מעשה אפוד (דוראן)/פרק כד
הפרק העשרים וארבעה עריכה
כבר התבאר כי שרשי הפעלים לא יפחתו משלש אותיות ולא יוסיפו על ארבע. אמנם לא היו בפחות משלש לסבה שנזכרה (לעיל פרק טו), ולא יוסיפו על ארבע לקצר בדבור, כי היה מהכרח השמוש בפעלים להוסיף בהם אותיות זולת השרשיות כמו שהתבאר, עד שכבר יגיע מהתוספת אל שתהיינה האותיות הבאות מצד השמוש ונוספות על השרש כמספר אותיות הגזרה ויותר כמו שהוא בבנין הִתְפַּעֵל. ואין הענין כן בשרשי השמות, כי לא נמצאו בהם הסבות הנזכרות. ומפני זה שם בעל הלשון המעט שבשרשי השמות שני אותיות והקול אחד, והרב שבשרשיהם ארבע אותיות ושלש תנועות קוליות. ואשר שרשו שתי אותיות, כמו עֵז, שֵׂה, פַּר, גַּג, סַם, סַס והדומים. ובעלי הארבע אותיות, כמו אַבְנֵט, בְּדֹלַח, בַּרְזֶל, גִּזְבַּר, דָּרְבַּן, כַּרְמֶל, סָלְעָם והדומים. ומה שיעבור מהם זה בחמישי והששיי, הם כלם שמות פרסיים או מצריים, והראיה שלא נמצאו כי אם בספורים שהיו בארצות ההם ובזמן היות ישראל בתוכם. והם כמו אֲגַרְטַל (עזרא א, ט), אֲדַרְכֹּן (עזרא ח, כז), אֲחַשְׁתְּרָן (אסתר ח, י) פַּתְשֶׁגֶן (אסתר ג, יד) דַּרְכְּמוֹן (נחמיה ז, סט) נִשְׁתְּוָן (עזרא ד, ז). וכבר נמצא מהם בתורה השלמה צְפַרְדֵעַ, אַרְגָמָן, שַׁעַטְנֵז, ואחשוב שהם גם כן שמות מצריים. ואם הם לשון עברי, אולי הם מורכבים, וכבר אמרו זה בשַׁעַטְנֵז (משנה כלאים ט ח); וכי האל"ף והנו"ן באַרְגָּמָן אינם שרשיות. ואמרו בשְׁקַעֲרוּר (ויקרא יד, לז) שהוא רביעי כפול הלמ"ד, ואֲבַעְבֻּעֹת שרשו בעה מגזרת "תִּבְעֶה אֵשׁ" (ישעיהו סד, א). והרוב מהשמות מה שבא על שלש אותיות שרשיות, ויבאו הדמיונים עליהם במה שיבא.
ודע כי כמו שנשתמש באותיות האמנת"י להביאן על הפעלים להכרח השמוש, כן השתמש בהן להביאן על שרשי השמות וראשונות לפאר השם ולהדרו כפי מה שראה מהסכמתו, ולפעמים בסוף השמות גם כן, זולת הויו שלא לקחה לפי ששמושה הרביי הוא העטוף בתחלת המלות, ויבא לטעות בה אם יניחה על השמות. אמנם תוספת ההא – "רֶוַח וְהַצָּלָה" (אסתר ד, יד), "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת" (אסתר ב, יח), "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם" (ישעיהו ג, ט), "לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם" (יחזקאל כד, כו). והאל"ף – "וְאֶתְמוּל עַמִּי" (מיכה ב, ח), "וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה" (ירמיהו לב, כא), "אַכְזִיב לְאַכְזָב" (מיכה א, יד). והמ"ם – ב"תֹּךְ וּמִרְמָה" (תהלים נה, יב), "וּלְמִרְמַס שֶׂה" (ישעיהו ז, כה), "מִקְטַר קְטֹרֶת" (שמות ל, א), "מִכָּל מִשְׁמָר" (משלי ד, כג). והנו"ן – "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים" (בראשית ל, ח), "מֵי נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו, ט), וכן נְשָׁמָה לדעת הא"ע שהיא מגזרת 'שָׁמָיִם', כי היא הדברית ותאצל ממניעיהם. והתי"ו "לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), "הָיְתָה תְּבוּסַת" (דברי הימים ב כב, ז), "לָכֶם תְּקוּמָה" (ויקרא כו, לז), "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה" (שמואל א ז, יז). והיוד "תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (דברים כח, נא), "יַנְשׁוֹף וְעֹרֵב" (ישעיהו לד, יא) "בַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ), "סַפִּיר וְיָהֲלֹם" (שמות כח, יח). וכבר נמצאו באות בסוף השמות גם כן זולת האל"ף. הה"א בהַצָּלָה והַנָּחָה והַכָּרָה שנזכרו. המ"ם – "תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם" (שמות ה, ח), "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם" (ישעיהו נב, ג), "פָנַי רֵיקָם" (שמות כג, טו). הנו"ן – "אַבְנֵי זִכָּרֹן" (שמות כח, יב), "מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן" (ירמיהו יז, יח), "אִישׁ כְּפִתְרוֹן" (בראשית מ, ה). התי"ו – "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד, א), "וּבִמְרִירוּת" (יחזקאל כא, יא), "חֲצִי הַמַּלְכוּת" (אסתר ה, ג). היו"ד – "קַרְנוֹת שֵׁן וְהָובְנִים" (יחזקאל כז, טו) – כי היחיד הָבְנִי, "לְעַם נָכְרִי" (שמות כא, ח). וכבר באו מאלה שתים או שלש מהם יחד נוספות על שרשי השמות. עם שתים – "וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת" (דברי הימים ב כו, יט), "לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת" (במדבר יז, כה). ועם שלש – "נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן" (ישעיהו כז, א). והתי"ו נמצאת בראש השם ובסופו – "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת" (ישעיהו סב, ג), "נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת" (ישעיהו נט, יז), "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ" (ירמיהו מט, טז), "תַּכְלִית שִׂנְאָה" (תהלים קלט, כב), "הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית" (ירמיהו ח, ה). אמנם נודע כי אלה האותיות באלה השמות והדומים להם נוספות על האותיות השרשיות מצד גזרתם, שכבר נמצא מובן הגזרה בפעלים ובשמות אחרים זולתם מזולת שיבאו בהם האותיות הנזכרות.
וכבר קבצו המדקדקים אופני התחלפות השמות מצד השמוש ונתנו לכלם דמיון מפעל כמו שעשו בפעלים, אלא שהם חברו אל זה שמות העצמים הראשונים והביאו הדמיון מהם ולא אראהו נכון במכוון לפי ששמות העצמים הראשונים אינן ראוי שיונחו מכלל הלשון בחכמת הדקדוק כי אינם מהסכמת בעל הלשון, אבל יונחו ברצון איש ואיש, ומה לנו לחכמת הדקדוק ל"מַכְנַדְבַי שָׁשַׁי שָׁרָי" (עזרא י, מ) ול"נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי" (במדבר יג, יד), ול"וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן וַאֲנָחֲרַת וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן וָאָבֶץ" (יהושע יט, יט-כ), ואין ספק שהוא מותר ודבר שאין לו שחר. וגם בשמות הנגזרים כרְאוּבֵן ושִׁמְעוֹן וגִלְעָד והַמִּצְפָּה וזולתם הדומים להם אין לנו עסק בהן, כי לא ישמרו שרשי החכמה הזאת בצד מה. ודע כי הכללים האלה למדקדקים אינם הכרחיים. וכבר אפשר שנניח הלמ"ד גם כן נוספת בשרשי השמות, אחר שמצאנו "וּלְאֹם מִלְאֹם" (בראשית כה, כג) ו"שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים" (תהלים קיז, א), וכן "מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים" (תהלים נח, ז) ו"שִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד, י), וכן "לַפִּיד" (איוב יב, ה) ו"אִם בְּפִידוֹ" (איוב ל, כד). וכן במה שהניחוהו מהתוספת הנזכרת לא נתנו אותו מיוחד, יודע ממנו התוספת הנזכרת בשמות, וחשבו האותיות הנזכרות שרשיות בקצת שמות ואולי הן נוספות. וכבר ספקו בתַרְשִׁישׁ אם שרשו תרש או רשש להתעלם מהם הגזרה. ואולי תְּכֵלֶת ותוֹלַעַת, תַּנּוּר, "וְתֹפֶת לְפָנִים" (איוב יז, ו) ששמו הת"וין שרשיות הן נוספות, ונקרא תְּכֵלֶת להיות תַּכְלִית הצבעין כמו שכתב הא"ע (אבן עזרא על שמות כה ד); ותוֹלַעַת לחולשת מציאותו, מגרת (צל מגזרת) "עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ" (איוב ו, ג); ותַנּוּר להיותו משכן האש; ותֹפֶת מגזרת "פִּתִּיתַנִי וָאֶפָּת" (ירמיהו כ, ז), להיותו מפתה ומושך לב האנשים אליו לגודל מעלתו ושלמות מציאותו לפנים. וכן האל"פין באֶבֶן ואֶרֶץ ואֶמֶשׁ שהניחו שרשיות, אולי הן נוספות. ונקראת אֶבֶן להכנתו אל הבנין, כמו שאמר "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים" (תהלים קיח, כב); ואֶרֶץ מגזרת "רָץ לִקְרַאת רָץ" (ירמיהו נא, לא), כי עם שהיא לעולם עומדת, הנה היא משכן וחמר להווים הנפסדים אשר הם בתנועה ומרוצה מתמדת כי עפר הם ואל עפר ישובו; ואֶמֶשׁ מגזרת "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא). ועליך להקיש מאלה על כל מה שיבא דומה להם בכתוב לספק על קצת מה שיניחו מזה, כי טבעי הגזרות נעלמו מהם כנעלם מאתנו היום מהרבה מהפעלים והשמות. ודע כי אופני התחלף השמות רב מאד ולא הניחו אותם המדקדקים על כללים מוגבלים כמו שעשו מהפעלים, וכמעט שזה בלתי אפשר אשר נתנו להם דמיונים מגזרת פעל כמו שעשו בפעלים, וכתבו כל מה שמצאנו בכתוב ממיני ההתחלפות. וכאשר יביאו אותיות נוספות הניחו אותן כפי שהן, והניחו בו האותיות השרשיות על דמיון פעל. והמשל כשירצו לתת דמיון לאֲחֹרַנִּית (ממנו) יאמרו על דמיון 'פְּעוֹלַנִּית'. ומַרְדוּת על [דמיון] 'מַפְעוּת' וכן בכל הדומה לזה. וכל זה מוֹתר אין בו תועלת. והם עשו זה להעמידנו על שרשי השמות בדרך זה, אבל שזה אין להם בו אלא סברה בקצת מהם בלא ראיה כמו שהונח. ומי הודיעם ששרש תִּירֹשׁ ירש, לפי שידמה ל'תִינוֹק' ששמשו בו החכמים, ולא יהיה שרשו תרש על דמיון קִיטֹר שהוא לשון הכתוב (בראשית יט, כח). אמנם עם כל זה לא אניח דרכם זה ואביא אופני השמות כפי מה שהם נמצאים בכתוב על דמיון פעל כמו שעשו הם, וגם בשמות בני שתי אותיות גם כן על דמיונו, ותהיה האות הנחה עי"ן הפעל או למ"ד הפעל כפי השרש אשר לו. ואביא מכל מין כפי מה שאראהו נאות בכונה שנים או שלשה מכל מין או יותר, ואם לא אביא מהם כפי הנמצא, ואמנם אביא הדומים במשקל. ולא ארצה במשקל הנרצה בו אצל המשוררים, והוא ההשתוות בתנועות לחלקי הדבור, אבל ארצה בו עם זה ההשתוות בסוג, רצוני שיהיו יחד תחת סוג אחד מהסוגים הנזכרים, כי לפעמים ישתוו בתנועות ולא ישתוו בסוג. כי תּוֹעֵבָה ותּוֹכֵחָה משתוים במשקל התנועות, ותוֹעֵבָה תחת סוג השלמים מגזרת "וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ" (דברים ז, כו), ותוֹכֵחָה תחת סוג נחי הפ"א שהיא יו"ד מגזרת "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם" (בראשית כא, כה). ויותר נפלא מזה, כי לשם האחד יתחלף המשקל לפי המקום שהוא בו ויהיה מסוגים מתחלפים. כי "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף" (תהלים פא, ו) שרשו עוד על משקל "בְּגֵרוּת כִּמְהָם" (ירמיהו מא, יז), ו"אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת" (מלכים ב יא, יב) שרשו עדה כי הוא מגזרת "עֲדִי זָהָב" (שמואל ב א, כד) על משקל 'גֵּאוּת'. וכן "לְכָל זֹנוֹת" (יחזקאל טז, לג) עם "וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ" (מלכים א כב, לח).
