קטגוריה:בראשית ל מ
נוסח המקרא
והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן
וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן.
וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּ֠ן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכׇל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃
וְ/הַ/כְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠/יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַ/צֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְ/כָל־ח֖וּם בְּ/צֹ֣אן לָבָ֑ן וַ/יָּֽשֶׁת־ל֤/וֹ עֲדָרִים֙ לְ/בַדּ֔/וֹ וְ/לֹ֥א שָׁתָ֖/ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵישׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוֹם בְּעָנָא דְּלָבָן וְשַׁוִּי לֵיהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עָרֵיבִנּוּן עִם עָנָא דְּלָבָן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְטַלְיָא אַפְרֵישׁ יַעֲקב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא מַשְׁכּוֹבִיתָא כָּל יַת דִרְגוֹל וְכָל דִלְחוּשׁ בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוֵי לֵיהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹי וְלָא עַרְבֵּיבִנוּן עִם עָנָא דְלָבָן: |
רש"י
"וישת לו עדרים" - כמו שפרשתי
ולפיכך נראה לפרש דהרב מפרש דודאי לא היו בכבשים ליעקב רק החומים ולא הנקודים והטלואים, ומה שמפרש "והכבשים הפריד" - 'הנולדים עקודים', אף על גב דלא הסיר מעיקרא לפני זה שום טלואים מן הכבשים, ואם כן למה אמר הנולדים בעדר נקודים וטלואים, יש לומר כמו שאמרנו (אות כז) כי לא שכיח שיהיה בהם טלוא ונקוד, דאם לא כן למה לא התנה גם כן שיהיה נקוד וטלוא בכבשים שלו, אלא בודאי אין שכיח שיהיה בהם נקוד וטלוא, ועכשיו היו שם הרבה נקוד וטלוא (פסוק לט), לכך אמר 'הנולדים נקודים וטלואים'. ודקדק הרב זה מדלא הפריד הכבשים רק אחר שכתוב (פסוק לט) "ותלדנה הצאן עקודים נקודים", אם כן לא קאי "והכבשים הפריד" לפי מצב הכתוב רק על הנולדים. ומה שהקשה הרמב"ן דלמה לא הוליך גם כן עמהם העזים שהם שלו, ועשה מהם עדר עקוד, זה אין קשיא, דזה פשיטא דהיה עושה, וזה כתב לך בסיפא דקרא "וישת לו עדרים לבדו" דשלו עשה גם כן עדר לבדו בשביל כך, כדי שיהיו לפני צאן לבן ויביטו אליהן. וזהו שפירש רש"י "וישת לו עדרים לבדו" 'כמו שפירשתי', רוצה לומר שהיה נותן עדרים שלו שהיה בו נקוד וטלוא לפני הצאן, וקאי זה על העזים הנקודים והטלואים, שגם אותם הוליך לפני הצאן. אלא שהכתוב בא לומר דגם אותם שלא היו ליעקב בהן דבר - הפריד אותם לעצמן, ובסיפא דקרא כתיב "וישת לו עדרים" היינו אותם שהם שלו, וגם הם הוליך לפני העדר:
ואני תמה על זה למה הוצרך להיות נכנס בכל הדוחק הזה, דהא הוי ליה שפיר לפרש דשלו - שם עדרים לבד, ולא הוליכם כלל לפני הצאן, דאם היה מוליך אותם לפני הצאן היה צריך להוליך אותם בקרוב להם, והיה עדר אחד, וזה לא יתכן, דהא הנולדים בעדר יעקב אף כי אינו נקוד וטלוא בעזים הוא שלו, והוצרך על כל פנים לעשות מהם עדר מיוחד, ולא יהיו עם צאן לבן לא בשביל הבטה בלבד, והשתא היה הכתוב כפשוטו לגמרי - כי הכבשים הפריד אותם שילדו עקודים נקודים, ויתן פני הצאן אל עקוד וטלוא וחום אשר בצאן לבן, שלא היה ליעקב חלק בהם, והיינו חום בעזים ונקוד וטלוא בכבשים, ואותם הוליך בראש הצאן כדי שיהיה צופות בהן. אבל רש"י סובר דמדכתיב "וישת לו עדרים וגו'" משמע דקאי גם כן אמה שלמעלה, דשם לו עדרים לבדו והוליכן גם כן לפני הצאן:
