "זבחי תרועה" כמו ויריעו כל בני אלהים, דאיתרעו ואיתברו סטרי דדינא. או יהיה פירושו כמו רוח נשברה, וכלומר אע"פ שירום ראשי אזבחה באהלו זבחי תרועה, רוח נשברה ונמוכה. ועל ידי זה ממילא ישברו כחות הדינין.

דהא בגין אורייתא ירום רישי' כו':    וז"ש אשירה ואזמרה כמ"ש זמירות היו לי חוקיך.

ועתה ירום כו' באבהן כו' וכדין יתרומם ויסתלק לעילא כו':    עיין לעיל קפ"א ב' (ח"א קפא, ב).

דא שמשא כו':    ר"ל על ידי דאיתחבר יוסף בשמשא, והוא המשביר על ידי דאתחבר בסיהרא ומשפיע לה לאיתזן כולא. וז"ש לעיל קצ"ו ב' (ח"א קצו, ב) "קשירו דאתקשר כו'". ועיין מה שכתבנו שם בסייעתא דשמיא.

תלת אינון דדחלין כו' אוקמוה:    בפ' ע"פ בפרק ערבי פסחים(?).

דף קצט עמוד אעריכה

ות"ח ד' מלכין הוו כו':    איכה רבה פ"ד אות למ"ד עי"ש.

דהא אורייתא כו' וכל נתיבותיה שלום:    ואז הן אחוזין בדרגין דשלום - דא יוסף דכתיב ביה "ויכר יוסף את אחיו", ואין מתיירא מיומי רע דשלטי יומא דדינא, סטרא דשמעון ולוי כדלעיל.

ויוסף דהוי ידע כו' והא איהו ידע אורייתא כו':    ר"ל לאפוקי מדברי הבראשית רבה פרשה ע"ט (ב"ר עט, ה) דקאמר "אבל יוסף שכח". ועוד אף לדברי הבראשית רבה לא שכח מצותי' של תורה ח"ו.

דתיאובתיה הוי לגבי':    וכדלקמן ר"ב ב' (ח"א רב, ב) תאוה באה דא בנימן כו' והוי דמי דיוקניה לדיוקנא דרחל כו'.

דהא שמשא באשגחותי' כו' אתנהיר:    כמש"ל קל"ו א' (ח"א קלו, א) דכד אתחזי בהדה כדין כו' ואתנהיר וזרח כו', היינו דמייתי דר"י דאז ראה דאשגחותיה דקב"ה בה תדיר, והיינו ראיה דיוסף לבנימין, וכמ"ש "וראיתיה לזכור ברית עולם".

דף קצט עמוד בעריכה

וקרי בי' שלום:    כדכתיב "והיה מעשה הצדקה שלום", והוא המחבר אורייתא וצדקה, זו"ן. ועיין לקמן ר' ע"ב "בגין דצדקה דא הוא שלום כו'".

דף ר עמוד בעריכה

לקביל ג' יומין דשכם כו' ולבתר דעברו כו' קטילו לון כו':    וע"כ יוסף רזא דברית גלגל עליהם ג' ימים במשמר לנקותם מעון זה גם כן.

דכד עלמא כולהו אית בהו שלם:    וזהו "שלמים וכן רבים" (נחום א, יב), כשהרבים שלום ביניהם אזי "ועבר" - עבר דינא מעליי' כדמפ"ו. וקאי האי "ועבר" על "שלמים" ועל "נגוזו" דמפרש לה אצדקה.

דגזזי ממוני' בצדקה:    פרק קמא דגיטין (דף ז.) עי"ש.

דף רא עמוד אעריכה

מאי ועבר ההוא זוהמא כו':    ולפי זה כולו נמשך לסיפיה "ועיניתיך לא אענך עוד" בזכות זה. או י"ל ארישיה ד"וכן רבים" יפשון ויסגון ביה בזמן שנגוזו ועבר. דמלו ופרעו.

אינון שלמים דקיימי בהדי דברית:    וכן רבים היינו שהיו רבים דהן עשרה (וכמ"ד נדר שהודר ברבים בעשרה), שהיו אחי יוסף עשרה עם שמעון, ואח"כ נגוזו ושבקו ליוסף ושמעון ולא נשארו י', ויליף מינה כדמפ"ו כד מתכנשי י' בבהכ"נ (דמהא דבני יעקב ילפי' לדבר שבקדושה בעשרה דילפי' "בתוך בני ישראל" מ"בתוך הבאים") ואשתמיט חד מיניי'. ומ"ש באחי יוסף "כדין דינא שרי' ביניי'" - כצ"ל. עיין לקמן ר"ג א' (ח"א רג, א) "בגין דההוא שעתא קיימא עליי' כו'", והיה זה גם כן בהליכתם פעם א' בלא שמעון.

כד"א מי יעלה בהר ה':    וכתיב "בהר השם יראה" - קרי ביה יראה ודחילו.

דף רא עמוד בעריכה

ידלנה דא יוסף:    שהוא דולה מים הבאים מבארות עמוקים ומשקה את הגן.

והא אוקמוה בשעתא דאתקרב לגבי דיוסף כו':    עיין בבראשית רבה ריש פרשת ויגש.

קוסטפא דגורדנא:    עיקר הפירוש ענפי קוצים נפלו על הנחש והרגוהו.

ובעי גבי דחברי':    היינו מבקש ומוסר דין על חברו לשמים שאמרו שמזכירין עונותיו ומארי דדיני' ידיעא איהו לגביי' עד דאשכחון אתרא לנקמא מיניה. לכן הביא זה להך עובדא דהאי יודאי דמחיל לכל מאן דמצער ליה, שהוא היפוך ממנו. וז"ש מעקש דרכיו - שמעקם דרכיו להפוך על אחרים דין והוא עצמו חייב.

דף רב עמוד אעריכה

דחובוי דב"נ מתברין לבי':    כמ"ש כשל בעוני כחי וכמ"ש באיכה רבה. ועיין לעיל קנ"ב ב', קע"ד ב' - על הפסוק התרפית ביום צרה צר כחכה.

עד דאתפרע כו' באתר דאצטריך:    רוצה לומר בעשרה הרוגי מלכות וכדאיתא בזהר חדש איכה ובריש מדרש משלי.

אלא באתר סתים ואוקמוה:    ז"ש אין הברכה שולטת אלא בדבר הסמוי מן העין.

דף רב עמוד בעריכה

דא הוא דתנן דל"ל לב"נ לאסתכלא כו' תנינן מאן דבעי כו':    ריש פרק ה' דברכות (דף לא:) עי"ש.

ודא הוא תאוה באה:    תאוה היא המלכות, תאוה בגימטריא בי"ת, והיא מתאוה לתפלתן של צדיקים - עיין לקמן רמ"ה ב' (ח"א רמה, ב).

ועץ חיים תאוה באה דא בנימין כו' דלא כו':    עיין לעיל קס"ב א' והבן.

דהא מזמנא דתבע לי' ליוסף כו' אלא זמנא זעיר:    עיין לעיל קס"ב א' (ח"א קסב, א) וזרעו מבקש לחם כו' וזמינא איהי לגבי' כו'.

גיא חזיון דא שכינתא:    בגימטריא א"ל אדנ"י עם הכולל - צ"ו.

דף רג עמוד אעריכה

ואשתלחו מן דינא דלא שליט עליי' ההוא זימנא:    עיין לעיל ר"ב ב' "עד דאשתכח שעתא כו'", ור"ל הא דאצטריך לכתוב חמוריהן לומר דאף בממונם לא שלט דינא, ואף דחמוריהם היו ראויין לשרות עליהן סטרא דדינא ולהתעורר עליהן דם שכם הנקראים 'חמורים' לפי דעת הזוהר לעיל ר' ב' שנפקד עליהם ג' ימים לישב במשמר עבור שכם עי"ש. ועיין בחי' בחידושיי(?) שנרמז כאן השם למפרע לרמז שהיה מדת הדין מתוחה עליהן. ועיקר הכוונה רומז דלאחר זמן נפקד עליהם החטא מכירת יוסף בעשרה הרוגי מלכות כו' וכמ"ש המק"מ בשם הרח"ו והגר"א בפירוש היכלות.