ואתן הדמיונים משמות העצמים ומשמות המקרים ומשם הנגזר המורה על העצם והמקרה יחד אשר יקראו אותם המדקדקים תאר כמו שהתבאר. אמנם למה שבא מהם שלא על דרך הפעולים והפועלים שכבר נכללו אלה בבנינים. אבל למה שבא על זולת הדרך הזה והם תוארים על העיון הטוב כפי מה שנזכר. וכבר יחסו קצת מדקדקים שמות המקרים והתארים גם כן לבנינים הנזכרים, ויאמרו: השם הזה לפָעַל קל וזה לפִעֵל הדגש ולהִפְעִיל וזולתם. וכל שם שימצאו מוקל ובלא דגש יאמרו שהוא מהקל. והשם או התאר המודגשים ייוחסו לפִעֵל הדגש. ואשר עם תוספת ה"א לבנין הִפְעִיל וכן מה שדומה לזה. והיחס הזה הוא שהבנין נחצב מהשם ההוא במצוע המקור כמו שנזכר. והראוי בזה ליחס כל שם לבנין ולסוג הנבנה על גזרתו. והמשל כי תְּפִלָּה ותְחִנָּה ביחס לבנין הִתְפַּעֵל נמצא פעל מהם בזולתו מהבנינים, ותְשׁוּרָה ותְקוּמָה [לקל]. וגִבּוֹר ושִׁכּוֹר לפי שהם דגושים – לפִעֵל הדגש. כי עם שמצאנו "גָּבַר בְּאֶחָיו" (דברי הימים א ה, ב) ו"שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן" (ישעיהו כט, ט), הנה כן מצאנו "וְגִבַּרְתִּים בַּייָ" (זכריה י, יב), "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר" (קהלת י, י), "וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי" (ישעיהו סג, ו), "מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ" (ירמיהו נא, ז). אבל החקירה הזאת אין בה מועיל, ולכן אניח העסק בה.
ואתן הדמיונים לאשר הם בני שתי אותיות.
לפָּל נחי העי"ן – פָּח, סָר, דָּג לדעת ר' יונה. ותאר – "רָאשׁ עֹשֶׂה" (משלי י, ד), "שַׂר חֲמִשִּׁים" (מלכים ב א, ט), "גֵּאֶה וָרָם" (ישעיהו ב, יב).
לכפול העי"ן – סַל, פַּת, עַם. ונבדלו מהראשונים בשאלה פתוחים, והראשונים קמוצים ברוב. והתאר לאלה – "מֶלֶךְ רַב" (דניאל ב, י), "מֶלֶךְ עַז" (דניאל ח, כג).
לפּוֹל בחולם ונח העי"ן – פּוֹל, סוֹד, חוֹר, קוֹל, שׁוֹט, שׁוֹר, חוֹחַ. והתאר – "טוֹב יְיָ" (תהלים קמה, ט), "חֹרֵי יְהוּדָה" (ירמיהו כז, כ), ומזה "יֵאָמֵר שׁוֹעַ" (ישעיהו לב, ה).
לפּוֹל כפול הלמד – עוֹז, שׁוֹד, רוֹק. והתאר – "לֶחֶם חֹם" (שמואל א כא, ז), "מָעוֹז לַתֹּם" (משלי י, כט), "טוֹב יְיָ לַכֹּל" (תהלים קמה, ט), וכן כל כֹּל.
לפּוּל בשורק – פּוּר, טוּר, שׁוּר, אוּר. והתאר – "סוּג לֵב" (משלי יד, יד), "שׁוּבֵי מִלְחָמָה" (מיכה ב, ח), "שֶׂה חוּם" (בראשית ל, לב).
לפּוּל כפול הלמ"ד בסמיכות – "יְיָ עֻזִּי" (ירמיהו טז, יט), "בִּלְעִי רֻקִּי" (איוב ז, יט).
לפֵּל בצירי נח העי"ן – עֵץ, נֵד, רֵשׁ. והתאר – גֵּר, עֵר, עֵד.
לפֵּל כפול העי"ן – קֵץ, חֵן, שֵׁן. והתאר – "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים" (דברים לב, יז), "שֶׁשׁ הֵנָּה" (משלי ו, טז).
לפִּי נח העי"ן והלמ"ד ה"א – "אַף בְּרִי" (איוב לז, יא), "וְצִי אַדִּיר" (ישעיהו לג, כא), "לֹא בְעִי" (איוב ל, כד), ונִי מ"וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם" (יחזקאל כז, לב).
לפִּיל נח העי"ן – סִיד, שִׁיר, קִיר, עִיר, נִיר. והתאר – "עֹרֵב לְמִינוֹ" (ויקרא יא, טו), "אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם" (דניאל א, י).
לפָּע נח הלמ"ד – "מָן הוּא" (שמות טז, טו), "עַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט), "צַו לָצָו… קַו לָקָו" (ישעיהו כח, י), "תָּו" (יחזקאל ט, ד). והתאר – "חַי חַי" (ישעיהו לח, יט), אַב אַח.
לפֵּע נח הלמ"ד – "זֵר זָהָב" (שמות כה, יא), "כֵּס יָהּ" (שמות יז, טז). והתאר – "בֵּן יְכַבֵּד" (מלאכי א, ו).
לפֶּל שהלמ"ד נחה ונראית – "פֶּה לָאָדָם" (שמות ד, יא), "שֵׂה כְשָׂבִים" (דברים יד, ד). והתאר – "גֵּה גְבוּל" (יחזקאל מז, יג), "וְזֶה לְּךָ" (שמות ג, יב) כי הוא שם לפרט הרמוז אליו מצד תאר הרמיזה. וכן "גֵּא מְאֹד" (ישעיהו טז, ו), אולי שרשו גאה.
לפּוֹל נחי הלמ"ד – "תַעֲשֶׂה כֹה" (שמות ה, טו), "וְאַתָּה פֹּה" (דברים ה, כח) כי הוא שם למקום הרמוז אליו מצד תאר הרמיזה.
ויש מהשמות בני שתי אותיות שלא יהיה בכחם נח. אָז – כי הוא שם לזמן המוגבר עובר או עתיד – "אָז אָמַרְתִּי" (תהלים מ, ח), "אָז תַּצְלִיחַ" (יהושע א, ח). "וְאֶת הָאָח לְפָנָיו" (ירמיהו לו, כב), "אָן הֲלַכְתֶּם" (שמואל א י, יד). וכן בַּג, בַּד, גַּג. והתאר – "בַּר בִּטְנִי" (משלי לא, ב). וכבר אמרו באָז שהוא נוטריקון 'אותו זמן'. וכבר חשבו כי היחיד מ"רֹבַע הַקַּב חרייונים דִּבְיוֹנִים" (מלכים ב ו, כה) – דב והיותר טוב שיהיה דֶּבְיוֹן על משקל "חֶבְיוֹן" (חבקוק ג, ד) או "זִכְרוֹן" (קהלת א, יא). ומזה דד, דָּי, יָד, יָם, "מַר מִדְּלִי" (ישעיהו מ, טו), מַס, סַם, תָּא, ובצירי – פֵּל עֵץ, עֵז.
לפָּעָל – עָשָׁן, בָּקָר, מָטָר, עָפָר. והתאר – חָכָם, רָשָׁע, סָכָל.
לפַּעַל מלעיל – שַׁחַר, פַּחַז, פַּחַת, "שַׂעַר הָרַגְלָיִם" (ישעיהו ז, כ), פַּחַד והדומים. והתאר – נַעַר, בַּעַר. ודרך אלה בסמיכות והרבוי שוה – "קוֹל פְּחָדִים" (איוב טו, כא), "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז, ז) וכן בשאר. ושלשה ממשקלם ישתנו מהם בסמיכות והרבוי אל הדגשות, והם גָּמָל, שָׁפָן, קָטָן, והרבוי – גְּמַלִּים, שְׁפַנִּים, קְטַנִים. ובסמיכות "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים" (בראשית לז, כה). והרב מהנזכרים ודומיהן עי"ן הפעל קמוצה ופתוחה כ"מִקּוֹל פָּרָשׁ" (ירמיהו ד, כט). "חַרְטֹּם וְאָשַׁף" (דניאל ב, י), "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר" (ירמיהו כב, יד), "חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר" (יחזקאל כג, יד).
לפְּעָל – כְּתָב, יְקָר, ערש, עֲנָק, מְצָר, "וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה" (במדבר ל, ה), זְמָן, אֲגָם, שְׂרָד, סְתָו, דְּבָשׁ. והתאר – "כִּי מְעַט" (בראשית ל, ל), "גְּבַר תָּמִים" (תהלים יח, כו). ועי"ן הפעל קמוצה, זולתי בסמיכות פתוחה, וזה על הרוב. והקבוץ – יְקָרִים, כְּתָבִים. ונשתנה – "וַיָּגָז שַׂלְוִים" (במדבר יא, לא) וכן "דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה, א) וזְמַנִּים ואֲגַמִּים.
לפְּעֵל – כְּאֵב, אֲפֵר, זְאֵב, בְּאֵר, שְׁאֵר, פְּאֵר. והתאר – "זְעֵיר שָׁם" (ישעיהו כח, י), "גּוֹי שְׁלֵיו" (ירמיהו מט, לא), ולא ישתנה בסמיכות. והרבים כְּאֵבִים, זְאֵבִים. אבל שְׁכֶם בסמיכות – "וַיֵּט שִׁכְמוֹ" (בראשית מט, טו), ואולי הנפרד מזה "כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם" (תהלים כא, יג).
לפָּעֵל – עָקֵב, "לָחֶם שְׁעָרִים" (שופטים ה, ח). ונח הלמ"ד – טָלֶה, עָצֶה, עָלֶה. והתאר – שָׁכֵן, עָצֵל, חָמֵץ, חָפֵץ, זָקֵן. ונח הלמ"ד – כָּלֶה – "וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם" (דברים כח, לב). והרבים – שְׁכֵנִים, חֲפֵצִים. ובסמיכות – "שְׁכַן שֹׁמְרוֹן" (הושע י, ה), "הוּא וּשְׁכֵנוֹ" (שמות יב, ד), "זְקַן בֵּיתוֹ" (בראשית כד, ב), "יְפֵה תֹאַר" (בראשית לט, ו), "זִקְנֵי מִדְיָן" (במדבר כב, ד). ומזה גָּזֵל, כָּתֵף, יָרֵךְ, גָּדֵר, ובסמיכות "גֵּזֶל אָח" (יחזקאל יח, יח), "כֶּתֶף הַבַּיִת" (מלכים א ו, ח), "יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א, יא), "גֶדֶר אֲבָנָיו" (משלי כד, לא). ונשתנה "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיהו יא, יד).
לפֶּעֶל בשש נקודות – אֶבֶן, אֶרֶץ, עֶרֶב, צֶדֶק, שֶׁלֶג, גֶּפֶן, זֶרֶת, ומזה – זֶרַע, קֶמַח, ונפתחו בסבת האות הגרונית. והתאר – "מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (שמואל א כד, יד), "אֶרֶךְ הָאֵבֶר" (יחזקאל יז, ג), "שֶׁבַע שָׁנִים" (בראשית ה, ז). ובחמש נקודות – סֵפֶר, עֵבֶר, חֵשֶׁב, ומזה מֵצַח, צֵלַע. וכל שׂכֶל בחמש נקודות זולת חמשה בשש – "טוֹבַת שֶׂכֶל" (שמואל א כה, ג), ו"יוֹעֵץ בְּשֶׂכֶל" (דברי הימים א כו, יד), "נִתַּן הַסֶּכֶל" (קהלת י, ו), "אִישׁ שֶׂכֶל" (עזרא ח, יח), "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" (נחמיה ח, ח). וסימן המסורה 'איתתא יעצת ואתיהבת לגברא ספרא. וטעה ר' דוד בסימן ושם בכלל זה "יִתֶּן לְּךָ יְיָ שֵׂכֶל" (דברי הימים א כב, יב), ולא חשב "נִתַּן הַסֶּכֶל". ומאלה שישתנו בהעמדה, כאֶרֶץ ואֶבֶן, ומהם שלא ישתנו, כמֶלֶךְ וצֶדֶק, והמשתנה והבלתי משתנה תדע מהכתוב בעברך עליו. ומהם שלא יתרבו בכתוב, כצֶדֶק ובֶטַח, ומהם שיתרבו. ומאלה שתשוב פ"א הפעל חרוקה עם הכנוי, כצֶדֶק וסֵפֶר, ומהם פתוחה, כגֶפֶן ואֶבֶן. ומהם שישארו כאשר הם – "אַל בְּקֶצְפְּךָ" (תהלים לח, ב) "כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח" (איוב כ, ז), "וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" (תהלים פה, ח). ובד' נקודות ומלרע – "תֵּבֵל כֻּלָּהּ" (איוב לד, יג), לדעת החושב שרשו תבל. ור' יונה חושב התי"ו נוספת לפי שהוא מקור הבליה. והתאר מזה "אוֹ חֵרֵשׁ" (שמות ד, יא). ומלעיל – "גֶּבֶר עַל חֲטָאָו" (איכה ג, לט), "הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר" (שמואל ב יב, ד), "גָּדוֹל יֶתֶר" (ישעיהו נו, יב).
