חפץ חיים על ספרא/פרשת שמיני



מכילתא דמלואים עריכה

( א ) אם שלישי לשבת:    הגר"א גריס אם שלישי לחדש, וכן משמע מסוף דברי הברייתא.
אם שלישי למנין:    היינו למנין ימי הפרישה.
כשהוא אומר כי ביום השלישי:    פירוש, מתחילה כתב "היו נכונים לשלשת ימים...כי ביום השלישי ירד ה' וגו'" מוכח שזה אמר משה ביום שציוה שיפרשו ג' ימים "כי ביום השלישי" -- שמע מינה שזהו שלישי למנין. ועל כן מה שכתב אחר כך "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" על כרחך שלישי למנין ימי הפרישה.
שהוא בחודש:    טעות סופר וצ"ל "שאינו בחודש" [הגר"א]. ר"ל שאינו לחשבון ימי החודש. ולא רצה להגיה "שהוא ששה בחודש" משום דאית בזה פלוגתא אם היה בששי או בשביעי.
אם שמיני למנין:    ימי המילואים.
ראשון למעשה בראשית:    באחד בשבת היה ראש חדש ניסן ובניסן נברא העולם.
ראשון לנשיאים:    אותו היום התחילו להקריב קרבניהם.
ראשון לכהונה:    כי מקודם היה העבודה בבכורות ובשבעת ימי המילואים היה משה עובד עבודה.
ראשון לעבודה:    באותו היום התחילו להקריב תמידין וכל קרבנות צבור.
ראשון לאכילת קדשים:    רש"י פירש (שבת פז, ב) היינו במקום מיוחד, ועד עכשיו [ר"ל קודם שהוקם המשכן שלא היו אז דין ג' מחנות] היו נאכלים בכל מקום. ולשון "לאכילת קדשים" דחוק דמשמע לעצם אכילה. והראב"ד פירש דהיינו לאכילת קדשי קדשים מבשר חטאות ושירי מנחות דזה לא קרבו בבמות מתחלה.
והגר"א גרס "לשחיטת צפון", דמתחלה כשקרבו בבמות הלא ידוע דאין צפון בבמה (עיין זבחים דף ק"ב). וכן היה גירסא זו לפני התוספות בתורת כהנים (עיין שבת דף פ"ז:) בתוספות שם.


( ב ) ולפי שכיבדו וכו':    דמלשון הכתוב משמע שקרא תחלה לאהרן ואחר כך לזקני ישראל. דאי לאו הכי היה לו לומר "וזקני ישראל", ומדקאמר "ולזקני" משמע שקראם אחר כך. וקאמר הטעם דלאו משום קורבה הוא אלא שלמד כן מהקב"ה.


( ג ) ויאמר אל אהרן קח לך וכו' מלמד שאמר וכו':    ממלת "לך" מדייק דהוא יתירא, משמע לטובתך.
שמא ישנאך וכו':    הרמב"ן בחומש גרס "שמא ישטינך".
ומה שאמר לתוך פיו של שטן -- אולי הכונה דאברים ופדרים של חטאת נהנין מהן הסטרא אחרא כדאיתא בזוהר [ זית רענן ].
ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני:    בתמיה קאמר.
והלא אף:    צריך להגיה "אף", והוא תשובת משה רבינו ע"ה.
יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים:    היינו עון מכירת יוסף.


( ו ) אותו יצר הרע:    של עון עבודה זרה.
עבודתכם מיוחדת לפניו:    שכל הפעולות שתעשו בעולם לא תהיה לשום הנאת עצמכם כי אם יהיה הכל מיוחד לשמו. כי באמת כאשר נתבונן היטב נוכל לקיים בכל פעולה גשמיית רצון ה'. לדוגמא כשהולך לאכול יכוין לקיים "ושמרתם את נפשותיכם", כשעושה איזה מסחר להרויח יכוין שיהיה לו במה לשלם שכר למוד בניו שהוא מצות עשה של פעולת שכיר, או לפרנס אשתו שהוא גם כן מן התורה 'שארה כסותה..לא תגרע', או לשלם חובותיו שהוא גם כן מצוה מן התורה, או לפרנס בניו הקטנים שהם גם כן בכלל עניים. כללו של דבר כאשר ירצה האדם באמת יוכל למצוא בכל פעולה שהוא עושה מצוה דאורייתא ממש ויכוין לשמו.
ונוכל לומר שזהו כונת הכתוב "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", והיינו שכל הפעולות שעולה במחשבתו לעשות יתבונן אם הוא רצון ה', וכאשר ימצא שהוא רצון ה' יעשנה וייחד הפעולה לשם ה'.


( ז ) זהו שאמר הכתוב משה ואהרן בכהניו וגו':    כלומר על אותה שעה נאמר לפי שבכל שבעת ימי המלואים היה משה לבדו משמש והיה כהן, ועכשיו כשאמר לו "קרב אל המזבח" - גם אהרן כהן. וכיון שהביא אותו פסוק דרש ממנו שגם שמואל היה שקול כאחד מהם.


( ח ) למה הדבר דומה וכו':    כלומר לפי שהיה אהרן מתבייש לעבוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כאשה חדשה שמתביישת לשמש את המלך לכך אמר לו משה "קְרב".
ויש אומרים היה אהרן רואה וכו':    פירוש: היה אהרן מתבייש גם כן מן המזבח ומתיירא ממנו שהיה רואה אותו בקרנותיו כתבנית שור בקרניו (ורצונו לומר שהיה נדמה לו בדעתו), והיה זוכר המזבח שבנה לעגל ולפיכך היה מתירא ממנו ולכן אמר לו משה אל תירא ממנו, קרב [הראב"ד].
אחי אל תתירא ממנו - כצ"ל.


( ט ) תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם:    פירוש: תדע שכך היה מדת הדין לעשות שהרי קרבנו מכפר עליו ועל העם כדכתיב "ועשה...בעדך ובעד העם", אבל של העם לא כיפר על הכהנים.
חיטוי:    על הקרן באצבע.
"מה הראשון טעון ב' מתנות שהן ארבע" -- טעות סופר, וצריך לומר מה הראשון טעון ד' מתנות אף זה טעון ד' מתנות [הגר"א וקרבן אהרן וכן מוכח מפירש"י בחומש פר' שמיני. ועיין בראב"ד].
מה הראשון:    היינו עגל שלו
אף זו עומד בצד המזבח וזורק:    למטה מחוט הסקרא. מה שאין כן בחטאת שנותן למעלה על הקרנות ובאצבע ולא בזריקה.
מעל המזבח:    לארץ.


( יא ) להלן מילוי:    "מלא קומצו" בויקרא.
מה מילוי האמור להלן קמץ ועלה בידו וכו':    פירוש, דהתם כתיב "מלא קומצו" תרי זימני וילפינן מזה דהוא לעיכובא.


( יב ) מה זה בא ללמדנו וכו':    הרבה עמלו המפרשים על זה הברייתא. ואעתיק בזה מה שפירש הרמב"ן בחומש, וזה לשונו: דהוה ליה לומר "ויקרב את העולה מלבד עולת הבקר", ולמה כתוב גבי מנחה "מלבד עולת הבקר"? ואם בא ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, ולכן קאמר במנחה "מלבד עולת הבקר" -- כלומר שלא הקריבו מנחה לתמיד של שחר ולא לעולה, רק זו המנחה לבד -- הרי כבר נאמר "וכו' ויעשה כמשפט" -- משמע שהקריבוה כדינה במנחה ונסכים. אלא בא ללמד ששתי מנחות וכולי, פירוש, שמנחה זו אינה מנחת נסכים אלא מנחת נדבה של ישראל*, עכ"ל.

הערה *: ומכל מקום גם לפירוש זה דחוק מאד לשון הברייתא דהכתוב ישמיענו שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, דלכאורה הוא מלתא דפשיטא מאוד. ועיין בהגר"א שהגיה ודבריו מאירין העינים וזה לשונו:     מה בא זה ללמדנו אם ללמד על מנחת התמיד והרי נאמר "ועשירית האיפה וגו'", אם ללמד על מנחת העולה הרי נאמר "ויקרב את העולה וגו'", אם כן וכו' מלמד ששתי מנחות קריבין זה אחר זה, עד כאן לשונו.
וביאורו, אם ללמד על מנחת התמיד היינו מלבד עולת התמיד ומנחתה -- הרי נאמר אצל התמיד "ועשירית האיפה סלת וגו" ובודאי כשהקריב עולת התמיד הקריב עם המנחה. ואם ללמד על מנחת העולה דהיינו עולת הבקר קרא הכתוב להעולה שהקריב מקודם וקמ"ל קרא דאותה המנחה היא לבד מנחת העולה שהקריב מקודם הרי נאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" והיינו כמשפט שאר עולה, וידוע שכל עולה צריך להקריב מנחת נסכים. אם כן למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"? מלמד ששתי מנחות קריבין זה אחר זה, ורצונו לומר דלעולם כונת הכתוב מלבד עולת התמיד ומנחתה, והכתוב קמ"ל דמנחה זו צריך להקריב אחר מנחת התמיד ולא תימא דצריך להקריב העולה ומנחתה מקודם ואחר כך מנחה זו. קמ"ל שאין שום מנחה אחרת מפסיק בינה לבין מנחת התמיד. כן נראה לפי עניות דעתי ביאור דבריו הקדושים.


( יג ) זבח השלמים אשר לעם מכאן למדו שלמים לצבור:    אף על גב דשלמי צבור מפורשין במקרא בפרשה אמור -- מכל מקום אהרן למד מכאן סדר עבודה כמ"ש סוף פרשת צו [ זית רענן ].
אכן קשה דהא שלמי צבור טעונין תנופה חיים וכאן לא היה כי אם לאחר שחיטה תנופת חזה ושוק כשאר שלמי יחיד? ואפשר דהכי קאמר, מכאן למדנו תנופת שחוטים בשלמי צבור, לפי שלא מצינו בכבשי עצרת אלא תנופת חיים וכיון שמצינו באלו שהיו שלמי צבור והוטענו תנופה שחוטים בחזה ושוק -- הרי הוא דוגמא לכבשי עצרת ולהטעינם כן (וכדעת רבנן דסברי כן, עיין במנחות דף ס"ב). ואף על פי שאין דינן שוה בתנופת החיים -- מכל מקום במה שהשוו מעשיהם למדנו אלו מאלו [ הראב"ד ].

להגיד גדולתו וכו':    קשה מה ענין זה למקרא זה?    ויש לומר מדכתיב "כאשר ציוה משה" משמע שעשה הכל כאשר ציוה משה.
שבשעה קלה למדו וכו':    ואף שבשבעת ימי המילואים למדו סדר עבודה -- מכל מקום לא היה בקי כל כך כיון שלא שימש עדיין במעשה. אבל עתה הורגלו מיד בפעם(?) ראשון ועשו בזריזות ולא פשעו בשום דבר.
שבעה עבודות:    שחיטה וקבלה -- והוא ממה דכתיב "וישחט..ויקריבו בני אהרן את הדם" דהוא קבלה; זריקה היינו שתים שהן ארבע מאיל העולה ומשלמים; הזאה על ארבע קרנות המזבח; וחיטוי היינו ממה שכתוב "ויחטאהו כראשון" וכפירוש הראב"ד שנתן על המזבח מתנה יתירה כדי לטהרו, או מה שנתן באצבע על הקרן חשיב הדבר לעבודה בפני עצמו; וכפרה -- אפשר שגם בשמיני נתן מתנה יתירה על המזבח כמו בהשבעה ימים.
ועיין בראב"ד שהקשה למה לא חשב תנופה הנאמר במקרא זה? והגר"א הגיה במקום ’כפרה’ - ’תנופה’, ואזיל לשיטתו דסבירא ליה דגם בשבעת ימי המילואים לא ניתן כפרה יתירה בפני עצמו כמו שמוכח מהגהתו במכילתא דמילואים הלכה ל"ג, עיי"ש. אך קשה למה לא חדש הקטרה, וצריך עיון.


( טו ) מה ברכה בירכן אמר להם תשרה השכינה במעשה ידיכם:    הביא הענין הזה בכאן לומר שהברכה שבירכן משה נתקיימה בהם שכבר שרתה שכינה עליהם בשמיני כמה דכתיב (שמיני פסוק כ"ג) "וירא כבוד ה' אל כל העם".
רבי מאיר אומר כך בירכך ה' אלקי אבותיכם וגו':    טעמו דכיון שאמר כאן "ויברך אותם משה" ואין אנו רואין שום ברכה למשה על ישראל אלא במקום אחד והוא אותו הפסוק שנאמר "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו'" שבמשנה תורה (לבד הברכות שבירכן לפני מותו).
שנאמר ולאומי אלי האזינו:    ואומה לשון אמי. והגר"א גרס אל תקרי לאומי אלא לאמי, ומצאתי כן בילקוט פר' פקודי דהכתיב הוא לאמי.


( טז ) ביום ששרתה שכינה בבית:    המקדש.
ביום שירדה אש חדשה ממרום:    כל זה היה במקדש וכיוצא בו היה במשכן. ומה שאמר בתחלה על אותה שעה הוא אומר צאינה וראינה וכולי -- שלמה המלך אמרו ברוח הקדש על המשכן ועל המקדש.


( יז ) זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים וכו':    פירוש, כדכתיב בסדר שופטים "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם..ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה..ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתו לו כי בו בחר ה' אלהיך...לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". ואמרו חז"ל איזהו שירות שהוא בשם השם? הוי אומר זו ברכת כהנים. נמצא שבשכר אשר מברכים את ישראל זכו במתנותיהם בגבולין.


( יח ) משנפנה מקרבנותיו וכו':    דאי לאו הכי האי פסוק יתירא הוא, דהעליה היתה כדי להקריב, ואחר שגמר פשיטא שירד. אלא השמיענו כיון שנפנה מקרבנותיו והתבונן בכל פעולותיו של החטאת והעולה והשלמים שהיה הכל כדין ולא נכשל בשום דבר -- ירד מן המזבח בשמחה.
ועוד נ"ל לפרש לפי מה דאיתא לקמן (באות כ"ט) שמקרא זה מסורס הוא וראוי להכתב "וירד מעשות..וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", ואיתא בשו"ע או"ח (סימן קכח ס' מ"ד) שנשיאת כפים ראוי להיות בשמחה. ועיין שם בביאור הגר"א שכן איתא בזוהר הקדוש בכמה מקומות. וזהו הכונה כאן -- משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה לברך את ישראל.


( יט ) יודע אני שכעס עלי המקום:    על ידי עון העגל, ובשבילי לא נתקיים מה שאמר משה "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד השם".


( כא ) באותה שעה קפצה פורענות וכו':    על דבר שחטא באותה שעה.
ויש אומרים מסיני נטלו להם:    כלומר מסיני חטאו וזהו שהביא להם החטא הגדול שנענשו מיתה עליו.
הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם וכו' עוד שני זקנים הללו מתים וכו':    אנשים גדולים כאלו אי אפשר שיהיה דבריהם כאנשים פחותי ערך. ולפי עניות דעתי הכונה במה שאמרו "מסיני" שבעת שאמר הקב"ה עלה אתה ואהרן עמך והכהנים היינו שהכהנים מחיצה בפני עצמם והעם אל יהרסו לעלות אל השם פן יפרץ בם (שמי שאינו ראוי לאיזה מדרגה גבוה הוא נזוק על ידה). אמר לו נדב לאביהוא עוד שני זקנים הללו -- רצה לומר, הנה כבר הזקינו ובמשך קטן בודאי ימותו, ובעל כרחנו אנו נהיה מוכרחים להנהיג הקהל ולשאול במשפט האורים לפני השם כמו שהיה לבסוף על ידי אלעזר הכהן (וכמו דכתיב "וימת נדב ואביהוא...ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם", ואמרו חז"ל שאם היו הם בחיים היה שייך רק להם). ומי יודע אם נהיה ראוים למדרגה זו. והנה לשון זה עוד שני זקנים הללו מתים הוא לשון גרוע מאד והיה להם לומר פן חס ושלום ימותו, ולכן - אף שמחשבתם היה לטובה - הדיבור לא היה יפה ולכן השיב הקב"ה נראה מי קובר מי.


( כב ) דבר אחר כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה וכו':    פי' -- הלשון הראשון אמר כי משירדה שכינה וירדה אש ממרום וליחכה ואחר כך חטאו בני אהרן וקפצה עליהם פורענות; ועכשיו בלשון הזה הוא אומר שקודם שירדה שכינה וקודם שירדה האש חטאו, ובאותה שעה ירדה שכינה וירדה האש וליחכה הקרבנות ושרפה אותם. וזה אינו על סדר המקראות (דבקרא כתיב תחלה "ותצא אש וגו'" ואחר כך "ויקחו בני אהרן"). ועוד איני יודע מאין לו שנכנסו לבית קדשי הקדשים? ושמא משום דכתיב "ויקריבו לפני ה' אש זרה" וכתיב "ותצא אש מלפני השם", שיצא האש מבית קדשי הקדשים -- מה זה מבית קדשי הקדשים אף זה כך.

ואם תאמר מהו "ותצא אש", הלא הם היו בפנים?    אפשר שלא נשרפו עד שיצאו לאהל מועד. עוד יש סעד לזה הלשון כי בקטורת שהקטירו בני אהרן מה היה? אם ההקטרה שהקטירו בכל יום שהוא קרב על המזבח הזהב -- אותו כבר הכניסו אהרן שהרי שנינו קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים. אלא ודאי קטורת אחרת היתה שנכנסו בה לפני ולפנים [ ראב"ד ].

אכן מכל מקום קשה ששאלו וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש -- מה יועיל לזה מה שיקחו אש עם קטרת להכניסם לפני ולפנים? וכי על ידי זה יתאכלו העולה והחלבים על מזבח החיצון? ואולי חשבו שעל ידי שיכניסו קטורת לפני ולפנים כדרך שעושה הכהן גדול ביום הכפורים -- ימשיכו רצון מאת השם להשרות השכינה בישראל ולהוריד אש מן השמים. והתחכמו המצאה חדשה להשראת השכינה אשר לא נצטוו על זה וזהו שאמר הכתוב "אשר לא צוה אותם". ומשה רבינו ע"ה אמר "זה הדבר אשר צוה השם תעשו וירא אליכם כבוד השם" ואין צריכין לעצה אחרת. [ עיין ברמב"ן ].

וללשון הראשון נאמר שאף על פי שירדה האש על האברים שעל מזבח החצון ועל הקטרת שבפנים -- אמרו אף על פי כן מצוה להביא מן ההדיוט וחשבו בדעתם להכניס קטורת חדשה עם האש השני ולהקטיר על מזבח הזהב. עכ"ל הראב"ד.


( כג ) מבית קדשי הקדשים:    שנאמר "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" -- 'מלפני השם' זה בית קדשי קדשים.
שנאמר ותצא אש מלפני ה':    אסיפא דקרא סמיך דכתיב "ותאכל אותם", משמע ולא בגדיהם. ועיין לקמיה.
היה אהרן עומד ותוהא וכו':    מרומז דרש מדהשיב לו משה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש...וידם אהרן", מכלל דבתחלה לא חשב אהרן כן.


