תנחומא על סדר בראשית ברא
א. [ עריכה ]
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", זה שאמר הכתוב (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" וכשברא הקב"ה את עולמו, נתיעץ בתורה וברא את העולם, שנא' (משלי ח, יד): לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, והתורה במה היתה כתובה? על גבי אש לבנה באש שחורה שנא' (שיר השירים ה, יא): קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, מהו קוצותיו תלתלים? על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. כיצד? כתוב בה (ויקרא כב, יא): וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אם אתה עושה חי"ת ה"א, אתה מחריב את העולם, כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים קנ, ו), אם אתה עושה ה"א חי"ת, אתה מחריב את העולם. וכן (דברים ו, יד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, אם אתה עושה דל"ת רי"ש, אתה מחריב את העולם, שנאמר (שמות לד, יד): כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּחֲשׁוּ בַּה' (ירמיה ה, יב), אם אתה עושה בית כ"ף, תחריב את העולם, אֵין קָדוֹשׁ כַּה' (ש"א ב, ב), אם אתה עושה כ"ף בי"ת, תחריב את העולם, ואם אות אחת כך, כ"ש התיבה כולה, לכך נאמר: קוצותיו תלתלים, לפיכך דוד מקלס ואומר (תהלים קיט, צו): רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד, ואומר (איוב יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וגו', והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית, שנאמר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אל תקרי אמון אלא אומן, ובה נטה שמים ויסד ארץ, שנא' (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו', ובה חתם ים אוקיינוס, שלא יצא וישטף את העולם, שנאמר (ירמיה ה, כב): הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ וגו', ובה חתם את התהום, שלא יציף את העולם, שנא' (משלי ח, כז): בְּחֻקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם, ובה ברא חמה ולבנה, שנאמר (ירמיה לא, לד): כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה, והקדוש ברוך הוא נתנה לישראל, שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה, שנא' (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, ואומר (תהלים א, ב): כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וגו', וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם וגו', שבשביל שומרי התורה, העולם עומד, שכן אמרה חנה (ש"א ב, ח): כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ, ומי הם מצוקי ארץ? אלו שומרי התורה, שבזכותם הושתת התורה, שנאמר: וישת עליהם תבל, ותניא: אר"ש בן לקיש: למה נאמר במעשה בראשית יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום הששי, ה"א יתירה למה, שהרי בכולן לא נאמר אלא יום אחד, יום שני, וכן לכולם? מלמד: שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, שיש בה ה' ספרים, מוטב, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, וכן בני קרח אמרו (תהלים עה, ד): נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי וגו', זו התורה, שפתח הקדוש ברוך הוא, וזכה משה רבינו וקבלה, לפי שהתורה סוליתה ענוה וכתרה יראה, סוליתה ענוה שנאמר (משלי כב, ד): עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', וכתרה יראה שנא' (תהלים קיא, י): רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', ושניהם במשה רבינו שנא' (במדבר יב, ג): וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, יראה, דכתיב (שמות