ובגין כך מה לך איפה כו':    בגימטריא א"ל אדנ"י כמ"ש בכוונת עשירית האיפה והוא בעשייה. וזהו כל חיילין וכל רתיכין אחרנין דקאמר. והוא בגימטריא גיא חזיון עם הכולל.

מהו כלך לאכללא כו':    בגימטריא ע' שהן כלל ז' מדות שעליה.

מטרא אתי מסטרא דיצחק:    ז"ש גבורות גשמים שיורדין בגבורה. וז"ש פרק קמא דכתובות (דף י:) ה' דברים במטר - מקשה מרוה כו'. והן ה' גבורות ממותקות.

דף רד עמוד אעריכה

אי ס"ד דאינון יומי דסיבו:    כמו שדרשו בקהלת רבה ופ' שואל.

כדכתיב וחכיתי לה' המסתיר כו':    איפשר קרא דלקמיה "צור תעודה חתום תורה בלמודי" (ישעיהו ח, טז) דרש לצור ולחתום מבועו בלמודיו הן נצח והוד. וז"ש בסוף המאמר "יפתח ה' לך אוצרו הטוב" שהוא יסוד דקדושה, נגד מ"ש עליו תחלה חתום בימי הרעה, דהיינו ימי הרעב. אבל בימי השבע כתיב יפתח לך את אוצרו שאז זמן פתחו מבועא. וכמדומה שבא לרמוז שבלשון שנת השבע נדרש השין בימין לשון שבעה והוא אוצרו הטוב הכולל שבעה ודורש בו גם כן שבעה ושבעה מוצקות.

דף רד עמוד בעריכה

אר"ח ב"נ דין חד כו' א"ל ר' יוסי כו':    לטעמייהו בעובדא דפרשת בשלח מ"ט ב' (ח"ב מט, ב), עי"ש.

תליתאה לא למרדף אבתריה:    י"ל א"צ למרדף לבדוק אבתריה כי אזלינן בתר רובא הואיל ויש בו שנים חזקה גם השלישי יש בו. ועוד יש לומר שהכוונה שאין נאה לנו לרדוף לבדוק אחר השלישי לדורון כי אין אנו צריכין לקבל דרונות ממנו.

הא חד מאינון תרי כו':    עיין מק"מ. ולי נראה שצ"ל "הא בר מאינון תרי דאתחזיין למהוי בי' לית בי'", ור"ל הרי לבד מהשנים הנראין בו, ור"ל השלישי לדורון שאמרנו שיהיה בו ע"פ חזקה הנה נראה שאין בו כדמפרש ואזיל דהא לא אתקין כו'. ואיפשר צ"ל "דאיתחזי למהוי ביה" וקאי על השלישי.

דף רה עמוד אעריכה

פתח ואמר מזמור כו' וא"ת לכלהו לאו אלא כו':    נראה שפתח לדרוש מאמר זה לומר שאף טוב ה' אינו נשפע לכל כי אם לברי לבב. ומזה נלמד מנהגו שלא ליתן שלום לב"נ חייבא אע"פ שמצות להקדים שלום לכל אדם גדולה מאד, וכמ"ש סוף פרק ב' דברכות אפילו לנכרי בשוק. ועיקר הענין שלא רצה ליתן שלום לרשע שייך למאמר שלפניו שלא לפתוח מבוע בחי' שלום בית בימי רעבון.

פרשת ויגשעריכה

דף רה עמוד אעריכה

כי אתה כו' אוקמוה:    פרק אמר רבי עקיבא (שבת פט, ב) על יצחק, עי"ש.

דף רה עמוד בעריכה

כאורייתא אתברי כו' אשתכלל:    אורייתא כאן הוא חכמה, בראשית - חכמה. ואמר אתברי ואשתכלל - אע"ג דכתיב "בחכמה יסד ארץ כונן שמים (דהיינו לשון 'שכלול' כתרגומו) בתבונה" -- מכל מקום היינו על ידי חכמה שכללה תבונה. וז"ש וכלא באורייתא כו' . ועיין לקמן ר"ז א' (ח"א רז, א).

שבק להאי דרגא לברכא להו:    כמ"ש וזאת אשר דבר להם וגו'. (רמז בחיבור יהודא ויוסף נ"ל בס"ד. ויגש עם הכולל גימטריא ש"ך ניצוצין דיהב לה).

בין גל"ת כמה דלא כו':    עיין לעיל קל"א ב' (ח"א קלא, ב) ולקמן רכ"ח ב' (ח"א רכח, ב).

נותן נשמה כו' אוקמוה:    שלהי כתובות ביושב בא"י ובמהלך בה.

ואתקין ליה תדיר:    וע"כ כתיב בורא בלשון בינוני. ועיין לקמן ר"ז א' "אלא בכל יומא אתקין לי' כו'".

דף רו עמוד אעריכה

כד"א להנחיל כו' מאן כו' אלין אינון כו':    דרש "יש" - שיש בהן נשמת רוח חיים, ומפני שזכו לנשמה מאימא אזי ינחלו 'יש' שהוא אבא דהיינו חיה. "ואוצרותיהם אמלא" בבחינת יחידה מאריך. אמלא גימטריא ע"ב. וז"ש "אוצרות" - ב'. ויקרא 'אוצרות' חיה יחידה שהן גנוזין ואין זוכין להם בחיים.

ד"א כי הנה כו':    לפי' א' לא היה עיקר וויכוח יהודא ויוסף על בנימין, רק יהודא חשש לערבותו דלא למהוי בנדוי כו', רק דמסיים "וכולא בגיניה דבנימין", ר"ל הגרמא דידי' (ולפי זה יש לפרש הא דקאמר "ודחיל דלא יתאביד" על עצמו של יהודא קאמר, שלא יאבד הוא על ידי מדה נגד מדה שנאבד יוסף על ידו. לכן יאבד הוא עתה על ידי זרעה של רחל. וכמ"ש בבראשית רבה ריש פרשה זו ליש אובד על יהודא ועיין שם במתנות כהונה). ולהאי 'דבר אחר', עיקר הוויכוח היה ששניהם רצו בטובת וקריבות בנימין שהוא ביסוד דנוקבא. ונ"ל שמסיפיה דקרא "כאשר שמענו וגו' בעיר ה' צבאות" היינו דרגי' דבנימין, שם שמענו וראינו התוועדות המלכים יחד כנ"ל.

דף רו עמוד בעריכה

תרין עלמין קדישין עלמא עלאה וע"ת כו':    סתם לשון זה דב' עלמין עילאה ותתאה בכל מקום הוא על בינה ומלכות. ומסתברא דכאן נמי הכי פירושו. וז"ש "דא לאפתחא אוצרא". וז"ש "עברו אינון חובין כו'" - סוד יה"כ. וז"ש "כל אנפין נהירין". ובינה נמי נקראת 'מלך' כדלקמן "מלך רב כו'".

וכדין מתעברין קיומיהון מעברין שלטנהון:    נראה דצ"ל מתברן, והוא כסיומא דקרא "תשבר אניות תרשיש", והן הן ארבין דשטאן בגלי ימא בזעפוי.

לא אתעברן לאתכפרא עד דמתחברן:    כצ"ל. וכן הוא להלן.

יפה נוף דא איהו יוסף הצדיק:    נוף מעץ החיים. וכמש"ל ר"ז א' (ח"א רז, א) "נפיק מיניה ענפא חדא שפירא כו'".