לפֹּעֶל מלעיל – קֹדֶשׁ, אֹהֶל, חֹדֶשׁ, גֹּרֶן, מֹלֶךְ, עֹמֶר, קֹשׁט, "בֹּהֶן יָדוֹ" (ויקרא ח, כג), ובהקל – "קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" (משלי כב, כא) – השי"ן בשוא. ועם הרבים ישוב החולם חטף – "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם" (ישעיהו א, יד), "בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם" (יחזקאל כ, מ), "כִּי בָּאֳהָלִים" (ירמיהו לה, ז). וכן בסמיכות – "חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ" (הושע ב, יג), "מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז, יג). ולפעמים שורק – "מְלֹא קֻמְצוֹ" (ויקרא ב, ב), "כְּרֹב גֻּדְלוֹ" (תהלים קנ, ב). ובפתח עי"ן הפעל – בֹּהַק, בֹּהַן, נֹגַהּ, צֹהַר, נֹכַח, בֹּחַן. והרבים – נְגֹהוֹת, נְכוֹחוֹת, בְּהוֹנוֹת.
לפֹּעָל מלרע – גּוֹרָל, אוֹפָן, אוֹהֶל, תּוֹלָע, שׁוֹפָר, גּוֹזָל. וכפול העי"ן – עוֹלָל. ולא ישתנה בסמיכות והרבים – "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג, יח). ובדגש – "וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם" (יחזקאל י, יט). ודע כי הרבים מאלה השמות וכל מה שיבא מהם, אם שיהיה על סימן הזכרים ביו"ד ומ"ם, ואם על סימן הנקבות בוי"ו ותי"ו. נאמר גּוֹרָלוֹת, בְּהוֹנוֹת, גֳּרָנוֹת, קָדָשִׁים, חֳדָשִׁים, שָׁרָשִׁים, ואי אפשר שיכלול זה אבל תדעהו מן הכתוב. ומהם שיבאו עם הכנוי על פנים מתחלפים, תאמר מתֹּאַר – "מַה תָּאֳרוֹ" (שמואל א כח, יד), "וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם" (ישעיהו נב, יד). מפֹּעַל – "וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ" (ירמיהו כב, יג), "פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים" (חבקוק ג, ב) וכן בכל הדומה לאלה.
לפּוּעָל – עוּגָב, שׁוּעָל, כּוּמָז, ובדגש "גּוּמָּץ" (קהלת י, ח), "אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיהו ד, ז), "סֻלָּם" (בראשית כח, יב), "עֻמַּת" (קהלת ה, טו). והתאר – "אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). ובחטף מלרע – "יְדֵי אָמָּן" (שיר השירים ז, ב).
לפּוֹעֵל – עוֹרֵב, חוֹרֵב. והתאר כל שם הפועֵל להקַל לדעת קצת מדקדקים.
לפָּעֶל מלעיל – עָוֶל, מָוֶת, תּוֶךְ, וסמוך – "בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ" (יחזקאל כח, יח). והרבים – "מוֹתֵי עֲרֵלִים" (יחזקאל כח, י).
לפֵּעָל – שֵׁכָר, חֵמָר, עֵנָב, לֵבָב, הֵיכָל, "צֵלָע אֶל צֵלָע" (יחזקאל מא, ו). והתואר "יְיָ אֶחָד" (דברים ו, ד), "בֶּן נֵכָר" (בראשית יז, יב), "נִצְּבָה שֵׁגַל" (תהלים מה, י). (ובראש) גֶּחָלִים מזה המין, והיה בדגש לולי החי"ת, בראית נקוד הגימ"ל, שאם לא כן היתה נקודה בשוא, כמו צְלָעוֹת. והתאר מזה "בָּנִים כֶּחָשִׁים" (ישעיהו ל, ט), כי גזרתו על פִעֵל הדגוש.
לפְּעוּל – כְּלוּב, כְּרוּב, זְבוּל, זְכוּר. וכפול העי"ן – זְבוּב.
לפְּעוֹל – שְׂאוֹר, חֲמוֹר, סְגוֹר, יְקוֹד, יְאוֹר, והתאר – בְּכוֹר.
לפֵּעְלְ מקל העי"ן והלמ"ד – "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם" (שיר השירים ד, יד), "עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז) – נח הלמ"ד.
לפָּעוֹל – אָתוֹן, גָרוֹן. והתאר – גָדוֹל, קָטוֹן, אָדוֹן, אָמוֹן, רָחוֹק, קָרוֹב, "תַּחַת שָׁלוֹשׁ" (משלי ל, כא). וישתנה בסמיכות – "גְּדֹל הָעֵצָה" (ירמיהו לב, יט), "קְטֹן בָּנָיו" (דברי הימים ב כא, יז), "אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (יהושע ג, יא).
לפֵּעוֹל – אֵזוֹר, אֵפוֹד, עֵרוֹם. והתאר "כִּי עֵירֹם אָנֹכִי" (בראשית ג, י), ובשורק אֵבוּס, אֵסוּר, אֵמוּן, אֵטוּן.
לפַּעוּל בדגש – מַלּוּחַ, תַּנּוּר, טַבּוּר, כַּדּוּר. ובחולם – רַתּוֹק, כַּמּוֹן. והתאר נח הלמ"ד – "קַנּוֹא וְנֹקֵם" (נחום א, ב), ובשורק – אַלּוּף, רַחוּם – דינו בדגשות בראית בנינו, וכן "מִמְשַׁק חָרוּל" (צפניה ב, ט) בראית הקִבוץ (ראה משלי כד, לא). ועם שיראה היותו שם אולי יחסר המתואר. וכפול העי"ן – חַנּוּן.
לפעל – "נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים לב, לה), "אֶת הַקִּטֵּר" (ירמיהו מד, כא), "וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ירמיהו ה, יג). והתאר – עִוֵּר, פִּקֵּחַ, אִטֵּר, עִלֵּג, עִקֵּש. והרבים בלא דגש – "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" (שמואל ב ה, ו).
לפִּעָל – אִסָּר, כִּכָּר. והתאר – "הִנְנִי יִסַּד" (ישעיהו כח, טז). אִכָּר, "אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" (ישעיהו סא, ה).
לפַּעֵל דגוש מקל – "כְּלֵי הַשָּׁרֵת" (במדבר ד, יב), חָלֵק מן "בְּחַלְּקֵי נַחַל" (ישעיהו נז, ו). והתאר – "מָאֵן אַתָּה" (שמות ז, כז), "מַהֵר מְאֹד" (צפניה א, יד) "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי" (קהלת ד, ב), והוקל "אֶת הַמַּקְלוֹת" (בראשית ל, לח).
לפעל דגוש – שׁבָּת, פַּנַּג (יחזקאל כז, יז). והתאר סַלָּח, מַלָּח, גַּלָּב, גַּנָּב, חָרָשׁ, ונח הלמ"ד – קַנָּא, דַּכָּא. ולנקבה קַשֶּׁבֶת (נחמיה א, ו) צָרֶבֶת (ויקרא יג, כג). ואמרו ב"חָרָשׁ חָכָם" (ישעיהו מ, כ) שדינו בדגשות, שאם לא כן היתה החי"ת בחָרָשִׁים חטופה כחֲכָמִים. ור' יונה סובר שהוא על דמיון חָכָם, וקמץ החי"ת כקמץ שָׁלִישׁ, סָרִיס, פָּלִיט, שָׁרִיר – שדינם בשוא בקבוץ – "סְרִיסֵי פַרְעֹה" (בראשית מ, ז), "פְּלִיטֵי חֶרֶב" (יחזקאל ו, ח), "שְׂרִידֵי חָרֶב" (ירמיהו לא, א), ומצאנו "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ" (ישעיהו נו, ד).
לפָּעִיל – צָעִיף, שָׁמִיר, סָדִין, אָמִיר, זָמִיר. וכפל העי"ן – אֱלִיל. והתאר – "בְּלִיל חָמִיץ" (ישעיהו ל, כד). שָׂכִיר, עָשִׁיר, פָּלִיט, שָׂרִיד, וכפול העי"ן – "כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו, טו).
לפַּעִל מלעיל – זַיִת, שַׁיִת, שַׁיִשׁ, חַיִץ, שַׁיִט, עַיִשׁ.
לפְּעִל – דְּבִיר, כְּפִיר, שְׁחִין, חֲנִית, שְׁבִית. וכפול העי"ן "שְׁבִיב אִשּׁוֹ" (איוב יח, ה), "בְּלִיל חָמִיץ". והתאר – כְּסִיל, גְּבִיר, "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" (דברים כב, יב), "פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח).
לפַּעִיל דגוש העי"ן – כַּשִּׁיל, לַפִּיד, סַפִּיר, עַתִּיק. והתאר – כַּבִּיר, אַדִּיר, אַמִיץ, צַדִּיק, סָרִיס. ונח הלמ"ד – "שגיע כח.
לפִּיעוֹל – קִיטוֹר, תִּימוֹר, תִּירוֹשׁ. ובדגש – סִלּוֹן, כִּנּוֹר. והתאר – שִׁכּוֹר, גִּבּוֹר. ובשורק – שׁקּוּץ, חִתּוּל, נִחוּם. והתאר – "פִּגּוּל הוּא" (ויקרא יט, ז). וכפול העי"ן – "יְיָ עִזּוּז" (תהלים כד, ח).
לפּוֹעִיל – "אֵלָיו אוֹכִיל" (הושע יא, ד), "מִזְּהַב אוֹפִיר" (דברי הימים א כט, ד), בּוֹרִית אם שרשו ברת, וכבר חשבו כי שרשו ברה.
לפַּעְלִיל – שַׁפְרִיר, "בְּיוֹם סַגְרִיר" (משלי כז, טו). והתאר – "חַכְלִילִי עֵינַיִם" (בראשית מט, יב). כי היו"ד נוספת לדעתם. ונח הלמ"ד – "בִּינָה הֲגִיגִי" (תהלים ה, ב).
לפִּעְלוֹל – נִיחוֹח, נִיצוֹץ.
לפַּעְלוּל – "קִבְּצוּ פָארוּר" (יואל ב, ו), "וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ" (הושע ב, ד), ובדגש "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל" (תהלים נח, ט).
לפּוּעְלַל – "כִּי אֻמְלַל" (תהלים ו, ג), והוא תאר.
לפְּעַלְעַל – "יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג, מט), עֲקַלְקַל, הֲפַכְפַּך, חֲלַקְלַק, והם תארים.
לפִּעְלָל – "פִּרְחַח יָקוּמוּ" (איוב ל, יב).
לפִּעְפוּל – חִרְחוּר.
לפַּעְפַּל – גַּלְגַּל, אראל.
לפְּעוֹפֵּל – "בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה).
לפְּעוֹעְלָה – "חֲצֹצְרָה בָּרָמָה" (הושע ה, ח).
לפְּעַלְעוּל – "וְהָאסַפְסֻף" (במדבר יא, ד). ובחולם שׁחַרְחוֹר, והם תארים. והשם – "פְּקַח קוֹחַ" (ישעיהו סא, א), והיא מלה אחת במכוונה, ואם נפרדה במכתב. וכמוהו "יְפֵה פִיָּה" (ירמיהו מו, כ), "לִגְאֵי יוֹנִים" (תהלים קכג, ד).