ג, ו): כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים, ואמרו רבותינו: בשכר שלשה זכה לשלשה, בשכר ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא, וייראו מגשת אליו (שמות, לג), בשכר מהביט, זכה וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט (במדבר יב, ח), ואין מתן שכרה של תורה בעולם הזה אלא לעולם הבא, שנאמר (דברים ז, יא): אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם, ולא לעולם הבא, היום לעשותם, ולא היום לטול שכרם, וכן אמר שלמה (משלי לא, כה): עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, בוא ולמד מפרעה: על שאמר ליוסף אני פרעה נגדל מאד שנאמר (בראשית, מא): ויסר פרעה וגו', הקב"ה על כל מצוה אני ה' על אחת כמה וכמה מה מזה נלמוד שאין קצבה על מתן שכרה, צפה דוד ואמר (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ וגו', בכל מעשה בראשית לא כתיב פעולה, ובמתן שכרה כתיב פעולה, דכתיב (תהלים לא, כ): פעלת לחוסים בך, אתה מוצא שהקדוש ברוך הוא מראה בשעת פטירתן של עוסקי תורה מתן שכרן, מעשה בר' אבהו: כשהיה מסתלק מן העולם, הראה לו הקב"ה שלש עשרה נהרי אפרסמון, התחיל לומר בשעת מיתה לתלמידיו: אשריכם עוסקי התורה, אמרו לו: רבינו! מה ראית? אמר להם: שלש עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הקדוש ברוך הוא בשכר תורתי התחיל לומר וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה' וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי (ישעיה מט, ד), וכן ישעיה אמר (ישעיה לב, כ): אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, אלו עוסקי תורה שנמשלה למים שנא' (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, משלחי רגל השור, זה משיח בן יוסף, שנמשל לשור, וחמור, זה משיח בן דוד, שנא' (זכריה ט, ט): עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, כשיבואו על אותה שעה הוא אומר (ישעיה סד, ג): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ ולֹא הֶאֱזִינוּ, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וגו', ואומר (תהלים קיט, א): אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', כלומר אשרי מכבדי בעלי תורה, ואומר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וכך משה אמר (דברים יא, כב): כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן, אם שמרת בני תורה, תשמרון, וכן הוא אומר (ש"א ב, ל): כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ, זה המכבד בני תורה, ותניא: את ה' אלהיך תירא, "את" לרבות בני תורה, לפי שאין מדה אחרת כיוצא בה, שנא' (משלי ג, טו): יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, יקרה היא מכהן גדול המשמש לפני ולפנים, והתורה צווחת (משלי ח, לד): אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי וגו', כל השומע אל התורה, אינו ניזק, שנא' (משלי א, לג): וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן וגו', ואומר (משלי ו, כב): בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ וגו':
ב. [ עריכה ]
שאילתא דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה הקדוש ברוך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא ברכיה וקדשיה כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יומא טבא כך אמרי אינשי כילול בתי דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי ואומר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב וינח ביום השביעי על כן ברך ה' וגו', ואסור לישב בתענית ומחייבינן לענוגי ביה במאכל ובמשתה ולקרויה בכסות נקיה שנאמר (ישעיה נח, יג): אם תשיב משבת רגלך וגו', ואמרו: (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, שלא תהא אכילתך בשבת כבחול, אלא ענגהו, שבשכרו כתיב (ישעיה נח, יד): אז תתענג על ה', (ישעיה נח, יג) ולקדוש ה' מכובד, שלא תתנהג בו מנהג קלות ראש אלא קדשהו וכבדהו בכל דבר, (ישעיה נח, יג) וכבדתו, בבגדים נאים ובכסות נקיה, שלא תעשהו כחול, כהא דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, ואמר רב הונא: מי שיש לו להחליף יחליף, ואם לאו, ישלשל בגדיו, (ישעיה נח, יג) מעשות דרכיך, שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול, (ישעיה נח, יג) ודבר דבר, כי האי דאמיה דר' שמעון ב"י הויא משתעיא מילי סגי בשבת, אמר לה: יומא שבתא היא, והיא שתקה. א"ר חנינא: מדוחק התירו שאלת שלום בשבת, ברם צריך למילף מאן דבעי למיזל לדבר מצוה או לתפלה או לבי מדרשא מי שרי לפסוע פסיעה גסה בשבת? מצוה עדיף, או דלמא, כבוד שבת עדיף? תא שמע: דאמר רבי תנחום א"ר יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ואפי' בשבת, ואמר ר' זירא: מריש, כי חזינא לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבת, אמינא: קא מחללי רבנן שבתא, כיון דשמעית להא דאמר ר' תנחום, אנא נמי רהיטנא. ומסיקנא בשמעתא אגרא דפרקא רהטא, אי נמי אמרי: (ישעיה נח, יג) ממצוא חפצך, חפצך אסורין, חפצי שמים אסורין או לא? ת"ש: דא"ר אלעזר: פוסקין צדקה לעניים בשבת, ואמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בשבת לפקוח על עסקי הרבים, ואמר רבי יוחנן: מפקחין פקוח נפש בשבת, ואמר רבי שמעון בר רב נחמן א"ר יוחנן: הולכין לאסטרטיאות ולקרקיסאות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא ר' מנשה: משדכין על התנוקות לארס ועל התנוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת. ודבר דבר, דבור אסור, הרהור מותר, וכן אמרי: אסור לענויי עינוי הרשות, אבל חזא חלמא ובעי למיתב בתענית משום בטולי חלמא, שפיר דמי, דאמר רבא בר מחסיא אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמר רב יוסף: ובו ביום, ואמר רב חסדא: ואפילו בשבת, אי נמי ברם צריך למילף האי דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי? כיון דקא עייל לשבת כשהוא מעונה, אסור, או דלמא, כיון דאשלומי תענית שבת הוא דקא עביד, ובשבת גופא לא מעני, שפיר דמי? תא שמע: דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, איבעיא לן: הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? מי אסור ליכנס בשבת כשהוא מעונה, או לא? לא הוה בידן. כי אתאן בבי רב יהודה, בעינן מיניה, ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזי אנן: תשעה באב שחל להיות בערב שבת, מביאין לו ביצה מגולגלת בלא מלח ואכלה כדי שיכנס לשבת כשהוא בתאוה, דברי רבי יהודא שאמר בשם רבי עקיבא, א"ר יהודה: מעשה היה, והיינו יושבין לפני ר' עקיבא בט"ב שחל להיות ערב שבת, והביאו לו ביצה מגולגלת, וגמעה בלא מלח, ולא מפני שתאב לה, אלא להראות בה הלכה לתלמידיו, רבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. ואמר עולא: הלכה: מתענה ומשלים:
ג. [ עריכה ]
ותשובת שאלה זו ממתיבתא שאלו הא דתנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר, וא"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה הואיל ומסתמא בקיאין הן אין קורין אותה אלא בזמנה והלכה כת"ק או הלכה כרבי יהודה, השיבו בין לרבי יהודה בין לת"ק מגילה אינה נקראת אלא בזמנה הכי קאמר ת"ק כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין אותה בחמשה עשר כפרים ועירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה, והא דתנן מגלה נקראת בי"א בי"ב בי"ג וכו' ליושב בתענית שכבר פי' בסוף המשנה אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה, ומאי