ביאור:בבלי סוטה דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סוטה פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת סוטה דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
יש לה עדים במדינת הים - לא שכיחא [1].
משנה:
כיצד עושה לה?
מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך [2].
רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה [3].
גמרא:
תרי ואיהו - הא תלתא; לימא מסייע ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: '[4] - לא שנו אלא בעיר, אבל בדרך עד דאיכא שלשה, שמא יצטרך אחד מהן לנקביו ונמצא אחד מהן מתייחד עם הערוה' [5].
לא! הכא - היינו טעמא: כי היכי דליהוו עליה סהדי [6].
'תלמידי חכמים' – אין, כולי עלמא - לא, לימא מסייע ליה לאידך דרב, דאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו [7] אלא כשרין, אבל פרוצין - אפילו עשרה נמי לא. מעשה היה והוציאוה [8] עשרה במטה [9].
לא! הכא היינו טעמא: דידעי לאתרויי ביה [10].
רבי יהודה אומר בעלה וכו':
תניא: רבי יהודה אומר: בעלה נאמן [11] מקל וחומר: ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה – סוטה, שהיא בלאו [12] - לא כל שכן!
ורבנן?
היא הנותנת [13]: נדה, דכרת, חמירא ליה [14] ומהימן; סוטה, דלאו, לא חמירא ליה, ולא מהימן.
ורבי יהודה - מק"ו מייתי לה? והא רבי יהודה מקראי מייתי לה, דתניא (במדבר ה טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן [והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים; לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון]: מן התורה האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר: ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה – סוטה, שהיא בלאו, לא כל שכן!
אמרו לו: לא! אם אמרת בנדה, שכן יש לה היתר [15] תאמר בסוטה שאין לה היתר [16], ואומר (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו וגו' [ולחם סתרים ינעם][17] [18].
רבי יהודה אומר: מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן שנאמר 'והביא האיש את אשתו'.
אמר להו קל וחומר ברישא, ופרכוה [19], והדר אמר להו קרא!? רבי יהודה היינו תנא קמא [20]!?
איכא בינייהו 'אבל אמרו [חכמים מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך]’ [21]:
משנה:
היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה [22] כדרך שמאיימין על עדי נפשות [23], ואומר לה: בתי! הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה [24], הרבה שכנים הרעים [25] עושין; עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים! ואומר לפניה דברים שאינם כדי [26] לשומען [27] - היא וכל משפחת בית אביה.
אם אמרה "טמאה אני" שוברת כתובתה ויוצאת [28];
ואם אמרה "טהורה אני" מעלין אותה לשער המזרח [29] שעל פתח שער נקנור [30] [31] ששם משקין את הסוטות [32] [33] ומטהרין את היולדות [34], ומטהרין את המצורעין;
וכהן אוחז בבגדיה [35]: אם נקרעו נקרעו [36], ואם נפרמו נפרמו [37] עד שהוא מגלה את לבה [38] וסותר את שערה [39].
רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותר; היתה מתכסה בלבנים - מכסה בשחורים היה עליה כלי זהב
| (סוטה ז ב) [המשך המשנה] |
וקטליאות [40] נזמים וטבעות - מעבירין ממנה כדי לנוולה;
ואחר כך מביא חבל מצרי [41] וקושרו למעלה מדדיה [42], וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן [43];
וכל הנשים מותרות לראותה [44] שנאמר (יחזקאל כג מח) [והשבתי זמה מן הארץ] ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה [45].
גמרא:
מנהני מילי [46]?
א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בר' חנינא: אתיא 'תורה' 'תורה': כתיב הכא (במדבר ה ל) [או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והעמיד את האשה לפני ה’] ועשה לה הכהן את כל התורה [הזאת] וכתיב התם [47] (דברים יז יא) על פי התורה אשר יורוך [ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל] - מה להלן בשבעים ואחד [48] אף כאן בשבעים ואחד.
ומאיימין עליה וכו':
ורמינהו: כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך - מאיימין עליה שתשתה: אומרים לה: בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בורייך [49] ושתי, לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי: אם יש שם מכה מחלחל ויורד, אין שם מכה אינו מועיל כלום'
לא קשיא: כאן קודם שנמחקה מגילה [50], כאן לאחר שנמחקה מגילה [51].
ואומר לפניה וכו':
ת"ר: אומר לפניה דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים [52], כגון [53] (איוב טו יח) אשר חכמים יגידו [54] ולא כחדו [55] מאבותם [56]:
יהודה הודה ולא בוש; מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא;
ראובן הודה ולא בוש; מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא;
ומה שכרן?
- מה שכרן? כדקא אמרינן!?
אלא מה שכרן בעולם הזה?
(איוב טו יט) להם לבדם נתנה הארץ [57] ולא עבר זר בתוכם [58].