ירכתי צפון הכי הוא כו' ותתא:    עיין מק"מ. וליתא, דירושלים בצפונה דארץ יהודא היא אבל לא בצפונה דארץ ישראל. ובשוחר טוב שם הקשו והלא בדרומה הוא ופירשו אלו הקרבנות שנשחטין בצפון. ואולי כאן דדרש לה בשילה, הוא די"ל כן שנוטה יותר לצפון ארץ ישראל.

מלך רב דא מלכא עילאה:    אימא. וכן מפורש בפרשת ויצא קנ"א א' (ח"א קנא, א), עי"ש.

דף רז עמוד אעריכה

פתח ואמר ה' בחכמה כו' ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי נפק כו':    אולי הוא ענין למ"ש תחלה דס' נשמין של ו' שעות ראשונות הן דחיין. שעולה זעיר לקבל מוחין חדשים והן של ו' קצותיו, וכמ"ש במק"מ ורמ"ז שם.

דף רז עמוד בעריכה

ומכאן ולהלאה כו' ומתמן ולהלאה לא נאים כלל כו':    נראה מדקדוק המאמר, דההוא ר' חזקיה אמר שדוד חשש רק שלא יישן ס' נשמין ממש רצופין, שהנשימה הששים היא היא טעמא דמותר כיון ששינה אחד מס' במיתה, אם כן ס' נשמין יש בה טעמא דמותא ממש. אבל בפחות מס' אין בו כדי נתינת טעם, על כן היה ישן נ"ט נשמין ומתעורר וחוזר וישן נ"ט נשמין עד חצות. וז"ש לעיל דהוי משער שיעורא דליליא, כלומר כל הלילה היה משער כן ונזהר שלא לישן ס' נשמין, וכחצות הוי קאים בקיומיה, ולזה בא ר"א כאן להוציא מכל זה ולבאר דס' נשמין כולם חיים ומכא"ו ומכאן ואילך כולהו דמותא. ולא היה ישן אלא ס' נשמין לבד. ולפי זה יהיה פירוש ס' נשמין כמשמעו, ולא ו' שעות. ואף לדברי ר"א יש לפרש כן (ועיין מק"מ לשון רמ"ז בשם המד"ל. ובמחילת כבוד תורת הרמ"ז לא ירד אגב שטפיה לכוונת המד"ל. שנתכוין להוכיח דהקם בחצות ואין ישן עוד לא טעים טעמא דמותא. ונ"מ דא"צ ליטול ידיו מפני רוח רעה - עיין בית יוסף סימן ב'. ולזה נשמר המד"ל לבאר דס' נשמין לאו דוקא אלא ו' שעות שקודם חצות). ולפי זה צ"ל דסבירא ליה לר"א כשינויא דר"י ור' יהודא לעיל ר"ו ב' (ח"א רו, ב) בקושיא דהא שיעורא זעיר כו'. או כשינוייא דמשנינן על זה בש"ס ריש ברכות עי"ש.

ומת לחי לאו הכי:    פירש במקדש מלך על או"ה אומות העולם(?). וכן הוא בפרקי רבי אליעזר פרק כ"ט עי"ש ובמה שכתבנו שם בסייעתא דשמיא.

והשתא כתיב ואכלת ושבעת וברכת:    ר"ל דברכה לפני' אינה מצוה מן התורה.

דף רח עמוד אעריכה

דהא ק"י לאתפתחא בי' שבילין כו':    עיין לעיל קצ"ד ב' (ח"א קצד, ב) מאבהן דכראן בימא רבא כו' אורחין מתפתחין כו'.

בעי לאחזאה קמי כפנא:    ע"ל שם למה תתראו דלא תתחזון כו'.

איהו בי מקדשא לקיימא כל מסכני כו':    נ"ל שגם בימיהם היו קורין מקום מוכן לעמוד שם עניים בשם 'בית הקדש עניים' כמו שקורין עכשיו בימינו.

אלין כו' לאתזנא ולאתשקאה כו' אלין שאר רתיכין חיילין:    הלשון משמע דרתיכין אלו לאו היינו אלין דקיימי לאיתזן ולאתשקאה, וכן להלן בדר' חזקיה אקרא דהכפירים שואגים נקט רק לישנא "כמה אינון כו' לאתשקאה כו'". וע"ל פרשת ויצא קנ"ו א' (ח"א קנו, א) בסתרי תורה בענין הכרובים.

דף רט עמוד אעריכה

ת"ח בשעתא דטוב כו':    הוא היפוך מש"ל "דאתייהב רשו לסט"א כו'". וסיים כאן "וכלא בחשאי כו'" - נראה ר"ל דז"ש ולא עמד איש אתו כו', וזהו סוד בהתוודע אל אחיו לשאר רתיכין וחיילין, וזהו סוד יחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא בחשאי. וזהו ענין הפתיחה לכאן.

דף רט עמוד בעריכה

בגין דביה ירוץ צדיק:    כמ"ש "לרוץ אורח" (עיין תרומה קל"ז א') ונ"ל זהו סוד "השם גבולך שלום וגו'" שהוא ברית שלום, שעליו ענין המזמור כמ"ש בכוונת התפלה. "השולח אמרתו ארץ" - שהוא אור מים רקיע, עיין תרומה קל"ו ב', קס"ז א'. ונשלח לארץ קדישא. וכתיב בתריה "עד מהרה ירוץ דברו", האמר הנזכר עד מהרה ירוץ לדרגא בדברו, ועיקר ענין המרוצה מהרה נ"ל כדלעיל קס"ב א' (ח"א קסב, א) בשעתא דזריק כו' דהא בהדי' כו' ע"ש.

דף רי עמוד אעריכה

יתהדר כו' דאתוספו מגו עלמא עלאה:    כמ"ש "יתקע בשופר גדול". ואובדים ונדחים -- מסתברא דאובדים הן הנצוצות קדושה שמכבר נאבדו בין הקליפות, ואותן ניצוצות אינם עוד כלל במצרים שנבררו כולם בעת יציאת מצרים כמ"ש כמצולה שאין בה דגן. אבל יש בה נדחים -- הן שנדחו מעצמם בחטאם אחר כך לחזור לארץ מצרים. וב' דרגין אלו - אובדים ונדחים - הן ביסוד ומלכות. וז"ש והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים.

דף רי עמוד בעריכה

ת"ח כתיב בהו כו' עגלה יפה פיה כו' ורזא דעגלה דא כו':    והיא גם כן קץ דשמאלא. וז"ש יפה פיה גימטריא קץ.

ואתה צוויתה דווקא ובג"כ כתיב בה"א מ' דיוסף תבע לון:    דיוסף תבע לאזדווג בה"א קדישא דהיא עגלה דקדושה כדלקמן רי"א א' - שש עגלות צב, וז"ש זאת עשו.

דף ריא עמוד אעריכה

במראת כתיב:    עיין לעיל קמ"ט ב' (ח"א קמט, ב). ור"ל מדכתיב מראת נראה שהוא על המלכות, ולא דרגיה דחלום שהן דרגין הרבה ונקראין "חזוי דליליא" - לשון רבים, כדלעיל קצ"ו א' (ח"א קצו, א).

ברזא דרחימו:    שמאלו תחת לראשי. וז"ש "וכדין ויאמר כו' בהאי דרגא כו'".

דהא סטרא דמסאבא כו':    מפני' שהי' במראות הלילה הוצרך לומר לו אנכי כדי שידע דסטרא דקדושה היא. וכדאמרינן ריש מגילה לענין שלום בלילה וכדאמרינן נמי שם גמירי שם שמים לא מפקי כו'. ועיין עוד לעיל ק"נ ב' (ח"א קנ, ב) "אלא אמר יעקב חלמא כו' ומנהון כו'".