הדמיונים לנוספות באותיות האמנת"י
להַפְעָלָה – "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם" (ישעיהו ג, ט), "רֶוַח וְהַצָּלָה" (אסתר ד, יד), והם חסרי הפ"א שהיא נו"ן. ונחי העי"ן – "לַהֲנָפָה גוֹיִם" (ישעיהו ל, כח), "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת" (אסתר ב, יח).
לפָּעְלָה – חָכְמָה, עָרְמָה, עָצְמָה. ונח הלמ"ד – "אֳנִיָּה בָּאָה" (יונה א, ג).
לפְּעָלָה – קְעָרָה, בְּרָכָה, גְּעָרָה, כְּבָרָה. וכפל הלמ"ד – קְלָלָה. ובפתח פ"א הפעל בסבת האות הגרונית – עַנְוָה, אַהֲבָה, אַחֲוָה, עַוְלָה, עַצְלָה. והתאר – נַעֲרָה, עֲשָׂרָה.
לפִּעְלָה – זִמְרָה, גִזְרָה, כִּבְשָׂה, כִּבְרָה. והתאר – שׁפְחָה. וכפול העי"ן – זִמָּה, רִנָּה, סִבָּה. ונח הלמ"ד – שׂנְאָה. ומזה אִשָּׁה דינו אִנְשָׁה וחִטָּה דינו חִנְטָה. והתאר שִׁשָּה, שׁבְעָה, תִּשְׁעָה.
לפֶּעְלָה – עֶדְנָה, חֶרְפָּה, אֶבְחָה, חֶלְקָה, עֶרְוָה.
לפֶּעָלָה – בֶּהָרָה, בֶּהָלָה, נֶאָצָה, "זֹאת נֶחָמָתִי" (תהלים קיט, נ).
לפְּעֵלָה – אֲבֵדָה, גְּזֵלָה, בְּרֵכָה, שְׁאֵלָה, בְּהֵמָה. והתאר – נְבֵלָה.
לפְּעוֹלָה – קְטוֹרָה, זְמוֹרָה, חֲגוֹרָה. והתאר – גְּדוֹלָה, שְׁחוֹרָה, סְפוֹרָה, שְׁלֹשָׁה, שְׁמֹנָה.
לפְּעִילָה – אֲכִילָה, סְפִינָה, מְדִינָה. והתאר – עֲדִינָה, גְּבִירָה, חֲמִשָּׁה, עֲנִיָּה, "שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן" (ישעיהו נב, ב).
לפָּעְלֶה – "מַקַּל לִבְנֶה" (בראשית ל, לז).
לפּוֹעֵלָה – תּוֹעֵבָה, שׂוֹרֵקָה, סוֹחֵרָה. וסמוך – "תוֹעֲבַת יְיָ" (דברים ז, כה). והתאר כפול הלמ"ד – שׁומֵמָה, "שֹׁמְמוֹת דּוֹר" (ישעיהו סא, ד).
לפִּעִלָּה – "בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ" (איכה ד, יז), גֻּלֹּת עִלִּית" (שופטים א, טו).
לפְּעִלָּה – כְּלִמָּה, שְׁמִטָּה, גְּבִנָּה. והתאר – קְהִלָּה.
לפּעוּלָה – אֲרוּכָה, שְׁמוּעָה, מְלוּכָה, גְּמוּלָה, גְּבוּרָה, חֲלוּשָׁה. לא ישתנו בסמיכות.
לפּוּעִלָּה – דּוּמִיָּה.
לפְּעֻלָּה – סְגֻלָּה, אֲגֻדָּה, חֲתֻלָּה, אֲלֻמָּה, הֲמֻלָּה. והתאר – "מִטָּה כְבוּדָּה" (יחזקאל כג, מא). ולא ישתנו בסמיכות.
לפַּעָלָה – כַּפָּרָה, בַּקָשָׁה, בַּקָּרָה. והתאר בעלי האל"ף – חַטָּאָה. ומנחי הפ"א – יַבָּשָׁה.
לפַּעוּלָה – חַבּוּרָה, בַּטּוּחָה מן "וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל" (איוב יב, ו), רַתּוּקָה. והתאר – וְ"שַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם" (שיר השירים ד, ב), "כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת" (ירמיהו כד, ב), "אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת" (תהלים קל, ב).
לפֻּעְלָה כפול העי"ן – סֻכָּה, חֻפָּה.
לפְּעֵלְעִיל – "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה" (ירמיהו מו, כ).
לאֶפְעוֹל – אֶזְרוֹעַ, אֶפְרוֹח, אֶתְמוֹל, ובשורק – "וְאֶתְמוּל עַמִּי" (מיכה ב, ח), ובדגש ובחירק – "יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל" (שמואל א י, יא).
לאֶפְעָל – אֶשְׁפָּר, אֶשְׁכָּר, אֶקְדָח. והתאר – אֶזְרָח.
לאֶפְעָלָה – אֶצְעָדָה.
לאַפְעוּלָה – אַשְׁמוּרָה, ובחולם ותי"ו – אַשְׁמוֹרֶת.
לאַפְעָל – אַשְׁמָן. והתאר – "וְאַרְבַּע צֹאן" (שמות כא, לז), "אַכְזִיב לְאַכְזָב" (מיכה א, יד), "לֹא אַכְזָר" (איוב מא, ב).
לאַפְעָלָה – אַזְכָּרָה. והתאר – אַרְבָּעָה.
לאַפְעִיל – אַכְזִיב. ובה"א – "עַד אַרְגִּיעָה" (משלי יב, יט).
לאֲפַעִיל – אֲבַטִּיח.
לאֲפַעְפוּעָה – אֲבַעְבּוּעָה.
לאַפְעֲלִיּוּת – אַכְזְרִיּוּת.
לאַפִּעְלוֹן – אַפִּרְיוֹן.
למַפְעִיל – "מַשְׁכִּים הֹלֵךְ" (הושע ו, ד), "לְדָוִד מַשְׂכִּיל" (תהלים לב, א), "אֹכֶל לְמַכְבִּיר" (איוב לו, לא), "עָלַי לְמַשְׁחִית" (דניאל י, ח).
למַפְעֵל – מַלְבֵּן, מַכְתֵּשׁ, מַכְבֵּר, מַזְלֵג, מַרְצֵעַ. והתאר – מַמְזֵר.
למַפְעֵלָה – מַשְׂטֵמָה, מַכְפֵּלָה, מַדְרֵגָה, מַשְׁעֵנָה.
למַפְעֶלֶת – מַרְחֶשֶׁת, מַאֲכֶלֶת, מַחְתֶּרֶת, מַחְמֶצֶת, מַהְפֶּכֶת.
למַפְעַל – מַלְמַד, מַרְבַד, מַשְׁאַב, מַנְעַם, מַעֲקַשׁ. והתאר – מַלְאַךְ.
למַפְעָלָה – מַמְלָכָה, מַעֲמָסָה, מַעְבָּדָה.
למַפְעַלָּה – מַהֲתַלָּה, מַעֲשַׁקָּה, מַעֲדַנָּה.
למִפְעָל – מִשְׁכָּב, מִפְתָּן, מִסְפָּר, מִכְתָּב, מִכְתָּם, מִשְׁכָּן, מִקְדָשׁ.
למִפְעָלָה – מִלְחָמָה, מִשְׁמָרָה, מִפְשָׂעָה. והתאר – "הֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (יהושע טז, ט).
למִפְעֶלֶת – מִשְׁמֶרֶת, מִגְעֶרֶת, מִפְלֶצֶת, מִלְחֶמֶת.
למֶפְעָלָה – מֶרְכָּבָה, מֶמְשָׁלָה.
למַפְעוֹלֶת – מַחֲגוֹרֶת, מַאֲכוֹלת.
למִפְעֵל – מִזְבֵּחַ. והתאר – מִסְכֵּן.
למִפְעוֹל – מִכְשׁוֹל, מִזְמוֹר. והתאר "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת" (שמואל ב כב, נא).
למַפְעוֹל – מַעְצוֹר, מַטְמוֹן, מַשְׁקוֹף.
למְפַעֵל – "וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם" (יחזקאל ז, כד), "בֵּית הַמְבַשְּׁלִים" (יחזקאל מו, כד), ור"ל הקְדֵרות לדעת ר' יונה.
למַפְעוּל – מַנְעוּל. וכפול העי"ן – מַסְלוּל, מַכְלוּל.
למְפִעְלָה – כפול העי"ן – מְסִלָּה, מְחִתָּה, מְגִנָּה, מְגִלָּה, מְחִלָּה. ומזה – מְאֵרָה, מְגֵרָה – ודינם בדגש.
למַפְעִילָה – "אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג, סג). והתאר – "צֹר הַמַּעֲטִירָה" (ישעיהו כג, ח).
למַפְעֵלְיָה – מַאְפֵּלְיָה.
למִפְעוֹלֶת – "וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת" (ישעיהו יט, ח), מִשׁקוֹלֶת.
למִפְעֵלוּת – מִסְכֵּנוּת.
למָפְעָל – "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם" (ויקרא כב, כה), הנפרד – מָשְׁחָת.
לפְּעִילָהפִּים – "הַפְּצִירָה פִים" (שמואל א יג, כא). והקרוב שהם שתי מלות, כי אין הה"א (צ"ל: הפ"א) מאותיות המשך.
לפִּעְלוֹם – פִּתְאֹם. והתאר – שִׁלְשׁוֹם.
לפָּעְלָם – סָלְעָם, אָמְנָם.
לנַפְעוּל – נַפְתּוּל – מ"נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים" (בראשית ל, ח).
לפָּעְלָן – "בְּשַׂר הַקָּרְבָן" (יחזקאל מ, מג), "וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (שמואל א יג, כא) אם שרשו דרב.
לפִּעְלוֹן – כִּשְׁרוֹן, זִכְרוֹן, שִׁלְטוֹן. והתאר מזה – אַחֲרוֹן. ובדגש – קִלְּשׁוֹן, קִמְּשׁוֹן, יִדְּעוֹן מ"אוֹב וְיִדְּעֹנִי" (דברים יח, יא), אם אינם מרובעים. והתאר – אַדְמוֹן, אַחֲרוֹן.
לפְּעָלוֹן – לְבָנוֹן, פְּרָזוֹן, רְעָבוֹן, ובסמיכות – "רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" (בראשית מב, יט). ומזה – "הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים" (תהלים קכג, ד).
לפִּעָלוֹן – זְכָּרוֹן, בִּצָרוֹן, קִנָּמוֹן, שִׁבָּרוֹן. ובצירי – דֵרָאוֹן, יֵרָקוֹן; ונח הלמ"ד – הֵרָיוֹן; ובאו בצירי מפני הדגש.
לפִּעְלָיוֹן – קִיקָיוֹן. ובחלוף – "וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה" (קהלת יב, ה).
לפֻּעְלַן – קֻרְבַּן, שֻלְחַן – "וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים" (נחמיה יג, לא).
לפְּעַלּוֹן – "אֲבַדּוֹן וָמָוֶת" (איוב כח, כב). והתאר – רַעֲנָן, שַׁאֲנָן, אַלְמָן. ובחירק – פִּשְׁתָּן, כִּבְשָׁן.
לתִּפְעֶלֶת – תִּפְאֶרֶת, תִּפְלֶצֶת. ובה"א – תִּפְאָרָה.
לתִּפְעֹלֶת – תִּלְבֹּשֶׁת.
לפְּעַלָּתוֹן – עֲקַלָּתוֹן.
לתְּפַעוּל – תְּאַשּׁוּר. וכפול העי"ן – תְּבַלּוּל.
לתַּפְעִיל – תַּכְרִיך, תַּרְשִׁישׁ. והתאר – "מֵבִין עִם תַּלְמִיד" (דברי הימים א כה, ח).
לתַּפְעֵלָה – תַּרְדֵמָה, תַּבְעֵרָה.
לתַּפְעִלָּה – תַּאֲנִיָּה.
לתִּפְעָל – תִּדְהָר. ובפתח – תַּחְמָס.
לתְּפֹעְלֵל – "שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיהו נא, ב), "וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תהלים קלט, כא).
לתַּפְעוּל – תַּמְרוּק, תַּעֲנוּג. וכפול העי"ן – תַּחֲנוּן, תַּעֲלוּל – והוא תאר.
לתַּפְעוּלָה – תַּהֲלוּכָה. ובדגש – תַּעֲרֻבָּה.
