מעשה אפוד (דוראן)/פרק טו

הפרק החמשה עשר

בהקדמת מה שהוא הכרחי להקדימו לחלוקת בניני הפעלים

כבר התבאר במה שקדם מה שירצוהו המדקדקים וההגיוניים בפֹּעַל, והוא היותר כולל ממה שירצוהו הטבעיים. וזה שהטבעיים ירצו בפֹּעַל כל רשימה תגיע מדבר מה, אם בעצמו אם בזולתו, וההרשם המתחדש בדבר מה אם מעצמו אם מזולתו יקראו הִפַּעֲלוּת. והנרצה אצל המדקדקים וההגיוניים בפעל יכלול כל זה, ויכלול גם כן מה שיורה על ההעדרים בזמן מוגבל עבר או עתיד, אם על הכוללים, רצוני העדר הצורה, כמו "הַצַּדִיק אָבָד" (ישעיהו נז, א), "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ו), "וַיִּגְוַע וַיָּמָת" (בראשית כה, ח), "הֵן גָּוַעְנוּ" (במדבר יז, כז) וזולתם; או על ההעדרים המיוחדים, רצוני העדר כח-מה, כמו "וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת" (קהלת יב, ג), "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" (תהלים לט, ג), "אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה" (מיכה ז, טז), "יְעַוֵּר פִּקְחִים" (שמות כג, ח) וזולתם. ויכלול גם כן הצירופים בזמן מוגבל ואם אינם הפֹּעַל וההִפַּעֲלוּת אשר ירצה בו הטבעיים על דרך האמת, והם מקרים בלתי נמצאים [חוץ] לנפש על דעת המאמתים מן הפילוסופים. כמו "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ט), "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי" (בראשית ל, ג), "אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (בראשית מא, מ), "קָטֹנְתִּי מִכֹּל" (בראשית לב, יא) וזולתם. ויכלול גם כן המקרים הנכנסים תחת מאמר המצב הנמצאים בזמן עבר או עתיד, כמו "יָשַׁב" "עָמַד" "נִצָּב" "קָם" וזולתם. ובכלל יורה על כל מקרה נכנס תחת סוגי המקרים התשעה, רצוני על חדושו בזמן עבר או עתיד, ואם לא יצדק בו הפעל וההפעלות אשר ירצו אותם הטבעיים.

ומפני שראה בעל הלשון העברי רבוי מספר אלה המקרים הנמצאים לאלה הנמצאות והעדריהם, ורצה שתדמה זאת הלשון הברואה לנמצאות הטבעיות והאלהיות אשר לא יחסר מהשלמות הראוי להם לפי עניניהם דבר וגם אין בדבר מהם מוֹתר ולא דבר בלתי צריך אליו; על כן הסכים להניח עקרי הפעלים המורים על עצמות אלה המקרים בזמן מוגבל משלש אותיות, ותוספת שאר האותיות הבאות אתם הם להורות על אופנים מתחלפים מאופני השמוש כמו שהתבאר. כי ההרכבה האפשרית משלש-שלש אותיות עם חלוף סדרם וחלוף תנועתם קריבת ההגעה למספר אלה המקרים ומציאותם בזמן או בזולת זמן והוא מה שיורו עליו השמות. ואלו הסכים [לעשות] השמות והפעלים משתי אותיות לבד, לא היתה ההרכבה עם התחלפות סדרה מספקת לכל זה. וביאור זה שכבר הונח בחכמת המספר כי שני הנושאים יתחלפו בסדר בחבורם בשני דרכים, אם שיקדם האחד לאחד ואם שיקדם האחד לו, ולזה היה בלתי אפשר התחלף חבור שתי אותיות כי אם בשני דרכים. ומפני [זה] יגיע התחלפות חבור כ"ב אותיות בשתים-שתים תס"ב. אמנם כשיובט על חבורם בשתים-שתים לבד, לא להתחלף הסדור, יגיע המספר אל רל"א לבד. והוא מה שאמר בעל ספר יצירה: אל"ף עם כלן וכלן עם אל"ף, בי"ת עם כלן וכלן עם בי"ת, נמצא כל דבור ברל"א שערים (ספר יצירה ב ח). וירצה: כל קול אנושיי שיורה עליו חבור האותיות. ואמנם יעלה למספר זה, כי חבור האל"ף עם שאר האותיות יעלה כ"א, וחבור המספרים עד כ"א יעלה עד רל"א. ולא תביט להתחלפות המתחייב מצד התחלף הסדור, ולא למתחייב מצד התחלף התנועות בנקוד שיעלה בהכאת חמש תנועות על רל"א, אלף קנ"ה, ועם תס"ב, אלפים ש"י. והטיב במה שלא הביט לחלוף המתחייב מצד, הנקוד כי לא כיון אליו מתחלת הענין כמו שהתבאר. אמנם לא אבין מה זה שלא חשב מה שיתחייב מצד התחלף הסדור, אבל עם כל זה לא היה זה המספר מספיק לבעל הלשון בהנחת הפעלים והשמות ומלות הטעם המתחלפים. וגם כשהונח שיספיק זה עם חלוף התנועות אם שהוא רחוק מאד מהאמת, הנה לא היה הדבור בם נבחר ונאות ותקשה הבנת המכוון ממנו לקצורו ותכבד האוזן משמוע. אבל כשיהיו הפעלים והשמות משלש-שלש אותיות, הנה הגיע ההרכבה מהכ"ב אותיות עם התחלפות הסדר למה שיספיק להנחת שמות ופעלים כפי מה שרצוהו בעל הלשון. וזה כי התחלף הסדור משלש נושאים כמו שהתבאר בחכמת המספר יגיע אל ששה, והוא מה שאמר בעל ספר יצירה: שלש אבנים בונות ששה בתים (ספר יצירה ד יב). ולקח בעל הלשון מאלה ההרכבות להנחת הפעלים והשמות מה שישר בעיניו, וכבר בחר בפעלים השלש לסבה שנזכרה במה שעבר (לעיל פרק יא).