ומכל מקום פירוש הכתוב "והכשבים הפריד" הוא על צאן לבן שלא היה ליעקב חלק בהם, "וכל חום בצאן לבן" הם העזים שלא היה לו בהם חלק. ולא קשיא למה לא כלל העיזים עמהן הנקודים הנולדים שהם שלו, ויעשה מהם עדר אחד, דזה לא קשיא, דאותם שהם שלו בלאו הכי צריך לעשות מהם עדר מיוחד, כי הם שלו, וכל הנולדים מכאן ואילך מן העזים הנקודות - אף שהם אינם נקודים - הם של יעקב, רק כי הכבשים שאינם שלו לא הפריד רק לתת פני הצאן אליהן. והא דלא כתיב 'והעזים הפריד' ורוצה לומר השחומות, מפני שהיו מעטים שחומות בעזים, אך על ידי המקלות נולדו הרבה נקודים וטלואים בכשבים שהיו ללבן, וזה היה עיקר ההפרדה. אי נמי שאמר הכתוב (פסוק לט) "ותלדנה הצאן עקודים וגומר", והשתא קשה כי המקלות לא היו מועילים ליעקב אבל מזיקים, כי "תלדנה הצאן עקודים נקודים", לכך אמר הכתוב מכל מקום היה לו תועלת בהן כי הכבשים הפריד מהם הנולדים נקודים וגו', והוליך אותם לפני הצאן, והיו גם כן המקלות להועיל לזה שיביטו אליהם העיזים, ותלדנה כמותם. ולפיכך הוצרך לפרש גם כן 'הנולדים עקודים וגו לא כל שהיו בעדרו עקודים נקודים, שלא בא הכתוב רק לומר מה שעשה מן הנולדים על ידי המקלות. ומה שהקשה הרמב"ן מה שלא זכר הכתוב שנולד חום, כבר נתבאר מה שהוא כסדר ומנהג של עולם אין צריך לפרש, וזה הפירוש נראה נכון. ומה שהוצרך השתא לומר 'ואל כל חום שמצא בצאן לבן', שמשמע שלא היה החום של לבן, דאם כן למה הוצרך להוסיף 'שמצא בצאן לבן', שלא תפרש שנתן פני הצאן אל כל חום כאשר עדיין היו בצאן לבן, וזה לא יתכן, שהרי כשנתן פני הצאן אל כל חום כבר הפריד אותם, ולכן צריך לפרש "ואל כל חום בצאן לבן" לא שהיו עתה החום בצאן לבן, אלא שמצא כבר בצאן לבן - והפריד אותם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים – כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי.
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וישת לו עדרים וגו'. נתכוון בזה כדי שתמיד לא יהיו הצאן מסתכלין אלא באותן מינים ולא בשאר מינים שבזה לא ילדו כלל כי אם מאותו המין, שאם לא כן יצטרך יעקב לתת מצאנו ללבן כשתלדנה מין שאינו עקוד וטלוא וכו':
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ל מ.
ראו יעקב וצאן לבן
מה עשה יעקב
הַכְּשָׂבִים הִפְרִיד
- "ויִַּתֵּן פְּנֵי הַצֹאּן אֶל עָקֹד וְכָל חוםּ בְּצֹאן לָבָן" - יעקב הפריד כל כבש וכבשה עם חום או עקד לחוד משאר הצאן ששייך ללבן.
- "ויַָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ", יעקב יצר עדרים שונים לפי צבע הצמר, והפריד בין העדרים.
- "וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן" – משפט לא ברור. האם המילה "שָׁתָם" היא חיובית או שלילית ביחסו של יעקב לצאן לבן שברשתו.
צֹאן לָבָן
בהתחלה כל הכבשים היו לבנים. גם אחרי ההפרדה שעשה לבן כל הכבשים היו לבנים. יעקב רעה עדר שלם של כבשים לבנים שהיו כולם שייכים ללבן. רק הוולדות החומים שנולדו לכבשות לבנות בעדרו של יעקב היו שייכות ליעקב. כל השאר נשארו צאן לבן. "צֹאן לָבָן" – לא ברור בפסוק שלנו על איזה צאן לבן מדובר:
- בכבשים של לבן שנמצאים ברשותם של בני לבן במרחק שלושה ימי הליכה, ויעקב לא התעניין בהם.
