מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק נו
פרק נו עריכה
דע, כי ההידמות הוא יחס אחד מבין שני דברים. וכל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס, כן לא יצוייר ביניהם דמיון. וכן כל מה שאין דמיון ביניהם, אין יחס ביניהם. והמשל בו - שלא יאמר זה החום דומה לזה המראה, ולא זה הקול דומה לזאת המתיקות, וזה דבר מבואר בעצמו. וכאשר הסתלק היחס בינינו ובינו יתברך, רצה לומר בינו ובין זולתו, יתחייב הסתלק הדמיון גם כן.
ודע, כי כל שני דברים שהם תחת מין אחד, ר"ל שתהיה מהות שניהם אחת אלא שהם מתחלפים בגודל ובקטנות, או בחוזק ובחולשה, או כיוצא בזה, הנה שניהם מתדמים בהכרח. ואע"פ שהם מתחלפים זה המין מן החילוף, והמשל בו, כי גרגיר החרדל וגלגל הכוכבים הקיימים מתדמים ברחקים השלשה. ואע"פ שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקטנות, עניין מציאות הרחקים בהם אחד. וכן השעוה הניתכת בשמש ויסוד האש מתדמים בחום, ואף על פי שהחום ההוא בתכלית החוזק וזה החום בתכלית מן החולשה, אלא שעניין הראות זה האיכות בשניהם יחד אחד.
וכן היה ראוי שיבין מי שיאמין שיש תארים עצמיים יתואר בהם הבורא יתברך, והם - שהוא נמצא, וחי, ויכול, ויודע, וחכם, ורוצה, שאין אלו העניינים מיוחסים אליו ואלינו בעניין אחד, ויהיה החלוף בין התארים ההם ובין תארנו בגדול, או בשלם, או במתמיד, או בקיים. עד שיהיה מציאותו יותר קיימת ממציאותנו, וחייו יותר מתמידים מחיינו, ויכולתו יותר גדול מיכולתנו, וחכמתו יותר שלמה מחכמתנו, ורצונו יותר כולל מרצוננו, ויכלול שני העניינים גדר אחד כמו שיחשבו הם. אין הענין כן בשום פנים, כי עניין יותר מכך אמנם יאמר בין שני הדברים אשר יאמר עליהם הענין ההוא בהסכמה, ואם היה כן התחייב בו הדמיון.
ולפי דעתם אשר יראו שיש לו תארים עצמיים, כמו שהתחייב שיהיה עצמו יתברך בלתי דומה לעצמיים. כן ראוי שיהיו תאריו העצמיים אשר יחשבום בלתי דומים לתארים, ולא יקבצם גדר אחד. ולא כן יעשו, אבל יחשבו שיקבצם גדר אחד ושאין דמיון ביניהם. הנה כבר התבאר למי שיבין ענין הדמיון, שהוא יתברך אמנם יאמר עליו ועל זולתו נמצא בשיתוף גמור. וכן אמנם הותרו החכמה, והיכולת, והרצון, והחיים, עליו יתעלה ועל כל בעל חכמה ויכולת ורצון וחיים, בהשתתפות גמור אשר אין דמיון ענין ביניהם כלל.
ולא תחשוב שהם יאמרו בסיפוק, כי השמות אשר יאמרו בהסתפק הם אשר יאמרו על שני דברים שביניהם דמיון בענין אחד, והענין ההוא מקרה בהם, ואינו מעמיד עצם כל אחד מהם. ואלו הדברים המיוחסים לו יתעלה אינם מקרים אצל אחד מבעלי העיון, ואלו התארים אשר לנו, הם כולם מקרים לפי דעת המדברים. ואני תמה מאין נפל הדמיון עד שיקבצם גדר אחד ויהיו נאמרים בהסכמה, כמו שיחשבו זה מופת חותך על היות התארים המיוחסים לו אין בין ענייניהם וענין אלו הנודעים אצלנו שיתוף בשום פנים ולא בשום עני, ואמנם השיתוף בשם ולא בדבר אחר.
ואחר שהוא כן אין ראוי שתאמין עניינים מוספים על העצם כדמות אלו התארים אשר הם נוספים על עצמינו בעבור שהשתתפו בשם.
וזה הענין גדול המעלה אצל היודעים, ושמרהו והבינהו הבנה טובה להיות מזומן למה שארצה להבינך אותו.