ולפי שהיה זה המספר מהאותיות לפעלים ולשמות ולמלות הטעם מספיק במכוון, לא הסכים להניח בלשון הזה פעלים ושמות רביעיים כי אם מעטים מאד, כי יהיה מותר ודבר אין צורך לו, ורצה להדמות אל הטבע שלא יעשה בטל. ואני חושב כי גם בפעלים ההם הרביעיים היתה לו כונה מיוחדת, ואפשר שהם פעלים מורככים יכלול יותר מענין אחד. והמשל כי "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד) אשר הוא פועל מרובע אפשר שיהיה המכוון בו 'ימלא כרסו', ויהיה המפורסם ב"כרסם" 'מלא כרסו', כמו שאמר "מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי" (ירמיהו נא, לד). וכזה יהיה אפשר בכל הגזרות הרביעיות, אלא שהוא נעלם ממנו לסכלותנו בשרשי הלשון הזה. כי גם בגזרות השלישיות בא בדומה להרכבה הזאת, כמו שהוא בגזרת "בעל" שהוא מ'בו' ומ'על'. וכבר חשבו החכמים ז"ל בהרכבה הזאת בקצת שמות כמו מה שאמרו ב"חַשְׁמַל" (יחזקאל א, ד) (חגיגה יג א). וב"תַלְפִּיּוֹת" (שה"ש ד, ד) (ברכות ל א). ונהגו בה הם ז"ל גם כן לפעמים ב"דְמַאי" (ראה רמב"ם פיה"מ ברכות ז א) ו"פרוּזְבֻל" (ראה גיטין לו ב) וזולתם. וכן אומר ב"פִּילֶגֶש" שהוא מורכב והמכוון בו 'חצי אשה', וזה כי האשה נקנית כפי משפטי התורה בקידושין וכתובה, והפילגש היא בקידושין לבד, ולזה אין לה ממשפטי האשה הגמורה כי אם החצי וזה אמנם כפי הפשט. ואם הוא אמת שקיים אברהם אבינו התורה כלה, וגם דוד ושלמה ושאר המלכים שהחזיקו בפילגשים למה לא החזיקו בם בקידושין. אמנם ממה שאמרו במס׳ סנהדרין (כא א) יראה כי הפילגש בלא קידושין וכתובה, אלא שעם כל זה יצדק בה שהיא חצי אשה להיותה מיוחדת למי שהיא לו פילגש, ועם זה גם כן הוא שם מורכב. וכן "בְּלִיַּעַל" הוא האיש הרע הבלתי נכנע בעול התורה והמוסר ור"ל 'בְּלִי עוֹל'. ואולי כן הוא בכל מה שבא רביעי, אבל שהגזרות בלתי ידועות לנו. ואמנם אני אומר זה מצד המחשבה גוברת, והמכוון ממנו שכל השמות והפעלים אשר הניחום המדקדקים רביעיים שהם שלישיים, והתוספת ההיא הוא לענין נעלם מאתנו. וזהו משלמות הלשון, כי להיות טבע השלש נמצא בטבע על כן בחר לכל שרשי הפעלים ולחלק רב מהשמות מספר השלשה. ולהיות העצם בלתי נמלט מהמקרים והשם המורה עליו יכלול העצם והמקרה יחד, לזה בחר במקצת השמות הרכבת השניות ועשה הרבה מהשמות בעלי שני אותיות, כמו "אָח" "בַּד" "גַּד" "דָּם" "זָג" וזולתם רבים. ואמנם למה בחר אלה, אולי היה רצון לבד או לסבה ידועה אצלו נעלמת מאתנו לקצורנו. וכבר היה ללשון העברי בזה מעלה על שאר הלשונות אשר שמעתי שמעם וזה שהוא הקצר מכל הלשונות בתנועותיו. והוא מה שיובחן בו אריכות הלשון וקצורו, כי אנחנו נאמר בדבור שהוא קצר כשיהיו תנועות הקולות בו מעטות המספר, ושהוא ארוך כשיהיו רבות המספר, ויתבאר לך זה כשתביט חלק מחלקי כל לשון. ואמנם הסכימו המדקדקים על ששרשי הפעלים כלם בעלי שלש אותיות עם שהפעל המורה בזמן עבר על הבלתי נמצא במעמד והוא הלקוח מקום השורש הוא בקצתם בעל שתי אותיות כמו "קָם" "שָׁב" "נָס" "מָשׁ" וזולתם רבים, לפי שכל מה שימצא מהגזרות האלה לא ימצא נעדר האות השלישית והוא הוא"ו הנמשכת מכח התנועה בכל מה שימצא מהגזרה ההיא. כי תאמר בהם בעתידים "אָקוּם" "אָשׁוּב" "אָרוּץ" "אָנוּס" "אָמוּשׁ", וכן בכל מה שידמה לזה. וכן מצאו מ"דָּן דִּין עָנִי" (ירמיהו כב, טז) "דָּן יָדִין עַמּוֹ" (בראשית מט, טז), "וְהָיָה יְיָ לְדַיָּן" (ש"א כד, טו). ומ"וְקָם הָעָם" (דברים לא, טז) "קִיַּם (את) דִּבְרֵי הַפֻּרִים" (אסתר ט, לב). ולזה הסכימו על שהעוברים בעלי שתי אותיות, האות השלישית בם בכח. וקראו קצתם מה שידמה לאלה הפעלים: 'שניים נראים'.

ודע כי המדקדקים החשובים כלם הסכימו להניח המשל והדמיון לכל הגזרות הנמצאות בלשון העברי מגזרת "פעל", ויקראו האות הראשונה מהשרש 'פ"א הפעל' והשנית 'עי"ן הפעל' והשלישית 'למ"ד הפעל', וזה בכל מה שירצו לדבר בו מהגזרות בספריהם, ועליו יבנו כל בנין הדקדוק וישקלו משקליהם. וכבר התבאר זה במה שקדם ונתנה הסבה (לעיל פרק יא). ואפשר שנאמר עוד כי הם אמנם עשו זה לפי שהפעל לפי אמתת גדרו כאמור הוא כסוג לכל הגזרות, ואין לך גזרה מהפעלים כלם שלא יצדק עליה גדר הפעל, והטיבו מאד במה שהסכימו עליו. ונטה מדרך הישר ללכת דרך לא סלולה ר׳ דוד קמחי כשהעתיק המשל הזה לגזרת "פקד" (מכלול כד ע"ב) ובנה ממנה טורים מאבנים אבני אלגביש תפולנה, כי אחרי זה בהמשך דבריו לקח משל הראשונים נקראו אותיות הגזרה 'פ"א הפעל' 'עי"ן הפעל' 'למ"ד הפעל' בהם. ואמנם חשב להתחכם בזה מפני שהשרש הזה רצוני "פקד" ימצאו ממנו בכתוב מלה או מלות מכל בניני הפעלים, אבל שזה נמצא בגזרות מתחלפות. כי השרש הזה יכלול שבעה גזרות: "וַייָ פָּקַד" (בראשית כא, א) ענין זכירה; "אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ" (ישעיהו לד, טז) ענין חסרון; "פָּקַד אֶת כָּל הָעָם" (מ"א כ, טו) ענין מספר; "פָּקַד אֶת כָּל הָעָם" (מ"א כ, טו) ענין הבאת העונש; "וְהוּא פָקַד עָלַי" (עזרא א, ב) ענין צווי; "וַיַּפְקִדוּ אֶת יִרְמְיָהוּ" (ירמיהו לז, כא) ענין הנחה, ומזה נגזר "הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד" (ויקרא ה, כג); "וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת" (דברים כ, ט) ענין מנוי. וזה מחייב שלא לעשות ממנו המשל ודמיון, כי יהיה המעדת רגל ויביא לחשוב היות הגזרה אחת בהם, עם שהוא נטיה מדרך הראשונים ממציאי החכמה הזאת אל דרך זולתה ואין ראוי ללכת בה.