אית חי' לעילא מן חי':    אע"פ שבסוף פרשת משפטים הזכירו ג' חיות - כאן נ"ל מפשט המאמר דבתרי לחודי' קמשתעי. וחיה קדישא דקיימא על ריש חיותא היא מלכות. וחיה עילאה דשלטא על כולהו היא אימא או זעיר. וע"ל רמ"א א' (ח"א רמא, א) "תקונא עלאה ביובלא קיימא על י"ב כו'".

ומ"ש ואית חיותא לעילא על תתאי:    היא החיה קדישא דאמר לעיל. ומפני שאמר בחיה הראשונה לעילא על כל שאר חיותא - אמר כאן בה לעילא על תתאי על שאר חיותא לתתא. ושני רקיעים הן יסודות ודעת.

ומ"ש ושליחו דקוסטא כו':    טעות סופר, וצ"ל ושלימו דקוסטא כו' , ור"ל שבהם שלימות המדות, וע"כ כתיב אשה אל אחותה כו'.

ומ"ש וכד מתחברן כו' דשמא חדא ביחודא שלים:    הוא שם ע"ב -- ב' פעמים ל"ו. כן נראה לי פשט המאמר. וה' יאיר עיני למצא דרך פנימיותו. ועיין פרשת ויקהל ר"י א' (ח"ב רי, א) ובהגהות הרח"ו שם.

פרשת ויחיעריכה

דף רטז עמוד אעריכה

לאחסין לון ירותת עלמין כו':    ר"ל כדתנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כו'. מה שדרשו כאן בר"פ ובכ"מ ועמך כלם צדיקים על המילה -- י"ל רמז ז"ש "מ'עשי י'די ל'התפאר ה'קטן" (יהיה לאלף וגו') (ישעיהו ס, כא-כב) - ראשי תיבות מילה. וז"ש "יהיה לאלף" כמ"ש דבר צוה לאלף דור, לחד מאן דאמר זו מילה.

מאי טעמא בגין דמתדבקין בגופא כו':    ר"ל דז"ש נצר מטעי כו' להתפאר, שהן דבקין בענפין וגופא דאילנא - ת"ת.

בין עם קשי קדל:    ל"מ לא מצינו/משמע(?) במקרא על מצרים שהן קשי עורף. ומ"ש בפרעה "ויחזק לב פרעה" -- שם כתיב "כי אני הכבדתי כו'". ואולי רומז למ"ש שפרעה הוא העורף דסטרא אחרא. ומ"ש בישראל "כי עם קשה עורף" הוא מפני שקלטו זה במצרים.

דף רטז עמוד בעריכה

ואשתעבדו בהון:    עיין בראשית רבה ריש פרשה זו ובמפרשי רש"י.

מד' סטרין כו':    פשטיה משמע ד' רוחות ממש. מזרח מערב - והן עייל ונפק, צפון ודרום (והן סתים ופריש כמ"ש רמ"ז). ועיין לקמן רל"ה א' (ח"א רלה, א) ובאדרא רבא ק"ל ב' (ח"ג קל, ב) וז"ש ר"ש גם כן באבותיך ממש תלתא כו'.

בתר דשכיב כתיב ויסכרו כו':    סימנא בעלמא הוא, ועיין לעיל (ח"א קיז, א) "ובתר כו' יתפתחון כו' וסימניך כו'".

דף ריז עמוד אעריכה

לא מריט כו' לא גליש כו':    בגבחת - תרגם אונקלוס גלישותי'. ובקרחת קורא לפי זה מריטה וכמו שכתוב בתורה לשון ימרט גם בשניהם. ושנינו סוף פרק י' דנגעים קרחת מלאחריו וגבחת מלפניו. ועיין אדרא זוטא רצ"ה ב' (ח"ג רצה, ב) ובליקוטי הגר"א ז"ל על מאמר דכאן. ועיין בפרשת תזריע מ"ח ב' (ח"ג מח, ב) ברישיה "דהאי איש כו' וכד אתגליש כו'". ועיין עוד שם מ"ט א' (ח"ג מט, א) "ולזמנא דיתכשרון כו' זמין כו'". ושל סטרי' הן דינין קשים יותר כדאיתא שם להלן. וכל אינון דתליין מסטרי דשערא כו'. וכ"ש של אחוריו - מקום הקרחת. ע"כ במטרוניתא שבה הדינין קשים יותר מבמארי'. אמר לשון גליש שהוא רק על גבחת מלפניו. ובמארי' אמר מריט ל' הסובל בין מלפניו בין מלאחריו. שלשון ימרט נכתב בתורה בשניהם. וז"ש כאן רישי' - משמע כל הראש, ובמטרוניתא לא הזכיר לשון רישי'.

דף ריז עמוד בעריכה

כד"א ורבהם עמל ואון:    עיין לעיל קכ"ד א' (ח"א קכד, א).

לאשתאבא בגופא דמלכא:    הוא כמש"ל רכ"א ב' (ח"א רכא, ב) ההוא הבל דאפיק אותבי' לגביה כו'.

לכלא את הרוח:    פי' דרש "לכלא" בעת כלות זמן הרוח. ויתרון הלמ"ד - ל' כלא - רומזת ל' יום קודם כלות הזמן אין שליט ברוח.

דף ריט עמוד בעריכה

עיטרא עיטרא:    פי' עשן עשן, עיין מוסף ערוך ערך עטר, והוא משל לתגבורת הדינים.

עד דצפירא בקסטא רמיו:    עד שהצפור, שהן האומות העולם כדלקמן, השליכוהו אל פח יקוד. ועיין לקמן רמ"ז ב' (ח"א רמז, ב). ולפי זה נראה דצ"ל בקיסטרא שהוא פח.

וע"ד צפרי שמיא לא אעדיאו כו':    לא העבירום (מלאכול פירות הכרם) למרמי בקסטרא כדבסמוך, ועיין לעיל: (ח"א ריז, א) "לא קיים דא כו' וישב אותם אברם כו'".

דכתיב וכפר בריתכם כו':    וכתיב לעיל מיניה "כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו" (ישעיהו כח, טו), והיינו דלא אשתכח מהימנותא. ועל ידי כן "וכופר בריתכם את מות" - היינו זאת הברית שהיה עליהם למעלה.

דף רכ עמוד אעריכה

אבל בחייהון אית להון כו' במיתתהון לא יכלי כו':    שבחייהון כזבין לכל דבריהם גזרו עליהון ובמיתתן רשב"י (דהוא מאריה דמאמר זה בפתיחתו בזוהר אמור, עי"ש) לטעמיה דאין מטמאין באהל. ואע"ג דאמרינן במגע מטמו -- מכל מקום אין מטמא לאחרים כזב שעושה מו"מ משכב ומושב(?) וכמת ישראל -- אלא הנוגע בו ראשון לטומאה. ועיין פרקי רבי אליעזר פרק כ"ט.

אבל זכאי חסידי כו':    דהא דצללים עושין כן צדיקי' בכדי לידע אם ימותו ויוכלו לפשפש במעשיהן כמ"ש ברוקח בענין הושענא רבא סי' ‏[9].

דף רכב עמוד אעריכה

והא כתיב כרחם אב כו':    ודרשו כרחמן שבאבות - זה יעקב דכתיב והוא עבר לפניהם וישתחו ז' פעמים עד גשתו עד אחיו.

דף רכב עמוד בעריכה

בשמא אחרא איקרון:    עיין לעיל קנ"ה א' (ח"א קנה, א) בסתרי תורה כל המאמר.

בגין דנפק מיניה עשו:    שהיה חושבו כבנו ונקרא בנו למאן דאמר עשו בכלל זרע יצחק. מה שאין כן בני קטורה באברהם - אין נקראין בניו. ועיין שאגת אריה סי' [מט] [10] לענין חיוב מילתם (ומישמעאל בלאו הכי לא קשיא מידי שהרי נולד קודם שנמול אברהם).