( כו ) מכאן אמרו וכו':    הראב"ד גריס מכאן שאין הכהנים מטמאים למתים, ופירש שנרמז להם מעט מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים, מיהו כבר אנו רואין שהכהן הדיוט מטמא לאחיו אבל עתה נמשלו לכהן גדול שאינו מטמא לשום מת.


( כז ) מלמד וכו' במיתתן יותר מבחייהן:    פירוש על חייהן לא חס כדי שיקבלו עונשן ויהא להם כפרה אבל אחר פטירתן חס עליהן שלא יתבזו [ קרבן אהרן ].
שאילו נשרפו גופן וגם בגדיהן, היו מפורסמים וניכרים לבזיון, אבל השתא שבגדיהם נשארו עליהם -- דגופן גם כן נשרף ואך דהיה שלדו קיימת מבפנים להבגדים -- אין הבזיון ניכר מלמעלן כל כך.
ומשמע דהאי תנא סבירא ליה דנשמתן וגם גופן נשרף. ויש תנא לקמן (באות ל"ד) דסבירא ליה דרק נשמתן בלבד נשרף ולא גופן כלל.


( כח ) מכאן אמרו הרוגי בית דין וכו':    כל אלה רמזים הם שהם הרוגי בית דין של מעלה. ואין זה דמיון ממש. לפי שהרוגי בית דין לא הקרובים ולא הרחוקים מתאבלין עליהם, אבל אלו רק אהרן ובניו הוזהרו אבל כל ישראל בכו אותם.
שמא תאמרו אנו הולכין לבתינו ומתאבלים וכו':    פירוש נהי דהוזהרו על פריעה ופרימה והכל כדי שלא להראות על אבילות לכל, אבל לילך לבתינו לבכות אנו רשאים. ולזה מסיים הלא פקדנו המקום*) שלא תצאו.
הן נכסין והוא נגלה:    כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן -- הוא נגלה ונכנס שם.
הן נגלין והוא נכנס:    ר"ל כל זמן שהן נגלין באותו מבוי הוא נכסה משם.

הערה *): ולכאורה דבר זה הוא כר' יהודא דאמר בסנהדרין (דף יח.) אצל כהן גדול אינו יוצא מבית המקדש כל עיקר שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ולבסוף מסיים מכאן אמרו הוא דעת ר' מאיר שם?    ואולי י"ל דסתם פה כר' מאיר, והיינו לדורות. והאי דקאמר מתחלה אנו פקדנו המקום הוא הוראת שעה להם לבד שלא להתאבל כל עיקר אלא הבכיה יהיה לכלל ישראל כמו שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו'": מכאן אמרו כהן גדול שמת לו מת וכו' הנה לכאורה בפסוק כתיב "לא תצאו" ומסיים דמותרין לצאת. אמנם באמת ניחא עיין לקמן (באות מ"ב) דמשוינן פסוק זה ד"ומפתח אהל מועד לא תצאו" עם הפסוק ד"ומן המקדש לא יצא". ועיין בסנהדרין (דף יט.). וכן הוא לקמן בתורת כהנים בפרשה אמור, דלדעת ר' מאיר "ומן המקדש לא יצא" היינו שלא יצא עמהן בעת שמלוין אותו אבל הוא יוצא אחריהן. והכא נמי "ומפתח אהל מועד לא תצאו" היינו לא תצאו עמהן אבל הוא יוצא אחריהן.


( כט ) זה מקרא מסורס:    הוכרחו לזה דקרא אמר "וירד מעשות החטאת וגו'" ואילו בירך אותם קודם שירד היה לו לומר "ומלברך את ישראל", ולזה בהכרח לומר שאחר שירד בירך. ואם כן הרי זה מקרא מסורס.
אתה אומר בעמידה או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה - כצ"ל.
מה שירות בעמידה:    דכתיב "לעמוד לשרת בשם השם".
בדורות האחרים - כצ"ל.


( ל ) וחזר הכתוב ופירש להלן:    פירוש, גבי כהנים כה תברכו בנוסח זה, אף כאן אהרן שהיה כהן מסתמא בירך בנוסח זה.
ירידה טעונה ברכה:    שכאשר ירד בירך אותם כמ"ש למעלה שאחר הירידה בירך אותם.
וביאה:    אל אהל מועד טעונה ברכה כדיליף לקמיה.
ה"ג מה ירידה מעין עבודה:    שהברכה באה אחר עבודה שכן אמר "וירד מעשות החטאת וגו' ויברכם" וכנ"ל, אף הביאה -- אחר שטעונה ברכה כמו הירידה -- אינה אלא מעין עבודה והיינו עבודת הקטורת. ואם כן לא נכנסו אלא להקטיר קטורת.
אם יציאה שאינה טעונה רחיצה:    כאשר יצא מאוהל מועד.
טעונה ברכה:    כדכתיב "ויצאו ויברכו את העם"
ביאה שטעונה רחיצה:    דכתיב "בבואם אל אהל מועד ירחצו..או בגשתם אל המזבח..ורחצו"
או חלוף:    שלא נלמוד הברכה מהרחיצה אלא בהיפך -- הרחיצה מהברכה, ונאמר שאין ביאה טעונה ברכה.
ומה אם ביאה שאינה טעונה ברכה:    פירוש, שלא מצינו מקום מבואר ללמוד שתהא טעונה ברכה -- טעונה רחיצה; יציאה -- שמצינו שטעונה ברכה -- אינו דין שטעונה רחיצה. ואם כן נלמוד מזה רחיצה ליציאה מהברכה שמצינו בה מפורש אבל לא נלמוד ברכה לביאה ואם כן אין לנו מה מצינו מירידה.
תאמר ביציאה שכן יוצא מקודש לחול:    ר"ל ואין סברא להצריך בה רחיצה ואם כן נשאר הקל וחומר הראשון מיציאה לביאה על מקומו להצריך ברכה לביאה ואם כן חזר המה מצינו מירידה וביאה על מקומו. וזהו שסיים הברייתא בטל החילוף וחזרנו לדין וכולי.


( לא ) ותצא אש מלפני השם:    סמך אסיפא דקרא דכתיב "ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", ותרגם אונקלוס "וירונו" ושבחו.
כימי משה:    כמו שנאמר בתורה שנתקבל ברצון וירד האש וליחכה על המזבח העולה והחלבים.
כשנות שלמה:    שנאמר (דה"ב, ז) "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והחלבים וגומר".
כימי נח:    שנאמר "וירח ה' את ריח הניחח".
כשנות הבל וכו':    שנאמר בו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו".
שלא היתה עבודה זרה בעולם:    אשנות הבל קאי, כי רק בימי אנוש כתב "אז הוחל לקרוא בשם השם".


( לב ) אהבה על אהבה:    פירוש, תוספת דורון חדש מפני אהבת האל יתברך.
אין קיחה אלא שמחה:    אנו למדין "ויקחו בני אהרן" מן "ויקחו את אשר צוה משה ויקרבו כל העדה ויעמדו" האמור למעלה. מה להלן בזריזות ובשמחה אף כאן.
מה ת"ל בני אהרן:    וכי אין אנו יודעין שהם בני אהרן? אלא ללמד שלא חלקו כבוד לאהרן והתורה מרמז גנותם בדרך רמז שהם בני אהרן ולא שאלוהו.
נדב ואביהוא וכו':    הברייתא קדריש כל הקרא כסדר. מתחלה על תיבת 'קיחה' ואחר כך על "בני אהרן" ואחר כך על תיבת "נדב ואביהוא" שהוא גם כן יתר דהוה ליה לכתוב סתם כענין שנאמר "אחרי מות שני בני אהרן" וממילא אנו יודעים מדכתיב לקמיה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים. אלא לרמז שסמכו על דעתם בעצמם ולא שאלו לשום אדם. ובפרט לדעת רבי עקיבא שדרש לקמיה מ"אשר לא צוה אותם" שלא נמלכו במשה רבן.
יכול אש זרה ממש:    דהיינו אש של הדיוט.
ת"ל אשר לא צוה אותם:    דמשמע שלא היה החטא אלא מצד שלא המתינו עד שיצוה אותם לעשותו אבל הדבר מצד עצמו ראוי והגון היה, דאילו היה אש זרה ממש איך היה מצוה אותם עליה.
מן הכיריים:    שהוא אש הדיוט ממש והזרות בה בעצמה.
שלא נמלכו במשה רבן:    דאילו נמלכו בו בודאי היה מוחה בם. והאי "אשר לא צוה" קאי על משה דאילו יתר הדברים הנאמרים בפרשה היה הכל מה שציוה משה להם כמה דכתיב "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה השם וגו'".
לא נתחייבו אלא על שהורו וכו':    לדברי ר' אליעזר אף על פי שאש של הדיוט היה על המחתה, מה שעשו כדין וכהלכה עשו, אלא שכל חטאתם היה לפי שהורו המה בהלכה ולא המתינו למשה רבם שידרוש להם זה. ומן הפסוק עצמו אין ראיה כל כך דאפשר היכא שיש אש השמיימי מצוה להביא דוקא ממנו. ונפקא ליה לר' אליעזר דבר זה מדכתיב "אשר לא צוה אותם" דמשמע שהעון היה על אשר לא נטלו עצה לזה ממשה רבם אלא הם עשו דבר זה מעצמם.


( לד ) ושרף נשמתן:    ולא גופן דכתיב בהן וימותו כעין מיתה (סנהדרין נב, א).
ואכלה אותם ולא בגדיהם כצ"ל,    דהוא סובר דגם גופן נשרפו ולא נשאר אלא כתנותם (כן איתא בגמרא בהדיא).
או יכול בכתנות הנושאים:    פירוש, אבל הנישאים נשרף אפילו כתנותם
ולא כתנות ללוים:    פירוש, לפי שלא הוזקקו לעשות ללוים כתנות אף על פי שנמסרו לעבודת המשכן ואם כן למה הוזכרו כאן כתנות אלא שמע מינה בכתנות של כהנים הכתוב מדבר.


( לה ) לא מתו אלא בחוץ:    פירוש, חוץ לאוהל מועד בעזרת ישראל וכהנים.
נגפם המלאך:    ודחפן והוציאן לחוץ. ועל שם שקבלו מכת מיתתן בפנים נאמר "וימותו לפני השם" אבל לא מתו לגמרי עד שיצאו לחוץ.


( לו ) ולא ידעו וכו':    מדקאמר "הוא אשר דבר השם".
ונקדש בכבודי:    פירוש במכובדי, והיה קדושה על ידם. שכל אדם מתיירא מגשת אליו שלא ברשות שכל אלו היו כהנים ומשוחים ועל שם שקרבו שלא ברשות טעו ונכשלו ומתו -- קל וחומר לשאר בני אדם.
שבניו ידועי המקום:    כלומר מכובדים היו בעיניו.
וקיבל שכר על שתיקתו:    שנתייחד אליו הדיבור בפרשה של "יין ושכר אל תשת".


( לז ) אוי לי שמעלתי בשמן המשחה:    שחשש שנשפך יותר מדאי ונהנה ממנו.
שבת אחים גם יחד:    היינו כשם שמשה לא מעל כך אהרן לא מעל.
כטל חרמון וגו':    גם הפסוק הזה בשרו שלא מעל - מה טל וכו'.


( לח ) שלא הרהר אחר המקום:    וכנ"ל באות ל"ו.
כדרך שלא הרהר אברהם:    שהבטיחו ליתן לו את הארץ ולבסוף לא מצא מקום לקבור את שרה עד שהשתחוה לבני חת.
ואומר מישרים אהבוך:    כלומר וכן הוא משבח במקום אחר מי שמוכיח את הבריות בדברי שלום ונחת כאהרן כדכתיב מישרים אהבוך. בדברי מישרים אדם אוהב את בוראו ומקבל מצותיו יותר ממה שהוא מקבל בדברי זעף.


( מ ) יכול לא תפרעו מן הכובע:    כלומר אל תגלו ראשיכם.

( מא ) ועל כל העדה יקצוף:    לפני הראב"ד היה הגירסא "זה המקרא מסורס", ופירש הראב"ד 'מסורס' פירושו מהופך, אין ראוי לומר אלא "אחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף". כלומר ואחיכם יבכו את השריפה, ואם לא יבכו -- על כל העדה יקצוף המקום. וכתב מהופך הוא שכתב תחלה קצף המקום עד שלא הודיענו למה יקצוף.
ולפי הגר"א לא היה גירסא זו ועל כן כתב בהגהתו "ועל כל העדה יקצוף" מיותר.
ונאמר להלן שריפה:    היינו האמורה בבת כהן ובאשה ואמה.
מה שריפה האמורה כאן שריפת נשמה וגוף קיים‎‎:    כדלעיל באות ל"ד.
שריפה האמורה וכו':    מפרש התנא מה שאמר מעיקרא ונאמר להלן. ודוחק. ויותר טוב לגרוס כמו שכתב הגר"א ונאמר להלן צריך לגרוס ונאמר באשה ואמה ובבת כהן.


( מב ) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה:    כלומר באיזה שעה הייתי סבור שהיה מחלל אם לא יצא שהכתוב אומר שאם לא יצא לא יחלל בעמידתו. הוי אומר בשעת עבודה -- שהייתי סבור שאם הקריב אונן שיחלל עבודתו כשאר כהנים והוצרך לומר דכהן גדול מקריב אונן ואינו מחלל.
הוי אומר בשעת עבודה:    ר"ל אף לא תצאו האמור כאן בשעת עבודה.


מנין לכהנים של כל הדורות:    היינו*) לכהנים גדולים אף על פי שאינם משוחים שאם יצאו מן המקדש בשעת עבודה שהן במיתה? תלמוד לומר "כי שמן משחת השם" -- ר"ל ד'משחת' יתירא קדריש ולשון משחת נופל על ריבוי בגדים ועל משיחה כדכתיב "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם" [ ראב"ד ].
עוד כתב דמאי דנתרבה מרובה בגדים להלן בפרשה אמור מ"כי נזר שמן וכולי" -- שם מרבינן להיתר שאם אינו יוצא ועובד אינו מחלל, וכאן לעונש שאם יוצא ואינו עובד שהוא חייב מיתה.
עוד תירץ דשם הוקשו מרובה בגדים למשוח לענין אזהרה שבשניהם הוא עובר על "ומן המקדש לא יצא", וכאן לעונש מיתה אם עבר ויצא בשעת עבודה. ( ואולי שמפני זה הוסיף הגר"א על מה דאיתא בברייתא כי שמן משחת השם עליכם תיבות להגיד מה גרם, וכונתו כמו דאיתא לקמן בפרשה אמור הלכה וי"ו זה הלשון ממש לבאר הטעם על מה אנו מרבינן מרובה בגדים כמו משוח ת"ל "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", וענין קדושת דבר זה גרם לאסור היציאה עליו וממילא מרובה בגדים נמי בכלל זה שעל ידי זה נמלא ידו להיות כהן גדול וכנ"ל )

הערה *): ודעת הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) דדין זה שייך לכל הכהנים אפילו הדיוטים מוזהרים שלא לצאת בשעת עבודה וחייבין על זה מיתה בידי שמים.



פרשתא א עריכה

( א ) אלא כדי לשכר:    ששיעורו רביעית דוקא ובן ארבעים יום שעד ארבעים יום מתוק הוא.
אם כן למה נאמר יין:   לכתוב שכר לבד ואנא ידענא שהוא יין דוקא ולא שאר משקה המשכר דגמרינן שכר שכר מנזיר [גמרא שם].
מוזהרים עליו:    בלאו בעלמא אבל מיתה דוקא רביעית וכן מ' יום.


( ב ) מנין לרבות כל המשכרין:    דהוא לא יליף שכר שכר מנזיר.
אם כן למה נאמר יין:    פי' וכי יין אינו בכלל שאר משכרין.
ועל שאר כל המשכרין:    ואפילו אם נשתכר על ידי דבש וחלב [גמרא].
באזהרה:    ולמעוטי יין מגיתו וכל שהוא שמעינן לר' יהודה מדכתיב "יין ושכר" - הוקש יין לשכר עד דמשכר [ראב"ד].
אל תשתהו בדרך שכרותו:    היינו ששתהו להרביעית בבת אחת, הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכה מים כל שהוא פטור [כן איתא שם] וכתב הראב"ד דאפילו אזהרה אין בו. ואיתא בגמרא דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית אפילו נתן בו מים חייב.


( ג ) יכול חללים תלמוד לומר אתך:    הבאים אתך לחלק בקדשים ויצאו חללים.
ולא אוציא את בעלי מומים:    שהם באים גם כן לחלק בקדשים.
תלמוד לומר אתה ובניך:    דומיא דאתה שיהיו כשרים ולפי זה אימעטו שניהם וממילא אייתר ליה "אתך" להנך דרשות לקמיה.


( ד ) בבואכם אין לי אלא בביאה ביציאה מנין:    פי' בשעת שגמר עבודתו בפנים בהיכל והוא יוצא ובא לו לצד חוץ אפילו הכי אם ישתה יין דרך יציאתו והוא עובד שהיא במיתה.
תלמוד לומר אתה ובניך:    ור"ל מ"אתך" דקרא יתירא הוא, ואם אינו ענין לביאה תנהו ענין ליציאה [כ"מ].
ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד:    פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד ואז אפילו דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה ומנין אפילו לא נכנס לאוהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החצון אם שתה ועבד שהוא במיתה. ת"ל אתה ובניך אתך, פי' בדבר שאתה ובניך חלוקין משאר ישראל [סמ"ג].
אלא בשעת עבודה:    כלומר אם שתה ועבד.
תלמוד לומר אתה ובניך:    כלומר כי היכי דממעטינן חללין ובעלי מומין מ"אתה ובניך" שאינן בני עבודה הכי נמי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן [ראב"ד] והזית רענן פי' תלמוד לומר אתה ובניך אתך והיינו בשעת עבודה שכולן היו מתעסקין כאחד משום ברוב עם הדרת מלך כדאיתא בפרק ב' דיומא.
ונאמר להלן בבואם:    בפרשת כיור בבואם אל אהל מועד.
מה בבואם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה:    דכתיב ברישא "בבואם אל אהל מועד" והדר כתיב "בגשתם אל המזבח" משמע דהוא הדין כשיוצא מאהל מועד למזבח [זית רענן].
ואינו חייב:    בלא קידוש.
אלא בשעת עבודה:    דלשרת כתיב והיינו עבודה.


( ו ) יכול יהא ישראל חייבין על ההוראה:    פי' אם הורו שתויי יין שהרי אף ישראל מוזהרין שלא להורות שתויי יין כדלקמיה.
תלמוד לומר אתה ובניך ולא תמותו:    ר"ל מדלא דכתב "ולא תמותו" לבסוף.