ודע כי מה שנמצא מאלה הגזרות בכתוב אשר תנוח או תחסר בהם אחת מאותיות השרש או יותר מאחת, הוא על דרכים מתחלפים. כי הוא אם שתהיה נחה או נחסרת הפ"א, או נחה העי"ן, או הלמ"ד, או הפ"א והלמ"ד יחד, או העי"ן והלמ"ד יחד. וההבדל בין הנח והחסרון, כי האות הנחה מסבבת ועלולה מכח אחת התנועות אשר הן השבעה מלכים, והנחסרת מסבבת ועלולה מכח הדגש.

ואשר באה פ"א הפעל נחה, כמו "וַיֵּרֶד" "וַיֵּשֶׁב" "וַיֵּלֶך" וזולתם, כי היו"ד השרשיית באלה הפעלים ששרשם "ירה" "ישב" "ילך", בא בכח תנועת הצירי אשר ביו"דין המורות על העתידים. ואשר באה למ"ד הפעל נחה כמו "בָּנָה" "קָנָה" "עָשָׂה" וזולתם. ואשר באה עי"ן הפעל נחה כמו "אָקוּם" "אָשׁוּב" "אָנוּס" וזולתם. ואשר בא מהן נח הפ"א והלמ"ד עם היו"ד, כמו "הוֹדָה" "הוֹרָה" "הוֹנָה" "הוֹגָה", שרשם "ידה" "ירה" "ינה" "יגה", והוא"ו בהם תמורת היו"ד. ולא הסכימו המדקדקים על שיהיה הוי"ו באלה פ"א הפעל עם היותה נמצאת בכל מלה שבאה בגזרה הזאת, לפי שלא מצאו הוי"ו פ"א הפעל באחת מהגזרות שבאו בכתוב ואין ראוי לעשות מאלה משפט מיוחד, עם שנמצאו בנחי הפ"א רבים שבאה הוי"ו בהם תמורת היו"ד באין ספק, כמו "הוֹדִיעַ" "הוֹשִׁיעַ" "הוֹבִישׁ" "הוֹלִיד" וזולתם, אשר נודע מטבע הגזרה באין ספק ששרשם "ידע" "ישע" "יבש" "ילד". ואשר בא נח האל"ף, כמו "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם" (ישעיהו א, יט), "וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו). ומה שבא נח העי"ן והלמ"ד – "וַיְהִי" "וַיְחִי" "בָּא אָחִיךָ" (בראשית כז, לה), "וְלֹא תָקִיא" (ויקרא יח, כח), "בְּשׂוֹא גַלָּיו" (תהלים פט, י). ונח הפ"א והעי"ן לא נמצא. ומה שבא חסר הפ"א, כמו "אֶקּום" "אֶטּוֹר" "יִגַּש" "יִגַּח" וזולתם – שרשם "נקם" "נטר" "נגש" "נגח" בראית העוברים מהם, והם כמו 'אֶנְקוֹם' 'אֶנְטוֹר' וכו', ובאה הנו"ן מכח הדגש. והוא בלתי אפשר שיבא החסרון הזה בפעלים אשר עי"ן הפעל אחת מהאותיות אחה"ע כמו "נאם" "נאף" "נחה" "נהג" "נעם" והדומים, לפי שאלה לא יקבלו דגשות, מפני זה יהיו מכלל השלמים מזה הצד. ומפני שכל הגזרות הדומות לאלה החסרון הוא מהנו"ן לבד ולא נמצא אות אחרת באה מכח הדגש, על כן רצה ר׳ נהוראי הלוי כמו שכתב הא"ע ששרש "אֶקַּח" "יִקַּח", הוא "נקח", וכי הוא מחסרי הפ"א אשר היא נו"ן כחביריו, ויהיה "לקח" ו"נקח" שני שרשים בענין אחד. ואחרים אמרו שהחסרון הוא מהלמ"ד ושרשם "לקח". וכבר נמצא גזרה אחרת חסרת הלמ"ד לדעת ר׳ יונה, והיא "שִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד, י), שרשו "לתע" לפי דעתו. וכבר נמצא גזרה אחת חסרת הפ"א והלמ"ד והיא גזרת "נתן", כי מצאנו "אָחֵל תֵּת" (דברים ב, כה) שרשו "נתן" וחסר הקצוות.

וכבר נמצא מין אחד מהפעלים בא בחסרון פ"א הפעל ונח הלמ"ד, כמו "הִכָּה" "הִטָּה" – שרשם "נכה" "נטה", והדומים להם. וכבר נמצא מין אחד מהפעלים והיא אשר אחת מאותיותיו כפולה וזה על הרוב בעי"ן הפעל, ויקראו אותם 'פעלי הכפל', כמו "סבב" "קלל" "בקק" וזולתם רבים. ובאלה הפעלים תבא עי"ן הפעל על הרוב חסרה ובאה מכח הדגש, כמו "סָב" – "סִבּוֹת" (ראה מ"א יב, טו), "בָּק" – "בַּקּוֹתָ" (ראה ירמיהו יט, ז), "קָל" – "קַּלּוֹתָ" (נחום א, יד). ואמנם נאמר באלה שהעי"ן חסרה לפי שמסגלת הדגש להביא האות הבאה מכחו לפניו, כמו "אֶקּוֹם" "אֶטּוֹר" וזולתם. ולפעמים תמצא פ"א הפעל כפולה, כמו "וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ" (יחזקאל לט, ב), "אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי" (ישעיהו לח, טו) – שרשם "ששה" "דדה" בכפל הפ"א. וכפל הפ"א והלמ"ד – "שלש" "שרש".