יום הכניסה יום הקהל', דאמר מר שלשה עשר יום קהלה לכל היא דכתיב ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלשה עשר יום בו וגו' נקהלו היהודים בעריהם וגו' נקהלו וגזרו תענית בשלשה עשר באדר אבל ארבעה עשר יו"ט הוא דכתיב ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה, ובשושן הבירה לא נחו אלא בחמשה עשר לפיכך שושן וכל המוקפין קורין בט"ו ועושין יום טוב זה ששנינו מגילה נקראת וכו', ליושב בתענית שאסור לישב בתענית בשבת שאם חל י"ד להיות באחד בשבת אסור להתענות בשבת ובערב שבת נמי אסור מפני טורח שבת אלא מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר באדר ואם חל ארבעה עשר בשבת אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא, ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן, אלא מקדימין ומתענין בחמישי בשבת שהוא י"ב, ואם חל י"ד בע"ש מתענין בחמישי שהוא שלשה עשר וכן פי' במשנה כיצד חל להיות בשני כפרים ועירות גדולות קורין בו ביום ומוקפין חומה למחר, חל להיות בשבת או באחד בשבת כפרים מקדימים ליום הכניסה וכו', אבל ט' באב שחל להיות בשבת מאחרין לאחר שבת מפנ' שהוא פורעניות לכך מאחרין ולא מקדימין ומהני שמעתתא ילפינן דלא יתבינן בתענית בע"ש בעינוי הרשות לא צבור ולא יחיד כלל וכן הלכתא:
ד. [ עריכה ]
בראשית ברא אלהים, ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך, כך שנו רבותינו ז"ל הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו וכן אתה מוצא שלא נתנו המועדות לישראל אלא להנאת עצמן אמר הקב"ה אתם ההנית עצמכם תהיו שונין לשנה הבאה שנא' ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות, יג) תהיו שונין מימים ימימה הוי אומר שכשם שהאדם מברך להקדוש ברוך הוא כך ה' מברכו, א"ר חנינא יש לנו ללמוד ממקום אחר אלה תעשו לה' במועדיכם (במדבר, כט) אלה עשיתם לא נאמר אלא תעשו תעשו כן לשנה הבאה לפיכך הבונה בית חדש והקונה כלי חדשים צריך לברך שכשברא הקב"ה עולמו מה כתיב שם ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית, ב), וכן כשברה את החיות ואת העופות ויברך אותם אלהים (בראשית, א) וכן באדם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם (בראשית, ה) וכן בשרצים וכן לענין מזון, אמר רבי חנינא בן גמליאל בנוהג שבעולם חיטין מלמטה ומים מלמעלן והקדוש ברוך הוא אינו עושה כן אלא חיטין מלמעלה שנא' (שמות, טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ומים מלמטה שנאמר (במדבר, כא) עלי באר ענו לה אמר רבי ברכיה בנוהג שבעולם ספוג בידו עצרו ירדו המים פתח עמדו המים והקב"ה אינה כן עצר' עמדו המים שנא' הן יעצור במים ויבשן (איוב, יב) פתח ירדו מים שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' (דברים, כח) א"ר יצחק בשר ודם בונה פלטין בונה התחתון ואח"כ בונה העליון והקדוש ברוך הוא בתחלה ברא עליונים ואחר כך ברא התחתונים שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואח"כ ואת הארץ:
ה. [ עריכה ]
בראשית ברא אלהים. זה שאמר הכתוב (משלי, י): ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס. למה פתח בברייתו של עולם בבי"ת ולא באל"ף והלא א' ראש לכל האותיות אלא לפי שהאל"ף לשון ארור וב' לשון ברוך אמר הקב"ה אברא את העולם בלשון ברוך ומה כשנברא בלשון ברוך בני אדם מכעיסין ליוצרם בלשון ארור עאכ"ו ועוד למה נברא בבי"ת ללמד לבריות שהן שני עולמות העולם הזה והעולם הבא, מי שעסק בטובה בעה"ז טובה יאכל בזה ובבא, והצדוקין כופרין ואומרים כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה (איוב, ז) אמר הקדוש ברוך הוא ופי רשעים יכסה חמס, שאל אדריאנוס לעקילס על מה העולם עומד