( ז ) יכול יהא אהרן ובניו חייבין וכו':    פי' הואיל וחייבין מיתה על ביאת האהל.
ודין הוא:    שלא נוכל לומר כן.
יצאו ישראל מן הכתוב:    היינו כנ"ל בהלכה וי"ו.
אהרן ובניו מקל וחומר:    היינו מה שאמר "ודין הוא".


( ח ) חקת עולם לדורותיכם לרבות יציקות ובלילות וכו':    הנה לכאורה כונת הברייתא לומר שאיסור שתויי יין נוהג בכל ענינים אלו אף לחייב ע"ז מיתה אבל באמת זה אינו כדמוכח בזבחים (דף יח.) דשתוי יין ומחוסר בגדים דינן שוה וכי היכי דמחוסר בגדים אין חייב מיתה ביוצק ובולל ומניף ומגיש וקומץ ומקבל כדתנן בפרק בתרא דזבחים -- הוא הדין בשתויי יין. אלא הכונה לענין חילול עבודה ור"ל דאף שאין חיוב מיתה בזה מכל מקום נתחללה עבודתו וכדמסיק שם בגמרא דילפינן גזירה שוה חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה בכל גווני ועל מחוסר בגדים יליף שם בגמרא מקרא אחרינא אכן זה התנא סובר דלא צריכין למילף זה ממחוסר בגדים דמ"חוקת עולם" דכתיב גבי שתויי יין גופא נוכל ללמוד זה דבא לרבות אף אלו דברים דמחלל עבודה והיינו דזו יהיה חוקה לעולם בכל העבודות שלא לעשות בשתויי יין.
והקטרות והזאות -- אגב שיטפיה נקט דזו מעבודות שזר חייב ע"ז מיתה והוא הדין שתויי יין וכן כתב הראב"ד דזו אגב שיטפיה נקט.
תלמוד לומר ולהבדיל בין הקדש ובין החול:    אלמא אם שתה ועבד לא הבדיל הקודש מן החול שכבר חילל את הקודש.
ומנין למחוסר בגדים וכו':    היינו שגם שם אם עבד חילל.
תלמוד לומר חוקת עולם:    בשתויי יין ובבגדי כהונה כתיב (שמות, כט) "וחגרת אותם אבנט וגו' לחוקת עולם" וברחיצת ידים ורגלים כתיב "חק עולם".


( ט ) ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלו הערכין והדמים והחרמין וההקדשות:    כצ"ל [הגר"א וכן איתא בגמרא]. דוי"ו ד"ולהבדיל" מוסיף על ענין ראשון והכי קאמר: יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד ובבואכם להבדיל בין קודש לחול נמי אל תשת יין ושכר וכולל כל אלו הדברים דהיינ שאסורים שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר [רש"י]. והראב"ד כתב כדי שידע להפריש בדיניהם איזה ענין הוא קודש ואיזה ענין הוא חול.
אלו ההוראות:    איזהו אסור ואיזהו מותר כגון איסור חלב ודם ושאר איסורין.
אלו מדרשות:    שדורשין בפרקא אסור לשתויי יין שיש בהן הוראה.
אלו ההלכות:    מה שהוא הלכה למשה מסיני אף על פי שהן דברים סדורים בפי החכמים שאין משיבין על ההלכה ואין דנין מהם קל וחומר ולא בנין אב -- אפילו הכי אסור להורות בהן. ונפקא לן זה מ"אשר דבר השם" היינו שדיבר ה' אלינו ביד משה ולא כתבם בתורה.
הכי גרסינן ביד משה זה גמרא:    והיינו ללמוד ברבים כשהוא שתוי יין דאי אפשר שלא יבין ויורנו משם.
יכול אף המשנה תלמוד לומר ולהורות:    כצ"ל [הגר"א] וכן איתא בגמרא. לאפוקי משנה שאין מורין הלכה מתוך משנה הלכך מותר לשתויי יין לשנות. וגירסתנו "ביד משה -- זה המקרא" טעות הוא דזה לכולי עלמא שרי כדאיתא בגמרא. ודע דבגמרא איתא דר' יוסי ב"ר יהודה מיקל אף בגמרא ואיפסקא כותיה.



פרק ב עריכה

( א ) שעיר זה וכולי:    דהוה ליה למכתב "ואת החטאת דרש משה" וכתב "ואת שעיר", לכך דרשו דשעיר הוא שעיר נחשון של יום חנוכת המזבח שהיה ראש חדש ניסן.
חטאת זה חטאת של יום השמיני:    והוא מה שנאמר "קחו שעיר עזים לחטאת".


( ב ) דרש דרש משה זה שעיר של ראש חדש:    דמדכתב "דרש דרש" משמע שעוד דרישה אחרת היתה שם גם כן והיא שעיר של ראש חדש, ונמצא דקרא משתעי בשלשה שעירים.
מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו:    פירוש: אם אתם חוששים לאנינות היה לכם לשרוף כולם, ואם אינכם חוששים היה לכם לאכול כולם.
זה שעיר ראש חדש:    שהוא מכפר על טומאת מקדש כדאמר בסמכת שבועות.


( ג ) וכעס כנגד אהרן:    מדכתב "בני אהרן" דהוא יתר משמע שחשב שבניו עשו מדעת אביהם או שלא מיחה בהם אך מפני הכבוד הפך פניו כנגד בניו.
הנותרים לא היה פנחס עמהם:    ר"ל שרק הם נותרו אז בכהונה, לא זולתם מבני אהרן. שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. או ר"ל שעליו לא היה יכול לדרוש מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו וכנ"ל שהוא בודאי לא היה יכול לאכול ממנחה ומחטאת שהוא היה עדיין בבחינת זר.
לאמר השיבוני על דברי:    דהיינו שנתן להם רשות להשיב לבל יראו כמשיבים על דברי משה רבם.


( ד ) אמר להם וכו':    ר"ל כך אמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת הואיל ובמקום קודש היתה ולא יצאת לחוץ.
כהנים אוכלים:    שירי הקדשים.


( ה ) אמר להם שמא וכו':    דמדהוכיח להם שלא הובא בודאי ששאל מהם על זה והשיבו לו שלא הובא ועל זה תמה ואמר "הן לא הובא" - ומדוע לא אכלתם?
שחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה:    נקט לפנים מפני המסקנא דיליף ר"י הגלילי לקמיה מ"ואל הקדש" שאפילו אם הכניס בהיכל נפסלה.
שנכנס דמה לפני ולפנים וכו':    דתיבת "פנימה" משמע לפני ולפנים (עיין זבחים דף פב:).
ואין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה לפנים:    [כן גירסת הראב"ד וכן איתא בילקוט]. והא דקתני לכתחלה מדמה הוא דעת רבנן דילפי עצם איסור הכנסת דם חטאת החצונה לפנים ממה דכתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל", והתם הלא "מדמה" כתיב.
מנין שאף שריפתה בפנים:    אם נפסלה על ידי טומאה וכיוצא בה. תלמוד לומר אכול תאכלו אותה בקדש -- אחד לאכילת אדם ואחד לאכילת אש אם נפסלה שתהא גם כן בקודש.
מה זו מיוחדת טומאתה בפנים:    פירוש דמה שריבה הכתוב להחטאת זו שלא יצאת חוץ לקלעים שאם היתה טמאה היתה נשרפת בפנים הלא לא מצינו רק בנטמאה בפנים כי לא יצאת לחוץ.
יצאת שנטמאת בחוץ כצ"ל [הגר"א].


( ח ) מפני אנינות נשרפה:    ואף על פי שנצטוה משה באנינות יאכלוה א"ל אהרן שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה כגון מותרי המנחות ושעיר של נחשון ושעיר של יום השמיני שהן לשעה, אבל בקדשי דורות כגון בשעיר של ראש חדש - לא. קל וחומר ממעשר הקל דכתיב "לא אכלתי באוני ממנו". ומפני כך לא שרפו אלא זו בלבד.


( ט ) אלא בנים:    כמעשה אהרן.
כל האמור בפרשה:    היינו שהכהן מטמא להם.
מוסיף עליהם וכו' ואחותו הנשואה:    ריבה בזה לאסמכתא אף אלו שהוא אונן עליהם מדבריהם.
יכול יהיו הלוים וכו' בשיר:    פירוש: הואיל ושיר שהלוים משוררים נקרא 'עבודה' כדכתיב "לעבוד עבודת עבודה" ואמרו חז"ל איזהו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר.
ת"ל אותי אני וכו':    פירוש: אותי ולא אותך שאתה לוי.


( י ) וכי מפני אנינות נשרפה:    דהם סברי דקדשי שעה וקדשי דורות שוין ובשניהם לא הותר לאכול ביום המיתה מפני האנינות אלא שהרשה להם הקב"ה הוראת שעה במנחה ושארי הקרבנות לאכול בלילה שאחר יום המיתה וגם זה החטאת היה דעתם להשהותו עד הלילה ולאכלו אלא שבינתיים נטמא באונס.
היה להם לשלשלתם לישרף:    דלדידהו קדשי שעה וקדשי דורות שוין.
דבר אחר והלא מותרים לאוכלם לערב:    ור' נחמיה סבר אנינות לילה דאורייתא דהיום תופס לילו עמו ופנחס לא נתכהן עד שהרג לזמרי ולא היה לו רשות לאכול בשר חטאת. ור' יהודה לאו דסבירא ליה דאנינות לילה מותר מן התורה -- דהא איהו גופיה סבירא ליה לקמיה דלדורות אסור ביום ובלילה -- אלא דבזה היה הוראת שעה דבלילה מותר מדכתיב "ואכלתי חטאת היום" - היום אסור והלילה מותר. ור"נ סבר דלא שנא לשעה ולא שנא לדורות בקדשי שעה הותרה להם אנינות לגמרי אבל בקדשי דורות לא הותר להם כלל.
מה ת"ל אלה:    כלומר למה הזכיר המקרה שקרה אותו הואיל ומפני טומאה נשרף אלא כך אמר להם משה שמא מתוך טרדותיכם פשעיתו בו וטמאיתו ליה. אמה ליה אהרן כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ופושע בשמירתם? וכי לא היה לי להסתכל באלו הבנים שכשעשו דבר שלא בעצה נשטפו בפשיעתם. אלא טומאה באונס הוא כגון שנפל עליו שרץ מת.
ובזבחים (דף קא.) מפרש מאי הן היום הקריבו את חטאתם וכולי שאמר להם משה שמא באנינות הקרבתם ופסלתם ואמר לו אהרן הן היום הקריבו את חטאתם (בתמיה) דפסלה בהו אנינות אני שאני כה"ג הקרבתי דמותר להקריב אונן ואפילו הכי לא היינו יכולים לאכלה ושרפנו לתנא קמא כדאית ליה מפני אנינות של קדשי שעה לא הותר ולר' יהודה מפני הטומאה שנגעה בו וזהו שמסיים ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.


( יא ) ולדורות אסור ביום ובלילה:    קסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא לדורות ובזבחים מפרש לה ר' יהודה במה תפס אהרן על משה ובמה טעה משה דקאמר ליה משה למה לא אכלתם אותה אף על פי שאתם אוננים שכך שמעתי באנינות יאכלוה ואמר לו אהרן ואכלתי חטאת היום כלומר שמא לא שמעת אלא באנינות לילה אבל באנינות יום קל וחומר ממעשר הקל ועל כן הוכרחתי להניח אותו עד הלילה ובינתיים אירע טומאה באונס וכנ"ל ועל כן נשרף.
ר' אומר אין האונן אסור:    מן התורה בשום מקום ותדע שכן הוא שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב ואי אמרת בשלמא דרבנן הוא משום הכי גבי פסח דבכרת לא העמידו דבריהם אלא אי אמרת אנינות לילה דאורייתא מאי שנא פסח ומאי שנא שאר קדשים.


( יב ) ולא בוש לומר לא שמעתי:    אלא שמעתי ושכחתי.
וכי מי גרם לו שהקפיד:    פירוש: מכח שטעה וסבר דהיה להם לאכול החטאת לפיכך כעס ואם כן איך אמר מתוך כעס בא לכלל טעות?!



( א ) הא למה אני מקיים וכו' לאמור לבנים לאלעזר ואיתמר:    ללמדך שנוהגין בהם כבוד שהם לומדים תחלה ואחר כך ישראל.

( ב ) מלמד שהיה משה תופס בחיה ומראה להם:    וכן בדגים וכן בעופות וכן בשרצים.


( ג ) משמע מוציא מיד משמע:    משום דנראה דקראי סתרי אהדדי, דבראשונה התירה התורה לאכול הכל, שכן אמר "כירק עשב נתתי לכם את כל", ועכשיו אמר "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו". לזה אמר דאינם דברים סותרים אלא משום דפרשה זו נאמרה לישראל ביארה בפירוש להוציא מכלל הפרשה שנאמרה לבני נח.
ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וכו' ותאו וזמר:    באמת היה לו לסיים "תלמוד לומר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וכולי", אלא משום שבפה עדיין אין מבורר היטב שמות בהמה וחיה המותרים רק שהתורה ביארה לנו הסימנים של דברים המותרים -- לכן נקטה הברייתא הפסוק של שמות בהמות וחיה המותרים דהני לישראל ותו לא.


( ד ) יכול וכולי:    חשב עוד כמה דברים שמקרא אחד בא לאסור ולהוציא ממשמעות היתרו של מקרא ראשון.
ושלא בזביחה:    ר"ל בחניקה.


( ה ) אין לי:    מותר באכילה.
אלא שור שה כבשים ועזים המיוחדים:    פירוש, ד"שה כבשים ושה עזים" משמע שה הבא משני כבשים וזה הבא משני עזים משמע.
מנין לרבות את הכלאים:    הוא שה הבא מכבש ועז או מתאו וזמר.
תלמוד לומר חיה ובהמה:    פירוש, להכי כתב הכא סתם חיה ובהמה בלא שם פרט מיוחד, לרבות דכל שיש לה שם 'חיה' או 'בהמה' עם סימני הטורה הרי זו מותרת לאכול.
אין לי אלא חיה ובהמה:    האמור למעלה אלא שהחיה נולד מן חיה דהיינו שאביו ואמו הוו שניהם מין חיה ובהמה מן בהמה שאביו ואמו היו שניהם מין בהמה.
הכי גרסינן מנין בהמה מן חיה:    כגון צבי הבא על התיישה ונולד תיישה שהיא בהמה אבל אביה הוא צבי שהוא חיה. (ונקט הברייתא דבר זה לדעת ר"א ומחלקותו בבכורות (דף ז.) שבהמה וחיה מתעברים זה מזה).
וחיה מן בהמה:    כגון תייש הבא על הצביה וילדה צביה שהיא חיה אבל אביה היה בהמה, מנין שאפילו כלאים כזו מותר באכילה?
ת"ל חיה מכל מקום וכולי:    דמשמע כל ששם 'חיה' עליו או שם 'בהמה' עליו. אי נמי מדכתיב "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה" -- משמע חיה הבא מן בהמה והוא הדין להיפך.


( ו ) יכול אף חיה ובהמת הים:    פירוש,*) יכול אף הבהמה הטהורה שילדה דמות בהמת הים או חית הים יהא מותר? תלמוד לומר על הארץ. וכן אמרו השוחט בהמה ומצא בתוכה דמות יונה - אסורה. מאי טעמא? בעינן פרסה וליכא. והנה שם אסרו דמות עוף ואפילו במעי בהמה, וכל שכן אם נולדה. וכן כאן אסור דמות חית הים במעי חיה וכל שכן אם נולדה כגון עיזא דימא או תורא דימא וכיוצא בזה. [הראב"ד].
ת"ל על הארץ להוציא את מה שבים:    ומשמע דאין נפקא מינה בין אם יש לה סימנים או לא, דאפילו אם יהיה לה סימנים של מפריס פרסה או סימני טהרה של דגים -- לא, דבעינן אותה שעל הארץ תלד את מה שעל הארץ ולא מה שבים.

הערה *): והנה סבור הייתי לפרש כפשטי לפי מה שידוע דכל מה שיש ביבשה יש בים, ואתי לאפוקי שור הנמצא בים או צבי הנמצא בים דאפילו יש לו סימנים האמורים בתורה גם כן אסור. והוא כעין מה שאמרו בע"ז (דף לט.) תורא דימא אסור. אבל באמת זה אינו. דהתוספות הוכיחו שם דרק תורא דימא אסור אבל עז הים שרי, והכא קאמר סתמא דבהמת הים אסור. אם לא שנאמר דמה שאסרו הכא היינו דאינו מועיל להן הסימנים של מפריס פרסה אבל הסימנים של סנפיר וקשקשת מועיל. ורבא דאכל השיבוטא -- היה לה הסימנים. ועדיין צריך עיון.


( ז ) או אינו ממעט אלא שעל הארץ מותרת בסימנים:    פירוש מפרסת פרסה ומעלת גרה. אבל אם ילדה חית הים אינה צריכה סימנים הללו. תלמוד לומר "זאת אשר על הארץ" אין לך וכולי -- ר"ל ד"אשר על הארץ" הדר ל"זאת אשר תאכלו" ואם כן "אשר על הארץ" הוא תנאי לאכילה, לא לסימנים.


( ח ) מלמד שהבהמה בכלל חיה:    אמרינן בחולין (דף עא.) נ"מ ליצירה דתנן המפלת כמין בהמה חיה ועוף ר' מאיר אומר תשב לזכר ולנקבה, וטעמו הואיל ונאמר בו יצירה כאדם דכתיב "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגומר", ומהאי קרא שמעינן דגם בהמה בכלל זה.
מנין שאף חיה בכלל בהמה וכולי:    נפקא מינה לסימנים דהיינו מפרסת פרסה ומעלת גרה שאם נמצא זה בחיה היא טהורה.


( ט ) וכל בהמה מפרסת וכו':    האי קרא בפרשת ראה אנכי ומלת "בבהמה" יתר הוא שם, דהא אמר "כל בהמה מפרסת פרסה". ולזה דרשו דכוונת הכתוב לומר כל בהמה בבהמה, דשדי 'בהמה' דרישא דקרא א"בבהמה" דסיפא דקרא ודרוש הכי -- בהמה הנמצאת בבהמה אותה תאכלו. וזהו שאמרו לרבות את השליל - אף על פי שהוא כעין נבילה. אי נמי לענין להתירו בשחיטת אמו ואף על פי שהוא חי דהאי "בבהמה" הכי משמע במעי בהמה.
מותר באכילה:    פירוש מותר בשחיטת אמו (והיינו רק הולד אבל ידו אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצה). אבל אם הוציא ראשו והחזירו -- אינו מותר עוד בשחיטת אמו מפני שהוא כילוד.
ת"ל אך את זה לא תאכלו, ומקרא נדרש לפניו דכתיב לעיל מיניה "מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו אך את זה וגומר".