בשלמא ביהודה, אשכחן דאודי, דכתיב (בראשית לח כו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני' [כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ולא יסף עוד לדעתה]; אלא ראובן - מנלן דאודי?
דא"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (דברים לג ו) יחי ראובן ואל ימות [ויהי מתיו מספר], (דברים לג ז) וזאת ליהודה [ויאמר: שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו, ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה] [59].
כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון [60], עד שעמד משה ובקש עליו רחמים; אמר לפניו: רבש"ע! מי גרם לראובן שהודה? [61]? יהודה [62], 'וזאת ליהודה [63]'; מיד [64] 'שמע ה' קול יהודה'; על [בא, חזר] איבריה לשפא [65] ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא [לשבת בשמים] [66], [ולכן בקש משה] [67] 'ואל עמו תביאנו'; ולא הוה קא ידע משקל ומטרח [68] בשמעתא בהדי רבנן - [בקש משה עליו] [69] 'ידיו רב לו' [70] לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא [71] – [הוסיף משה והתפלל עליו][72] 'ועזר מצריו תהיה'.
בשלמא יהודה דאודי - כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי? והאמר רב ששת: חציף עלי <בר ישראל> דמפריט חטאיה [73]?
כי היכי דלא ליחשדו אחוהי [74].
אם אמרה טמאה אני וכו':
שמעת מינה כותבין שובר [75]!?
אמר אביי: תני 'מקרעת' [76].
א"ל רבא: והא 'שוברת' קתני!?
אלא אמר רבא: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [77].
ואם אמרה 'טהורה אני' - מעלין אותה לשערי מזרח.
'מעלין אותה'?
הערות עריכה
- ^ ולא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי; והא דשני לעיל לרבי שמעון 'מדזכות לא תלה - עדים נמי לא תלו' - משום דאכתי לא הוה קיימא לן דרשא דהאי קרא
- ^ שצריך להשקותה בירושלים, בב"ד הגדול, כדלקמן
- ^ שלא יבא
- ^ הא דתנן בקידושין 'אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים'
- ^ הכא נמי: הואיל ושניהם אסורין בה - לא סגי בתרי, שמא יצטרך הבעל או שליח ב"ד לנקביו כו'
- ^ אם יבא עליה יעידו עליו לב"ד הגדול ולא ישקוה
- ^ דאשה מתייחדת עם שני אנשים
- ^ לאשת איש חוץ לעיר
- ^ בחזקת מתה לקלקל עמה
- ^ ולומר לו: מן התורה כשאין האיש מנוקה מעון: שבא עליה משנאסרה עליו - אין המים בודקין את אשתו
- ^ (נאמן עליה, ואין צריך להעמיד עדים אצלו)
- ^ ד'לא יוכל בעלה הראשון וגו' דאמרינן ביבמות בפרק קמא (יא,ב) מה אני מקיים 'אחרי אשר הוטמאה' - לרבות סוטה שנסתרה
- ^ המדה הזאת שהבאת ראיה לדבריך - היא הנותנת את הדין שאנו אומרים שצריך עדים
- ^ חמורה עליו ואינו בא עליה
- ^ לכשתטהר, לפיכך אין יצרו תוקפו, שמובטח הוא לאחר זמן
- ^ אם תמצא טמאה? ולפיכך לבו רודף אחריה
- ^ העיקר מסוף הפסוק, כמו 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל' – בראשית לט,ו
- ^ כלומר דבר האסור לו יצרו רודף אחריו
- ^ כדאמר שכן יש לה היתר
- ^ דברייתא
- ^ לרבי יהודה לית ליה
- ^ שתהא מודה
- ^ כדאמרינן בסנהדרין: הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו' [בפרק אחד דיני ממונות (דף לז,א)]
- ^ וגורם לנערה ילדה שתבא לידי קלקול, ושמא אמת הדבר - אל תביאי עצמך לידי מיתה מנוולת זו
- ^ יודעים לפתות ומצויין לה תמיד
- ^ כדאי
- ^ אינה ראויה לה שאומר לפניה דברי הודאות צדיקים הראשונים, אלא כדי שתודה על קלקולה כדאמרינן לקמן: יהודה הודה ולא בוש
- ^ כותבת שובר על כתובתה: 'זניתי והפסדתי כתובתי', ונותנת ביד בעלה שלא תתבענו לאחר זמן, ואינה נהרגת - שלא התרו בה עדים בשעת מעשה
- ^ שער החיצון שבו נכנסין להר הבית
- ^ ומשם לשער נקנור הוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים
- ^ נקנור אדם גדול היה, והביא דלתות נחושת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בו נסים כדתנן בסדר יומא (לז,ב) ונקרא על שמו
- ^ דבעינן 'לפני ה' כדיליף לקמן