במיא אתרמי:    וכ"ה בת"י בתרגום יונתן. וז"ש "בארון במצרים" ולא "בארץ מצרים". לומר שלא בארץ נקבר. אבל במכילתא ובסוטה אמרו שהיה קבור בקברי המלכים.

דף רכג עמוד בעריכה

ואי תימא מתני' כו':    אולי פי' "ואיתימא" כמו שפירשו בלשון הש"ס כמו 'איכא דאמרי' וכיוצא בזה לקמן (ח"א רלג, א) פירש גם במקדש מלך כן. דבריית' קרי לברייתות חצונות שהיו סדורין מלבד רשב"י כדאיתא בזוהר בכ"מ. ואינן בני סמכי כ"כ. לזה אמר כאן דאיכא דאמרי דמתני היא. דגם במתניתא דילן (שסידר רשב"י) אוקימנא מילי וכו' חדא אסתכלו - ר"ל אינון ברייתי עם מתניתא דילן.

אסתכלו דתניא כמה כו' ואיתמר. תחותי' תטלל חיוות ברא ותחות האי כמה כו':    כצ"ל.

דף רכה עמוד אעריכה

ובצערא דחיי ידעי ולא אשתדלת:    מק"מ מקדש מלך הגירסא "לא ידעי", וכן משמע המשך הלשון. אבל מסוגיא דריש פרק מי שמתו (ברכות יח, ב) מעובדא דאושפזיכני דזעירי ב"מ לכאורה דתוך י"ב חדש הוי ואפילו הכי ידעי.

דף רכה עמוד בעריכה

תלת זמנין ביומא עאל רוחא חדא כו':    היינו בעת ג' תפלות שמתפללין ישראל שתקנום אבות והיינו הא דאיתא פרק הפועלים שאמר אליהו ז"ל לרבי דמוקים לאבהתא למיצלי ומשי ידיי'. והי' נ"ל לפרש רוחא חדא דכליל בתרין אחרנין הוא אליהו ז"ל שנקרא כן בזוהר על שם שכולל נשמות נדב ואביהוא. ועיין ח"ג פ"ח רע"ב (ח"ג פח, ב).

דיתיר עבדת רחל כו' מכלהו:    מכל ג' אבות שהן במערה וצריכין להתעוררות כדאמר דאינון דמיכין על חובי עלמא כו' עד דאתער כו' ואינון דמיכין כו'. אבל רחל, סוד השכינה, קיימא באתגליא בראש הומיות תתן קולה.

דא שכינתא:    שהיא שרויה למעלה מראשותיו של חולה. וגם לר"ש דקאמר לדידי' סגיד שהוא בזעיר -- היינו כדאמרינן הקב"ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. והיינו דפריך - ואי תימא הא בההוא זמנא לא הוי מרע, כלומר ואם כן מה שייך להשתחוי' זו על ראש המטה בין לפירוש קמא בין לר"ש. ומשני, על דידע כו'.

תמן תנינן מאן דנפיק כו':    ירושלמי שלהי כלאים (פ"ט ה"ג), ופרק הנושא, ובראשית רבה כאן.

דף רכו עמוד אעריכה

ועינא דא הוא ירותת עלמא:    כמ"ש לעולם ירשו ארץ שהיא המלכות שהיא בת עין דכאן. וזהו סוד "יוסף ישית ידו על עיניך" כדכתיב "צדיקים ירשו ארץ" וכדלעיל ר"פ ז' רט"ז א' (ח"א רטז, א) וסוף פרשת לך לך צ"ג א' (ח"א צג, א).

והאי נטיל ליה וירית ליה:    בנו היורשו ואסתים עיניה.

בעאן לשואה ידא על עינוי:    זהו עצימת העינים מיד לאחר מיתר וע"כ אמר "אינון דקיימין עליה", כלומר הנמצאין שם תיכף לאחר יציאת הנפש וכדמפרש ואזיל טעמא. דמשמע מיניה שמיד צריך לסתום בזריזות. וזהו שהוצרכו לאשמועינן במתני' סוף פרק שואל שאסור להעצים עם יציאת הנפש, דמינה דעל כל פנים אח"כ תומ"י צריך להעצים. ואח"כ אמר "לבתר יתכסי בעפרא", ר"ל בקבר. ור' חזקיה לעיל לטעמיה לא הזכיר רק על לנגדא עפרא בקברי' על עיניו ולא על עצימת העינים בשעת מיתה.

חיזו יקירא דחמא:    כצ"ל.

לא יסתכל בחיזו אחרא ואי אשתאר כו' וכ"ש מן מיתא. ועוד דההוא נפש לקבלי' בביתא דלאו יקרא דילה לאסתכלא כו' ולא שריא על עינוי מלה אחרא כו':    כצ"ל.

על דינא דקברא מהו:    נראה ר"ל דין העין שמשברין עיניו ר"ל.

ויקרא הוא דיסתים וכו':    לטעמיה דר' אבא לא שייך לומר כדר' חזקיה, אלא כבוד המת הוא שבנו החייב בכבודו לאחר מותו גם כן יעשה לו זו הטובה.

נפשא וגופא. לבתר גופא אתטריד כו' ת"ח ווי לון כו' על מה קיימין ולית מאן דידע בעלמא וישגח לאתערא לבא. ואתנשי מיני' למעבד פקודי כו':    כצ"ל.

דף רכו עמוד בעריכה

חד דיוקנא מנהורא דיליה:    מאור פניו, כלומר כדמותו באור פנים.

כד"א תבואתה בה"א:    אולי פירושו תבואת ה', כלומר מלכות נקראת "תבואת ה'" קדמאה. ואתי שפיר לשון קדמאה כפשטיה שנדחק בה במק"מ. ותבואה סתם הוא במלכות (תבואה גימטריא תי"ד - ב' פעמים אור, שנגנז לצדיקים - צדיק וצדק. וזהו סוד "תבואתה לראש יוסף" - שהוא מקבל ב' האורות).

דף רכז עמוד אעריכה

ולא יכיל לצלאה:    עיין לעיל רי"ז ב' (ח"א ריז, ב) "כד מצלינא ומטינא לשומע תפלה כו'", ובדברי הרמ"ז שם.

דף רכז עמוד בעריכה

והאי קרא אשלים לתרין סטרין להאי סטרא כו':    ר"ל דמי אלה פירושו נמי בקדושה - צרוף שם אלהים כדלעיל בהקדמת הזהור ב' א' (ח"א ב, א) "דאשתתף מי באלה כו'", עי"ש. ולהאי סטרא כדהכא - ור"ל יעקב כשראה שהם יאמרו אלה אלהיך אמר מי אלה לצרף אותיות אלהים דקדושה גם כן היפוך "אלה אלהיך", וז"ש דאהדר יוסף "אשר נתן לי אלהים בזה" - הזכיר יוסף גם כן צרוף שם זה. ונכון בסייעתא דשמיא. (ומכוון גם כן לפרש כן לקמן רכ"ח סע"א (ח"א רכח, א) דאמר "ועל דא כד חמא יעקב כו' ואמר מי אלה כד בעא כו' בריך ליה לקוב"ה", ר"ל שאמר האלהים הרועה אותי מעודי כו'). וז"ש דכתיב והנה הראה אלהים אותי גם את זרעך - ר"ל שרואה אני שם 'אלהים' בצרוף כראוי על ידך (שיוסף הוא המזווג מי ואלה להיות שם אלהים. עיין בהקדמה ג' סע"ב (ח"א ג, ב) "כד האי אבר כו' ודא הוא מי אלה כו'". וז"ש "נתן לי אלהים בזה" - "לי" - כלומר על ידי. וגם "בזה" - הוא היסוד סיום י"ב גבולין). אבל רואה אני גם זרעך המפרידים אלה מן מי.