( י ) בין אברים לאברים:    בין הוציא ראשו להוציא ידו.
אלא בין עוברים לעוברים:    היינו אף על פי שלא הוציא לא יד ולא ראש, שיש שליל שאינו ניתר בשחיטת אמו כגון בן תשעה מת או בן שמנה חי או מת, שהרי אם נולד אסור הוא משום נבילה. ומה שנקט בחולין משום דבקדשים לפעמים אפילו בן ט' חי נמי יהא אסור כגון ולד חטאת דבזה אפילו אם היה נולד גם כן אסור כידוע דולד חטאת למיתה אזיל, אכן בשאר קדשים כגון שלמים אם ימצא בן ט' חי בודאי יהיה מותר דהא אם היה נולד היה גם כן נקרב בקודש כמוהו. אכן בן ט' מת או בן שמנה חי או מת דאפילו אם נולד היה אסור משום נבילה -- אפשר דאפילו אם ימצא בתוכו גם כן אסור.
ולד מעושרת:    היינו אם יצאת בעשירי מעוברת דהעובר קדוש עם אמו ומצאו בה כששחטוה בן ט' חי או בן שמנה חי או מת.
ת"ל כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע וכו' בבהמה אותה תאכלו:    וזה גם כן בא לרבות שליל היינו אפילו אותן שאם נולד היה אסור גם כן מותר כשנמצא בתוכו. ומהגהות הגר"א משמע דהכל מקרא דפרשה ראה דהתם כתיב "בהמה בבהמה" דהוא מרמז על שליל ודרשא דהכא מתיבת "כל".



( א ) הכי גרסינן כל בבהמה תאכלו (הגר"א והכי איתא בחולין דף עז).
לרבות את השליא:    הנמצאת בבהמה דאין בה משום אבר מן החי וניתרת בשחיטת האם.
יכול אפילו יצאת מקצתה ת"ל אך [הגר"א]:    ר"ל מהא דכתיב בתריה "אך את זה לא תאכלו" ומקרא נדרש אלפניו וכנ"ל בהלכה ט' לענין אם יצא ראשו והוא הדין הכא לענין שליא דאין שליא בלא ולד וחיישינן שמא באותה מקצת יצא ראשו. ושם בהלה ט' נלמד מן "אך" דכתיב בפרשת ראה והכא מן "אך" דכתיב בההוא פרשה.
אותה באכילה:    פירוש אותה שיש לה סימני טהרה.


( ב ) בלא תעשה מנין ת"ל הגמל וכולי:    פירוש מרישא דקרא דכתיב "אך את זה לא תאכלו וגומר את הגמל וגו'". [כן מוכח מהגר"א בספרו אדרת אליהו].
ומה אלו שיש בהם סימני טהרה:    פירוש שיש בהם מקצת סימני טהרה.
ומצות לא תעשה שלהם מקל וחומר:    ועיין ברמב"ן בפרשה זו ובהרב המגיד ריש פ"ב ממאכלות אסורות ובקרבן אהרן.


( ג ) הכי גרסינן את זה לא תאכלו ממעלי הגרה -- דהוא יתר, דהוה ליה לכתוב "אך את זה לא תאכלו את הגמל וכולי", אלא לרבות דיש לך דברים שיש לו סימני טהרה כגון טלה שנולד מן חזירה ואף על פי כן אי אתה אוכלו.


יכול אף טמא שנולד מן הטהור:    כגון קלוט בן פרה ונפרש ממעלה גרה היינו שהוא בא ממעלי גרה ואף על פי כן אסור מפני שאין לו בעצמו סימן טהרה.
ת"ל גמל טמא הוא:    פירוש וסתם גמל נולדים מן הגמלה וכתב "הוא" דמשמע זה הוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה.
שני פעמים:    אחד כאן ואחד במשנה תורה.


( ה ) הכי גרסינן אך את זה לא תאכלו ממפריסי הפרסה -- כצ"ל [הגר"א]. פירוש, דבהלכה ג' דרשו מתיבת "מעלי גרה" והכא דרשו מתיבת "מפריסי פרסה" דהוא גם כן יתר.
הכי גרסינן יש לך במפריסי הפרסה שאי אתה אוכל וכולי    ואלו הן הטרפות שמנו חכמים אף על פי שהן חיות זמן ארוך שיכול לא אסר הכתוב את הטרפה אלא אותה שהיא מת בשעתה שהיא סמוכה לנבלה אבל אלו הטרפות שמנו חכמים פעמים שהן חיות כל ימי הקיץ עד שתפגע בהן צינה והן מתות -- יכול לא יהיו אסורות. לכך הוצרכו לרבות. ונראה כי כל זה הוא אסמכתא דרבנן שהרי י"ח טרפות הלכה למשה מסיני הם והכי איתא במסכת חולין [הראב"ד].


( ו ) נקובת הוושט:    כל נקב במשהו.
ופסוקת הגרגרת:    דהיינו שנפסק לרחבה ברובה.
נפסק חוט השדרה:    עיין בהגהות הגר"א דצריך לומר "נשברה השדרה ונפסק החוט", וכן הוא בריש פרק אלו טרפות במשנה. וחדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת החוט על ידי שבירת שדרה היא [רש"י שם]. ופירושו כמין חוט לבן יוצן מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה וקרום מקיף את החוט. ואם נפסק רובו הקיפו של קרום זה ברחבו -- טרפה, ואפילו לא נשברה השדרה כלל וכדפירש"י לעיל דעיקר טרפות משום החוט הוא ולזה לא גרסינן לקמן "נשברה השדרה".
לבית חללו:    ואם לא הגיע לחללו קתני לקמיה דכשרה.
או שחסרה:    כגון שחסר אחד מחמשה אונות שיש להריאה.
סמפונות:    קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה שהדם נובע בה כשחותכים אותה.
נקבה הקיבה:    נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא.
הדקין:    בני מעיים.
אף נקבה המרה:    הכיס שלה.


( ז ) שניקב:    במשהו.
או שנקרע רוב החצונה:    בגמרא מפרש דהוא בשר החופה את רוב הכרס ופירש"י זהו קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה עד הירכים והכרס מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום. ורוב החצונה דקאמר מתניתין רואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס - טרפה.
בגדולה טפח:    בשור הגדול אם נקרע טפח אף דלא הוי רוב ובקטנה רוב אף על גב דלא הוי טפח.


( ח ) המסס ובית הכוסות:    סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי 'בית הכוסות' והמסס מחובר בו וסביב וסביב לחבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הם שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס להקיבה ומקיבה לדקין.
שניקבו לחוץ:    שהנקב נראה מבחוץ וכגון שניקבו זה או זה שלא במקום חיבורן לאפוקי כשניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה.
נפלה מן הגג:    ושחטה מיד -- טרפה, אף על פי שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אבריה. ואין טעם לטרפות דהלכה למשה מסיני הם. ובגמרא (חולין נא, א) איתא שאם שהתה מעת לעת ושחטה -- כשרה, ואף על פי שלא עמדה.
נשבתרו רוב צלעותיה:    בלא שום נפילה שיש לבהמה בשתי צלעותיה צלעות גדולות שיש בהם מוח, י"א מכאן וי"א מכאן, ואם נשתברו ששה מכאן וששה מכאן או י"א מכאן ואחת מכאן זהו נשתברו רוב צלעותיה וטרפה.
ודרוסת הזאב:    שמכה בציפורניו בבהמה ומטיל ארס בה ושורפה.
בדקה:    דבגסה לא אלים זיהריה למקלייה. ותנא קמא סבר דאלים זיהריה למקלייה אף בגסה [רש"י]. ויש מפרשים דר"י לפרושי מילתיה דתנא קמא אתי.
בעוף הדק:    כגון יונים וצפרים.
בעוף הגס:    אווזים ותרנגולים.
ניקב הלב ולא לבית חללו -- כצ"ל.


( ט ) ניטל הלחי התחתון:    מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר.
ניטלה האם שלה:    היינו השלחופית שהעובר מונח בה.
וחרותה:    דהיינו שצמקה הריאה שלה ויבשה כחריות של דקל.
בידי שמים:    כגון מקול רעם. אבל בידי אדם כגון שהבעיתה אדם או שאר כל הבריות כגון שאגת אריה וקול שחל -- טרפה.


( י ) הרדופני:    עשב מר והוא סם המות לבהמה.
צואת תרנגולים:    הבהמות האוכלות ממנה מתות.
מים הרעים:    מים מגולים.
יצאת זו שהיא בת חיים:    מצד עצמה רק המאכל עתיד להמיתה והיא בכלל מסוכנת. והראב"ד כתב דאי מבדרא לה סמא חיי.
הגלודה:    שהופשט עורה מעליה.
עור כסלע:    על פי השדרה כולה שנמצאו כל חוליות השדרה מכוסין.



ביאור - פרק ד עריכה

( א ) מנין לרבות חמש חטאות מתות:    וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושנתכפרו בעליה באחרת ושעברה שנתה -- דכל הני למיתה אזלי ולא מתאכלי.
ת"ל ממעלי הגרה טמא:    פי' הגם שהוא ממעלי הגרה ומפריסי הפרסה אף על פי כן טמא הוא וכעין דדריש לעיל בפ"ג הלכה ג' לענין טהור הנולד מן הטמא אך שם דריש מההוא דכתיב בפרשה שמיני והכא דריש ממעלי הגרה דכתוב בפרשה ראה.
מנין לרבות פסולי המוקדשין:    בגמרא (בכורות טז, א) גרס "מנין לתמורת פסולי המוקדשין" [קרבן אהרן וכן העתיק באדרת אליהו] ופירושו כגון דלאחר שנפדו הקדשים התפיסו בתמורה דלא מצי למקרביה.
ת"ל וממפריסי הפרסה טמא:    ופי' יש לך מפריסי הפרסה טמא הוא אף על פי שיש לו סימני טהרה.
מנין לרבות חלב וכולי ת"ל ממעלי הגרה:    דהוה ליה למכתב "את זה לא תאכלו מעלה גרה" וכתב "ממעלי גרה" והיינו דבר היוצא ונמשך ממעלה גרה והוא החלב שגם זה טמא ואסור באכילה.
הכי גרסינן תלמוד לומר ממפריסי הפרסה השסועה [הגר"א], וגם זהו מן המ"ם ד"ממפריסי" דריש, דמשמע דבר הנמשך ויוצא מהם והוא החלב.


( ב ) שהוא בגופן:    דיין היוצא מן הענבים הלא הוא גופן של הענבים בעצמן וראיה שכאשר יסחוט היין מהם לא ישאר בהם אלא חרצנים וזגים לבד ותתבטל צורתם ומהותם. מה שאין כן חלב בהמה דאינה גופה אלא מחמת אכילה ושתיה של הבהמה קאתי ואינו דבר המתמצה מגופה.
שאסור בפסולתם:    דאסור לנזיר אף פסולתן של הענבים דהיינו חרצנים וזגים.
שאין אסור בפסולתם:    דפרשה מותר וכן מי רגלים שלה.
תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה:    שאם סחט ענבים או רמונים דתרומה לעשות מהם משקים אין חרצנים שלהם אסורים באכילה לזרים דלאו בני אכילה נינהו (וכמו דתנן בתרומות פרק יא גרעיני תרומה בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות) ואפילו הכי עשה את היין היוצא מן הענבים כמותן וכדאיתא בפרק העור והרוטב.


( ג ) באיסור חמור:    דאית ביה חיוב מיתה לזה אשר יאכלנה דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו".
נחמיר באיסור הקל:    שאינו אלא בלאו דלא תאכל.
גמל גמל:    חד כאן וחד בפרשה ראה.


( ד ) בשר מהלכי שתים:    אדם שמהלך על שתי רגלים.
וחלב מהכלי שתים:    חלב של אשה.
שהקלת במגעה:    שאינה מטמאה מחיים.
מהלכי שתים שהחמיר במגען:    נדה.
ת"ל זה:    אך את זה לא תאכלו.
שאינו נוהג בכל:    שאינו נוהג בזכרים.
ת"ל זה טמא הוא:    פי' תרי מיעוטי -- זה והוא -- דכתיב "טמא הוא לכם". חד למעוטי בשר וחד למעוטי חלב.


( ה ) מה ת"ל:    פי' למה צריך להזכיר שמותיהן הוה ליה לכתוב בקיצור "את זה לא תאכלו את שהיא מעלה גרה ואינה מפריס פרסה או מפרסת פרסה ואינה מעלת גרה".
ואם לתקון המקרא:    *) כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן, הרי כבר נאמר במשנה תורה שמותיהן וטעמיהן לאיסור.
לרבות הריבוים שאמרנו:    לעיל בהלכה ג' גמל גמל חד לאסור בשרה וחד לאסור חלבה, וכן הדרשה נשנה בהלכה ד' מתיבת "זה" ו"הוא", וכן הדרש שנשנה בפ"ג הלכה ג' לענין טהור הנולד מן הטמא שהוא אסור, וארנבת ושפן דכתיבי שני פעמים איתא בגמרא דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

הערה *): הגר"א לא גריס "אם לתקון המקרא" ולדידיה הברייתא כפשטה מה תלמוד לומר הרי כבר נאמר הגמל וכולי במשנה תורה ולמה נאמר כאן. ומשני לרבות הריבוים שאמרנו היינו גמל גמל וכנ"ל בהלכה ג' וכן כל יתר הדרשות.


( ו ) מה תלמוד לומר וכו':    פי' אי לא היה כתוב בפירוש לאסור את הגמל אף שיש בו סימן טהרה אחד הייתי מכשירו. ומה דכתיב בתחלה "כל מפרסת פרסה וגומר מעלת גרה בבהמה" הייתי אומר דאו או קאמר.
ודין הוא:    ר"ל האיך יכול לטעות בזה ויכתוב חזיר לאיסור וילמוד זה בקל וחומר.


( ח ) ולא מן העצמות ולא מן הגידים וכולי:    פירוש שאינו עובר עליהם באכילתם. הגידים שאמרנו הן הגידים הקשים כמו גידי הצואר שאינן ראוים לאכילה.


( ט ) לא תגעו ברגל:    מפני שהם חייבים בראיה ונכנסים לעזרה ולפיכך צריך אדם לטהר עצמו ברגל.


( י ) הא כיצד הוי אומר רשות:    היינו שכל פסוק מלמד על חבירו ואם כן יהיה כונת הכתוב "ובנבלתם לא תגעו" היינו אם תרצו להיות טהורים הוו זהירין שלא תגעו בנבלתם כי לאלה תטמאו תהיו מקבלים טומאה.


( יא ) מלמד שמצטרפין זה עם זה:    כל המינים יחד, בין לענין טומאה בין לענין איסור אכילה.
בשר בחלב:    לפי שהחלב של בהמה טמאה הרי היא כבשר בין לענין טומאה בין לענין איסור אכילה דמשום טומאה אית ביה משום איסור חלב לית ביה כדאיתא בחולין פרק כל הבשר (דף קיז.).
בין בחייהן:    לענין אבר מן החי.
ובין במיתתן:    לענין איסור נבלות.


( יב ) טמאים לאסור וכולי:    היינו טמאים הכתוב בפרשה ראה (כן מוכח באדרת אליהו).
צירן ורוטבן וקיפה:    תבלין והכי איתא בחולין (דף קכ.). וכל אלו אסורים מפני תערובת איסור שבהן (ראב"ד).
"הן" צריך לומר הם.
פרט שאין בהם בנותן טעם:    דהם משמע כפי מה שהם לאפוקי אם נכנס מהם באיזה דבר מעט מן המעט שאין בהם בנותן טעם לא חשיבי ובטלי.
לכם מותרים הם בהנאה:    ר"ל דיעבד אם נזדמנו כגון צייד שצד טמאים וטהורים או שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה. אבל לכתחלה אסור לעשות בהם סחורה והכי איתא בפסחים פ"ב.



ביאור - פרשתא ג עריכה

( א ) למה נשנו ליתן עליהם עשה וכו':    דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...אותם תאכלו", "אותם" משמע מיעוטא; הא אם אין לו -- לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה -- עשה.  ולא תעשה היינו קרא דבתריה "וכל אשר אין לו סנפיר...מבשרם לא תאכלו".
שיכול הואיל וכו':    חסר כאן תחלת הברייתא המובאה בגמרא: "תאכלו אשר במים" מה תלמוד לומר? שיכול הואיל וכולי. ופירושו, והא מ"אותם תאכלו" דסיפא דקרא נפקא לן היתרא ביש לו סימנים ואיסור עשה באין לו, ו"תאכלו" קמא למאי אתא? [רש"י].
שיכול הואיל והותר במפורש והותר בסתום וכולי:    הברייתא הזו קשה מאוד לבארה בקיצור, ואבארה בעזה"י על פי מסקנת הגמרא. והוא, דיש שני מקראות המורות לנו להתיר הנמצאים במים שבכלים אפילו אין לו סימני טהרה. אחד יותר מפורש בו להתיר והשני סתום קצת. והוא דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו", ומשמע הנמצאים בימים ובנחלים צריכים סימני טהרה אבל הנמצאים במים שבכלים אין צריך סימני טהרה. ועוד קרא אחרינא בתריה "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים..שקץ הוא לכם". ומוכח מזה גם כן דדוקא הנמצאים בימים ובנחלים אסור כשאין לו סימנים אבל במים שבכלים מותר אפילו בלא סימנים. וקרא הראשון נקראהו 'מפורש' להתיר במים שבכלים והשני 'סתום' קצת. (ויש אמורא דסבירא ליה בגמרא להיפך, שמקרא השני יותר מבורר להתיר, עי"ש.)

וזהו מה דקאמרה הברייתא הואיל והותר במפורש והותר בסתום (היינו שני מקראות הנ"ל שבאו להתיר במים שבכלים), מה כשהתיר במפורש לא נוכל ללמוד הימנו היתר אלא במים שבכלים (שאינו דומה כלל למים שבנחלים) אבל לא במים שבבורות (שדומה קצת לימים ונחלים שגדלים על גבי קרקע כמותם), אף כשהתיר בסתום לא נוכל ללמוד הימנו היתר אלא לכלים. כי שני המקראות צריכים לזה להורות שיש היתר בכלים כדאיתא בגמרא. ואם כן מנין שאפילו נמצאים במים שבבורות להתיר בלא סימני טהרה?    לזה תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים" יתירא, שאפילו בלא סימנים, וכגון בשארי מימות שאינן בימים ונחלים.

וכתב הראב"ד דוקא לשחות ולשתות מן הבור מותר אבל לשאוב בכלי ולשתות אסור. דדלמא אגב דדלה להו קפריש אגבא דמנא ואסור, וכעין זה מוכח מגמרא, עכ"ל.