- בכבשים של לבן שצבעם לבן, ושנמצאות בידי יעקב.
שָׁתָם
בפירושים, השורש של המילה "שָׁתָם" הוא 'ש-י-ת' ולא 'ש-ת-ם', ובמשפט עצמו מופיעה עוד מילה מהשורש הזה, "ויַָּשֶׁת".
המילה "ויַָּשֶׁת" מופיעה במספר מקומות:
- לשים, להניח יד על - דוגמה: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (ביאור:בראשית מו ד).
- להציב, להצביע על - דוגמאות: "ותַָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ, בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ" (שמואל ב יט כט), "ויַָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ", "וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן".
- להפקיד, למנות - דוגמה: "וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה, מִיָּדוֹ: כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּו,ּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו" (מלכים א יא לד).
- להטיל להעמיס - דוגמה: "אִם כֹּפֶר, יושַּׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ" (שמות כא ל).
כלומר, במשפט נאמר: "וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא [ישית ידו] עַל צֹאן [שהיה בידי בני] לָבָן". יעקב נהג כפי שסוכם. הוא שמר מרחק מעדריו של לבן, שהופרדו בכוונה כדי שיעקב לא יוכל להרביע את כבשותיו עם החומים והעקודים שבעדרי בני-לבן.
השאלה היא מה פירוש המילה "שָׁתָם"?
האם המילה "שָׁתָם" מעידה על התנהגות חיובית? כלומר, כלום יעקב טיפל יפה בכבשות הלבנות שהיו בעדרו, ושלמעשה היו חלק מצאן לבן?
- בזמנו יעקב אמר: "כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּו .ּ.. חוםּ בַּכְּשָׂבִים גָּנובּ הואּ, אִתִּי" (ביאור:בראשית ל לג). כלומר, יעקב יחזיר או ישאיר ללבן את כל הכבשים המקוריים וולדות שנולדו לבנים.
- יעקב הילל את עצמו, את מסירותו ללבן ואת צאנו: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן: כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (ביאור:בראשית לא ו) וגם "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ" (ביאור:בראשית לא מא). יעקב הדגיש את המילה "בְּצֹאנֶךָ", ולא רק בצאנו שלו. לבן לא טען בחזרה שבששת השנים האחרונות הוא לא הרוויח דבר מיעקב. לכן ייתכן שמשמעות הביטוי "לֹא שָׁתָם עַל" היא שיעקב לא הזניח, עזב, התרשל או פגע בכבשים הלבנים המקוריים של לבן ובוולדות הלבנים שנולדו בעדרו לאחר ההפרדה.
- בהמשך נאמר: "וְהָיָה, בְּכָל יַחֵם הַצֹאּן הַמְקֻשָּׁרוֹת" (ביאור:בראשית ל מא), ולאחר מכן: "וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב" (ביאור:בראשית ל מב). כלומר, יעקב קשר חוט על הכבשות וכך הוא סימן את הכבשות שהוא רצה להרביע בשביל עצמו, ואת כל השאר הוא גידל במסירות בשביל לבן, כבעבר.
בכל זאת, יעקב הקדיש את רוב זמנו למעשיו - "מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוזּ וְעַרְמוֹן ... " (ביאור:בראשית ל לז), וכך הוא הרביע את הכבשות הלבנות עם זכר חום[1]. כתוצאה נולדו לו ולדות חומים וזה מנע מהכבשות ללדת ולדות לבנים השייכים ללבן.[2] כלומר, יעקב לא היה נאמן בצורה מוחלטת רק ללבן, אלא היה נאמן לעצמו, ואז "לֹא שָׁתָם" משמעותו: לא שם לבו. אבל אם בכל זאת נולדה כבשה לבנה, במקרה, הוא התייחס אליה יפה כדי להמשיך ולהגדיל את צאן לבן שברשותו.[3]
[1] ראה: פתרון אלוהי - מהיכן קיבל יעקב את הזכר החום הראשון
[2] אם זה רק היה נס, אלוהים לא היה צריך את מקל לבנה, וגם לא היה מסביר לו בחלום מה לעשות.
[3] אחרי הפרדת העדרים, ליעקב היה רק חלק מהצאן וחלק מהעבודה והיה לו זמן להזמין את נשותיו אליו.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ל מ"
קטגוריה זו מכילה את 10 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 10 דפים.