- ^ מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו השער, מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו, ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה – בכרת; לפיכך לא קדשוהו, שיוכל לעמוד בחלל השער, שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה - הרי הוא נפסל ביוצא! לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה, וביאת מקצת שרא רחמנא
- ^ לקמן מפרש מאי היא
- ^ בבית הצואר שלה
- ^ אינו חושש
- ^ אינו חושש; 'פרימה' - גדולה מקריעה, שנקרעה לקרעים הרבה דמינציי"ר בלע"ז כמו האי דפרים סילקא (שבת עד ב)
- ^ ולקמן יליף לה מקרא
- ^ מקליעתו ולקמן יליף לה
- ^ תכשיט הוא: כמין חצי עיגול, פתוח, וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדין
- ^ עשוי מצורי דקל: מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו
- ^ כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ
- ^ כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו, ולא תירא ולא תודה, ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים
- ^ לקמן פריך: והא תנא רישא 'כל הרוצה לראות בה רואה' - ואפילו אנשים
- ^ מקרא הוא ביחזקאל
- ^ דבעיא ב"ד הגדול? נהי דבירושלים בעינן להשקותה, כדכתיב 'והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אבל ב"ד הגדול, דהיינו שבעים ואחד - מנלן דלא נתכשרו בה אחד משני בתי דינין שהיו שם של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, כדאמר בסנהדרין (פו,ב)
- ^ בזקן ממרא
- ^ דכתיב (דברים יז) 'מן המקום ההוא' - מקום מיוחד, דהיינו לשכת הגזית; שאפילו מצאן אבי פגי(רש"י סנהדרין יד,ב: בית פגי: מקום לפנים מן חומת העיר ונדון כירושלים לכל דבריו.) והמרה עליהן - ילפינן מיניה דאין המראתו המראה (סנהדרין יד ב)
- ^ היסמכי על נקיותיך
- ^ כדי שלא ימחה השם - מאיימין שלא לשתות,
- ^ ולאחר שנמחקה אומרים לה דברי תנחומין: לשתות אם נקיה היא, כדי להתירה לבעלה, שלא תירא מן המים ותאמר 'טמאה אני' והיא טהורה, ותוציא לעז על עצמה ועל בניה
- ^ בדברים הכתובים בתורה, שנעשו בימים הראשונים
- ^ הגדה זו
- ^ ויודו על חטאם
- ^ עונם
- ^ ומי הם? ראובן במעשה בלהה, כדלקמן, ויהודה במעשה תמר: 'צדקה ממני'
- ^ יהודה זכה למלכות, בתוספתא דברכות (פ"ד); ראובן נטל חלק תחילה בארץ בעבר הירדן
- ^ דרש רבי תנחומא: אימתי לא עבר זר בתוכם? כשבא משה לברכן
- ^ אין לך בברכת כל השבטים מתחלת 'וזאת' חוץ מזו
- ^ עצמות כל השבטים העלו ממצרים; והוא שאמר יוסף 'והעליתם את עצמותי מזה אתכם' - (שמות יג) עם עצמותיכם, והיו עצמות כל השבטים שלדן קיימת, ויהודה איבריו מתפרקין ומתגלגלין בארונו, מפני שנידה את עצמו בערבונו של בנימין: 'וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) - אפילו לעולם הבא, ומהכא נפקא לן (מכות יא ב) 'נידוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא'
- ^ במעשה יצועי אביו
- ^ שהודה במעשה תמר; וכן היה מסורת בידיהם; ומדרש אגדה דרבי תחומא:כשאמר יהודה 'צדקה ממני' עמד ראובן ואמר 'בלבלתי יצועי אבי', ועכשיו 'יחי ראובן' - שלדו קיימת כאילו הוא חי, 'וזאת ליהודה'
- ^ שהוא מתגלגל?!
- ^ שם
- ^ למקום שנתקו משם, כמו דשף מדוכתיה (חולין מב ב)
- ^ [כדי שיוכל] לישא וליתן עם שאר החכמים
- ^ שם
- ^ לישא וליתן
- ^ שם
- ^ יהא לו נצחון לריב ריבו; והאי דכתיב 'ידיו' - לשון מלחמה הוא, מלחמתה של תורה
- ^ לא היה זוכה לומר דבר המתקבל
- ^ שם
- ^ לרבים, נראה שאינו נכלם בדבר
- ^ שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם
- ^ ופלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי היא בבבא בתרא (קע,ב) דקאמר רבי יהודה 'אין כותבין שובר' אלא יקרעו את השטר, דאם כן צריך זה לשמור שוברו מן העכברים
- ^ שטר כתובתה
- ^ אלא סומכין על תנאי בית דין שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, וכשמגרשה מוציאה גיטה וגובה בה, וכשנתאלמנה מביאה עדי מיתה וגובה; והתם, כיון דלא אפשר - מודי רבי יהודה שכותבין שובר, דטוב לו שיהא בידו קצת ראיה שפרע, כדי שלא תחזור ותביא עדי מיתה אחרים בבית דין אחר ותתבענו