א"ל על הרוח רצונך לידע הבא גמל והביא גמל ונתן משאו עליו א"ל עמוד ועמד שב וישב נתן עליו יותר ממשאו ונתן חבל על צוארו א"ל למשוך, משך זה מכאן וזה מכאן חנקו את הגמל, א"ל אמור לגמל שיעמוד, א"ל אדריאנוס אתה חנקתו והוא יעמוד, א"ל ומה הרגתי אותו או שמא חסר א' מאיבריו, א"ל הוצאת את רוחו, אמר לו ומה אם הגמל לא היה סובלו ולא סבל את משאו אלא הרוח שבו, ממה"מ הקב"ה אין רוחו סובל את העולם כולו, שתק אדריאנוס, ראה שבחו של הקדוש ברוך הוא מן הארץ לשמים אדם בונה טרקלין כחצי ארכו וכחצי רחבו רומו, גובהן של שמים כחצי ארכו וכחצי רחבו גובהו של רקיע שנא' (איוב, כב): הלא אלוה גובה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו, החמה הזו שעה אחת נכנסת לישוב ואין בריה בעולם שאינו רואה אותה על ראשו ואינה נראית בשמים אלא מלא הזרת שהשמים גבוהים, וכשהחמה עולה היא רחבה וכן כשהיא שוקעת אבל כשהיא ממצעת בכפת הרקיע אתה רואה אותה מלא הזרת מפני גובהו של שמים, ולא תאמר על החמה שהיא עודפת על הישוב, כוכב אחד אנו מוצאין שהוא נותן כל הבריות תחתיו, עבר הכוכב בא חבירו ונותן הכל תחתיו, וכשם שאתה רואה אותו למעלה מראשך כך כל באי עולם רואין אותו למעלה מראשם, ואינו נראה אלא כנר, שנא' הלוא אלוה גובה שמים, ועביו של רקיע כמן הארץ עד לשמים, מן הכוכבים שירדו על סיסרא אתה יודע עביו של רקיע, שהיה נשמט מן הרקיע וירד ועשה מלחמה בארץ כמסמרים הקבועים בדלת אם נשמט מן הדלת תדע עובי הדלת כך הכוכב קבוע בשמים ויורד ועושה מלחמה בארץ ללמדך עביו של רקיע כמן הארץ לשמים, ואם בריותיו כך הוא הקב"ה עאכ"ו, וכן הוא אומר (תהלים, קמה): גדול ה' ומהולל מאד. גדול מבריותיו, מלך ב"ו יושב על כסא גבוה ואין רגליו מגיעות לרפסודות שתחת רגליו, והקדוש ברוך הוא השמים כסאו והארץ הדום רגליו, מלך ב"ו יושב על ספסל אחרים יושבין מימינו ומשמאלו והקב"ה כמלך יושב על קתדרא וממלא אותה והעולם כמוס תחת רגליו שנא' (ירמיה, כד): הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, מלך ב"ו יושבין מימינו ומשמאלו שכבודם כיוצא בו, והקדוש ברוך הוא יושב על כסאו והכל עומדין לפניו שנא' (מלכים א, כב): ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים וגו', וכן הוא אומר (דניאל, ז): ורבו רבון קדמוהי יקומון, וכן שרפים עומדים וגו' (ישעיה, ו), וכן קרבת על חד מן קאמיא (דניאל, ז), מלך ב"ו גבוה קומה ויש במשרתיו כיוצא בו גבוה, והקב"ה (תהלים, קמה): גדול ה' ומהולל מאד, מלך ב"ו חכם ויש במשרתיו גבור וחכם כיוצא בו, והקדוש ברוך הוא (ירמיה י, ז): מאין כמוך ה' וגו', ואומר (ירמיה י, ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, גדולים מלאכיו אבל לא כיוצא בו, בוא וראה מלאך שלח ידו מן הרקיע ואחז ליחזקאל בציצית ראשו שנאמר(יחזקאל, ח): וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי, משמע אחר הכתוב שאין מן הרקיע לארץ אלא מלא פיסת ידו של מלאך שנא' (דניאל, ה): באדין מן קדמוהי שלח פסא די ידא וכתבא דנא רשים, להודיעך שאין קצבה לשמשיו ואם לשמשיו כך הקב"ה עאכ"ו לכך נאמר: גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר, ואומר (ישעיה, מח): אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו', מן ישיבתו של הקדוש ברוך הוא אתה יודע מה הוא השמים האלו פרושים על הים ועל הישוב ועל המדבר ואינם ממלאים את הכסא, מן שעלו אתה יודע מי הוא שנא' (ישעיה מ, יב): מי מדד בשעלו מים, ומן אצבעו אתה מבין מי הוא שנאמר (ישעיה מ, יב): וכל בשליש עפר הארץ, אוי לב"ו החוטא לפני מי הוא חוטא, ואשרי מי שהוא זוכה לפני מי הוא זוכה ווי לו למי שעתיד ליתן דין וחשבון, ואשרי למי שעתיד ליתן שכרו שנא' (ישעיה, סו): הנה ה' באש יבוא וגו':