( ב ) ימים זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים:    פירוש למקוה אחד קרא ימים, ואיזהו? זה ים אוקינוס שרוב מי העולם נכנסים לתוכו. אכן באמת מאי שנא שאר ימים מים הגדול והלא אף הנחלים שוים לו. אלא הכי קאמר, אילו לא נאמר אלא "בימים" לבד הייתי אומר זה ים הגדול כענין שנאמר וכולי, והשתא דכתיב "בנחלים" שהם הנהרות כענין שנאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" -- שמעינן שכל הימים שוים לו לענין זה שמותרין על ידי סנפיר וקשקשת.
שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים:    כלומר כעין ים הגדול שנקרא "ימים" וכעין נהר גדול מארבע נהרות היוצאים מעדן שאינם פוסקים.
ואינם מושכין בימות החמה:    שמתייבשין.
עד שאתה מרבה מים שבביברין:    כצ"ל (וכן איתא בילקוט וכן איתא באדרת אליהו ובק"א), הם חפירות שעושין הציידין שמאספין בהם דגים והם זוחלין אבל אינם נובעין.
תלמוד לומר במים:    היינו דכתיב "במים" "במים" תרי זמני לרבות כל אלו המקומות שמותרין על ידי סימני סנפיר וקשקשת. (ומה דאיתא לעיל דבבורות ומערות מותר אפילו בלא סנפיר וקשקשת -- התם מפני שהם מים מכונסים במקום אחד ואינן זוחלין).

ודע עוד דאיתא בגמרא דהוא הדין הנמצאים במים שבחריצין ונעיצין שהם מים נובעין ואינם זוחלין -- דינם כמו ימים ונחלים שמותרים על ידי סנפיר וקשקשת (ובלא זה אסורים).  וכתב הראב"ד דהוא הדין הנמצאים בבאר מים חיים אף על פי שהוא עמוק ואין מימיו הולכין -- דינו כימים ונחלים מפני שמימיו נובעין.

( ג ) יכול לענין היתר עשה כל המים וכולי:    פירוש זהו המקרא הראשון שאמר את שיש לו סנפיר וקשקשת אכול, וכבר ריבינו לענין זה כל הימים ואפילו מי ביברין, ומנין לענין איסור זהו המקרא השני שאמר את שאין לו לא תאכל, שיהו כל המים כימים ונחלים.    והנה לענין איסורא מקרא קמא גופיה שמעינן ליה -- דאית ליה סנפיר וקשקשת אכול ודלית ליה לא תיכול. אלא לענין לאיחיובי בלאו קמהדר הברייתא, דמקרא קמא עשה הוא דאיכא, לאו ליכא [ראב"ד]


( ד ) הכי גרסינן: אתה אומר לכך נאמר בימים במים וכולי:    ופירושו: אתה אומר לכך באתה גזירה שוה זו דימים ימים מהיתרא לאיסורא; או לא בא לזה אלא להראות מה הם המינים הנאסרים. לומר, מה המינים המותרים הם מי שהוא בסנפיר וקשקשת (אשר זה לא ימצא אלא בבעל עצמות ופרה ורבה) -- גם המינים הנאסרים באשר אין להם סנפיר וקשקשת לא יהיה אסור אלא באופן זה שיהיה בעל עצמות ופרה ורבה. מנין לבעל עצמות ואין פרה ורבה וכולי דהכי נמי אסורי משום דלית בהו סנפיר וקשקשת.
ואין בעל עצמות ופרה ורבה:    "ואין בעל עצמות ואין פרה ורבה" -- כצ"ל [הגר"א]
תלמוד לומר כל אשר אין לו וכולי:    "כל" קדריש לרבות כל המינין הללו ואף על פי שאין דומין כלל למי שהתרנו, לא בגדלים ולא בבעלי עצמות ופרה ורבה שהם בלאו.


( ה ) ת"ל קשקשת:    צריך לומר תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת" [הגר"א], דמשמע אפילו סנפיר וקשקשת אחת אין לו.
ר' יהודה אומר שני קשקשים:    כצ"ל, דמצריך דוקא שני קשקשים.
ושריון קשקשים הוא לבוש:    דגָלית. ורצונו לומר ונלמוד קשקשת מקשקשים שהם שתים. ואף על פי שהם דברי תורה מדברי סופרים -- מכל מקום זכר לדבר איכא.


( ו ) הטהור שבמעי הטמא:    היינו דג טהור שנמצא במעי דג טמא.
תלמוד לומר אותם תאכלו, והיינו אותם שיש להם סימנים לבד תאכלו, ולא דגים טמאים הנבלע בהם.
מה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא:    היינו טהור שנולד מן הטמא - טמא, ולהיפך טהור. וכנ"ל בפרק ג הלכה ג' וד'.
לפי שאין גידוליו:    אלא שהוא בולע אותו.
לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא:    כתב הראב"ד כבישה זו אינה במי מלח דהא קיימא לן כבוש הרי הוא כמבושל; אלא או ביין או בחומץ, עיי"ש שהאריך בזה. אבל דעת הפוסקים בטור יו"ד (סימן פד) אינו כן אלא דאפילו במלת מותר מן התורה [זית רענן].
יכול אף על פי שנימוק:    הטמא לתוך הכבישה יהא הטהור מותר?
ת"ל אותם:    משמע מזה דדוקא אותם לבדם מתירים הסימנים, ולא האיסור הנבלע עמם.


( ז ) חיה זו חית הים:    כגון עיזא דימא וכהאי גוונא דכל מה שיש ביבשה יש בים. ולפי שאמר "מכל שרץ המים" הוה אמינא לא אסרה תורה בלא סימני טהרה אלא שרצי המים אבל אלה הנמצאים בים שכיוצא בהן נקראות חיות או בהמות ביבשה -- הייתי אומר שהן טהורות אפילו בלא סימני טהרה. תלמוד לומר "מכל נפש החיה" לרבות אותם לאיסורא. ובסימנא של סנפיר וקשקשת שרי.
[ כן מוכח מראב"ד. ובהא ניחא מה דאמרינן בקידושין (דף מא.) רבא מלח שיבוטא, והוא עז של ים כדאמרינן בבבא קמא (דף נה.) הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו, דמיירי בסימנים].
להביא את הסילונית:    בראב"ד הגירסא "הסירונית", ובהגהת הגר"א הסרני, והיא מחציה ולמעלה כצורת אשה ומחציה ולמטה בצורת דג. ומסתברא דאסרתו התורה אפילו אם יש לו סנפיר וקשקשת דאי לאו הכי פשיטא.
תהא מטמא באוהל כדברי וכולי:    ושמא מפני שהוא נקרא 'אדם שבים' קרינא ביה "לכל נפש אדם".
תלמוד לומר "ואת" טעות סופר וצריך לומר זאת [כן הוא הגירסא בראב"ד].    וביאורו תלמוד לומר זאת בפרשה "זאת חוקת התורה" כתיב "זאת התורה אדם כי ימות באהל" בא למעט את הסירוני אף על פי שהוא נקרא 'בן אדם' [ראב"ד].    והגר"א גריס תלמוד לומר "ושקץ" -- משמע דסוף סוף שקץ הוא ולא אדם. וכן הוא גם כן בקרבן אהרן.


( ח ) ושקץ, צ"ל שקץ לאסור וכולי [הגר"א]. דברייתא זו דרש הקרא כסדר, דבאמת יתר הוא דכיון דכתיב "מבשרם לא תאכלו" -- ידוע דשקץ הם. ודרש תחלה תיבת "שקץ" ואחר כך תיבת "הם" ואחר כך תיבת "לכם". ופסוק דבתריה "ושקץ יהיו לכם" דרש אחר כך בהלכה ט'.
( ט ) קיפה:    דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה.
ואם -- צ"ל הם
פרט לשאין בהם בנותן טעם:    דאחר דאין שם לא הם ולא טעמם אינם הם כלל.


( ט ) לאסור את עירובן:    אם נתערב דג טמא בתוך דגים טהורים ואינו ניכר.
כמה יהיה בו ויהא אסור:    פירוש, כמה יהיה בטמא שיאסור את הטהורים.
הכי גרסינן משקל עשר זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל -- שזוזי יהודה היו כבדים הרבה משל גליל.
בגרב שמחזיק סאתים:    פירוש, בחבית של דגים טהורים שמחזיק סאתים נמצא שם דגים טמאים כמשקל עשרה זוז שהוא לפי החשבון אחד מתתק"ס*) -- הכל אסור. אבל אם הוא פחות משיעור זה מותר דהא דסבירא ליה דבריה אינה בטלה היינו עד שיעור תתק"ס אבל בפחות מזה אף בריה בטלה. [זהו מפירוש הר"ש במשנה דתרומות פ"י הלכה ח, והסכים עמו הקרבן אהרן].
דגם טמא צירו אסור:    כנ"ל במשנה ח', וחזר לפרש כמה יהיה מהטמא בטהורים שיהיה אוסר הציר דהיינו שהיה ציר טמא עם ציר דגים טהורים. ועל זה אמר ר' יהודה רביעית בסאתיים -- רביעית הלוג מציר של דג טמא בתוך סאתים של ציר דג טהור. ושיעור זה קרוב למאתים שהוא אחד מן קצ"ב (דסאה הוא ששה קבין וכל קב ד' לוגין, נמצא כל קב ט"ז פעמים[1] וממילא בכל סאה צ"ו רביעית הלוג, וסאתים הוא קצ"ב רביעית הלוג).

ובפרק גיד הנשה פריך: והא ר' יהודה סבירא ליה דמין במינו לא בטיל? ומשני: שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש, ולא אסור בדגים אלא מדרבנן ולכן בטל בשיעור זה. ור' יוסי מיקל יותר וסבירא ליה דבטל בט"ז.

והנה הך ברייתא לכאורה סותר להא דלעיל דאמר פרט לשאין בהם בנותן טעם. והנה הבעל גור אריה תירץ דבזה גופא פליגי, כמה הוא נותן טעם בציר. זה סבירא ליה בקרוב למאתיים וזה סבירא ליה בט"ז. והקרבן אהרן מסכים לתירוץ הרא"ם דרישא איירי במין בשאינו מינו והכא איירי במין במינו.


הערה *): כיצד? סאה עבדה כ"ד לוגים, וכל לוג ב' ליטרות, וכל ליטרא מאה זוז. נמצא דסאתים עולים לצ"ו מאות זוז. וצ' מאות הם עשרה פעמים ט' מאות, ות"ר הם עשרה פעמים ששים -- אלמא איכא לעשרה זוזי בסאתים עשרה פעמים תתק"ס. נמצא כל עשרה זוז אחד מתתק"ס.


( י ) הכי גרסינן להביא היבחושים שסיננן [הגר"א]    והוא כמין יתושים דקים הנמצאים בבורות ושיחין או במרתף של יין הגדלים במים וביין. דאף על גב דשרו בלא סימנין כדלעיל -- אין זה אלא כשלא פירשו. אבל אם פירשו כגון שסיננן -- הוו כשרץ השורץ על הארץ ואסירי. ויליף זה מדכתיב "ואת נבלתם תשקצו" דהוא יתר, דכבר כתיב "שקץ הם", ולזה אמרינן דפירושו הכי "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מבשרם לא תאכלו" -- הא בבורות ושיחין או בכלים מותרים. ופעמים יש ד"את נבלתם תשקצו" אפילו הגדלים בבורות, והיינו כשפרשו.
ואין אלו יתושין. ממה שהמין הזה הוא פורח תמיד באויר ופורש מן היין ונח על הארץ וקרינן בהו "השרץ השורץ על הארץ". אלא היינו תולעים הגדלים במים וביין [קרבן אהרן בשם הרמב"ן]


( יא ) מה תלמוד לומר:    דהא אמר זה כבר.
ת"ל במים:    לומר דלא קפיד בסימנין אלא בעוד היותם במים; שאם היה להם במים -- אף על גב דנשרו -- מותרים.
שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה:    דרש זה מיתורא, דכבר ידענו דשקץ הם ולא בא אלא דאפילו לסחור בהם אסור. והא דאיתא לעיל בהלכה ח' דמותרים הם בהנאה -- הקרבן אהרן תירץ דקאי רק אצירן ורוטבן וקיפה. ויותר נראה כמו שתירץ הראב"ד בפרשתא ב' סוף פ"ד דשם איירי בדיעבד אם נזדמנו כגון בצייד שנזדמנו לו טמאים וטהורים או שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה, אבל לכתחלה אסור לעשות בהן סחורה.


( יב ) תשקצו:    קאי על הפסוק דכתיב "ואת אלה תקשצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם". והאי "תשקצו" ו"שקץ" יתר הוא, דהיה לו לומר "ואת אלה מהעוף לא יאכלו". ולזה אמרו שבא להוסיף בהם איסור לאסור צירן וכולי. ונראה שקאי הכל אקראי דלעיל מיניה דכתיב (בפסוק י) "שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם" ואמרינן בהלכה ח' וט' דבא לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ולאסור עירוביהן, ולזה בא הכתוב לומר "ואת אלה תשקצו" גם מן העוף שקץ הם וכללו נמי ביצים ועורות דגם שם אסור הכל. ונראה דבשביל זה סנפו ברייתא זו לכאן ולא לפרק ה' משום דשייכא לדלעיל כמו שכתבנו.
הם ומן:    "הם" דכתיב "שקץ הם", ו"מן" דכתיב "מן העוף" דמשמע מן העוף גופא פרט לאלו.
פרט לחרטום:    פירוש, פיו של עוף ושל בהמה נקרא חרטום [ערוך ערך חרטום].
ולצפרניים ולכנפיים:    פירוש, נוצה שעל הכנפיים.
ולנוצה שלהם:    היינו שעל שאר העוף.


  1. ^ נלע"ד דצ"ל כל קב ט"ז רביעיות -- ויקיעורך



פרק ה עריכה

( א ) לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל:    דמלת "יאכלו" יוצא לאחרים. והכי משמע מינה: לא יאכלו על ידיך לאחרים.
תלמוד לומר לא תאכלו:    במשנה תורה. ועיין בראב"ד ובקרבן אהרן שהאריכו בברייתא זו.


( ב ) מה נשר האמור כאן וכו' בל תאכיל כבל תאכל וכולי:    פירוש, דבעניננו הוזהר אף להאכיל לאחרים כאוכל עצמו, מה שאין כן במשנה תורה לא כתיב אלא "לא תאכל".
אף נשר האמור להלן נעשה את כל האמורים עם הנשר:    היינו אף ראה ודיה שנאמרו שם שלא נאמרו בתורת כהנים -- גם בדידהו חייב המאכיל כאוכל.


( ג ) עשה את הראה מין איה:    פירוש: כעין איה לאסור בבל תאכלו, אף כאן נעשה את הראה כעין איה לאסור בבל תאכיל. והוא הדין שנלמוד דיה שנאמרה במשנה תורה ולא נאמרה כאן לאסור בבל תאכיל אלא שתפס הראה שהיא ראשונה. והני תנאי לית להו מאי דאמרינן בחולין "ראה ואיה ודיה ודאה אחת היא" [ראב"ד].


( ד ) עורב זו עורב:    פירוש: עורב שחור. וכן הוא אומר (שה"ש, ה) "שחורות כעורב".
הכי גרסינן בגמרא (חולין סג, א) "ואת כל עורב וכולי", פירוש: 'את' 'כל' שני ריבויין. לרבות עורב העמק שהוא לבן ולכן נקרא עמק כמה דכתיב אצל בהרת "ומראהו עמוק". וחד לרבות הבא בראש יונים והיינו דדמי רישיה ליונה. [גמרא שם].
למינו להביא את הזרזירין וכולי:    ר' אליעזר קתני לה בברייתא בגמרא (חולין סב, א). וטעמו משום דהוא שוכן אצלו לפיכך מחזיק אותו ממינו אף על פי שאינו דומה לו במראיתו. ואיתא בגמרא דרבנן פליגי עליה וסברי דבעינן שיהא שוכן אצלו ונדמה לו במראיתו וע"כ לדידהו תרוויהו שרי.
ואיתא בגמרא בסנונית ירוקתא כולי עלמא לא פליגי דאסירא, כי פליגי בחיוורתא; ולרבנן שרי מפני שקרקרבנה נקלף ולא ראו אותה דורסת. ולרבנן יהיה הריבוי דלימני סנונית ירוקתא.


( ה ) נץ זה הנץ:    פירוש זה הנץ הידוע שקורין אותו נץ.
להביא בר חריא:    בגמרא בעי מאי בר חריא? ומפרש שורינקא והוא מין עוף מהטמאין.
הכי גרסינן מה תלמוד לומר למינה למינה למינו למינהו ד' פעמים שיכול וכולי -- כלומר אילו לא כתב 'למינהו' ד' פעמים הייתי יכול לומר שאלו שמנה הכתוב הם האסורים אבל השאר (והם אותם שלא מנה) כולם טהורים. להכי כתב "למינה וגומר" ללמד שיש אחרים הדומים לאלו שהם גם כן טמאים. ואיני יודע מי הם אלו. אלא שעזב הכתוב מלפרש אותם מפני שנוכל ללמוד סתום (שהם הכלולים במה שכתוב "למינה וגומר") מהמפורש (שהוא הנשר), כדמפרש ואזיל.


( ו ) מה הנשר וכולי:    נשר יתר הוא בקרא. דהשתא, כל המנוים בקראי --שיש בהם סימני טהרה-- עם כל זאת הם אסורים, הנשר --שיש לו ד' סימני טומאה ואין בו סימן טהרה-- כל לא כל שכן?! ולזה על כרחך נשר שהוזכר בטמאים לא הוזכר אלא כדי שנלמוד ממנו בנין אב; דמה נשר מיוחד דאין לו אחד מכל הסימנין הללו וטמא -- אף כל שאין לו אחד מארבעה סימנין הללו הוא טמא, דמין נשר הוא. אבל העוף אשר יהיה בו אחד מכל אלו -- הוא טהור. וכל שכן שנים או שלשה או כולם. חוץ מעופות אלו המפורשים בתורה שהם כ"ד -- עשרים דכתיבי בהדיא וארבעה שרמזה התורה במה דכתיב ד' פעמים "למינה למינה למינו למינהו". שגזירת הכתוב הוא שאף על פי שיש בהם סימן טהרה -- טמאים. דעשרים מהם יש להם ג' סימני טהרה, ובעורב שתים, ובפרס ועזניה אחד, והוה ליה כאילו אמר הכתוב אלו שאמרתי לך טמאים אף על פי שיש בהם סימני טהרה אבל כל האחרים כולם אינם טמאים אלא אם כן כשיהיו דומים לנשר שאין בו סימן טהרה כלל אבל אם יהיה בו סימן טהרה -- טהור.

וכל זה דוקא אם הוא מכיר המינים המפורשים בתורה ויודע שאינו מהם. אבל אם אינו מכירם -- אפילו אם יש בו ג' סימנים -- חיישינן שמא הוא מהמינים הטמאים. וכן שתים -- שמא הוא מהמין עורב. וכן אחד -- שמא הוא פרס ועזניה. ויש עוד שיטות בענין זה אך אנכי לקצר באתי.