לפְּעֶלֶת – דְּבֶלֶת, תְּכֵלֶת, שְׁחֵלֶת, עֲטֶרֶת, עֲתֶרֶת, פְּחֶתֶת, והתאר – גְּבֶרֶת, חֲמֵשֶׁת. וכן מצאנו "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ" (ויקרא יט, יט), "שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ" (רות א, טו), "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ" (שמות ג, כב), "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ" (מלאכי ב, יד). נאמר הנפרד מזה המין הם בְּהֶמֶת, יְבֶמֶת, שְׁכֶנֶת, חֲבֶרֶת ואלה הג' תארים. וכן "שָׂרַי גְּבִרְתִּי" (בראשית טז, ח), הנפרד גְּבֶרֶת.
לפַּעֶלֶת – אַדֶּרֶת, דַּלֶּקֶת, צַמֶּרֶת, גַּחֶלֶת, יַבֶּלֶת. והתאר – יַבֶּשֶׁת, שַׁלֶּטֶת.
לפַּעַלַת – קַדַּחַת, קַרַחַת, גַּבַּחַת, סַפַּחַת.
לפִּעֹלֶת – שִׁבֹּלֶת. והתאר – "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה" (ויקרא יט, כ). ובשורק – כֻּתֹּנֶת.
לפַּעֹלֶת – כַּפֹּרֶת, פַּרֹכֶת.
לפּוֹעֶלֶת – חוֹתֶמֶת, יֹתֶרֶת, עוֹפֶרֶת. כּוֹתֶרֶת.
לפְּעוֹלֶת – קְטֹרֶת, כְּתֹבֶת, כְּתֹנֶת, שְׁכֹבֶת מזה – "שְׁכָבְתּוֹ" (ויקרא כ, טו), ובשורק – "וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ" (יחזקאל כד, יא).
לפֻּעֶלֶת – כֻּסֶּמֶת, קֻבַּעַת – והוא פתוח מפני העי"ן.
לפַּעֲלוּת – שַׁחֲרוּת, גַּבְהוּת, מַלְכוּת, מַרְדוּת.
לפְּעָלוּת – אֱיָלוּת, פְּתָיוּת.
לפְּעִילוּת – כְּסִילוּת, צְמִיתוּת, מְרִירוּת, הֲרִיסוּת, עֲלִילוּת. ובדגש – כְּלִימוּת.
לפִּעְלוּת – שִׁפְלוּת, עִקְּשׁוּת, סִכְלוּת.
לפַּעְלְנוּת – אַלְמְנוּת.
לפַּעְלִילוּת – "חַכְלִלוּת עֵינָיִם" (משלי כג, כט).
לפְּעֵלוּת – כְּבֵדוּת.
לפְּעוֹלַנִּית – אֲחוֹרַנִּית, קְדוֹרַנִּית.
לפַּעְלְלִיּוּת – קוֹמְמִיּוּת.
לפָּעְלִית – תָּכְנִית. ומזה בֹּרִית, אם שרשו ברר, ודינו בּוֹרְרִית.
לפַּעְלִית – אַחֲרִית, תַּחְתִּית.
לפְּעֵלִית – שְׁאֵרִית. ובצירי – רֵאשִׁית.
לפַּעִילִית – צַפִּיחִית. ובלא דגש – חֲמִישִׁית, והוא תאר.
לפִּעֶלֶת – אִוֶּלֶת, כִּנֶּרֶת.
לפָּעֳלָת – מָכְרָת.
לפִּעְפֶּלֶת – צִנְצֶנֶת. ובפתח – קַשְׂקֶשֶׂת.
לפִּעְלָי – "לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי" (קהלת ב, יח), ומזה כִּילָי, ושניהם תארים.
לפְּעוּלִי – יְהוּדִי.
לפִּעְלִי – מִצְרִי, עִבְרִי.
לפָּעְלִי – חָפְשִׁי, נָכְרִי.
ליַפְעוּל – יַלְקוּט, יַנְשׁוּף. ובחולם – "וְיַנְשׁוֹף" (ישעיהו לד, יא), יַהֲלוֹם.
ליִפְעָל – יִצְהָר.
וכבר ימצאו שתי אותיות נוספות יחד – "נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת" (יואל א, יז), "הִנֵּה מַתְּלָאָה" (מלאכי א, יג), "נְמִבְזָה וְנָמֵס" (שמואל א טו, ט).
הדמיונים לחסרים והנחים למַפְעָל – חסרי הפ"א שהיא נו"ן או למ"ד – מַדָּע, מַסָּע, מַטָּע. והתאר – מַכָּר, מִקָּח. ומזה – מַתָּן.
למַפְעָלָה – מַטָּרָה, מַפָּלָה, מַתָּנָה.
למַפְעֵלָה – מַגֵּפָה, מַסֵּכָה, מַפֵּלָה. ומזה חסר הפ"א שהיא יו"ד – מַצֵּבָה. ומכלל זה – "וְכִי שִׂיג לוֹ" (מלכים א יח, כז), "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ" (איוב כ, ו).
ונח הפ"א שהיא יו"ד – מוֹלָד, מוֹשָׁב, מוֹרָשׁ. ומזה – מוּעָדָה, מוּסָדָה, ובחולם – מוֹרָשָׁה. ומזה – מוֹקֵד, מוֹעֵד, מוֹפֵת; והרבים – "מוֹעֲדֵי יְיָ" (ויקרא כג, ב); והנפרד – "וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו" (ישעיהו יד, לא). לפי שהעי"ן היא קמוצה הוא מוֹעָד על משקל "מוֹדַע לְאִישָׁהּ" (רות ב, א). ומזה – מוֹסֵרָה, מוֹעֵצָה. ומזה – מֵיטַב, מֵישַׁר. ומזה – "מִיכַל הַמָּיִם" (שמואל ב יז, כ). ומזה – עֵצָה, לֵידָה, דֵּעָה, שֵׁנָה. והתאר – עֵדָה. ומזה – מִישׁוֹר. ומזה – תֵּימָן. ומזה – תִּירוֹשׁ. ומזה – תּוֹשָׁב, והוא תאר. ומזה תּוֹכָחָה, תּוֹעָפָה – "כֶסֶף תּוֹעָפוֹת" (איוב כב, כה). ומזה תּוֹלָדָה או תּוֹלֶדֶת, מוֹלָדָה או מוֹלֶדֶת. ומזה צוֹאָה. ומזה – דֵּעַ – "אֶשָּׂא דֵעִי" (איוב לו, ג). ומזה – צֶאֱצָאָה – "הַצֶּאֱצָאִים" (ישעיהו כב, כד).
ונחי העי"ן – מָקוֹם, מָלוֹן, מָכוֹן, מָקוֹר, מָנוֹס. ובשורק – מָנוּס – "וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה" (ירמיהו טז, יט). או הוא על משקל מְעוּף. מָצוֹר, מָצוֹק מ"מְצֻקֵי אֶרֶץ" (שמואל א ב, ח). ומזה מוּעָף, מוּצָק. ומזה "שֶׁמֶן תּוּרַק" (שיר השירים א, ג), והוא תאר. ומזה תִּיכוֹן, חִיצוֹן, קִיצוֹן, והם תארים. ובצירי – זֵדוֹן – "הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהלים קכד, ה). ומזה זָדוֹן, שָׂשׂוֹן, לָצוֹן. והתאר – "הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן" (ירמיהו נ, לא). ובצירי – אֵלוֹן – "בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יג, יח). ומזה צוּרָה, רוּמָה, בּוּשָׁה, והתאר "הָיְתָה שׂוּמָה" (שמואל ב יג, לב), וחולם – "תֵלְכוּ רוֹמָה" (מיכה ב, ג). ומזה צֵידָה, שֵׂיבָה. ומזה נַחַת, שַׁחַת, רַחַת. ומזה – קָמָה, בָּמָה, צָרָה, נָפָה, עָלָה מ"עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ, יא), כי מצאנו "עוּל יָמִים" (ישעיהו סה, כ). והרבים – קָמוֹת, בָּמוֹת. ו"בָּמֳתֵי עָב" (ישעיהו יד, יד) "בָּמֳתֵי אָרֶץ" (דברים לב, יג) – בסימן הזכרות והנקבות יחד. ומזה חִידָה, שִׁירָה, בִּינָה, רִאשָׁה מן "וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם" (יחזקאל לו, יא). ומזה עֵדוּת, גֵּרוּת, ובחולם – "וְעֵדֹתִי זוֹ" (תהלים קלב, יב). ומזה עַוְלָה. ומזה בֹּשֶׁת, "וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא). ומזה רֵיקָם. ומזה "בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם" (הושע י, ו). ומזה תְּבוּנָה, תְּכוּנָה, תְּשׂוּמָה, תְּמוּנָה, תְּפוּצָה. והרבות – "וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל" (איוב כא, לד). ובא שלא כמשפט "וּתְפוֹצוֹתִיכֶם וּנְפַלְתֶּם" (ירמיהו כה, לד) – הפ"א חלומה והתי"ו חרוקה. ומזה "מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה" (ישעיהו כב, ה), מְלוּנָה. והתאר – "מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ג, ו). ובחולם – "בִּמְצוֹדָה רָעָה" (קהלת ט, יב). ומזה מְגוּרָה – "נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת" (יואל א, יז). ומזה הֲפוּגָה – "מֵאֵין הֲפֻגוֹת" (איכה ג, מט). ומזה "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת" (אסתר ב, יח).
לנחי הלמ"ד – "אֶתְנָה הֵמָּה לִי" (הושע ב, יד), "וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם" (איוב יג, יז) – פתח האל"ף בסיבת החי"ת. ובצירי [בסגול] – "אֶפְעֶה וְשָׂרָף" (ישעיהו ל, ו). ומזה אַרְבֶּה. ומזה "אֶתְנַן זוֹ נָה" (דברים כג, יט) – הנו"ן נוספת, ושרשו תנה, בראית "אֶתְנָה הֵמָּה" (הושע ב, יד). ומזה "נְמִבְזָה וְנָמֵס" (שמואל א טו, ט). ומזה מַרְאָה או מַרְאֶה בסגול. ומזה "וְלִמְכַסֶּה עָתִיק" (ישעיהו כג, יח), "יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י, יח). ומזה "כְּמַעַר אִישׁ" (מלכים א ז, לו), "בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל" (שמות כ, ד). ובה"א – "מַעְלָה מָּעְלָה" (דברים כח, מג). מַעֲנֶה, מַעֲשֶׂה, מִכְסֶה, מַעֲטֶה. ומזה הַרְבֶּה, ומזה מִקְרֶה, מִקְנֶה, מִקְוֶה, מִרְעֶה, מִבְנֶה, מִזְרֶה. ובאל"ף – "מִקְוֵא יִקְחוּ בִמְחִיר" (דברי הימים ב א, טז). והתאר – "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ" (אסתר י, ג). ומזה מִכְלָה, מִקְשָׁה. והתאר – "מִרְבָּה לְהָכִיל" (יחזקאל כג, לב). ומזה מַשְׂכִּית, מַרְבִּית, מַחֲצִית, מַעֲנִית. ומזה תַּרְבּוּת, תַּזְנוּת. ובחולם – "אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי" (מלכים ב ו, ח). ומזה תַּכְלִית, תַּרְמִית, תַּבְנִית. ומזה "הִנֵּה מַתְּלָאָה" (מלאכי א, יג). ומזה "מִתִּגְרַת יָדְךָ" (תהלים לט, יא). ומזה תְּאוֹ, דְיוֹ, שׁבוֹ. ומזה "יִשְׂגֶּה אָחוּ" (איוב ח, יא), "מֵי שָׂחוּ" (יחזקאל מז, ה). ומזה צָלִי, קָלִי, עָנִי, נָקִי, וכלם תארים. ומזה פְּרִי, שְׁבִי, עֲדִי, מְרִי, צְבִי, גְּדִי, חֲצִי והוא תאר. ומזה קֶרִי, מֶשִׁי והתאר "פֶתִי יָסֻר הֵנָּה" (משלי ט, ד). ומזה אֳנִי, חֳרִי, דֳמִי, "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד" (ירמיהו ח, כב). ומזה הֲגִיג, חֲזִיז, "צְלִיל לֶחֶם" (שופטים ז, יג). ומזה זְנוּן – "זְנוּנֵי זוֹ נָה" (נחום ג, ד). ומזה חָרוֹן, חָזוֹן, שָׁאוֹן, רָצוֹן. ומזה שׁבוּת, רְאוּת, כְּסוּת, פְּדוּת, זְנוּת. ומזה שְׁבִית, בְּרִית, בְּכִית, חֲנִית. ומזה בִּנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן. ומזה גָלוּת, חָסוּת, "חָזוּת קָשָׁה" (ישעיהו כא, ב). ומזה גֵאוּת, "אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת" (מלכים ב יא, יב), כי שרשו עדה מגזרת "עֲדִי זָהָב" (שמואל ב א, כד). ומזה "עָשִׂינוּ חֹזֶה" (ישעיהו כח, טו), "יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" (דברים יא, יד), "שָׁגוּ בָּרֹאֶה" (ישעיהו כח, ז) שׂוֹאֵה – "נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם" (תהלים לה, יז). ומזה תּוֹעָה, שׁוֹאָה. ומזה "הַרְבֵּה בֶכֶה" (עזרא י, א), נֵדֶה, "וְהֶגֶה מִפִּיו" (איוב לז, ב). ומלרע – "אֳנִיּוֹת אֵבֶה" (איוב ט, כו). והתארים – "גֵּאֶה וָרָם" (ישעיהו ב, יב). ומזה קָצֶה, עָלֶה, קָנֶה, שָׂדֶה, והתאר – בָּלֶה, דָּוֶה, רָזֶה. ומזה שָׁנָה, אָלָה, שָׂפָה, והתאר – קָרָה, הָרָה, "חָזוּת קָשָׁה" (ישעיהו כא, ב). ומזה פֵּאָה, גֵּוָה. והתאר – "מֵאָה שָׁנָה" (בראשית יז, יז). ומזה "אֶל הַשֹּׁקֶת" (בראשית כד, כ), קוֹבֶת מ"אֶל קֳבָתָהּ" (במדבר כה, ח). ומזה "וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ" (דברי הימים ב ג, טו), ושֶׁקֶת מן "בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם" (בראשית ל, לח). ומזה אָחוֹת, חָמוֹת, והם תארים. ומזה פִּדְיוֹן ופִּדְיוֹם; עֶלְיוֹן אֶבְיוֹן, והם תארים. והשם – "חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (חבקוק ג, ד). ומזה "מְעִי מַפָּלָה" (ישעיהו יז, א) – שרשו עיה. ומזה צָמָא, צָבָא. ומזה גֶּבֶא, דֶּשֶׁא, טֶנֶא, "מִבֵּית כֶּלֶא" (מלכים ב כה, כז). ומזה "כָּל גֶּיא" (ישעיהו מ, ד). ומזה הֶגֶה, גֹמֶא, "סָבְאֵךְ מָהוּל" (ישעיהו א, כב), "מִבֵּין עֳפָאיִם" (תהלים קד, יב). ומזה "כִּסֵּא כָבוֹד" (ירמיהו יז, יב). ומזה קַנָּא, חַטָּא, ובחולם "אֵל קַנּוֹא" (יהושע כד, יט). וכלם תארים. ומזה נָשׂיא וקָרִיא ו"קְרִאֵי אולי צ"ל: מקְרִיאֵי מוֹעֵד" (במדבר טז, ב), והם תארים. ומזה "מְלֹא כָל" (ישעיהו ו, ג), "לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב, ו). ומזה "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות יט, יז). ומזה חַטָּאת. ומזה "יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת" (שיר השירים ה, יב). "נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ" (שמואל ב יט, מג).