וכבר תמצא כל האותיות נחסרות ובאות מכח הדגש בפעלי הכפל, זולת אהו"י אשר הן אותיות הנוח, וזה בפעלים מתחלפים ובִקַּשְׁתָּ ומצאת. והיו"ד לפי דעת קצת בשרש "חי". ולפעמים תבא היו"ד הנחה מובלעת מכח הדגש ויהיה הדגש תמורת הנח, כמו "כִּי אֶצָּק מַיִם" (ישעיהו מד, ג), שרשו "יצק" בראית "וְיָצַקְתָּ לּוֹ" (שמות כה, יב), "אַתָּה הִצַּבְתָּ" (תהלים עד, יז) שרשו "יצב" בראית "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ" (דברים ז, כד), "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ" (ירמיהו א, ה) שרשו "יצר" בראית "מִי יָצַר אֵל" (ישעיהו מד, י). ואמנם קראו המדקדקים לאותיות אהו"י 'אותיות הנוח', לפי שימצאו בגזרות נחות ובלתי מורגשות בתנועת הקול, וזה בקצת הפעלים והשמות ומלות הטעם, וגם כשיהיו נראות במכתב. והֲבָאַת משל עליהם מוֹתָר לפרסוּמו, וגם שכבר קדם מה שיובן ממנו זה. וקראו לאותיות או"י 'אותיות הסתר והמשך' לפי שתמצאנה בלתי נראות בגזרות ונמשכות מכח אחד השבעה מלכים. וזה מבואר בפעלים נחי הפ"א והעי"ן. והה"א לפי שלא מצאו בה שתהיה נסתרת ונמשכת מכח תנועה אחת, גזרו בה בנחות לבד ולא בסתר והמשך. ומפני שכבר יחשב שתהיה ה"א "הלך" נסתרת ב"וַיֵּלֶך (יעקב)" ורעיו ונמשכת מכח תנועת הצרי, לזה אמרו בתשובת זה שישרשו "ילך" והוא מנחי הפ"א [יו"ד] בראית "וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן" (מ"א א, לח). וכבר ייוחד נח האל"ף כשתהיה למ"ד הפעל מנח הה"א בלמ"ד הפעל, כי האל"ף תמצא לעולם במכתב בכל שמוש הבנין, מונעת בקצת השמושים. ולא נמצא זה בה"א, כי לא תמצא במכתב בכל השמוש, ולא תמצא באחד מהשמושיים מונעת. והמשל לאשר האל"ף למ"ד הפעל נחה [כמו] "ברא" "מצא" והדומים להם, לא תמצא באחד מהשמושים הבאים כפי ההקש האל"ף נסתרת, והיא מונעת ב"בָּרְאוּ" "מָצְאוּ" "יִבְרְאוּ" "תִּבְרְאוּ" "יִמְצְאוּ" "תִּמְצְאוּ". אבל כאשר למ"ד הפעל ה"א כמו "עלה" "בנה" והדומים להם, תמצא הה"א נסתרת ברוב השמוש ותאמר "עָלוּ" "בָּנוּ" "יַעֲלוּ" "תַּעֲלוּ" "יִבְנוּ" "תִּבְנוּ". ומפני הסגלה הזאת אשר לאל"ף קראו קצת המדקדקים הגזרות האלה בשם מיוחד, והוא 'בעלי האל"ף', להבדילם מנחי הלמ"ד סתם. ור' יהודה לא זכר אחד מאלה בספרו באותיות הנוח, וגם ר׳ יונה לא השיגו בזה.

וכל גזרה שלא יהיה בה אחת מאותיות אהו"י, ופ"א הפעל לא תהיה נו"ן, ותהיינה בו השלש אותיות נפרדות ר"ל בלתי נכפלות, יקראו לגזרה ההיא 'שלמה', והפעלים הנגזרים ממנה יקראו 'פעלים שלמים'. והוא הגדר (וגם לפעל) השלם בדקדוק, לפי שאלה הפעלים ימצאו בהם כל אותיות הגזרה תמיד לא ימצאו לעולם חסרים מהנה, וזהו מגדר השלם שלא יחסר דבר ממה שראוי לו לפי טבעו. ולא תחשוב כי כל פעל שבאו בו אחת מאותיות אהו"י שעל כלפנים יהיו מהנחים, כי "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (תהלים סג, ב), "וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים" (בראשית מג, לג) והדומות להם הם מהשלמים, ויתבאר זה ממה שנאמר בגדר הפעלים השלמים, ולא הביאום הראשונים עם נחי הלמ"ד חלילה להם. ואין "אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג) ו"נֶאֱלַמְתִּי עוֹד" (יחזקאל לג, כב) מנחי הפ"א, ולא אחד מהראשונים אמר כזה. והקש מזה לכל מין שידמה לו. ומפני זה לא זכר ר׳ יהודה שר המדקדקים בפעלים נחי העי"ן "שאל" ו"שאר". והשיגו מזה החכם ר' יונה מפני שמצא "וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ" (ש"א א, יז) בלא אל"ף, וכן "וְגַם כָּל שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל" (דה"א יב, לט), "אִם לֹא שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב" (ירמיהו טו, יא) גם כן בלא אל"ף. ואין להשגה הזאת שחר מפני שאלה באו חוץ מההקשה. וגם ר' יהודה כתב "שֵׁרִיתִיךָ" בשרש "שרה". ועוד השיגו משרש "פאר" בעבור שמצא "קִבְּצוּ פָארוּר" (יואל ב, ו), "מְסָעֵף פֻּארָה" (ישעיהו י, לג), "וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו" (יחזקאל לא, ה), ובשני אלה אמר שהאל"ף תמורת הוי"ו, וב"פָארוּר" שהוא כפול העי"ן והאל"ף כאל"ף "שׂמֹאל".

וכבר קראו קצת המדקדקים לאותיות אהו"י לסבות הנזכרות "ארבעה ילידי הרפה". והנה באלה מתחלף, כי נח האל"ף יבא לעולם בפעלים בפ"א הפעל ולמ"ד הפעל לבד, כמו "אמר" "אכל" "קרא" "מצא" והדומים. ונח הה"א יבא לעולם בלמ"ד הפעל – "בנה" "קנה" "עלה" והדומים. ונח הוי"ו יבא לעולם בעי"ן הפעל – "קם" "שב" "רץ" והדומים. ונח היו"ד יבא לעולם בפ"א והעי"ן – "ישב" "ידע" "יָגִיחַ יַרְדֵּן" (איוב מ, כג) "וּלְבָבוֹ יָבִין" (ישעיהו ו, י). ויהיו הפעלים הנחים בבחינה זו ששה: נחי הפ"א אל"ף, נחי הפ"א יו"ד, נחי העי"ן וי"ו ויו"ד, נחי הלמ"ד אל"ף והה"א. בחר בשרשיו בעל הלשון תמיד מספר הששה לשלמותו.