ובג"כ אקרי צדיק, את דיוסף, רזא דברית כו':    פירושו כפשוטו על היסוד, את קיימא, ורזא דברית בכל מקום. ואע"ג דבכ"מ "את" הוא כינוי המלכות - כאן דכתיב "את יוסף" פירושו דקיימא בהדי' דיוסף דנטיר ליה. וזה בא הזוהר לבאר דלכן נקרא כאן היסוד "את". ובחנם נטה במקדש מלך לפרשו על המלכות, עי"ש. מיהו מלישנא דלקמן אקרא דהאלהים משמע דעל המלכות קאי. ושם נמי נקט לישנא "רזא דברית קדישא כו'". מיהו י"ל דז"ש שם "וכלא איהו תלי' בדכורא וע"ד ויברך את יוסף כתיב". ועיין מש"ל (ח"א רכח, ב).

דף רכח עמוד בעריכה

קיר דא הוא אדון:    בלשון יווני קורין קירי - אדון, וכדאיתא ריש פרק ד' דעירובין ושלהי חולין. וז"ש "והא אוקימנא" - ר"ל באיכה רבה דרשינן מקרקר קיר על הקב"ה - קיר - אדון.

רזין דמהימנותא דכלילן באמת:    נראה דכאן פי' מהימנותא מלכות והיא כלולה באמת (והוא גם כן ייחוד זו"ן). והיא נקראת אמונה. עיין לקמן ר"ל ב', רל"א א' - "לדוד עבדי דא רזא דמהימנותא כו'".

גאולה דא הוא מלאך הגואל כו':    תימא, דמלאך הגואל הוא מלכות כדמוכח כל ענין המאמר כאן, וכן בכל מקום. וכאן דקאמר שסמך גאולה לתפלה - ודאי תפלה הוא מלכות וגאולה ביסוד ות"ת. ואם היינו מפרשים האי 'מלאך הגואל' כאן על יסוד כענין "אם יגאלך טוב וגו'" - היה מיושב שפיר המשך המאמר דלעיל על פי פירושי לעיל רכ"ז ב' את דיוסף ורזא דברית על היסוד דלא כמק"מ כמו שכתבתי לעיל בס"ד.

דף רכט עמוד אעריכה

ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא:    ר"ל ואם כן מאין באה אתתא אחרא, אשה רעה. ומפרש ואזיל דקב"ה אזמין טבאן לב"נ כו'.

דף רל עמוד אעריכה

בההוא קטרת דדחי:    כצ"ל.

ברם דחילו הוא דחיוון כו' פתח ואמר המלאך הגואל כו':    לאתקשרא בשכינתא שיהי' להם נטירו מחיוון ברא.

דף רל עמוד בעריכה

וחמו ההוא מערתא:    וראו שהיא פנויה מנחשים וש"ד, וכמ"ש ר"י להלן והכא לא אשתכח נזקא אלא שר' יוסי חשש שמא הוא מקום מיוחד לנחשים ויבואו באישון לילה לחזרה למקומם, וז"ש דלא יפגעו לן הכא. ועל זה א"ל ר' יהודא לבתר דניעול למערתא לא ליעול נזקא כו'. כלומר כזה שפיר אנו יכולין לבטוח בה', דאין זה מקום דשכיח הזיקא, כיון דעתה ליתנהו קמן.

א"ר יוסי דחילנא כו' דלחיוון כו' חמינא דר' יוסי דחיל הוא כו':    עיין שמות י"ז ב' (ח"ב יז, ב), גם סוף פרשת וישלח ומש"ש בס"ד.

דף רלג עמוד אעריכה

יום מההוא אתר עילאה כו':    משמע דהוא ז"א או חסד, וע"כ אמר עליו דרגא דאתמנא על ברכאן לעילא, ר"ל כמ"ש על אברהם - "מכאן ואילך יהא הברכות מסורות לך". ואמר "לעילא" - לאפוקי מל' דאתמני על ברכאין לתתא וכדלקמן סוף עמוד ב' "ת"ח כל כו'". ומכל מקום אמר דזהו מתתא לעילא, דתחלה יום ואח"כ ההוא. בינה כמ"ש מקדש מלך.

(השמטות). לא מתברכין אלא מברכתהן דדכורין:    כמ"ש סוף פרק ז' דברכות "אין פרי בטנה כו'".

דף רלג עמוד בעריכה

אתרמיז בוכרא:    דנטיל פי שנים - תרין חולקין כדלעיל. ולומר שהברכה היה רק לדרגא דידי' דדכורא רק דבריך לי' פי ב' חולקא דנוקבא בך יברך כדא"ר יודא לעיל ע"א. גם לאמר גופי' בכ"מ נוקבא וכדאמרי' לאמר זו אשה.

עמדתי ודאי:    ר"ל כבר עמדתי.

והא אוקמוה:    עיין ח"ג ס"ח ב' (ח"ג סח, ב).

ימים יוצרו הא אוקמוהו:    עיין לעיל רכ"ד א' (ח"א רכד, א).

ומדת ימי כו' דרגא עלאה:    בינה כמ"ש במקדש מלך וממנה קו המדה.‏[11]

(השמטות). אית לה בכולהו שיור:    ר"ל מכל ז' נחלים הנמשכין דרך עלי'. וע"כ ימי' ע' שנין.

(השמטות). ואע"ג דל"ל מגרמא:    אית לה שיור מכולהו ברכאן דנחתין ע"י לתתא.

דף רלד עמוד אעריכה

בהלילא צריכין ג' דרגין:    אפשר נתכוונו למ"ש בשוחט טוב הלל צריך ג' שאע"פ שכולן ישראל הן נגד ג' דרגין אלו ומשום הודו כמ"ש הפוסקים. או נתכוונו למ"ש יאמר נא ישראל כו' בית אהרן כו' יראי ה' כו'.

דף רלד עמוד בעריכה

דהא אסתלק מאתתיה:    איפשר צ"ל מאתריה. ור"ל שמשה נסתלק ממקומו שהי' ב"א, ור"ל במלכות ועלה למעלה. והיינו הך שפירש מן האשה ונקרא בעלה דמטרוניתא. ולכן הא' זעירא לגביה שאינו בקיומא שלים שם. ומפרש והולך שהוא לשבח דכיון דאסתלק לעילא ישנו לעילא ולתתא כמו כל דבר שלמעלה כולל גם את התחתון ממנו. והא' זעירא לגבי משה, דלגבי יראה שהיא המלכות זוטרתא היא.

תו א' זעירא כו' דאיהו רב באתחברותי' כו':    ורומז שקרא אל משה הא' זעירא להתחבר עמו למען יגדל כח א"ד באתחברותיה לעילא.

בג' ד' בלא פירודא:    שג' הוא גומל חסדים ודלת עני מקבל כמ" בשבת ק"ג (שבת קג, א). ועיין לקמן רמ"ד ב' (ח"א רמד, ב) וליקוט הגר"א ז"ל שם.

ובעא לגלאה לון את הקץ:    רצה להסיר קליפה דאגוזא ערלה, שיתגלה קץ הימין. ונסתם ממנו שהעיקר נשאר סתם בדבריו אבל על כל פנים רמוזין בדבריו. וקצתה היינו מה שנתגלה הקץ על ידי כניסתן לארץ ישראל ונכרתה ערלת ז' עממין וירשו שם י"ב שבטים כל אחד מקומו - זה נתגלה כד עאלו לארעא קדישא. ועיין נפש החכמה סי' כ"א‏[12].

(השמטות). כביכול יהב עציבו בה:    ר"ל שא"ל אשר יקרא אתכם על ידי דרגא דאחרית הימים שהיא חרב נוקמת כו' ועל זה יהב עציבו בשכינתא ואסתלק.

(השמטות). בגימל דלית:    גימל הוא ז"א שכליל חג"ת וכמש"ל רכ"ד (ח"א רכד, א), שנקרא שין מתלת רישין, עי"ש.