וחסר הפ"א ונח הלמ"ד – מַצָּה, מַסָּה, מַכָּה. וזה אפשר שתהיה תאר לנקבה, והזכר "אִם מָךְ הוּא" (ויקרא כז, ח), כמו מזָךְ – זַכָּה. ומזה "מַשָּׂא דְבַר יְיָ" (מלאכי א, א), "וּמַשָּׁא כָל יָד" (נחמיה י, לב). ומזה מַטֶּה, מַכֶּה מן "הַמַּכִּים" (מלכים ב ח, כט). והתאר – "מַכֶּה אִישׁ" (שמות ב, יא). ומזה "אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ" (ישעיהו מא, יב).
ונח הקצוות – תּוֹרָה, תּוֹדָה. ובשורק – תּוּגָה. ומזה תּוּשִׁיָּה. ומזה תּוּפִין מ"תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים" (ויקרא ו, יד). ומזה מוֹצָא, מוֹרָא.
והכפולים – מָעוֹז, מָחוֹל. ומזה "מָגֵן וְצִנָּה" (ירמיהו מו, ג). ומזה "וְחֹרֶשׁ מֵצַל" (יחזקאל לא, ג), "מֵסַב קָלַע" (מלכים א ו, כט), "מִן הַמֵּצַר" (תהלים קיח, ה). ומזה "מָסַךְ הַפֶּתַח" (שמות לה, טו). ומזה מֶכֶס, מֶמֶר, "מֶשֶׁק בֵּיתִי" (בראשית טו, ב). ומזה מֹרֶךְ, "בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (נחמיה ח, ו). ומזה "מַעֲשֵׂה מוֹרָד" (מלכים א ז, כט). ומזה "מוּסַךְ הַשַּׁבָּת" (מלכים ב טז, יח). ומזה "כְּמַשַּׁק גֵּבִים" (ישעיהו לג, ד). ומזה מְגִלָּה, מְחִתָּה, מְגִנָּה. ומזה "בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (שופטים ג, כ). ומזה "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת" (שמות יב, ד). ומזה תְּהִלָּה, תְּפִלָּה, תְּחִנָּה. ומזה "יָשִׂים תִּפְלָה" (איוב כד, יב). ומזה "תֶּמֶס יַהֲלֹךְ" (תהלים נח, ט). ומזה הָמָס – "אֵשׁ הֲמָסִים" (ישעיהו סד, א). ומזה "הֲמוּלָּה גְדֹלָה" (ירמיהו יא, טז). ומזה רִמָּה, זִמָּה, רִנָּה, דִּבָּה, מִלָּה, גִּזָּה, נִדָּה, והוא תאר. ומזה "שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה" (ירמיהו ה, ל). "וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה" (איוב כד, ז). ומזה "כְּרֻם זֻלּוּת" (תהלים יב, ט). ומזה חַלּוֹן, גָרוֹן. ובשורק "הָרִים גַּבְנֻנִּים" (תהלים סח, יז). ומזה חִתִּית, "גֻּלֹּת עִלִּית" (שופטים א, טו), לדעת רבי יונה שחשבם כפולים. ומזה סֻכָּה, חֻפָּה, חֻקָּה, תֻּמָּה, קֻבָּה, וכבר נזכרו. ובחטף – "לְמִצְרַיִם לְחָגָּא" (ישעיהו יט, יז), "מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד, י). ומזה "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם" (ישעיהו נב, ג).
וראוי שתדע כי שמות המספרים כלם הם תארים, וכן הונחו קצתם בדמיונים שהתבארו. אמנם זה ראוי שיובן במספר החמרי, והם כל המספרים שהונחו בכתוב. לפי שכשילקחו על זה האופן יורו על המקרה ונושאו, כי המספר הוא מקרה לספור אצל המאמתים מצד הכח אשר לספור על הספירה. אמנם כשילקח המספר המוחלט, הנה הוא שם למקרה לא שם התאר. אבל שזה מוסכם בכל המספרים זולת האֶחָד, שחלקו עליו גדולי החכמים אם מה שיורה עליו מהאחדות הוא מקרה או הוא עין הנושא. והרמב"ם ז"ל כתב במורה (מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק נח) שהוא מקרה, וכשיאמר עליו יתברך נאמר שהוא אֶחָד לא בְּאַחְדּוּת, להרחיק המקרה מעצמו ית', ונרצה בו שלילת הרבוי ממנו, כמו שיאמר קַדְמוֹן על שלילת החדוש. ויראה כי הא"ע מהדעת הזה, ולזה כתב בפירוש התורה: "ה' אחד – הטעם לבדו" (אבן עזרא על דברים ו ד), להודיע שכאשר יאמר עליו ית' לא יורה על המקרה, ולזה אמר שהכונה בו לְבַדּוֹ, שירצה שלילת הדמיון. אבל כל זה יותר עליון מהדקדוק, והאריכות בו במקום הזה מותר וחוץ מנושא החכמה, ואשוב למה שהייתי בו.
הדמיון לבעלי הארבע אותיות
לפִּעְלָל – סִרְפַּד, פִּתְגָם. וכפול הפ"א והעי"ן – צִלְצַל. והתאר – "פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר" (ירמיהו נא, כז), גִּזְבָּר.
לפַּעְלָל – שַׂרְעָף, עַקְרָב, אראל, אַרְגָּז, עַכְבָּר, חַשְׁמָן, חַשְׁמָל, גַּנְזָך, כַּרְפָּס. והתאר – וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גֹּבָי}} (נחום ג, יז).
לפַּעְלִיל – כַּרְמִיל, זַרְזִיף, שַׁרְבִיט. והתאר – "זַרְזִיר מָתְנַיִם" (משלי ל, לא).
לפַּעְלֶל – אַבְנֵט, כַּרְמֶל, בַּרְזֶל.
לפְּעָלַל – סְפָרַד, סְמָדַר.
לפְּעָלֵל – עֲרָפֵל, ובדגש – עַטַלֵּף.
לפְּעַלּוּל – שְׁקַעֲרוּר – חשבו שרשו שקער.
לפְּעִילִיל – פְּתִיגִיל.
לפְּעַלִּיל – סְנַפִּיר. ובפתח – עַכָּבִישׁ, חַלָּמִישׁ.
לפַּעְלוֹל – כַּפְתֹּר, רַפְסוֹד, חַרְגֹל, פַּרְעֹשׁ, כַּרְכֹב, כַּרְכֹּם. ובשורק – קַרְסֻל, קַרְדֻם, עַכְשׁוּב, חַרְצוּב, גַּלְמוּד, בַּקְבּוּק.
לפִּעְלוֹל – "וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא).
לפָּעְלוֹל – קָדְקֹד.
לפָּעְלָל – דָּרְבָּן, דַּרְדַּר, עַרְעָר.
לפְּעֹלַל – בְּדֹלַח.
לפִּעֶלֶל – פִּלֶגֶשׁ. ושוא העי"ן – "כִּסְלֵו" (נחמיה א, א)
לפְּעַלֶּלֶת – חֲבַצֶּלֶת.
לפַּעְלָלָה – זַלְעָפָה, צַפְצָפָה.
וזה מספיק בידיעת דמיוני השמות עם מה שקדם בהקדמת זה. והמדקדקים כבר האריכו בכל זה בספריהם להודיע אופני חבור אלה השמות בסמיכות והרבים מהם ולתת על כל זה דמונים בספריהם הארוכים. ואם תחכם תוכל להשיג הכל מהכתוב כי אין תועלת בכלות הימים בכיוצא בזה, וגם במה שכתבתי די והותר מדי לשכמותך. וכבר עברתי בו חוקי מהקצור.