וכשנביט לבחינת סוגי הפעלים בנח והחסרון והכפל ומה שיתרכב מזה סוגי הפעלים מלבד השלמים שהוא סוג אחד, עשרים ושבעה סוגים.

הראשון נחי הפ"א שהיא אל"ף – "אמר" "אכל" והדומים.

השני נחי הפ"א שהיא יו"ד – "ירד" "ישב" והדומים.

השלישי נחי העי"ן שהיא וי"ו – "קָם" "שָׁב" והדומים.

הרביעי נחי העי"ן שהיא יו"ד – "הֵנִיף" "הֵנִיס" והדומים.

והחמישי נחי הלמ"ד שהיא אל"ף – "מצא" "קרא" והדומים.

הששי נחי הלמ"ד שהיא ה"א – "בנה" "קנה" והדומים.

השביעי נחי הפ"א והלמ"ד שהן אל"ף וה"א – "אבה" "אתה".

השמיני נחי הפ"א והלמ"ד שהן יו"ד ואל"ף – "יצא" "ירא".

התשיעי נחי הפ"א והלמ"ד שהן יו"ד וה"א – "הוֹנָה" "הוֹרָה" והדומים.

העשירי נחי העי"ן והלמ"ד שהן אל"ף וה"א – "ראה".

י"א נחי העי"ן והלמ"ד שהן וי"ו ואל"ף – "בוא" "שׂוא".

י"ב נחי העי"ן והלמ"ד שהן יו"ד ואל"ף – "קיא" "גיא".

י"ג נחי העי"ן והלמ"ד שהן יו"ד וה"א – "חיה".

י"ד חסר הפ"א והיא נו"ן – "נקם" "נטר" והדומים.

ט"ו חסר הפ"א ונח הלמ"ד והם נו"ן וה"א – "נכה" "נטה" והדומים.

י"ז חסר הפ"א ונח הלמ"ד שהיא אל"ף – "נשא".

י"ח כפול העי"ן והלמ"ד – "מדד" "סבב" והדומים.

י"ט כפול העי"ן והלמ"ד ונח הפ"א – "ילל".

כ' כפול הפ"א והעי"ן ונח הלמ"ד – "שׁשׁה" "דדה".

כ"א כפול הפא והלמ"ד – "שׁרשׁ" "שׁלשׁ".

כ"ב כפול הפ"א והלמ"ד ונח הלמ"ד – "הגה" "הרה" "הדה" והדומים.

כ"ג כפול הפ"א והלמ"ד ונח העי"ן שהיא יו"ד – "ציץ" "נין".

כ"ד כפול הפ"א והלמ"ד ונח העי"ן שהיא וי"ו – "שׂושׂ".

כ"ה כפול הפ"א והלמ"ד ונח העי"ן והלמ"ד שהן יו"ד וה"א – "היה".

כ"ו כפול הפ"א והלמ"ד ונח העי"ן שהן וי"ו וה"א – "הוה".

כ"ז כפול העי"ן והלמ"ד וחסר הפ"א – "נדד".

ולדעת האומר כי שרש "אקח" "לקח", יהיו עשרים ושמונה ויהיה הסוג הזה חסר הפ"א והוא למ"ד, ולא נמצא ממנו כי אם זאת הגזרה, וגזרת "שִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד, י) לדעת רבי יונה.

והנה ממה שנזכר בשער הזה מהשרשים הכוללים לחכמת הלשון העברי, תוכל להקהות שני המלעיגים והמוציאים עליה דבה באמרם שאין בדבר משרשיה מה שיתן האמת והצדק על כל פנים, וכי רוב הקדמותיה כוזבות והרבה מפרטיה בלתי נמשכים כפי מה שיחייבו השרשים ההם. כי מה שנִתן בשער הזה מהכללים הוא כלו ענין הכרחי כפי הסכמת בעל הלשון, ולא יכזבו הכללים האלה בדבר מהפרטים המונחים בלשון העברי.