(השמטות). אבל אן ברכתא:    כצ"ל. ועיין לקמן רל"ו א' "א"ר יוסי ברכתא כו'".

דף רלה עמוד בעריכה

מנ"ל דסדר כו' דכתיב האספו:    קרי ביה ה' אספו, ה' - דא שכינא וכמ"ש מקדש מלך לעיל רל"ד ב'.

אשתמש בתפנוקי עלמא:    שמביאין בספינות לשם ממקומות רחוקים. מה שאין מצויין ביבשה.

ודא הוא עמודא כו':    כמ"ש כל העולם כולו על עמוד אחד וצדיק שמו כו'.

אתהדר לחם פגג:    עיין לקמן רמ"ו א' (ח"א רמו, א).

מאן מלך דא כנס"י דמיני' איתון:    כצ"ל.

יתר שאת לגלותא כו' סבלו כו':    ושאת לשון אשא ואסבול כו'.

דף רלו עמוד אעריכה

ויחשיבו לאתגברא כו':    הן בני עלמא כו'.

מ"ט לא כו' בגין כי עלית כו':    מפני שבני ראובן נלחמו (תחלה) עבור משכבי אביך - ירושלים, לכן זוכים להפיל שונאיהם עד כי לא ישתארון כו' (וסיפי' דאז חללת יצועי עלה מסיים הגר"א באדרת אליהו בזאת הברכה שם לפ"ז לדרשו לשון חללים. שתהרוג כל מי שעלה לבלבל יצועי מבני עלמא עי"ש).

לאגחא קרבא בד' סטרי כו':    וז"ש פחז כמים (שיזדרזו למהוו קדמאין כדלעיל). אל תותר. כי עלית. אז חללת.

וחד טלה:    לא ימצא בברכת בני יעקב עליהן לשון טלה וכן גדי דלהלן (רק במ"א כתיב שה פזורה כו' בזרועו יקבץ טלאים כו'). וכאן לפרושי חיות קטנות עם גדולות נקט להו כעין מ"ש (ישעיהו, יא) וגר זאב עם טלה ונמר עם גדי כו'. ועוד (ישעיהו, סה) זאב וטלה ירעו כאחד. וכאן נקט הני שהן כ"א לסטרי' בחיות הכסא טלה מחסד עם אריה. וגדי מגבורה עם זאב. וזהו שחוזר ר"י לבארן כמו שהן בכסא ארי עם שור כו'.

נצייר אוקינין דאריה כו':    תנחומא.

בקופטי':    כמו בקופסי', פירוש, בתיבה שאוכל בה.

דף רלו עמוד בעריכה

אי אתקיף בשכינתא:    דמפני שהן דינין קשיין אם כן כשבא לברכן יש כאן מקום יראה מתגבורות הדינין. וצריך להתאחז בשכינתא למגן ומחסה מהדינין קשיין. וז"ש שאינו יכול להטריח בשכינה יתיר, אחרי שכבר בהאי עלמא אשתלים בכחה בד' נשין (עיין לעיל קל"ג ב') ובנין. ועיין לעיל קע"ד א'.

וקרא אסהיד במרמה:    וזה נחשב להם לעון. וז"ש יעקב בסודם כו' במקום שרצו הן להכניס סוד זה דאות ברית אל תבא כו'.

דלא אתאחיד דא בדא:    ז"ש אחלקם. וי"ל שר"ל מ"ש לא תחד כבודי, שלא יאחדם כבוד ישראל כי ע"י כל ייחודא, וכשאינה באה בקהלם, ממילא אין ביניהן ייחוד גמור גם כן.

הא לקבל הא:    כצ"ל, מפני קטרוגן ודינין קשיין שבהן שריא בהון עניותא. וראיתי כתוב שר"ל ע"ד בעד אשה כו' עד ככר לכם. וקשה הוא בעיני לרומזו בברכת יעקב.

ולית חשבון לסיהרא עד דאתכניש כו':    עיין בראשית רבה פ"ו כל המאמר.

דף רלז עמוד אעריכה

ואשתלשלו משמשא עילאה:    כצ"ל.

וקשר דאחיד לון:    היינו קשר ד' של תפלין של ראש דאחיד לון. שוב מצאתי כן בס"ד בזוהר הרקיע עי"ש.

בגין דאיהו כבוד אתקריא כבודה דא על דא, דא דכורא ודא נוקבא בת מלך כו':    כצ"ל.

ואתאחדת בגבורתא עילאה:    היינו בינה, ומ"ש דהאי אוף נמי מלך איקרי (מלך העולם) זה קאי על המלכות כדמפרש ואזיל אימתי כו'.

בשעתא דאתאחדת במשפט:    וזהו ממשבצות זהב לבושה. כמ"ש בחשן המשפט "משובצים זה יהיו במלואתם".

דף רלז עמוד בעריכה

דאי כתיב וישתחוו לאוספא שאר כו':    פשוטו ו' מוסיף. וי"ל דהו' רומז שישתחוו לו' של שם שיתגלה אז בישראל.

ומההוא טרף אסתלקת שכינתא:    י"ל שמן הטרף שטורף מה"מ מלאך המות, מזה גם כן אסתלקת נתעלית שכינתא על ידי העלאת מ"ן מנשמתהון של צדיקים במיתתם, ועיין לקמן (ח"א רמה, ב). ונראה שעל זה הוא שנמשך מאמר פתח ר' חייא דלהלן ע"פ אסרי לגפן כו', עי"ש.

דף רלח עמוד אעריכה

ויינא אסתמר בדם ענבים:    כ"ה בס"א וכצ"ל. והוא מלשון יין המשומר בענביו. וע"ל ע"ב כאן.

דף רלח עמוד בעריכה

כוס תרעלה:    עיין פקודי רס"ד א' (ח"ב רסד, א). ומ"ש יניקא דב"ד לגירסת הספר בדוחק י"ל שרומז לכוס ב"ד שלמטה שיונק משם, עיין פקודי שם. אך נראה יותר שטעות סופר הוא וצ"ל "עמיקה", וכלשון המקרא (יחזקאל, כג) העמוקה והרחבה כו'.

ההוא דאיקרי שורק כלה זרע אמת אלו ישראל:    כצ"ל. וכלשון המקרא (ירמיהו, ב) וזרע אמת זרע ישראל. תתן אמת ליעקב (וראיתי כתוב לפרש גירסת הספר דשורקה דרש אלו ישראל שבגי' תורה. ורחוק).

כד חאבו כו' מה כתיב כי מגפן כו':    איפשר ר"ל לפרש סוף המקרא בירמיהו שם נהפכת לי סורי הגפן נכריה ומפרש דהוא גפן סדום. וכדנקט תחלה לכלהו.

ר' חזקיה חברנא כו' דאמר כו':    מדרש משלי שם עי"ש.

בקסטורא דחמרא:    במשוי החמור (וראיתי פי' בנוד היין).

א"ל לאו רבא אנא דלא אכילנא כו':    וכי גדול אני שיהי' בי כח לסבול בלא אכילה כל היום. ואי גרסינן "לאו רביא" גם כן פירושו כן. וראית נ"י א"ל לאי אנא דלא כו'. ופירושו עיף אנכי.

דף רלט עמוד אעריכה

דלא ידעת יסודא דגרמוי ולא תיכול:    כצ"ל. וכדמסיים דלמא איהו אילנא כו'.

פתח ואמר ויקרא כו':    שהיו התינוקות מתחילין בויקרא בימיהם כדאיתא בויקרא רבא.

דף רמ עמוד בעריכה

עד דמטו לטורסא דקירא דאימי':    איפשר צ"ל "לערסא" ופירושו לשכונה.

ירותת אורייתא אחסין:    לפירוש הגירסא לעיל "אבוך רב יהודא כו'", אם כן היה זה הינוקא ג' לרב המנונא סבא. וז"ש עליו ירותת כמ"ש כיון שהוא ובנו ובן בנו כו'.