ואין לו אצבע יתירה:    רש"י ז"ל פירש שהוא אצבע שאחורי הרגל והוא אצבע הגבוה שאחורי האצבעות. והקשו עליו שהרי אצבע זו יש גם בנשר. ולזה פירשו דאצבע יתירא היא אצבע שלפניו שהיא גדולה ויתירה מחברותיה ואצבע זו ליכא בנשר.
ואין קורקבנו נקלף:    מוכח בגמרא דסימן של קורקבן נקלף דוקא כשנקלף ביד ואינו צריך לסכין. אבל אם לא נקלף אלא בסכין - ספיקא הוי.
ודורס ואוכל:    רש"י פירש שאוחז בצפרניו בשעה שהוא אוכל ומגביה מן הקרקע מה שאוכל כדי שלא ינטל כולו לתוך פיו. והקשו עליו דהא אפילו התרנגלות עושה כן. ופירש רבינו תם דדורס ואוכל הוא שבדריסה אוכל מהרה מחיים ואינו ממתין שתמות.
מה תורים וכולי:    בגמרא פריך "ואלא תורים למה לי?" -- פירוש, הואיל דלא ילפינן מתורים אלא מנשר דאפילו אין לו אלא סימן אחד טהור, למה כתבה רחמנא תורים? ולגופייהו להתירם לא אצטריך דהא אפילו בסימן אחד טהור. משני, "לקרבן" -- שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר.
ובזה נתיישבו דברי הברייתא דנראה לכאורה שהם סותרים זה את זה. דמתחלה מכשיר אפילו בסימן אחד ובסיפא עד דאיכא כולהו. אכן באמת ניחא דרישא דוקא וסיפא סימנא בעלמא. אורי לן שאלו הם סימני טהרה, אותם שהנשר והתורין חלוקין בהם והתורה לא כתבה אותם אלא להראות שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר.


( ז ) כל שרץ העוף וגו':    עכשיו מדבר במיני חגבים שהן נקראים "שרץ העוף" אודות סימני טהרתם.
יכול הכל יהא מותר:    ונפרש לקרא הכי: אך את זה תאכלו וגו' כל אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגומר, דבזה הסימן לבד יהא מותר.
אין לי אלא אלו בלבד:    דהוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט.
הא כיצד?‎‎:    פירוש: מנין נדע איזה הוא הטהור מהם, הריני למד הסתום מהמפורש.


( ח ) מה ארבה:    וסלעם וכולי המפורשים יש להם ארבע וכולי.
וקרסולין:    הם שני רגלים ארוכים לבד הארבעה. והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם; כשהוא רוצה לקפוץ מתעצם בהם וקופץ.
והנה ארבע סימנים אלו -- שנים מהם מפורשין בתורה, והם רגלים וקרסולין דכתיב "אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם" (והכרעים הם הקרסולין). וד' כנפים וחופים את רובו ילפינן לה בגמרא מכלל ופרט וכלל, שהפרטות האמור בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולם יש בהם ד' סימנים אלו. וכאן יליף לה מלמינהו שהוא יורה לנו שנלמוד מהמפורש עוד דברים כשיש ד' סימנים האלו אצלם.
ר' יוסי אומר ושמו חגב:    יש דעות בראשונים אי ר' יוסי מפרש דברי תנא קמא; דעוד יש תנאי אחר שצריך שיהיה שמו חגב ותנא קמא גם כן מודה לו בזה. ויש אומרים דר' יוסי פליג אתנא קמא, דלתנא קמא לא בעי שיהיה שמו 'חגב' ודי בארבע סימנין אלו (עיין בר"ן סוף פרק אלו טרפות).
אף על פי שאין לו עכשיו:    ד"אשר לא כרעים" כתיב באל"ף וקרינן בוי"ו. שירצה -- אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד להיות אחר זמן גם כן מהני.


( ט ) ארבה זה גובאי:    איתא בגמרא דמי ששנה ברייתא זו לא שנה ברייתא הקודמת. דלברייתא הקודמת בעינן רק שיהיה לו ד' סימנין הנ"ל ואפילו אם הוא ראשו ארוך גם כן מותר. ולברייתא זו בעינן דוקא שלא יהיה ראשו ארוך לבד ד' סימנים הנ"ל והיינו דקאמר הכא ארבה זה גובאי למעוטי ראשו ארוך.
חרגול זה נפול וכולי:    כולן מיני חגבים הם.
צפורת כרמים:    מין ארבה דאין לו גבחת כמו לארבה.
יוחנא:    מין סלעם דיש לו גבחת.
והצדיא:    מיותר [הגר"א] דהתנא לא חשב רק ד' דברים. וגם בגמרא ליתא.
ואת הערצוביא:    מין חרגול שיש לו זנב. ולשנים הראשונים אין זנב.
ואת הארזבונית:    מין חגב.


( י ) אשר לו ארבע רגלים וגומר:    קרא יתירא הוא דהא אמר זה לעיל. ולזה דרש דאינו טמא במיני חגבים אלא אם יש לו ד' בלא סימנים, הא יותר הוא טהור. ועיין בראב"ד שמסיק דלתנא דבי רב המובא בגמרא הכל אסור בלא סימנים.
שקץ הוא פרט לעירוביו:    ד"הוא" מיעוטא, דמשמע הוא טמא כשיהיה הוא לבדו אבל אינו מטמא ואוסר הדברים המתערבים בו.
לא פסלו את צירן:    והכל מותר. אבל ציר חגבים טמאים בפני עצמם אסור. ורבי צדוק העיד דאפילו הוא בפני עצמו שהוא טהור. לפי שהחגבים אינם מהבעלי חיים שיש בהם דם, ומה ששותת מהם אינו אלא לחלוחית בלבד. ועיין בראב"ד שהאריך בזה.



פרשה ד עריכה

( א ) יכול כל האמור בענין:    פירוש דהנה לקמן בהלכה ב' ובהלכה ה' מוכיח הברייתא דהפסוקים האלה קאי גם על אבר מן החי שיהא מטמא ולזה אמר דיכול שאלו הפסוקים קאי לכל האמור בענין למעלה שיהא אבר מן החי מהם מטמא.
ת"ל בהמה:    הוא מה שכתב לקמיה "לכל הבהמה וגומר"
שאין מקבלין טומאה:    כדאיתא לקמן או בגד או עור יכול אף עורות של ים יהיו טמאים ת"ל וכולי. והוא הדין שאין מטמאין אחרים כדאמרינן לקמן גבי שרצים "על הארץ" -- להוציא עכבר של ים, ולכך אין אבר מן החי ממנו גם כן מטמא.
ויותר נראה לפרש שהמקום שבים אינו עשוי לקבל טומאה, שהדגים שגדלים באותו מקום אינם מקבלים טומאה ולאפוקי חגבים הגדלים בארץ שארץ הוא מקום לקבל טומאה.
אוציא את החגבים שאין למינן טומאה:    פירוש, שאין טומאה מפורשת בהן.
שיש למינן טומאה:    היינו שעוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה.
ת"ל פרסה:    דהיא מלה יתירא אלא דאתי לאפוקי עוף שאין לו פרסה.
אם בהמה שאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה:   פירוש אם תחב לו חבירו נבילה בבית בליעתו ובלעה -- אינו נטמא על ידי זה.
ת"ל שסע:    דלא שייך בעוף.
חיה טהורה מנין ת"ל מפרסת:    מעיקרא דריש מלות אלו מעוטין מדיוקא; דדייקינן מפרסת - אין, שאינה מפרסת - לא; ולזה אמעיטו כל מאי דלא שייכי ביה. ועכשיו דריש להו ריבויא מהמלות בעצמם שמרבים כל מאי דשייכא בהו אלו סימנים, וידוע דחיה בכלל בהמה.
לשסועים מנין:    שסועים נקרא כשהיא סדוקת הפרסה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים.
ת"ל ושסע:    דמלה יתירא היא דהיה לו לומר "ואינה שוסעת". ולזה אמרו דתרי מילי קאמר -- "ושסע" אמר על השסועים, ו"איננה שוסעת" אמר על אינה שסועה שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינם שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה הם מחוברות. וכן דרשו באומרו "וגרה איננה מעלה". דלא היה לו לומר אלא "ואיננה מעלה גרה". ולזה אמרו ד'גרה' - שהיא מעלת גרה, ו'אינה גרה' - שאיננה מעלת גרה. וכונת התנא לומר דאין סימנים אלו בבהמה אחת אלא כל חד נדרש לעצמו ור"ל בין שתהיה שוסעת, בין אינה שוסעת, בין מעלת גרה או לא -- בכולם אבר מן החי מהן מטמא.
והלא חזיר מפריס ומשוסע וכולי:    קשה דהא קאמר מתחלה לשאין מעלה גרה מנין וכולי. ובאמת הגר"א בהגהותיו מחקו עד הלכה ב'. ועל פי הדחק יש לפרש דחוזר לבאר דמה שכתוב בתורה "וגרה איננה מעלה" הוא בשביל חזיר דהוא מפריס ומשוסע יכול וכולי.


( ב ) אם במיתתן הרי מיתתן אמורה:    פירוש, בפרשת "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" ומרבינן התם גם בהמה טמאה מדכתיב "לכם" וגם לעיל כתיב "ובנבלתם לא תגעו" [קרבן אהרן].
הרי אבר מן המת אמור למטה:    בסוף פרשה זו פ"ו הלכה ו' דאיתא התם תלמוד לומר הנוגע והנושא לרבות אבר מן המת.
הא במה זה מדבר באבר מן החי:    ומה דכתיב "כל הנוגע בנבלתם" כלול נמי האבר הניפול מן הבהמה כשהיא חיה דזה האבר כלה ממנו חיותו דומיא מה שכתוב בשרץ "וכי יפול מנבלתם עליו" מדבר באברים הנושרים מן השרץ.
מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו:    כדאיתא בספרי בפרשת פרה על הפסוק "או בעצם אדם" ודרשינן ממנו בספרי זה אבר מן החי.


( ד ) אם החמיר באדם בטומאה חמורה:    שטמא על ידו שבעה ימים.
בטומאה קלה:    אותו היום עד הערב.
טימא בשרץ:    הם שמונה שרצים המטמאים אדם וכלים וכדכתיב בפרשת אמור "או אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו".
שרץ אבר מן החי ממנו מטמא:    כדיליף לקמן.


( ה ) שעשה דמו כבשרו:    כדיליף לקמן מדכתיב "וזה לכם הטמא".
אני אדיננו מן אבר מן המת:    אני אדין שיהא אבר מן החי מן הבהמה מטמא מאבר מן המת ממנה דהיינו אבר שנחתך ממנה כאשר היא מתה.
אבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח:    שהרי לא נצטוו על השחיטה אלא נוחר ואוכל.
אבר מן החי איסורו נוהג בבני נח:    שנצטוו עליו דכתיב "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו".
שהבשר הפורש ממנו טמא:    דהא איכא כזית נבילה.
אבר לא נקרא בבשר בעלמא אלא אם כן יש בו גידים ועצמות.
תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו:    מן החי, והוא הדין מן האבר, ואפילו אם יש בו כזית טהור כדיליף לקמיה.
והואיל והבשר הפורש ממנו טהור:    נראה שאין חלק הנפרד ממנו חשוב כמת והוה אמינא דהוא הדין לאבר הפורש ממנו שלא יהא מטמא.


( ו ) יכול אף בשר וכולי ת"ל נבילה:    ר"ל דאין לנו להרבות טומאה יותר ממה שנמצא בתורה.
מה נבילה שאין לה חלופין:    שהרי מתה.
אף אבר מן החי וכולי:    ר"ל שאין לנו לרבות מפסוק "כל הנוגע בם יטמא" רק דבר שאין לו חלופים ולאפוקי בשר מן החי שיש לו חלופין שהבשר חוזר וגדל במקומו.
רבי עקיבא אומר מה נבילה וכולי:    הראב"ד גריס "לכל הבהמה...מה בהמה גידים ועצמות וכולי".
ואיתא בגמרא הנפקא מינה בין ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא -- כוליא וניב שפתים הנחתכין מן החי שאין חוזרין וגדלין ואין בהם גידין ועצמות; דלר' יוסי הלילי מטמאין, ולרבי עקיבא דבעי דוקא גידים ועצמות - טהורין.
רבי אומר וכולי:    הוא מוסיף דבעינן שיהא על האבר גם כן בשר ואי לאו הכי אין שם 'אבר' עליו. ואיכא בינייהו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין עליה בשר כראוי אלא גידים ועצמות; דלרבי עקיבא אבר היא אף על גב דלית בה בשר ולרבי אין שם 'אבר' עליה.


( ז ) משא מועט:    שאינה נוהגת בכל הטומאות; דלא כל הטומאות המטמאות במגע מטמאות במשא.
מגע מרובה:    דכל טומאות שמטמאות במשא מטמאות גם כן במגע, ועודף עליהם המגע שיש מקומות דמטמאות במגע ולא במשא.


( ט ) יכול אף הציפה:    אי גרסינן "ציפי" הוא המחצלת שיושב או שוכב עליו. ואית דמפרשי ציפי צמר והיינו צמר שאינו טווי כדתניא בתוספתא דכלאים הפוקרין והציפין אין בה משום כלאים [קרבן אהרן].
ת"ל בגד:    וזה לא מיקרי בגד.
אי בגד יכול בגד גדול לבן שמטמא בזב [כצ"ל] ומטמא בנגעים:    פירוש בגד גדול של ג' על ג' טפחים שהוא ראוי למדרס הזב ושיהא לבן כדי שיהא ראוי ליטמא בנגעים (כדדרשינן במסכת נגעים "בבגד צמר או בבגד פשתים" מה בגד פשתים כברייתו אף צמר כברייתו). אבל בגד גדול צבוע (שהוא מטמא בזב ואינו מטמא בנגעים), או בגד קטן שהוא מטמא בנגעים (אם יש בו שלש על שלש אצבעות) ואינו מטמא במדרס הזב, או בגד קטן צבוע שאינו מטמא בזב ולא בנגעים.
עד שאתה מרבה שביס כצ"ל.
שביס של סבכה:    כדכתיב השביסים והסהרונים. והוא שעל הסבכה עושים ציור ועומד על מצחה ומקיף מאוזן אל אוזן ועליו מניחין טסי זהב וחוליות של מרגליות כמה דכתיב "את תפארת העכסים והשביסים".
סבכה:    שמונח שם שער ראשה כשהיא מתקשטת.
והגילגלין:    והוא גילגילין הנזכר בפרק י"א ממסכת נגעים שהיא צלצול קטן מצמר או מפשתים.
ת"ל בגד בגדיו:    פירוש, דהיה יכול לכתוב "בגד" וכתב "בגדיו" לשון רבים -- כל מיני בגדים, גדולים וקטנים, לבנים וצבועים.
שאר כלים:    אף על פי שאינו ??? בהן אלא שנוגע בהן בשעה שהוא נושא את אבר מן החי או הנבילה כי היכי דמטמא בגדיו.
הכי גרסינן תלמוד לומר וטמא:    דמילה יתירה היא דהרי בנוגע אמר "יטמא עד הערב" ולא היה לו לכתוב בנושא אלא מה שניתוסף עליו שהוא טומאת בגדים.
יכול יטמא אדם וכלי חרס:    פירוש כלי חרס הרי הוא כאדם מפני שהוא רחוק לקבל טומאה כאדם הואיל ואינו מטמא מגבו וניצול בצמיד פתיל באהל המת ומציל כל מה שבתוכו.
מנין לרבות הציב וכולי:    משנה היא בפרק העור והרוטב (דף קכד.) עור שיש עליו כזית בשר (במקום אחד) הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ופירש"י ציב - רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר ותלוי ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית.
ובשערה שכנגדו:    היינו שער על העור שכנגד אותו בשר.
טמא:    דשער והעור הוי שומר לאותו בשר ועביד מעשה יד להכניס ולהוציא הטומאה ומפיק זה בגמרא (דף קיח.) מדכתיב "יטמא" (היינו הפסוק ל"ט -- "הנוגע בנבלתה יטמא") וזהו ששנינו בברייתא כאן מנין לרבות הציב היוצא היינו בציב היוצא מכזית בשר נבילה או בשער שכנגדו ואנוגע קאי ולא אנושא וצריך לומר "תלמוד לומר יטמא", וכן איתא בראב"ד.



פרק ו עריכה

( א ) להביא את השליל וכולי:    היינו שתחב ידו במעי בהמה בחייה וחתך אבר מן הולד -- מטמא משום אבר מן החי, ולא אמרינן דאין שם אבר מן החי כל זמן שלא נולד.
מלמד שמצטרפין זה עם זה:    פירוש, חצי אבר מבהמה זו וחצי אבר מבהמה זו בין טמאים עם טמאים ובין טמאים עם טהורים (ראב"ד ועיין שם שמאריך בזה).
יכול יצטרפו למתים:    פירוש חצי אבר מן החי מן הבהמה עם חצי זית מן המת לטמא על כל פנים טומאת אבר. תלמוד לומר "הם" דמשמע הם בעצמם ולא עם אחרים.
למתים החמורים:    ר"ל דבעלמא הם חמורים שמטמאים טומאת שבעה.
עם הנבילות הקלות:    שהרי שוה טומאתן ליום אחד ונאמר דיצטרף חצי אבר מן החי וחצי אבר מן הנבילה לשיעור שלם.
ת"ל הם:    עוד הפעם בקרא ד"הולך על כפיו" דמיירי באבר מן המת כדלקמיה למעט דדוקא הם בעצמם ולא יצטרף חצי אבר מן החי עם חצי אבר מן הנבילה.
שלא תהא שחיטתה טהרתה:    מטומאת נבילות דמקראי דלעיל הוה אמינא דרק שהשחיטה לא מהני להתירה לאכילה משום דאין לה סימני טהרה אבל על כל פנים מהני להתירה מטומאת נבילות.


( ב ) מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו:    כדדרשינן לקמן בפ"ז הלכה ה' מקרא.

( ד ) דנין דבר שהוא מטמא במשא:    פירוש, טריפה ראויה לטמא במשא כשתמות ובהמה טמאה מטמאה במשא כשמתה ואל יוכיח שרץ שאינו מטמא במשא לעולם.


( ה ) וכל הולך על כפיו:    הנה למעלה אמר לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגומר ואף שהיא אינה מעלת גרה על כל פנים פרסה איתה לה כגון חמור וחמורה וסוס וחזיר. אבל חיה שאין לה פרסה כלל כגון הכלב והארי והדוב והנמר והקוף והקפוד שאין להם פרסה כלל אלא צפרנים ואצבעות אדם והם דורסין על פס ידיהם ורגליהם כאדם -- עדיין לא שמענו שהם בכלל כל הטומאות הללו. תלמוד לומר "וכל הולך על כפיו".
והנה בברייתא זו דרש כל הכתוב הזה כסדר הולך על כפיו זה הקוף ורבותא קאמר שאף על פי שדומה בצורתו לאדם ובאצבעות ידיו ורגליו כאדם אף על פי כן טומאתו כבהמה.
וכל הולך להביא את הקפוד:    חיה קטנה מאוד ומפני שדומה לשרצים כגון החולד והעכבר לכך הוצרך לומר כי מין חיה הוא.
וחולדת הסנאים:    פירוש חולדה הגדלה בין הסנה והיא גדולה מן החולד אלא שהיא דומה לה בצורתה ולכך הוצרך לומר כאן שהיא מין חיה.
ואת אדני השדה:    בירושלמי מפרש בר נש דטוריי והוא חי מטיבורו וכשנפסק טיבורו לא חיי.
ואת כלב הים:    פירוש אף על גב דכל מה שבים טהור -- כלב הים שאני מפני שכשרוצין לתפסו בורח ליבשה. ועיין (משנה, כלים יז, יג). הכי גרסינן החיה זו חיה טהורה.
הכי גרסינן בכל חיה להביא את הפיל:'    מפני שהוא בריה משונה שמברכין עליו "משנה הבריות" הוה אמינא דאינו בכלל שאר חיה.