ודע כי כבר ימצאו בכתוב בשמוש השמות קצת ענינים שידיעתם הכרחית בהבנת אמתת השמוש בהם והם כי השמות לפעמים יורו מה שיבא מהם על דמיון פועל ועל דמיון פעול על ענין אחד כמו "וְדָוִד חָגוּר" (שמואל ב ו, יד) – "חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א כ, יא); "הָיָה לָבֻשׁ" (זכריה ג, ג) – "הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ" (צפניה א, ח); "אַתָּה בֹּטֵחַ" (דברים כח, נב) – "בְךָ בָּטוּחַ" (ישעיהו כו, ג); וכל גזרה בודדת שימצא ממנה השם על דמיון פּוֹעֵל ועל דמיון פָּעוּל מזה המין. ומהם כי השם הנקבותיי כבר יבא עליו פעל הזכרות – "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ" (דברים כב, כג), "יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לא, טו), "יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג" (מלכים א ב, כא), וכבר כתבתי זה. והשם הזכרותיי כבר יבא עליו הפעל הנקבותיי – "וַתִּכָּנַע מוֹאָב" (שופטים ג, ל), "וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז, כא), "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כד, ט), "וַתְּכַל דָּוִד" (שמואל ב יג, לט), "וַתֵּצֶר לְדָוִד" (שמואל א ל, ו), "אָמְרָה קֹהֶלֶת" (קהלת ז, כז), "וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה" (שמואל א ד, יז), "אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם אֲרוֹן יְיָ" (דברי הימים ב ח, יא). ועל זה כתוב במסורה: ט' מלין לשון זכר וקריין לשון נקבה. וכן פעל היחידה על הרבות – "נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת" (ירמיהו מח, מא), "בָּנוֹת צָעֲדָה" (בראשית מט, כב), "וְעֵינָיו קָמָה" (שמואל א ד, טו). ופעל היחיד על הרבים – "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כג), "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח" (משלי כח, א), "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ" (קהלת י, א). ומהם שכבר יבא השם בפעל והתאר עמו בכח, כמו "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח), ירצה כצמר לבן. "יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמואל א ב, לג), "זֶרַע אֲנָשִׁים" (שמואל א א, יא) – חסר התאר בשני אלה: גְּדוֹלִים, וטוֹבִים והדומים. "וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר" (מלאכי א, יד) – ירצה: תָּמִים. "חֲמוֹר לֶחֶם" (שמואל א טז, כ) – נוֹשֵׂא שם בכח. ומהם שיהיה שם התאר בפעל והמתואר בכח – "כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת" (שיר השירים ד, ב), "וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה" (חבקוק א, טז), "יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי יח, כג), "וּמֵי מָלֵא" (תהלים עג, י) – באלה בכח: רְחֵלוֹת, שֶׂה, אִמְרוֹת, כּוֹס. ומהם שישתנה הסדור בסמוך והנסמך אליו – "בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים סח, יד), "עַבְטִיט" (חבקוק ב, ו), "כָּל רַבִּים עַמִּים" (תהלים פט, נא). ומהם שיהיה שם הסמוך בכח – "כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה" (דניאל ט, כג) – אִישׁ שם בכח שהוא סמוך אל חֲמוּדוֹת. "יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת" (תהלים נט, ו), "הָאָרוֹן הַבְּרִית" (יהושע ג, יד), "וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד" (דברי הימים ב טו, ח). ומהם שיהיה אליו הנסמך בכח – "וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא, כא) – יָגוֹן שם בכח, אשר שְׁכֻרַת נסמך אליו. "מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה" (ישעיהו יד, ו) – חֶרֶב שם בכח או הדומה לו. ומהם שיסמך המתואר אל התאר – "מֵי הַמָּרִים" (במדבר ה, יח), "בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים" (בראשית נ, כג). וזה לדעת קצת, אבל הא"ע חשב בם זולת זה. ומהם שיבא מוכרת והוא סמוך – "וְעַנְוָה צֶדֶק" (תהלים מה, ה), "כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב, יז). ומה שיבא סמוך על אות שמושית – "לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם" (יחזקאל יג, ב), "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא), "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב" (ירמיהו כג, כג), "עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" (ישעיהו כח, ט), "וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין" (ישעיהו ח, ו), "מְקוֹם לֹא יָדַע" (איוב יח, כא). ומהם שלא ישתנו בסמיכות, כסֵפֶר וצֶדֶק ותֶבֶן, ולא מפני ההעמדה, ומהם שישתנו בהעמדה ולא בסמיכות, כאֶרֶץ ואֶרֶז, דֶּרֶךְ, פֶּרֶץ. ומעט הוא שישתנה בסמיכות ממשקל זה, כמו חֶדֶר – "בַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ" (שמות ז, כח); "הֲבֵל הֲבָלִים" (קהלת א, ב), אבל זולת המשקל הזה ימצאו רבים. ורצוני בסמיכות, הסמיכות אל השם, כי בסמיכות אל הכנוי אין אחד שלא ישתנה. וביאור המשתנה מהם והבלתי משתנה ארוך וחוץ מהמכוון ונקל הוא לדעת זה אם תעמוד על הכתוב. ומהם שימצא הסמוך נסמך אליו וההפך – "צוּר חַרְבּוֹ" (תהלים פט, מד), "חַרְבוֹת צֻרִים" (יהושע ה, ב); "תּוֹלַעַת שָׁנִי" (שמות כח, ו) – "שְׁנִי הַתּוֹלַעַת" (ויקרא יד, ו). ומהם שיבא המוכרת בדמיון הסמוך – "חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים" (מלכים א ו, ד), "וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי" (תהלים טז, ג), "נִטְעֵי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז, י), "עֶזְרָת מִצָּר" (תהלים ס, יג), "אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה" (יחזקאל כג, יד). ומהם שיהיה הסמוך והנסמך אליו דבר אחד – "אַדְמַת עָפָר" (דניאל יב, ב), "עֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג, טז), "מִטִּיט הַיָּוֵן" (תהלים מ, ג), "וּמְטַר גֶּשֶׁם" (זכריה י, א), "מְנָת חֶלְקִי" (תהלים טז, ה). ומהם סמוכים תמיד ולא ימצאו נרדפים – "בַּת עָיִן" (תהלים יז, ח), "כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב, י), "מַחְלְפוֹת רֹאשׁ" (שופטים טז, יג) "מוֹרָשֵׁי לְבָבִי" (איוב יז, יא). ומהם שיבא סומך על סמוך – "חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה" (ישעיהו יט, יא), "נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ" (איוב כ, יז), "מִסְפַּר מִפְקַד" (שמואל ב כד, ט), וחמשה בפסוק אחד – "גִּבּוֹרֵי חֵיל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים" (דברי הימים א ט, יג) ומהם שכבר יסמך השם את שמות השם ית' לחוזק – "שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו), "כְּהַרְרֵי אֵל" (תהלים לו, ז), "לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים" (שמואל א יד, טו), "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים" (בראשית ל, ח). ומהם שכבר יבא השם על נמצא מה על מה שהוא כחני עליו, כמו "וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב), "אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם" (ישעיהו מד, יט), "אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ" (שמואל ב יג, ח), "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים" (בראשית כה, כב), "בָקַעְתָּ מַעְיָן" (תהלים עד, טו). ומהם שיבא שם הרבים על היחיד לתפארת – "אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב, ל) "אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא" (יהושע כד, יט), "אֱלוֹהַּ עֹשָׂי" (איוב לה, י), "יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט, ב). ומהם שימצאו הרבים ולא ימצא היחיד – בְּתוּלִים, נְעוּרִים, זְקוּנִים, חַיִּים ומתים (אולי: ומְתִים), אַשְׁרֵי. ובהפך – גֶזֶל, עֹשֶׁק, זָהָב, עוֹפֶרֶת וזולתם. וטעה מי שחשב בהם כֶּסֶף, כי מצאנו "צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם" (בראשית מב, לה). ומהם שיתואר הדבר במה שראוי שיתואר בו חלק ממנו או מה שהוא קנין לו, ויבא על דרך הסמיכות – "מְגֻלְּחֵי זָקָן" (ירמיהו מא, ה), "קְשַׁת רוּחַ" (שמואל א א, טו), "וּלְבֶן שִׁנַּיִם" (בראשית מט, יב), "כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ" (ישעיהו א, ל), "קְרוּעֵי בְגָדִים" (ישעיהו לו, כב). ומהם כי הנקרא האחד כבר יזכור בו הלשון פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, כמו מַחֲנֶה – "הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר" (בראשית לב, ט), "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" (תהלים כז, ג); ואש – "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח" (איוב כ, כו). ומקום – "הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, יז), "עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ" (איוב כ, ט) וזולתם שבאו בכתוב בלשון זכר והנקבה, ואין לעשות מהם הקש אל זולתם.
ודע כי השמות אשר הם שמות לסוגים והמינים מהעצמים אשר ימצא בם הזכרות והנקבות, מהם מה שיבא השם על דרך הנקבה ומהם על דרך הזכר. והשם הוא כולל שניהם, רצוני הזכר והנקבה, כי הוא שם לסוג או למין הזה שיבא השם בלשון זכר או בלשון נקבה. ושם הסוג הבא בלשון נקבה – בְּהֵמָה, נְבֵלָה, טְרֵפָה; ושם המין – חֲסִידָה, אֲנָפָה וזולתם. והשמות האלה מדרכם שיאמרו על הזכר ועל הנקבה תמיד בענין זה, לא שתורה הה"א על הנקבה. וכשיאמרו על הזכר לא יכשר שתאמר בהם נָבֵל, טָרֵף, ולא חָסִיד, אָנָף. ולא תורה הה"א באלה על הנקבות כמו שחשב ר' דוד קמחי ואמר כי תוספת הה"א על השם מורה על הנקבות. ובשמות אשר בא שם המין בלשון זכר, כמו נֶשֶׁר ושׁוֹר ועֵז, לא יכשר להוסיף הה"א עליהם כשתרצה להורות על הנקבות, כשתאמר נִשְׁרָה ושׁוֹרָה ועִזָּה. וכן לשם הסוג אשר הוא צֹאן שכולל העזים והכבשים – וכמו שאמר "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים" (ויקרא א, י) – לא יכשר להוסיף הה"א להורות על הנקבות. ומפני הטעות הזה לר' דוד חשב כי צִפּוֹרֶת כְּרָמִים (משנה שבת ט ז) האמור בתלמוד הוא שם לנקבת הצפור, ואין הענין כן, כי הוא שם למין מה משרץ העוף והוא מין חגב, נופל על הזכר והנקבה, ובא בלשון נקבה עם התי"ו. ומפני שהשמות האלה הם שמות לסוגים ולמינים, היה שיהיה בלשון זכר או בלשון נקבה, תמצא שהכתוב ישתמש בהן בלשון זכר והנקבה יחד. אמר "בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה" (ויקרא כ, כה), "בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה" (יחזקאל לד, כ), "צִפּוֹר טְהֹרָה" (דברים יד, יא), "הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ" (שמואל ב יט, כז), "וְאַרְבַּע צֹאן" (שמות כא, לז), "וְחָמֵשׁ צֹאן" (שמואל א כה, יח) – כל אלה בלשון נקבה. ובלשון זכר – "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה" (בראשית ז, ב) "כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם" (בראשית ל, לב), "וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא" (ויקרא כ, כה), "חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ" (שמות כג, ה). והכתוב תמיד כשירצה לזכר והנקבה ממין מה יאמר זה בביאור. אמר "שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (ויקרא ד, כג), "נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה" (ויקרא ה, ו), "שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה" (ויקרא ד, כח) – לא סמך על תוספת הה"א על שם המין כמו שחשב ר' דוד, לפי ששם המין כבר יבא לפעמים על שם הנקבה. ועתה ראה כי הוא כבר עשה זה גם כן על מה שהוא חלק מן המין, כמו השֵׂעִיר והשְׂעִירָה, ואע"פ שבכיוצא יבא שם הזכר על הזכר ושם הנקבה על הנקבה, כי חשש מהטעות בשם המין, והוסיף בשעיר שהוא זָכָר ובשעירה שהיא נְקֵבָה. ואפשר כי שֵׂעִיר גם כן שם המין עם היותו שם לחלק המין. ומהראיה עוד כי שם המין יבא על הזכר והנקבה בענין אחד, אמרו "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה" וגו' (ויקרא ד, לב), ואמר "נֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים" (במדבר לא, לה). ואם היתה תוספת הה"א מורה על הנקבות, מה זה שיאמרו בתלמוד "אחד קורא זכר ואחד קורא נקבה" (ראה חולין קמ ב), לא היה להם שיאמרו כי אם קוֹרֵא וקוֹרְאָה אם היתה תוספת הה"א מורה על הנקבה. ועם שהחכמים ז"ל יאמרו "חֲזִיר וַחֲזִירָה" (עבודה זרה כ ב), אולי היה זה מקובל אצלם ועל הדרך שנאמר כֶּשֶׂב או כִּשְׂבָּה.