ובכאן חלוקה אחרת משותפת לכל סוגי הפעלים הנזכרים, והיא שכל סוגי הפעלים הנמצאים בטבע ואשר ישתמש בם הכתוב, מהם מה שאפשר שיצוייר בם פעל והפעלות ושאין הפועל נבדל מהִתְפַּעֵל אצל השכל עם שלפעמים לא יובדלו במציאות, כמו שהוא הענין בפעלים שנבנו על בנין נִפְעַל והִתְפַּעֵל כמו שהתבאר. ומהם שאי אפשר שיצוייר זה בם מפני שהם כלם הפעליות על דרך האמת אבל שהם בנמצאות מעצמותם ואי אפשר להבדיל בם בין פועל ומתפעל אבל הם בענין אחד לבד כנהו בשם תרצהו פועל או מתפעל עם שבא השמוש בהם באלו הם פעלות. ומשל המין הראשון "אמר" "בחר" "גזר" והדומים להם. ומשל המין השני "ארח" "בשל" "גבר". והנה קראו למין הראשון 'פעלים יוצאים' ולמין השני 'בודדים' וכבר התבאר זה למעלה (פרק יא), אבל נשנה הנה להרחיב זה הבאור. אמנם שתהיה החלוקה הזאת כוללת כל סוגי הפעלים הנזכרים הוא מבואר במעט עיון. תמצא מהשלמים יוצאים ובודדים "בחר" "בחן" "גזל" "גנב", והדומים "בשל" "גבר" "גדל" "גוע" והדומים. ומהנחים יוצאים ובודדים "אכל" "אהב" "אמר" "אזר" והדומים. "אבל" "אבד" "אדם" "אמץ" והדומים. ומהכפולים יוצאים ובודדים "ארר" "בקק" "ברר" "גזז" והדומים להם. "דמם" "רכך" "נדד" והדומים. ועם היות שהשגת היציאה וההתבודדת לפעמים קלה לבל מבין, הנה שרשי לשון העברי ודרך השמושים בו יעמידוך עליו, והוא שכל פעל שיקשר עם מה שיורה על הפעול באלו תאמר מלת 'את' או הכנויין בה"א וי"ו נו"ן ויו"ד וזולתם ממה שיורה על הפעולים או עם הפעולים עצמם הנה הפעל הזה בלי ספק מהיוצאים כמו "אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב" (ירמיהו י, כה), "אָהַב אֶת יוֹסֵף" (בראשית לז, ג), "כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב" (זכריה יג, ט), "עָקַב אֶת אָחִיו" (הושע יב, ד). ובכנויין – "וַיְמָרֲרֻהוּ… וַיִּשְׂטְמֻהוּ" (בראשית מט, כג), "וַיְכַלֻּהוּ" (ירמיהו י, כה), "וַיְבָרְכֵהוּ" (בראשית יד, יט), "בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים" (ירמיהו ב, לד), "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי" (ישעיהו נו, ז). ועם הפעולים – "אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (משלי ו, ח), "יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים" (שופטים ה, ח), "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז) "וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר" (דניאל יא, כד), כל אלה הפעלים הם יוצאים וכן כל מה שידמה לזה, ומה שזה הקשר בלתי אפשר שיצוייר בם הם בודדים. וכל הבודדים בבנין הקל הנה יעתקו אל שיהיו יוצאים בבנין הִפְעִיל, זולתי מתי מספר כמו "כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ" (תהלים מט, יז), "יַזְקִין בָּאָרֶץ" (איוב יד, ח), "עָמַדְתִּי מַרְעִיד" (דניאל י, יא), "הֶחְפִּיר לְבָנוֹן" (ישעיהו לג, ט), "וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ" (נחמיה ט, כה), "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ" (תהלים כה, יז) וכבר נזכרו (לעיל שם). והנה כבר ימצאו קצת גזרות ישתמש בהן הכתוב ביציאה והתבודדת יחדו, אבל שזה מעטי; "לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כה) בודד – "חֹלֲלָה יָדוֹ" (איוב כו, יג) יוצא, ועדו "נָחָשׁ". "הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס" (שופטים ה, כב) בודד – "הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי" (משלי כג, לה) יוצא, ועדו הכנוי. "בְקָקוּם בֹּקְקִים" (נחום ב, ג) – "גֶּפֶן בּוֹקֵק" (הושע י, א). "וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר" (יחזקאל לז, ו) – "וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר" (יחזקאל לז, ח) וכן כל מה שידמה להם. ודע כי הגזרות הבודדות בפָעַל קל כאשר ישתמש בם הכתוב בבנין נִפְעַל לא יעתיקום ממובנם כפי האמת זולתי הבחינה, כי אין הבדל באמת בין אמרך "הֶהָיְתָה זֹּאת" (יואל א, ב), ובין "הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, לב). וכן אין הבדל בין "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח), ובין "נִגַּשׁ יוֹסֵף" (בראשית לג, ז). וכן אין הבדל בין "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" (תהלים קד, לה) ובין "וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז, טו). וכן אין הבדל בין "כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ" (איוב ד, ד) ובין "וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל" (ש"א ב, ד). וכן אין הבדל בין "וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (ש"א טו, טו) ובין "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר" (ויקרא ח, לב) וכן כל מה שידמה לזה. וכן הגזרה היוצאת בפעל לא העתיק ליוצא לשלישי בבנין הִפְעִיל בקצת גזרות כמו "יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס" (יואל ד, יח), "וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים" (עמוס ט, יג), "וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל, ג) "וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר" (במדבר כב, ח), וכן במה שידמה לזה אבל שהוא מעט. והחלוקה הזאת לפעלים מהיציאה וההתבודדת היא טבעית להם רצוני מפני התחלף טבעי המקרים בעצמותם לא מהסכמת בעל הלשון. אמנם החלוקה הראשונה מסוגי הפעלים היא הסכמית וכוונתו בה להקל בתנועות הקוליות בדבור, כי ראה הכרח התרבותם מצד השמוש ממה שיורה על הנמצא במעמד ועל המדבר בעדו וזולת זה, על כן ראה לקצר [נ"א לדבר] בזה כשיקח אחת משלש אותיות אשר עשה מהן שרש לפעלים לסבה הנזכרת למעלה החלק היותר גדול מהם, והוא שתי אותיות אשר לא יחדשו כי אם תנועה אחת, ותורה על השלישות בנוח בקצתם ובדגשות בקצתם כפי מה שראה מהסכמתו, והיה זה ממנו תחבולה נפלאה להגיע אל הקצור המכוון ממנו.

וכבר בחר בנוח והמשך אותיות או"י לפי שהן הקלות בתנועתם מכל אותיות מוצאיהן, ולקח מכל מוצא אות אחת היותר קלה בתנועתה, זולת מאותיות השניים לכבדות תנועתם. ומפני זה אני גוזר כי תנועת היו"ד אצל הראשונים היתה על האופן אשר אנחנו מניעים אותה ב'דַיָּם' ו'אַיָּם' או ב'וַיֵּלֶך' 'וַיֵּשֶׁב', כי לולי זה לא היתה הקלה במוחלט במוצא ההוא, כי על הדרך אשר אנחנו מניעים אותה ב'יָד' ו'יָם' הדל"ת קלה ממנה. וכן שָׂם הה"א מכלל אותיות הנוח והסתר לפי שהיא היותר קלה בתנועתה אחר האל"ף במוצאה אשר הוא היותר קל שבמוצאים, ולזה בחר ממנו שתי אותיות לנוח והסתר. ואולם למה יחד קצת גזרות בנוח וקצתם בחסרון או הכפל וקצתם בשלמות, הנה כל זה נעלם מאתנו אם היה לו בזה סבה או אולי היה הסכמה ברצון לבד מזולת סבה אחרת. אבל על דרך האמת כשיבחון שלמות הלשון העברי ושלמות מניחו אשר הוא השלם במוחלט, לא ישר בעיני שיהיה זה ללא סבה, וכמו שלא נפל בכלל בריאותיו דבר במקרה ובלא סבה כמו שהוא מבואר נגלה למי שנחלץ להשתדל בעיון טבעי הברואים, עם שמה שנודע מזה הוא מעט מצער בצירוף אל מה שכלל אותו שלמות חכמתו מזה, כן אומר בזה הלשון הקדש אשר הוא מכלל בריותיו שלא נפל בו דבר במקרה ובלא סבה אלא שזה נעלם מאתנו לסכלותנו בטבע הגזרות הנמצאות בזה הלשון. ואולי עשה זה לפי ההתחלפות הנמצא בטבעי המקרים אשר תורינה עליהן הגזרות ההן. וכבר בחנתי בזה ענין נפלא מורה על שלמות הלשון הזה והחכמה שבו בבחינה הזאת, והיא שכל הפעלים המורים על התנועה באנה הם מהנחים ולא הניח אחד מהם מהשלמים, וזה לחסרון מציאות המקרה הזה וחולשתו, וכי הוא מקרה נגר כמו שנודע מגדרו הכולל שהוא שלמות מה שבכח מצד מה שהוא בכח, ולזה לא בחר להניח אל זה גזרה שלמה. והגזרות אשר הניח בזה: "אזל" "ארח" "אתה" "בא" "הלך" "זע" "חש" "יצא" "ירד" "נס" "נע" "עף" "עלה" "רץ" "שט" "שחה" וכולם נחים. וכבר הניח "סבב" מהכפולים, ואולי לפי שהיתה התנועה הזאת לא יתחלף בה (אולי צריך להוסיף: "מה") שמִמֶּנּוּ למה שאֵלָיו, כי מה שממנו יתנועע אליו יתנועע, הנה מפני זה הניח גזרה זו כפולה כששם בה שתי אותיות שוות, להשתוות מה שאליו למה שממנו בתנועה זו. וכן אומר בגזרת "בָּעִיר יָשֹׁקּוּ" (יואל ב, ט), הניחה כפולה להיות תנועה זו בשוקיים שהם שתים משתוות. ואין להקשות מ"קפץ" "ברח" "דרך" "חלף" "חמק" "מהר" "משך" "עבר", כי יורו עם התנועה על ענינים אחרים זולתם. כאלו תאמר ב"קפץ" על איכות התנועה בדלוג וחזקה, וכן ב"ברח" עם התנועה על התנצל מיד הרודף או הדומה לזה והקש השאר. אמנם בחן זה בתנועה באנה ולא בשאר סוגי התנועות, כי היו האמצעיים בין מה שממנו ומה שאליו הגמור בשאר סוגי התנועות נמצאים במה שאליו הגמור, מה שאין כן בתנועה באנה, ומזה הצד היו יותר שלמות ממנה. וכן הפעלים המורים על ההפסד וההעדר לא הניחם מהשלמים כי אם מתי מספר, והרוב מהנחים או החסרים או הכפולים – "אבד" "אכל" "אסף" "אפס" "בלה" "בקק" "המם" "חתת" "יקע" "יקש" "ירע" "כלה" "מט" "מת" "מחה" "מטט" "מכך" "מקק" "נגף" "נזק" "קלה" "רע" "תמם". ואפשר עם הטבת העיון שיושג מהדומה לזה משלמות הלשון הזה דבר שיהיה לו שיעור, אבל אין זה ממה שאני בדרכו.