וכי דא הוד והדר למיזן זיינא כו':    דלא כר"א בשבת (דף סג.) עי"ש.

מאן דנפיק באורחא:    וזהו על ירך, שבה מהלך בדרך כדלהלן רמ"א ב' (ח"א רמא, ב) דדרכי' דירך כו'.

חד לרעיא עילאה כו' וחד לכלה:    היינו מ"ש תחלה בשה"ש ד' הנך יפה רעיתי כו'. ושם בשבחה שיעור קומה שלה אין מזכיר רק מן עינים עד שדים, ולא אתגליא רישא, שלא נזכר שבח הראש ולא שוקין כדלהלן שם ו'. ובחד לכלה להלן ז' שם מבואר בשבח שיעור קומתה פעמיך כו' ירכיך כו' גם נזכר אח"כ ראשך כו'. אבל כהו עיני בענ"ד להבין מ"ש דרועין וגופין אתגליין. דהתינח גופא, היינו מ"ש צוארך כו' שדיך כו'. אבל דרועין היכן אתגליין שם. ולא עוד אלא אף בתיקוני כלה לא נזכרו דרועין (רק בתקוני וש"ק דמלכא שם ה' כתוב ידיו גלילי זהב כו'). ועיין באדרא רבא וזוטא. ואין לפרש שעל השבטים דכאן קאי, דהא אדרבא י"ב שבטים הן בידין ורגלין בי"ב פרקין כדלקמן במאמר זה רמ"א א' (ח"א רמא, א). וצ"ע.

בגין דנבואה לא שריא אלא בארעא קדישא:    והן נצח והוד נביאים שהן שוקין. דלא אתגליין אלא בארעא קדישא - במלכות שהיא ארץ ישראל, תקונא תניינא דכלה, ששם נאמר חמוקי ירכיך.

דף רמא עמוד בעריכה

שערהא כמה דכתיב כל הפקודים כו':    שהשערות הרבה מאד. וכדמפרש ואזיל להלן עצמו משערו ראשי. ועיין לעיל (ח"א רכג, ב) דמשמע דשערהא הן דינין ועיין שם במקדש מלך. וצ"ע. וע"ל ב' תו שערא כמה דכתיב מי ימלל כו' וכתיב חסדי ה' כו'.

ספטא בטופסרי קפטלאי שכיחי:    ארגז שאוצרין בו דברים יקרים מצוי אצל שלטונין הראשיים, ר"ל הגדולים. והכוונה שרמז שימצא שם גנזין דאורייתא. וכן היה.

(השמטות). כד"א מי ימלל:    עיין לקמן רמ"ט א' (ח"א רמט, א).

דף רמב עמוד אעריכה

לתרי פתורי מה דלא זכי ב"נ אחרא:    משמע קצת מכאן שהגירסא הוא בש"ס "אין כל אדם זוכה לב' שולחנות", עי"ש בתוספות.

דף רמב עמוד בעריכה

ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא:    אל מקום ממשלתם שתחת עפר בזוהמי מבצרם. והיינו נדת"ר.

(‏[13]שמנה לחמו כו' לחם פנג:    הנוסחא י"ל שהוא אפרסמון כמ"ש בתרגום יונתן ביחזקאל על שמן פנג והוא לחם שנילוש בשמן, אך נראה שצ" לחם ענג, ור"ל דשבת הפוך עוני לענג).

מההוא גרם המעלות:    לשון המקרא מלכים ב' (מלכים ב ט, יג), ולפרושי לשון חמור גרם נקטיה הכא לדרשו שאף שהיה החמור בגרם המעלות הרביצו ארצה לשוי מדורי' בין המשפתים, בין זוהמי כו' (ואפשר דרש משפתים כמו מאשפותים). ומ"ש כאן זה על ידי ההוא ב"נ דקאים בחצות, אולי יש לדרשו מסיפיה דקרא "וירא מנוחה כי טוב" כדמפרש ואזיל דא תורה שבכתב לעסוק ביום, "ואת הארץ כי נעמה" דא תורה שבעל פה לעסוק בה בלילה מחצות ולהלן. וז"ש כי נעמה דהארץ מנעים זמירות - יזמרך כבוד - מההיא שעתא, למלכא עילאה. "ויט שכמו" בגימטריא שס"ו - כל ימי שנת החמה ששינויי הימים תלויין בשס"ה בשנות החמה. (לסבול בגימטריא צ"ח קללות שבתוכחה שסבלן באהבה). "ויהי למס עובד" - אף שהיה למס בכל זאת עובד אדמתו שלמעלה לשבוע לחם (וי"ל גם כן ויהי למס דא סמ"ל, שהוא נעשה עבד לו על ידי עסק התורה כדלעיל דנחית ליה מגרם המעלות כו').

דף רמג עמוד בעריכה

[14](השמטות). וכד משתמטי כו' על סוסיא:    נראה שכוונו ללשון הש"ס פסחים קי"ג א' דלמטי סוסיא כו'.

דף רמה עמוד אעריכה

(השמטות). בר שתיקו דאורייתא:    ר"ל כמ"ש בירושלמי סוף פרק הרואה "כל שתקייא טבין ושתקיי' דאורייתא בישין"‏[15].

דף רמה עמוד בעריכה

(השמטות). ויולפין לי':    המלמדים אינם בני כפר, רק התורה היא המלמדת שהיא כלי חמדתו של הקב"ה שהיא חדר הורתו של הנשמה גם כן.

(השמטות). ת"ח אלו הוו ידעין כו' הוו חדאן כו':    רומז למ"ש רבי יוחנן בן זכאי פרק ד' דברכות "ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים כו' ואיני יודע כו'".

דף רמט עמוד אעריכה

(השמטות). אצבעא כו':    ר"ל כמ"ש בהגדה כמה לקו באצבע כו'.

סליק בס"ד


  1. ^ לא בטוח אם להקליד מרקמאן או מדקמאן, לא ברור בדפוס - ויקיעורך
  2. ^ מצאתי בילקוט שמעוני על נ"ך תתקסא:כט - ויקיעורך
  3. ^ אולי צריך להגיה כאן "רוצה לומר"... - ויקיעורך
  4. ^ עיין ח"ב רסו ב' ואע"ג דאקרי עפר לאו כו'. ושם רנד ב' ב"ע נחית כו' עיין באוה"ג שם. ש"ל
  5. ^ כאן הגהתי, ובדפוס כתוב הבי"ת ואין לו הבנה - ויקיעורך
  6. ^ דהיינו "עטרת מִלכֹם" - ויקיעורך
  7. ^ כנראה שכוונתו אל השם סמא"ל - ויקיעורך
  8. ^ לא הבנתי. ואולי הכוונה שגבריאל עם האותיות עולה רזא גלי עם הכולל, וצע"ע - ויקיעורך
  9. ^ חסר בדפוס אות הסימן, וצריך לעיין בספר הרוקח למצוא אותו - ויקיעורך
  10. ^ כנ"ל גם כאן היה חסר בדפוס אות הסימן. והוספתי מעצמי כפי שמצאתי - ויקיעורך
  11. ^ נשמט כאן, ועיין סוף הפרשה
  12. ^ נשמט כאן. ועין סוף הפרשה - הערת המדפיס בדפוס הספר
  13. ^ המוסגר שייך לדף רמ"ו א' וכאן נמחק בכ"י כמה תיבות - הערת הדפוס
  14. ^ מכאן ואילך הם השמטות של הרד"ל בדפוס נמצאים בסוף הספר אחרי הפירוש על פרשת האזינו, וכאן בויקיטקסט שיבצנום במקומם - ויקיעורך
  15. ^ מצאתי רק לשון דומה בירושלמי ברכות ט ה - כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין - ויקיעורך