( ו ) למה נאמרו למטה:    פירוש "כל הנוגע בנבלתם יטמא והנושא את נבלתם יכבס" -- למה החזירן הכתוב פעם אחרת כיון דאמר "טמאים הם לכם" ממילא ידעינן דבטומאה האמורה בפרשה זו קאמר שהרי פירש תחלה מגע ומשא ומפרש ואזיל דנוהגות אותן הטומאות על מפרסת פרסה ועל הולך כל כפיו.
והתחתונים באבר מן המת:    ר"ל ואפילו אין בו כזית בשר דאי אית ביה כזית בלאו הכי טמא משום כזית מן הנבילה דמטמא במגע ומשא.
ת"ל הנוגע והנושא:    פעם אחרת.


( ז ) ומה במקום שלא נטמאו מחמת עצמם במשא:    פירוש, שאם היו הבגדים בכף מאזנים והנבילה בכף שניה והכריעו הבגדים את הנבילה, לא נטמאו הבגדים במשאם את הנבילה, מכל מקום נטמאו הבגדים המחוברים על האדם בשעה שנושא את הנבילה.
מקום שיטמאו מחמת עצמן במגע:    אם נגעו הבגדים מאליהן בנבילה נטמאו -- אינו דין שיטמאו הבגדים המחוברים על האדם בעת שנוגע בנבילה?!


( ט ) ת"ל כל הנוגע וכולי:    והאי "כל" יתירא הוא לרבות שכלים שנגעו בנבילה נטמאו מחמת עצמם.*)

הערה *): וקצת קשה מה שציין הברייתא תלמוד לומר כל הנוגע בהם דהא דרשינן לעיל להביא בהמה טמאה שאין שחיטה מטהרתה שתירצו דזה נפקא מעצם הכתוב המובא לעיל "הנוגע בהם יטמא" והכא מריבויא ד"כל". אכן זה דוחק דמהמשך לשון הברייתא משמע דקאי על הכתוב "הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב". ועל כן נלענ"ד דצריך לומר "כל הנוגע בנבלתם יטמא" בין אדם ובין כלים. והנה זה הענין מיירי באבר מן המת וכן צריך לומר בפסוק כ"ד "כל הנוגע בנבלתם" ששם מיירי באבר מן החי התם נמי "כל" לרבויי שנטמאו כלים במגע באבר מן החי מחמת עצמם וכדאמרינן לעיל בהלכה ו' דהוצרך הכתוב לומר תרוויהו, עיי"ש. ונ"ל ברור שמטעם זה הגיה הגר"א בפרשה ד' הלכה ה' שצריך לומר תלמוד לומר הנוגע וכולי, ומחק תיבת "כל" משום דאיצטריך תיבת "כל" לרבות בנגעו מחמת עצמן באבר מן החי.


( י ) תלמוד לומר לכם:    שאחר אומרו "והנושא את נבלתם יכבס בגדיו" אמר "טמאים המה לכם", והוא יתר, דאחר שטעונים כבוס -- פשיטא דהם טמאים. וגם לא היה צריך לומר למי הם טמאים. ולזה אמר שבא למעט שאם הם נשאו הנבילה לא יקבלו טומאה ופירוש הפסוק טמאים המה בעבורכם, שעל ידי עצמכם הם טמאים במשא; אבל אם הם נשאו את הנבילה - לא.
ואין מטמאים:    היינו שאין מתטמאים אם הם נושאים כגון אם בכף שהם מונחים הכריעו הם את הנבילה. והוא הדין להיפך אם הנבילה הכריע אותם דהוו הם נישאים.



פרשה ה עריכה

( א ) מה תלמוד לומר:    דהיה לו לכתוב "מכל השרץ השורץ על הארץ אלה הם טמאים לכם".
שומע אני טומת הגויות:    כגון שאכל אוכלין טמאים ראשון לטומאה או שני דעל זה רמז הכתוב שנטמא גופו על ידי אכילתן וטומאת הקדשות היינו מעלות שעשו חז"ל בהקדש כדאיתא (סוף פרק ב דחגיגה). וכל הני אסמכינהו רבנן אלאו ד"לא תטמאו בהם" ואם כן הוה אמינא דכל זה הוא מדאורייתא. תלמוד לומר "וזה לכם הטמא החולד והעכבר וגומר" -- דוקא אם נגע באלו טמא מדאורייתא, וקרא ד"לא תטמאו בהם ונטמתם בם" לאו לאכילה אתה שאין לך דבר שמטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור ועיקר קרא דרשינן (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה [זית רענן].
ואלו :    פירוש, טומאת גויות והקדשות יהיו מטמאים אדם ולא כלים וכולי.
או אינו מוציא אלא אלו כל שאינו כעין הפרט כצ"ל.
כל שאינו בעל עצמות ופרה ורבה:    הך תיבות "שאינו" קאי גם על "ופרה ורבה" ופירושו שאינו בעל עצמות ואין פרה ורבה.
מנין בעל עצמות אין פרה ורבה:    ר"ל שגם אותו נמעטנו מלטמא.
עד שאתה מרבה את בעל עצמות שהם פרים ורבים:    ר"ל שגם הם יהיו בכלל המיעוט מלטמא, תלמוד לומר אלה וכולי. [ועיין בהגהות הגר"א שגירסתו מכוונת מאד בלי שום דוחק].


( ב ) זה:    צריך לומר "וזה" [הגר"א].
להביא את דמו שיטמא כבשרו:    בכעדשה. ועיין בבראשית רבה דפליגי פה רשב"י ור' אליעזר בר' יוסי, דרשב"י יליף לה מן ה' ד"הטמא" דאמר 'טמא הטמא', כלומר היה לו לכתוב "טמא" ואמר "הטמא". ור' אלעזר בר' יוסי יליף לה מן ו' יתירא ד"וזה" דהיה לו לכתוב "זה" ואמר "וזה".
לא עשה דמה כבשרה:    דבשרה מטמא בכזית כדאיתא בתוספתא דשביעית פרק קמא ודמה ברביעית.
הכי גרסינן תלמוד לומר וזה.


( ג ) יכול יכשיר הזרעים:    לקבל טומאה כמו בדם בהמה.
שאינו מטמא טומאה חמורה:    לטמא אדם וכלים רק אוכלין ומשקין ועל כל זה מכשיר הזרעים לקבל טומאה כדמייתי לקמן מקרא דם השרץ שמטמא טומאה חמורה אינו דין שיכשיר הזרעים.
ת"ל לכם:    דמשמע לכם הוא מטמא אבל אינו מכשיר הזרעים ליטמא דבדם הכתוב מדבר כמ"ש.


( ד ) עכבר שבים:    דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו.
ודין הוא:    דלא מטמא ואין צריך קרא.
טימא בחולדה עם העכבר. שחיברן יחד, החולד והעכבר, להשוות אותם.
מה חולדה מין הגדל על הארץ:    ולא שבים שאין בים חולדה כדתניא בפרק ט דחולין כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה.
אף עכבר:    אף על פי שיש ממנו בים לא טימא אלא מין הארץ.
אי מה חולדה:    כלומר, או נאמר שהשיווי אינו אלא לומר דהעכבר יהיה כולל כל מה שיקרא עכבר כי לא נשגיח למקומות אלא לשם כמו שבחולדה כל מה שיקרא חולדה הוא טמא.
ת"ל על הארץ:    שהוא יתר דהיה לו לכתוב "בשרץ השורץ" ובאמרו "על הארץ" אין זה אלא תנאי דמה שעל הארץ טמא ומה שבים לא.


( ה ) או אינו אומר:    כלומר, או אומר אני דאמרו "על הארץ" אינו למעט מין העכבר אלא המקום אשר בו יהיה בשעה שיטמא דהיינו שצריך שיהיה בארץ כאשר יטמא הנוגע בו. והכי קאמר: על הארץ ונגע בטהור איזה עכבר שהוא -- יטמאנו, נפל בים ושם נגע בטהור -- לא יטמאנו.
ת"ל השורץ וכולי:    דהוה ליה למכתב "בשרץ שעל הארץ" וכתב "השורץ" אייתר ליה לומר כל מקום שהוא שורץ, פירוש כל מקום שהוא יכול לרחוב ולנענע והרי גם בהיותו בים הוא שט, הלכך על כרחך "על הארץ" לא אתי אלא להראות המין.


( ו ) או אינו:    כלומר או אינו אומר "השורץ" לדרשא זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה ומלת "השורץ" מלשון 'פריה ורביה' כמו "פרו וישרצו" ורצונו לומר השורך (והוא הפרה ורבה) - יטמא, שאינו שורץ - לא יטמא; ו"על הארץ" נדרוש לרמז דאם ירד לים לא יטמאנו.
ודין הוא:    דלא נמעט חציו עכבר וחציו אדמה מכלל טומאה הואיל ששמו עכבר כמו חולדה.
אי מה חולדה פרה ורבה וכולי:    וממילא נדרוש "השורץ" לרמוז דעכבר שחציו בשר שאינו שורץ לא יטמא, ו"על הארץ" למעט שכשירד לים לא יטמא.
ת"ל בשרץ:    דקרא יתירא הוא דהא כתיב בתריה "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" וע"כ אמרינן דאתי לרבויא דאפילו שרץ זו יטמא וממילא השורץ אתי לרבויי דעכבר היבשה אפילו ירד לים יטמא ועל הארץ אתי למעוטי עכבר של ים שאינו מטמא.
שכנגד הבשר מאחוריו טמא:    אפשר שטעמו דומיא דהנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו שהוא טמא וכנ"ל.


( ז ) צב זה הצב:    הידוע.
חברבר:    בגמרא גריס הערוד והוא בא מן הצב והנחש.
הנפילים:    שרץ מין צב.
וסלמנדרא:    פירש"י שרץ הבא מן האור מעצי הדס על ידי מכשפות וקים להו דמין צב הוא.
לפסוק זה:    משום דמיירי בסלמנדרא.



פרק ז עריכה

( א ) טמאים וכולי:    כלומר טמאים היה לו לכתוב ואמר "הטמאים" לרבות עורות השרצים הרכין שיהיו מטמאין כבשרן. ומהאי ה' יתר מרבינן נמי צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדייהו דאיהו נמי אוכל הוא והוה אמינא מרבה כל מה שהוא אוכל יחד.
ת"ל אלה:    "אלה הטמאים" והוא מיעוטא דלא לרבות כל מי שהוא טמא ומסתברא דאתי לרבות רק מי שעורו דק כבשר והוא אלו דקחשיב בברייתא.
הלטאה כחולדה:    סבירא ליה דעור של הלטאה יש לו ממש כעור של חולדה.
יש להם עורות:    דסבר הטמאים הוקשו זה לזה, מה חולד ועכבר וצב ותנשמת יש להם עורות - אף הנך נמי אית להו עורות אף על גב דהאי קליש והאי עב. וה' ד"הטמאים" אתי לרבות רק צירן ורוטבן וקיפה שלהן.


( ב ) טמאים:    ה' יתירה ד"הטמאים" נדרש לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן וקיפה ולעורות כבשרן ועכשיו דריש לה לביצתן, דהה' מרבה להם טומאה לכל מה שיהיה אוכל ויוצא מהם.
ביצת השרץ:    יש שרץ שמטיל ביצים -- צב והלטאה והחומט.
וקליפת השרץ:    בראב"ד גרס "וקילית השרץ".
אף ביצה משריקמה:    פירוש "ריקמה" כמו 'שפיר מרוקם'; שיש עליו צורת שרץ. והכי מפרש בתוספתא דחולין כמה הוא ריקמה? כדי שיראה שרץ מתוכה.
יכול אף על פי שהיא סתומה:    פירוש, בין בביצה בין בקולית.
ת"ל הנוגע יטמא:    הקולית אינה מטמאה אלא מפני המוח שבה וכן הביצה מפני השרץ ומשום הכי בעינן שיהיה אפשר לו ליגע בהם. מיהו אף על פי שלא נגע אלא במה שבחוץ - טמא מפני שהם שומרים למה שבפנים, דשומר מכניס ומוציא טומאה והוא שיש בפנים מוח כעדשה.
שכן אפשר לו ליגע בכשערה:    דהיינו שער ראשו וזקנו אם יכניסנו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר; בין שער טהור הנוגע בטומאה, בין שער טמא שנגע בו הטהור -- נטמא.


( ג ) הטמאים מלמד שמצטרפין וכולי:    היינו מדחברן כולם כאחד וקראן 'טמאים' הנה הוא לומר דמצטרפין זה לזה.
דם בבשר ובשר בדם:    פירוש, בין שהוא רוב השיעור מן הדם ומיעוט מן הבשר ובין להיפך.
בין במין אחד וכולי:    כגון בשר עכבר זה או דמו עם של עכבר אחר ובין שהוא חצי שיעור מעכבר וחצי שיעור מחולד. מפרש במעילה פרק קדשי מזבח (דף יז.) דוקא בכולן אבל במקצתן לא, פירוש, כשיהיה כל דם השרץ משלים לכעדשה מן הבשר אז הוא מצטרף אפילו עם מין אחר אבל מקצת דמו אין מצטרף אלא עם בשרו ממש [ראב"ד]. ועיין שם ברש"י ותוספות עוד ביאורים על זה.


( ד ) ידות הכלים:    שאם נגעו בשרץ תטמא הכלי כולו ודריש ליה מדאמר "כל הנוגע" דהיינו כל הנוגע מהכלי -- או הוא הוא ידו -- יטמא הכלי.
יכול שאני מרבה יתר מהשיעור:    היינו שהיה היד יותר מהשיעור שצריך להכלי להשתמש בו.
הכי גרסינן תלמוד לומר "בהם" לכל שהוא לצרכיכם:    פירוש, נוגע שהוא היד שאתם משתמשים בהם יהיה לצרכיכם ואז חשוב כמו הכלי בעצמו ומקרי שנגע בהם השרץ. אבל מה שהוא יותר משיעור זה לא יקרא 'יד' ואם נגע שרץ בזה המקום אין הכלי נטמא.
הכתוב אומר במטמא:    שהוא השרץ ד"בהם" הדר לשרצים האמורין מקודם שהם המטמאין ואת דרשת אותו על הלכים המיטמאין.
אף אני אומר וכולי:    ר"ל גם אני מודה לדבריך דמה דכתיב "בהם" מיירי במי שנוגע בדבר המטמא דהיינו בשרץ ועל ידי זה מיעטנו להאוכל אוכלין טמאים שאינו מתטמא על ידם. ומה שאמרתי ד"בהם" אתי למעט בנגיעת השרץ ביותר מכשיעור -- הוא אסמכתא בעלמא מקרא ועיקר הדין הוא מסברא דאין על זה שם 'יד'.
אין האוכל וכולי:    קמשמע לן הכא דטומאת גויה לאו דאורייתא ומשום הכי לא בעי הערב שמש ואפילו בתרומה וקדשים [ראב"ד]. וכן איתא ביומא (דף פ:). וטומאת גויה נקרא מה דקיימא לן דהאוכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה.


( ה ) אף על פי שהם שחוטים:    לומר שאין שחיטתן מטהרתן.

( ו ) יכול בכולם:    היינו בשרץ שלם ולא כשנגע בחתיכה ממנו.
ת"ל מהם:    "וכי יפול עליו מהם" דמשמע אפילו בחתיכה מהם.
שיגע במקצתו שהוא ככולו:    פירוש דלפעמים כל השרץ אינו מחזיק יותר משיעור הזה.
כזנב הלטאה:    שהיא מפרכסת לאחר שנחתכה והיינו מקצתו שהוא חי ככולו והלכך בדידיה משערינן.



פרשה ו עריכה

( א ) הרי מיתתן אמור:    דכתיב "כל הנוגע בהם במותם" וריבינו לעיל דאפילו כלים בכלל.
הרי אמור למטן:    באמצע הפרשה דכתיב "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא, תנור וכירים וגומר".
אלא באבר מן החי:    ומאי "במותם" -- במיתת האבר.

( ב ) יכול אפילו תלוי בו בשערה:    היינו שלא נחתך האבר מן השרץ החי לגמרי אלא תלוי בו עדיין כחוט השערה גם כן יטמא במגע.


( ג ) שאין לה חליפים:    שאינו יכול לחזור ולחיות.
אף אבר מן החי וכולי:    פירוש, מה דריבינו מהכתוב "אשר יפול עליו מהם במותם" היינו דוקא אבר שאין יכול לשוב ולחיות, לאפוקי בשר, שישוב ויתגדל באותו מקום ויש לו חליפין.
אף אבר המן החי גידים ועצמות:    ואיכא בינייהו ניב שפתים הנחתך דאין חוזרין וגדלין ואין לו גידים ועצמות. דלר' יוסי הגלילי מטמא ולרבי עקיבא לא מטמא.
רבי אומר מה השרץ וכולי:    הוא מוסיף עליהם דבעינן שיהיה על האבר גם כן בשר ואי לאו הכי אף אבר לא מטמא.


( ד ) והקולב:    הוא עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל ומעמידין אותו לפני פתח חנות ותולין עליו חפצים [רש"י שבת דף ס].
והנחותא:    הוא פשוטי כלי עץ כדאיתא במשנה דטבול יום פרק ד.
ת"ל מכלי עץ:    "מכל כלי עץ" דמשמע מקצתם ולא כולם.
הכי גרסינן או יכול שאני מוציא -- (הגר"א וכן הגירסא בראב"ד).
והדולפקי:    הוא כלי עץ שמניחין עליו צלוחית וכלים כדאיתא במשנה דכלים (ריש פרק כב).
ת"ל כל כלי עץ ריבה:    והגר"א גרס "תלמוד לומר כל עץ ריבה", דתיבת "כלי" איצטריך למה דדרשינן לקמיה בהלכה ה'.
מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם:    שלפעמים מתכסה בו.
ואת משמשי האדם:    פירוש שנותן לתוכו כליו.
אף אני מרבה השולחן והדולפקי שהם וכולי ואת משמשי האדם:    שלבד שמניחין עליהם כלים לפעמים סומכין את עצמן גם כן עליהם.
ומוציא אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם:    פירוש, שדרך לעלות בעצמו עליו אבל אין דרך להשים עליו כליו.
הכי גרסינן ואת הקולב ואת המנורה ואת הנחותה שהם משמשין משמשי האדם ואין משמשין את האדם. (הגר"א וכן הוא בראב"ד ובסמ"ג עשין רמ"ה וכן כתב הזית רענן).    פירוש קולב וכולי דרך להשים עליהן כליו וכל צרכיו אבל אינו רגיל בעצמו לסמוך עליהן שיקראו "משמשי האדם" ולא הוי דומיא דשק. ובאותן כלים שיש להם בית קיבול אין מחלקין בכך אלא כולם טמאים חוץ מן אותם שאין דרך לטלטלן כשהם מלאים וכדמפרש לקמיה.