אמנם מה שנאמר כי אין תוספת הה"א מורה על הנקבות, ראוי שיובן בשמות הסוגים והמינים, אך בשמות החלקים שהם תחת המין לא יצדק זה. אבל תוספת הה"א עליהם מורה על הנקבות, כמו פַּר ופָרָה, עֵגֶל ועֶגְלָה יכנסו תחת מין הבָּקָר והוא יכללם. ואמנם היה זה כן, כי אלה השמות יורו על יותר ממה שיכללהו שם המין, כאלו תאמר על הזכרות והנקבות ועל הזמן וזולת זה, והם במדרגת אמרנו באָדָם – יוֹנֵק נַעַר בָּחוּר זָקֵן והדומים, כי מאלה תעשה סימן הנקבות בתוספת ה"א. וכן במה שיחד הכתוב שם לזכר ולנקבה אין להביט על תוספת הה"א, כמו אַיִל ותַיִשׁ לזכר, רָחֵל אָתוֹן ועֵז לנקבה. וכבר אמר כל זה המדקדק המעולה ר' שמואל בן באן בנשת. וחשב גם כן לתת הבדל בין כֶּשֶׂב לכֶּבֶשׂ, ואמר כי הכֶּבֶשׂ יאמר על הזכר והנקבה והוא גם כן שם המין. אמנם כֶּשֶׂב השי"ן באמצע הוא יאמר תמיד על המין האחד משני המינין שתחת הצאן לבד. וראית זה לפי דעתו – "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים" (ויקרא א, י), "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ וכו' אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב" (ויקרא ג, ו-ז), "וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב" (ויקרא ד, לה), כי מפני שכל מין בשר (צ"ל: כשר) בזבח השלמים, אמר כֶּשֶׂב. וכן "אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז" (ויקרא יז, ג), בלא ספק כל כֶּשֶׂב האמור כאן הוא שם המין כשׁוֹר ועֵז. ומזה "וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים" (בראשית ל, לב), "וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב" (בראשית ל, מ) – ואין ספק שכל המין הפריד להשלים כונתו שלא יחמנה הצאן בראותן אחד מהמין. ונכון הוא כל זה, אם לא כי "נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה" (ויקרא ה, ו) תעמוד מנגד. ואולי ישוב כי תוספת הה"א בשם הזה לבד תחייב זה, והוא חלוש. וכבר אמר ר' דוד כי הכִּשְׂבָּה והרָחֵל שמות נרדפים וטעה, כי הכִּשְׂבָּה היא בת שנתה והרָחֵל גדולה מזה, כמו שהכֶּשֶׂב הוא בן שנתו והאַיִל הוא לאחר שלשה עשר חדש, והאיל והרָחֵל הם המולידים. ומפני זה אמר "רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו) – שזה לעמת זה. ולזה קראו אותם החכמים ז"ל זְכָרִים, אמרו בראש השנה "בשל זכרים" (משנה ראש השנה ג ד), והוא שתרגם אונקלוס אֵילִים – "דִכְרִין". וחשבו רבינו חננאל ובעל הערוך ז"ל (ערך יעל) כי הזְכָרִים הנזכר כאן הוא שם מקביל לנְקֵבוֹת, ואמרו מפני זה כי "ביובלות בשל יעלים" (שם משנה ה) הוא שם לנקבות מזה המין. ואין הענין כן, כי יְעֵלִים הוא מין אחד דומה לרחלים, וכמו שאמרו במס' כלאים "העזים והצבאים היעלים והרחלים… אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (משנה כלאים א ו).
ודע כי לבעלי חכמת ההגיון חלוקה לשמות שהבנתה הכרחי בידיעת ספרי האלהים, לפי שכבר נשתמשו בהם בכל אחד מהחלקים אשר לחלוקה ההיא. והחלוקה היא שהשמות מהם נבדלים ומהם נרדפים ומהם משותפים. והנבדלים הם השמות המתחלפים לנמצאות מתחלפות. והשמות הנרדפים הם השמות המתחלפים לנמצא אחד. והמשותפים הם השמות המשתוים לנמצאות מתחלפות. והמשל: אָדָם ובְהֵמָה שׁוֹר וכֶשֶׂב ועֵז שמות מתחלפים לנקראים מתחלפים הם הנבדלים; סַכִּין מַאֲכֶלֶת שמות מתחלפים לנקרא אחד הם הנרדפים; אָדָם לרְאוּבֵן ושׁמְעוֹן שׁוֹר וחֲמוֹר לאלה הפרטים מן המינים הם שמות משותפים. וכבר חלקו השם המשותף לששה חלקים: המשותפים שתוף גמור, המוסכמים, המסופקים, הנאמרים בכלל ויחוד, המושאלים, המועתקים. והמשותף שתוף גמור הוא השם אשר לא ישתתפו הנקראים בו מצד הוראת השם כי אם בשם לבד, כשם העַיִן על העין הרואה ועל עין המים. והשם המוסכם הוא אשר יאמר על נמצאות מתחלפות, ומה שיורה עליו הוא עצמותו לכל אחד מהנקראים בשם החי (אולי צ"ל: כשם החַי) לכל הנקראים בו, וכל שמות הסוגים והמינים לאישים אשר הם נשואים עליהם. וכשיהיה מה שיורה עליו השם מקרה לכל אחד מהם או לכל הנקראים בו, הנה יאמר עליו המסופק, כשם הָאָדָם הנאמר על האדם החי ועל האדם המת ועל אדם המצוייר. כן רשם הרב השם המסופק בספרו הנכבד אמר: "כי השמות שיאמרו בהסתפק הם אשר יאמרו על שני דברים ביניהם דמיון בענין אחד, והענין ההוא מקרה בהם ואינו מעמיד לעצם כל אחד מהם" (מו"נ א נו). ואמרו "מקרה בהם" ירצה בכל אחד בהם. ואמרו "ואינו מעמיד לעצם כל אחד מהם", ירצה שיורה ענין מקרי לכל אחד מהם, ואף כי יעמוד עצם האחד והם שנים חלקים לשם המסופק. ואמנם אמר זה, כי שם הָאָדָם הנאמר על האדם החי הנה הוא מורה בו על מה שיעמידהו, ועם שהתמונה והתאר לאדם המצוייר גם כן הם ממה שיעמידהו מצד אשר הוא בו נקרא אָדָם, הנה אמנם השם הזה לקוח מהאדם החי מצד ענין מקרו אליו והוא התמונה והתאר. והכתוב קראו אָדָם, אמר "כְּתִפְאֶרֶת אָדָם" (ישעיהו מד, יג). ואמנם נקרא השם הזה מסופק להדמותו אל המוסכם, כי יורה על ענין ישתתפו בו הנקראים, אבל שהוא מקרי ואינו מפני זה מוסכם. וידמה גם כן למשותף שתוף גמור, כי לא ישתתפו בענין עצמותו, ולחזרתו והדמותו לשניהם קראו מסופק. והשם הנאמר בכלל ויחוד הוא כשם יִשׂרָאֵל ויהוּדָה ואֶפְרַיִם ויוֹסֵף וזולתם, אשר הם שמות כוללים כל האומה או חלק ממנו, ונקראו בו ביחוד האב והשבטים. והשם המושאל הוא השם המורה על עצמות מה בשורש הנחת הלשון והוא קיים על אותו העצמות, ואחר כן יקרא בו עצמות אחר בקצת העתים, ולא יהיה קיים השם ההוא תמיד על אותו העצמות השני. כשם האֲרִי הקיים על מין מהחי, ופעמים יקרא בזה האדם הגבור, ויקרא האדם הנדיב לפעמים. והשם המועתק הוא השם המושאל בעינו, אבל שהוא קיים לאשר נעתק אליו בקיומו למי שנעתק ממנו, ובזה נבדל מהמושאל. כפִי האָרֶץ (ראה במדבר טז, לב) ויַד הַיַּרְדֵן (במדבר, יג, כט) ולֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד, יא). כן רשם הרב שני החלקים האלה לשם במלותיו להגיון. והסברה הנכונה שופטת כי אלה השלשה החלקים האחרונים לשם נתחדשים אחר חדוש הלשון, לא עם חדוש הלשון, כי לא קצרה יד פועלו מהניח שמות ראשונים לכל מה שרצה. ולפי שכבר עשה האדם ישר היו מספיקין לו מה שהניח להם, אבל לפי שהמה בקשו חשבונות רבים, לא הספיק להם הנמצא מהם, והוצרכו אל השאלה וההעתקה מהנמצא אצלם. וביחוד הוצרכו אל זה עם חדושם החכמות המוסכמות והמונחות אשר בא בם מהשמות המושאלים והמועתקים הרבה, כמו שהוא מפורסם בספריהם. ולא תחשוב שקרה זה לשמות לבד, כי הפעלים גם כן זה דרכם כבר הושאלו והועתקו כשמות, ותמצא זה מבואר תכלית הביאור בעברך על הכתוב. והרב ז"ל כבר כתב בזה גם כן מה שבו די בהבנת סודות התורה האלהית בספרו הנכבד. אבל אם היתה התורה כתובה קודם חדוש העולם באש שחורה על גבי לבנה כפי הכתוב במדרש (תנחומא על סדר בראשית ברא), הנה היתה ההשאלה וההעתקה הזאת מהבורא כפי מה שהיה גלוי וידוע לפניו מהסכמת האנשים על זה. ולפי שהיה השתוף בשמות והפעלים מורה באופן מה על קצור הלשון, לפי שכבר יכלול כונות מתחלפות במלה האחת, והיה היותר נאות להניח גזרה לכל כונה, והיה הלשון הזה יותר מספיק, הנה מפני זה ישתדלו חשובי המדקדקים לתת למה שיראה מההתחלפות הכוונות ההן כונה אחת לבד, או למעט הכוונות ההן כפי מה שיוכלו. והמשל, כי האֲסִיפָה בלשון העברי שם משותף על הקבוץ, "אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (מיכה ב, יב); ועל המיתה – "נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו נז, א); ועל הרפואה – "הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו); ועל העדר האור – "אָסְפוּ נָגְהָם" (יואל ב, י). וכשיעויין בזה עיון טוב יראה כי המכוון בכלם הוא הקבוץ. אמנם "נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" הוא מבואר, כי הוא על דרך אמרו "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר כז, יג), והוא ענין קבוץ על דרך ההשאלה, או שהוא כן על דרך האמת לפי אמונת קצת בעלי התורה בהשארת הנפש. אך "הֵאָסֵף מִרְיָם" ו"אָסְפוּ נָגְהָם" יצטרך אל ביאור. והוא שחולי הצרעת הנזכר בתורה אינו מה שהוא מפורסם אצל האנשים מהחולי שיפול בו השער והצפרנים וקצת חלקי האברים כשיהיה חזק, כי זה נקרא שְׁחִין, אבל הוא מה שיקרא בֹּהַק לָבָן או בַּהֶרֶת בספרי הרפואה, אלבראץ בלשון ערב, ובלשון רומי מורביאה אלבא (morbia alba?), והוא שישוב מראה קצת עור האדם או כלו לבן לובן בלתי טבעי כלובן השלג והדומה לו. וראית זה אמרו ביד הטהורה "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד, ו), ואמר "וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב, י), ואמר "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וכו' וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה" (ויקרא יג ט-י). ומפני זה אמר "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב כו, יט), כי הזְרִיחָה תצדק על המראה הלבן, להיותו מפריד הראות במדרגת האור. וברפואת המקרה הזה יסור המראה הלבן המפריד הראות וישוב המראה המקבצו, ולכן יצדק ברפואתו לשון האסיפה, ולא ימצא הלשון הזה ברפואת חולי אחר. ולזאת הסבה אמר בהעדר אור הכוכבים "וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם", ואמר "וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף" (ישעיהו ס, כ). הנה שכבר התבאר זה, וכי הארבעה שתופים הנזכרים שבו לענין אחד. וכן "אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ" (ישעיהו כד, ד), "וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל" (איוב יד, כב) אינם שתי גזרות, אבל הם גזרה אחת והמכוון אחד. וביאור זה, כי ענין האֵבֶל אינו הבכי והזעקה והקינה והיללה, אבל הוא שיהיה האדם דומם ולא ישמיע קולו, ולזה אמר "הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ" וכו' (יחזקאל כד, יז), ירצה שלא ידום כמו הענין באבל מתים, וגם לא יאנק וישמיע בחוץ קולו. והֵאָנֵק ודוֹם מקורות לפי זה ואינם צוויין, ויקשור דוֹם עם מֵתִים אֵבֶל. והמקורות כאן מקום השמות, וכאלו אמר שלא יעשה אֲנִיקָה והיא הצעקה ולא הדְמָמָה כמו הענין באבל מתים. ולביאור זה שם בעל הטעמים פסק אחר הֵאָנֵק. ומה שיעיד על זה גם כן אמרו "וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח), ומדרך היענה שהיא יושבת תמיד דומה ולא תשמיע קולה כי אם בהתעוררות חומה הטבעי ותבקש החבור, וזה מפורסם במקומות מציאותה. ומפני יחס האבלות אל הארץ כי בהכרת החיים ממנה לא ישמע קול ממנה בארץ ההיא, ולזה אמרו "וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם" (ירמיהו כה, לז). ולזה אמר "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד" (איכה א, ד), כי כשלא יבאו שם באי מועד לא תהיה הומיה, אך תשב דומה. וכבר כתב זה החכם המעולה ר' שמואל בן בנשת ז"ל, ומה שנאמר מספיק בהבנת הנרצה מענין השמות.