ואמנם כתבתי מזה רמז מה על צד ההערה לכיוצא כך באופן שלא תקל בענין זה ותחשוב אותו דבר בטל כמו שיחשבו העניים המתפלספים המשוללים מכל חכמה שהיא חכמה על דרך האמת, כי באולי הענין הזה הוא ענין הקטב אשר עליו יסובו היותר גדולים מסודות התורה וסתרי הנבואה. והוא מה שראוי שיובן בסוד השם המפורש ושאר השמות הקדושים כשם בן שתים עשרה ושם בן ארבעים ושתים וזולתם, כי הם אמנם יורו מכח הגזרה על ענינים אלהיים עיוניים לא ישיגו אותם המון הפילוסופים עם עמק חקירתם. וכבר אמר הרב ב'מורה' כי אלה השנים הם מלמדים קצת חכמת אלהית והביא במאמרו ראיה על זה (מו"נ א סב), ואין ספק כי אמר זה מצד הגזרה, כי בזולת זה לא יורה על דבר. ואמר (שם פרק סא) בבאור בשם המפורש: "ואין ספק שזה השם העצום אשר לא ידבר בו כמו שידעת אלא במקדש וכהני ה׳ לבד המקדשים בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום (יש להוסיף: יורה על ענין אחד), אין השתתפות בינו ית' ובין זולתו בענין ההוא, ואפשר שיורה כפי הלשון וכפי מה שיקרא על ענין חיוב המציאות" (מו"נ א סב). הנה כבר אמר שזה הענין הוא מצד הגזרה. אלא שהוא חשב זה הענין חיוב המציאות אשר הוא ענין מופתי עמדו עליו הפילוסופים בחקירתם, ולפי מה שאחשוב הוא גם כן לענין יותר נעלה מזה. והוא אשר בהשגתו ישוב היולי העולם נשמע ונכנע לנפש משיגו ישנה אותו למה שירצה, אם לפי מה שהוא כפי הסדור הטבעי כהורדת המטר ורפואת החולים והדומים להם, או למה שהוא נמנע כפי הטבע כשוב המטה נחש ועמידת השמש בגבעון, ויקראו אלה 'אותות ומופתים', והענין הזה אי אפשר שיודע אלא מצד הנבואה והשגתו נמנעה מצד ההקש, ומפני הענין הזה לבדו נאמר "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג), ירצה מה שיושג מכח זה השם אשר בו יחדש הנביא אותות ומופתים, כי האבות לא הגיעו למדרגה זו אלא מה שיורה על ענין חיוב המציאות לבד, כי זה כבר הושג להם כמו שאמר "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג), כי השיגוהו מצד שהוא אל עולם מנהיגו ומסדרו מכח חיוב מציאותו. והנה מצד מה שיורה על חיוב מציאותו הוא לו ית' שם העצם, ומצד מה שיורה על הענין אשר בהשגתו מצד הגזרה ישיב היולי העולם משועבד לנפש משיגו יקרא תואר, כי התארים כלם הם שמות נגזרים כמו שקדם. ולזה כיון הא"ע ז"ל עת שאמר: "והנה בשם הזה יתחדש בעולם אותות ומופתים" וכו׳ (אבן עזרא על שמות ג טו), וכתב עוד: "ואין ספק כי האבות ידעו זה השם שהוא שם העצם, רק זה השם הוא התאר לא ידעו" ע"כ (אבן עזרא על שמות ו ג), וכבר התבאר זה. והנה מהכרח השגת כח זה השם ההזמנות וההכנות ההכרחיות לנבואה, וגם שהמקום גורם עליה, ולזה נקראת ירושלים "יְיָ שָׁמָּה" (יחזקאל מח, לה), ושם המזבח "יְיָ נִסִּי" (שמות יז, טו). וההכנה השרשית בטבע היצירה ואין כל אחד מוכן לה, ומפני זה נקרא שם המשיח המקוה "יְיָ צִדְקֵנוּ" (ירמיהו כג, ו), וירצה בחינת התאר אשר בה יצדק קדוש ישראל. ואין ספק בשכָּל זה לא נעלם מעיני הרב, וכבר רמז אליו במה שתאר זה השם המפורש בעצם כשאמר "זה השם העצום", כי בו יראה עצם השם ויכלתו וכי הוא שליט על הטבע והוא המופת על חדושו לעולם. ואל ההזמנה וההכנה ממהרת המרות והשלמות העיון והכנת המקום והיצירה הטבעית רמז עת שאמר "אשר לא ידבר בו אלא במקדש וכהני ה׳ המקדשים בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום", כי עם העבודות ההם האלהיות תגיע שלמות ההכנה אל קבול הכח הזה אשר הוא סבת קיום האומה בדרך המופת והפלא לא כפי הסדור הטבעי והמערכה. והנה כבר התבאר במה שכלל מהסודות העמוקים הבנת הגזרה בזה הלשון המקודש, ועוד יושגו מצד הגזרות ענינים רבים בעיוניות הנכללות בתורה השלמה, וזה בהשגת השתופים בשמות והפעלים אשר באו בתורה. וכבר כתב הרב מזה מה שהוא הכרחי ממנו בשרשי התורה. ולמקובלים בזה ענינים נפלאים וסודות נעלמים בשמות הספירות והדומה לזה ממה שכללו אותו שתופי המלות אשר באו בספרי האלהים אשר תורינה עליהם מצד הגזרה. וגם משפטי התורה יתבארו במקומות מה מצד הבנת הגזרה, כמו מה שאמרו ב"שעטנז" וזולת זה ממה שבא בתלמוד באורו.

והנה כבר יצאנו ממה שהיינו בו למה שהוא יותר עליון מהדקדוק, אבל הכרח סדר העיון הביא אליו. ואחר זה נבא לחלוקת בניני הפעלים אחד לאחד, לא כפי הסדור המפורסם אצל ההמון והוא שעשה אותו ר׳ דוד קמחי, כי הסדור ההוא בלתי מסכים למה שעליו הענין מאמתת הפעלים. וזה, כי הוא הניח הנִפְעַל אחר הפָעַל קל למה שיחשב אותו כלו פעול וכי הוא לפי דעתו במדרגת שלא הוזכר פועלו לפָעַל קל, ועל דרך זה סדר פּוֹעֵל שלא הוזכר פועלו אחר פִּעֵל הדגוש והוּפְעַל אחר הִפְעִיל. וכבר התבאר טעותו בהשגת אמתת הנִפְעַל והמופת עליו במה שקדם, ועם זה הוא בלתי אפשר שיהיה הנִפְעַל פעול לפָעַל קל ושלא הוזכר פועלו לפָעַל קל הוא בנין פועל כמו שהוא לפִעֵל הדגש. וכבר כתב זה בביאור החכם ר׳ יונה בהשגה בשרש "יער" וזה לשונו: "ודע כי מה שהוא כמו זה הבנין לא יהיה ברוב המקומות כי אם מונע בתחלתו שורק בין מה שיהיה מן הקל בין מה שיהיה מן הכבד. אשר מן הקל כמו "כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ" (ישעיהו לב, יד), "עִיר עֻזָּב" (ישעיהו לב, יד), "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה" (ירמיהו כט, כב) מן "לָקַח" הקל, וכן "וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה" (יחזקאל טז, לד) מן "זָנָה" הקל ועוד "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כא, ג) מן "עָבַד" הקל. "וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ" (איוב לג, כא) מן "רָאָה" הקל. ואם הכבד שהוא על משקל פועל המודגש בעי"נו יהיה שוה לזה הנלקח מן הקל "וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה" (ויקרא ו, כא) שהוא מן בשל יבשל אולי צ"ל: בשל מבשל. "כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר" (ש"א ב, יג). "וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ" (תהלים מא, ג) מן "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם" (מלאכי ג, יב)" ע"כ. והנך רואה נטית החכם ר׳ דוד קמחי מהאמת בענין זה. על כן ראיתי לסדרם חבור אחר מסכים למה שהתבאר מטבעם. וזה כי אסדר פִּעֵל הדגוש אחר הקל, ואסדר נִפְעַל עם הִתְפַּעֵל ופוֹעֵל עם הִפְעִיל. והיה הדין נותן לכתוב ראשונה בנין נִפְעַל והִתְפַּעֵל אחריו, לפי שהם מורים על הפּוֹעֵל בעצמו, ואחר פָּעַל קל ופִעֵל הדגוש שהם מורים על הפּוֹעֵל בַּזולת במה שהוא מהם יוצא, ואחר פּוֹעֵל והִפְעִיל להיות מדרכם להורות על הפּוֹעֵל באמצעי כמו שהתבאר כל זה למעלה. אבל מפני שבא בתורה השלמה השמוש בבנין פָּעַל קל ראשון באמרו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א) "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" (בראשית א, ב) על כן ראיתי להקדימו. ואחריו פִּעֵל הדגוש כי כן בא בכתוב "מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). ויהיה סדור הבנינים לפי זה: פָּעַל קל, פִּעֵל הדגש, הִפְעִיל, פּוֹעֵל. והקדמתי הִפְעִיל לפוֹעֵל כי רב בו השמוש בכתוב מפּוֹעֵל, וגם כי בא השמוש בו בכתוב אחר פִּעֵל הדגוש כאמרו "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים" (בראשית א, ד). ואחר נִפְעַל והִתְפַּעֵל, והקדמתי נִפְעַל לרוב שמושו, עם שקדם בכתוב "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד). והנה בסדור בנין-בנין לא אסור מדרך הראשונים, רצוני בסדור העוברים ראשונה, ואחר שמות הפועלים והפעולים לכל בנין, ואחר המקורות, ואחר הצוויין, ואחרונה יסעו העתידים. והנה כפי העיון האמתי לא היה ראוי לכלול המקורות ושמות הפועלים והפעולים עם בניני הפעלים כי אינם פעלים שיצדק עליהם גדר הפועל, אבל מפני שראו אותם הראשונים מתדמים לבניני הפעלים אשר יִחֲסוּ אותם עליהם בקלות והדגשות והתוספת, לזה סדרו אותם עם הבנינים וייחסום עליהם, והדין עמהם. ולפי שהפועל מורכב מהעבר והעתיד והפעול פעול מכח העבר, לכן סדרוהו בין העוברים והעתידים. והצוויים סמכו לעתידים, כי לא יפול צווי מהם כי אם על העתיד. ושם הפעל אשר הוא המקור באמצע, כאלו הוא המרכז אשר עליו וסביביו ילכו כל הפעלים והוא השרש וההתחלה להם. וסדר בעתידים אֶפְעַל יִפְעַל תִּפְעַל לפי שהם פעל השרש עם תוספת אי"ת כפי סדורם באלפא ביתא, והם פעלים ליחיד. ואחר נִפְעַל יִפְעֲלוּ תִּפְעֲלוּ שהם פעלים לרבים דומים לשלש שזכר. ואחר תִּפְעַל בתוספת אות אחת על השרש, ואחר תִּפְעֲלִי בתוספת שתים, ואחר תִּפְעַלְנָה בתוספת שלש. והסבה (העוברים) בסדור העוברים כבר התבארה (לעיל פרק יב). ובסדור האחרים השגתו קלה והוא ענין מבואר בעצמו.