( ה ) ובור ספינה אלכסנדרית:    היא ספינה גדולה שפורשין בה לים הגדול וקרויה "ספינה אלכסנדרית" שפורשין בה מארץ ישראל לאלכסנדריה ומפני שמי הים מלוחים ואין ראויים לשתיה עושים בספינה כמו בור של עץ וממלאין בו מים מתוקים הראויים לשתיה.
והם מחזיקים ארבעים סאה:    שזהו השיעור שאין אדם יכול לטלטל הדבר כשהוא מלא.
שהם כוריים ביבש:    שביבש נוכל להוסיף גודש מלמעלה, שליש יותר, וכוריים הם ששים סאה.
דרדור עגלה:    מלשון דרי אכתפיה. והיא גדולה שאין מוליכין אותה אלא בעגלה. מכל מקום אינה מחזקת ארבעים סאה בלח ואדם מוליכה ממקום למקום כשהיא מלאה. וכן קסטות מלכים לגינים גדולים שמוליכין אותם על הגמלים בשיירות.


( ו ) רבי מאיר אומר כל שמנו חכמים בטהרה:    דהיינו שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש והקנים וכל אותן שפירשנו למעלה לענין טהרה.
כל שמנו חכמים בטומאה:    דרדור עגלה וקסתות מלכים ועריבת העבדן ובור ספינה קטנה וארון.
אלא עריבת בעל הבית:    דלדברי רבי מאיר שאמר דלבד מה שמנו במשנה הקודמת לטהרה הכל טמא -- ממילא עריבה של בעל הבית שלא מנו אותה לטהרה - טמאה מפני שאינה מחזקת ארבעים סאה (ראב"ד).
ודעת הר"מ בפירוש במשנה פרק טו דכלים דאפילו מחזקת ארבעים סאה גם כן טמאה אחרי שלא נמנית עם הכלים הטהורים. ולדברי ר' יהודה שסבר דאין לך לטמא אלא מה שמנו לעיל לטומאה - טהורה, מפני שהיא עבה וכבדה ואינה מטלטלת במילואה. כן כתב הראב"ד. ודעת הרמב"ם שם דאינה טהורה אלא אם כן מחזקת ארבעים סאה בלח.


( ז ) קופות הגדולות והסאים הגדולים:    פירוש שהן עשויות מן הזמורות והן קלות.
הכי גרסינן שיש להן שוליים והן מקבלין מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש טמאים שאף על פי שאין מטלטלין במלואן מטלטלין במה שנשאר בהן:    ומה שאמרו 'מטלטל מלא וריקן' -- לאו דוקא מלא אלא אפילו מקצתו. ודוקא הנך שמפני שהם קלים וחזקים אדם יכול לטלטלן עם מקצת מה שבתוכן, מה שאין כן בשידה תיבה ומגדל והדומה להן שמפני שהם כבדים אין דרך לטלטלם בזמן שיש בהם שום דבר. וכוורת הקש והקנים אף על פי שהם קלים -- חלשים הם, ואינם יכולים לקבל טורח הטלטול בזמן שיש בתוכן כלים [ראב"ד].


( ח ) יכבס יכול וכולי:    הברייתא הזו שנויה לעיל גבי בהמה טמאה פרשתה ד' הלכה ט' ושם ביארנוה.
מנין לעשות שאר כלים וכולי יכול יטמא אדם וכלי חרס -- לא גרסינן לה דהא בהדיא כתיב דשרץ מטמא אדם וכלי חרס ושאר כלים והמדפיס טעה מברייתא לעיל. [קרבן אהרן וכן הגר"א מחקו].
ת"ל או בגד:    דמלת "או" מורה על חלוקה אחרת קודמת אליה ואין זה אלא מה שאינו בגד ממש והם הלבדין. ואף דבריש הברייתא מרבה גם כן מ"או בגד" -- אפשר דתרתי שמע מינה.
ויותר נכון כהגר"א דגריס "דבר אחר: או בגד לרבות את הלבדין" ודינא דרישא סבירא ליה דילפינן מהא דגילתה התורה לעיל גבי בהמה טמאה בפרשתא ד'.


( ט ) יהו טמאים:    רצונו לומר יקבלו טומאה.
טימא בנגעים:    טימא הכלים בנגעים והוא נגעי בגדים וטימא אותם בשרצים. מה נגעים פטר את של ים דכתיב "לפשתים ולצמר או בעור" ודרשינן מה צמר ופשתים מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ.


( י ) קל וחומר:    פירוש, ועוד נלמוד דבר זה דשרצים שאין עור של ים מטמא בהם מקל וחומר מנגעים.
שטימא בהם שתי וערב:    כדכתיב בקרא.
שלא טימא בהם צבועים:    כדילפינן לקמן מדכתיב "לפשתים ולצמר" מה פשתים לבן אף צמר לבן.
הואיל וטימא בהם צבועים:    הרי חזינן שהחמיר בהם הכתוב.
שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ:    כגון אם עשה כלים מעור הגדל בים וחבר לעור הים חלק קטן מעור הגדל בארץ.
הכי גרסינן תלמוד לומר או עור    דמלת "או עור" ריבה לחלק קטן מהגדל בארץ אם יהיה מחובר לכלי שנעשה מעור הים.
ובלבד שיחברנו:    חיבור שלם.
כדרך חיבורו לטומאה:    כחבור אשר יצטרך לשני בגדים שיטמא האחד בהטמא האחר והוא בשתי תכיפות.


( יא ) יכול אף עור מצה ועור החיפה:    כצ"ל. במסכת שבת (דף עט.) מפרש מצה דלא מליח ודלא קמיח, שלא נעשה לו שום תיקון כמו מצה שלא נתקנה כלל, דלא מליח - שלא נמלח, ולא קמיח - שלא השהו אותו במים וקמח. ועור החיפה דמליח אבל לא קמיח.
הכי גרסינן תלמוד לומר אשר יעשה מלאכה [הגר"א]    ובעינן שיעשה בו ממלאכות הנעשים בעור, יצאו אלו דלא נעשה בהם גמר מלאכה הנעשים בעור.
והנה שם בגמרא איתא עוד עור שלא תקנו אותו בשחיקת עפיץ -- כתב הראב"ד דזה לא נעשה אלא בקלף אבל סתם עורות במלח וקמח היא גמר מלאכתן.
ולא אוציא עורות רצועות וסנדלים:    פירוש, עור העומד לעשות ממנו רצועות או סנדלים אבל עדיין לא עשאום. ועל זה מסיק דאינן מקבלין טומאה דאם עשאן כבר והם רצועות מתוקנות הא תנן במסכת נגעים (משנה, נגעים יא) דרצועות מנעלים וסנדלים מטמאין (קרבן אהרן ועיין בראב"ד וברמב"ם פכ"ז מכלים דין י"א (פכ"ז מהל' כלים הי"א) ובפירוש המשניות פכ"ד דכלים משנה י"א (משנה, כלים כד, יא).
עורות אוהלים:    שהן מתוקנים לעשות מהם אוהלים.
שכן כלי-- צ"ל שאינן כלים:   
תלמוד לומר כל כלי אשר וכולי:    והריבוי הוא מתיבת "כל". ודוקא בזמן שאינם קבועים אהלים אלא שהן מתוקנים לצורך אהלים. אי נמי שהם פרוסים לאהל ואינם קבועים לקרקע. אבל בשעת קביעותן ודאי טהורים מפני שנעשים כבנין. והכי איתא (בכלים פרק א) [ראב"ד].



( א ) קלקלים:    מסרק של סוס.
חבק:    פירש"י צינבלא של סרג ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי וארוג.
יכול:    שאני מרבה חבלים ומשיחות שעושים למדוד וקולעים ועושים אותם מן הנוצה כמו שנתלשה ואינו טווי.


( ב ) והלא הוא אומר צ"ל וכן הגר"א. ר"ל דכן הוא במת וכל מעשה עזים לרבות הקלקלי והחבק דהוא נעשה מנוצה של עזים.
יכול:    שאני מרבה במת חבלים ומשיחות דיטמא כיון דכתיב ביה "כל".
ודין הוא:    שלא נרבה ולא איצטריך קרא למעוטי.


( ג ) הן:    בתמיה. כלומר וכי דברים אמתיים ומכוונים הם אלו?!
אם היקל בשרץ הקל:    שטומאתו רק טומאת ערב -- נקל גם אנחנו בבנין אב זה במת שטומאתו חמורה טומאת שבעה?! ואם כן בודאי הוה אמינא דבמת מטמו חבלים ומשיחות ולזה הוצרך גזירה שוה למעט.


( ד ) העשוי מן העזים:    דסתם שק משער עזים הוא עשוי.
הכי גרסינן תלמוד לומר או שק:    ואף דכבר דרשנו אותו לרבות קלקלי וחבק -- אכן זהו מקמי דאתי גזירה שוה, אבל אחרי דידענו אותה והוקש בה שרץ ומת אין אנו צריכים לקרא ד"או" לקילקלי וחבק, דכי היכי דיליף מת משרץ בגזירה שוה למעט חבלים ומשיחות -- הכי נמי יליף שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קלקלי וחבק.
אין לי אלא השרץ:    ד"או שק" בשרץ כתיב.


( ה ) אם ריבה:    לטמא דבר הבא מזנב פרה ומחזיר.
בטומאת ערב:    הוא דריבה שהוא מרובה שכל המגעות טומאת ערב הן בין דשרץ ונבלה ושכבת זרע ומגע הזב ומגע טמא מת. ארבה אנכי בטומאת ז' שמועטת היא -- שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד?!


( ו ) כל כלי לרבות הקלע:    שזורקין בו אבנים ובית קיבול שלה של עור שהוא טמא ואף על פי שאינו משמש שום תשמיש אלא כמעשה מקל בעלמא ואף על פי שאין בעור ד' על ד'.
קמיע ותפלה:    גם כן מחופין בעור וקמ"ל דבכלל כלים הם ולא צריכי ארבעה על ארבעה. ואף על פי שאין עושין בהן שום מלאכה.
את העץ צ"ל העין [הגר"א]:    עין ועבות תשמישי העול הם שעושים מעור או של בגד בעגול הדומה לעין ונותנין אותו בצואר הבהמה ותחת העול שלא יכביד קושי העול על הצואר ואינם כלים משום שנאמר "אשר יעשה מלאכה בהם" - ולא באחרים, ואלו מלאכות נעשים על ידי הסוסים והם באים רק להקל. והכי תנן בכלים (משנה, כלים כא) הנוגע בעול בעין ובעבות אפילו בשעת מלאכה -- טהור.


( ז ) חפוי כלים:    כסוי כלים.
ת"ל בהם:    ובכיסוי אינו נעשה מלאכה שאינו אלא לכסות.


( ח ) יכול מקצתו:    דהיינו שלא יהיה כולו כאחת אלא חלק אחר חלק.
ת"ל ובא השמש וטהר:    פירוש בפרשת אמור כתיב "כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר" -- מקיש רחיצתו במים לביאת שמשו.
ביאת שמש כולו כאחת:    שלא יראה ממנו כלום, אף כאן ביאת כלי כולו כאחת, פרט לטובל לחצאין; שבשעה שטובל חציו החצי השני נראה על המים.


( ט ) יכול לכל דבר:    היינו אפילו להשתמש בכלי מעשר שני צריך להמתין עד הערב.
ת"ל וטהר:    דהוא לישנא יתירא אלא לאשמועינן דתיכף אחר טבילה נטהר.
הא כיצד:    יהיה טהור וטמא בשעה אחת.
טהור לחולין -- טעות סופר, וצ"ל למעשר [הגר"א וכן הוא ביבמות (דף עד.), דלחולין לא צריך ביאת מים כלל]



( א ) ת"ל וכלי חרס:    פירוש, הוי"ו ד"וכל" דריש לרבות כלי נתר.
מנין לרבות את האהלים:    פירוש, שעשה אהל מכלי חרס דאית ליה בית קבול כגון שכפאו על השרץ והטומאה בתוכו, ודין הוא שיטהר אהל זה, ולזה צריך אני לקרא לרבות אותו שיטמא.
ומה כלי עץ שטימא פשוטים:    היינו אותן דחזי למדרס הזב דכתיב ביה "כל המשכב אשר ישכב עליו" והיינו כל העשוי למשכב כגון שולחן וטבלא וכיוצא בו.
טיהר אהליו:    שאינוו מטמא מאוירו כדלקמן.
כלי חרס שטיהר פשוטים:    שאינו מטמא אלא אם יהיה לו תוך' ד"אל תוכו" בעינן כדלקמן, ומדרס כלי חרס טהור כדיליף מקראי בפרק רבי עקיבא.
ת"ל כלי חרס:    והוא כמו וגומר אשר יפול מהם אל תוכו, וזה נמי באויר שבתוכו מונח השרץ. ועיין בביאורנו להגהות הגר"א1.
ת"ל וכל כלי חרס:    ד"כל" מרבה אף השברים אם יהיה עדיין שם כלי עליו והוא שיהיה עושין מעין מלאכתו ויש לו תוך לקבל.


( ב ) ויש מהם שלא לטמא:    ד"מהם" משמע מקצת מהם, לומר שלא כל הנופלים מטמאים.
ונפל לאויר התנור טהור:    דטומאה בלועה אינה מטמא.
ואם מת:    כשבלעו, שלא שהה שיעור עיכול משעה שבלעו עד שמת -- התנור טמא.


( ג ) מכאן אמרו וכולי:    משנה זו שייכה לסוף משנה א' ואחר כך צריך להיות המשנה ב' (הגר"א וכן הוא בילקוט וכן נראה מהראב"ד). וזהו שאמרו מכאן אמרו ז"ל אחרי שאמר מתחלה לרבות שברי כלי חרס אמר שמכאן למדו לטמא שברי כלי חרס כשהם עדיין ראויין לקבל.
הדקין שבכלי חרס:    כלי חרס הדקין וקטנים.
הם וקרקרותיהן:    פירוש, בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן (פירוש: כמו קרקעותיהן, דהיינו שוליים כלפי הקרקע), או נשארו דפנותיהן ויכולין לבדן לישב בלא סמיכה -- עדיין כלים הם ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן (כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו) -- טמאין. והכי מפרש הגמרא במסכת שבת (דף עח:).
עד לוג:    שיעור זה של סיכת קטן לשברי כלים שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה מתחילתו יותר מלוג -- בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן.
מלוג עד סאה:    כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה -- שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתיים שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם.
אני איני נותן בהם מדה:    לפי גודל הכלי וקטנו אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים.
אלא הדקין שבכלי חרס וכולי:    שאין להם צורת קדרות והן קטנים ביותר -- שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות -- שיעורן ברביעית.
חביות לודיות:    שנעשות בלוד.
לחמיות‎‎‎:    שנעשות בבית לחם והן גדולות מאותן שנעשות בלוד.
חצבין גדולים:    כדות גדולות כל מה שאפשר.
נשתקע הדבר וכולי:    פירוש, ר' נחמיה וראב"י הם היו שאמרו לו נשתקע הדבר ולא אנרמ כמו שמצינו שהם חולקין עליו.
הפכין הגלילים:    שנעשו בארץ הגליל.
והחביונות:    חביות קטנות והיינו דקין שבכלי חרס.
ואין להן דפנות:    לפי שצדיהן שוה השטח וכל מה שנשבר מהן נשאר דומה ללוח פשוט וע"כ הדפנות טהורות.


( ד ) ואת שאין לו תוך:    אלא שהוא פשוט -- אינו מקבל טומאה.
פרט למיטה וכולי:    דכל אלו אף על פי שיש להם בית קבול אינם עשויים לקבלה. ותרי מילתי איצטריך לשיהיו מקבלין טומאה: שיהיו ראויין לקבל ועשויים לקבלה. וגם במדרס אינם טמאים לפי שאין מדרס בכלי חרס, שאינו ראוי לישיבה, שאם ישב עליו ישבר.
והספינה:    לא מהאי קרא מפיק ספינה שהספינה יש לה בית קיבול והיא עשויה לקבלה, אלא בשבת בפרק רבי עקיבא תנינא "מנין לספינה שהיא טהורה וכולי".
אין לו אחוריים:    דהנה חכמים גזרו על משקין טמאים שיטמאו כלי ואף על פי שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הם ראשון לטומאה -- מטמאים כלים מדברי סופרים, ואם נגעו באחורי הכלי נטמא אחוריו ולא נטמא תוכו. והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא כשיש לו תוך אבל כל שאין תוך -- אין לו טומאת אחוריים ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו (דהיינו באותו צד שאין רגילין להשתמש בו) -- לא נטמא אחורי הכלי.


( ה ) אל תוכו מתוכו הוא מטמא:    פירוש: מאוירו, ואף על פי שלא נגע ויליף במסכת חולין (דף כה.) בגזירה שוה נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא דכתיב "כל אשר בתוכו יטמא" וזהו ליטמא מה התם אף על פי שלא נגע בכל מה שבתוכו הרי הוא טמא שהתורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אף תוכו האמור לטמא דהיינו כל אשר יפול אל תוכו אף על פי שלא נגע בו.
( ה ) מה כלי שטף:    פירוש כלי עץ וכלי מתכות דיש להם טהרה בשטיפת מים דכתיב "וכל כלי עץ ישטף במים".
שאינו מטמא מתוכו:    פירוש: מאוירו דהיינו כשנתלה השרץ באוירו, לא נטמא הכלי על ידי זה וכדלקמיה, וכן כל מתוכו היינו מאוירו.
מטמא מאחוריו:    אם נגע השרץ בגבו נטמא דכתיב "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ וגומר".
הכי גרסינן תלמוד לומר אל תוכו.


( ו ) קל וחומר לכלי שטף שיטמא מאוירו:    ר"ל שנתלה באוירו ולא נגע בו.
ת"ל כלי חרס אל תוכו:    דתנאי אל תוכו התנהו בכלי חרס לומר דבכלי חרס לחוד תוכו מטמא ולא כלי שטף.


( ז ) ופיה למעלה מן התנור:    דאי למטה מן התנור מקרי זה תוכו של אויר התנור.
השרץ בחבית:    ואפילו היא של עץ.
מידת לטמא:    אחרים.
או מדת ליטמא:    היינו לקבל טומאה מאחרים.
שהוא מטמא את אחרים מאחוריו:    פירוש, כשנטמא התנור מתוכו ונגעו אוכלין ומשקין אפילו מאחוריו הרי הם טמאין שהרי כולו טמא והוא עצמו אינו מיטמא מאחוריו כדאמרן לעיל.
ומה מקום שמטמא מאחוריו:    שהיא מדת לטמא, אף על פי כן לא טימא את תוך תוכו (פירוש: שאם השרץ בתנור והאוכלין בחבית שבתוכו טהורים כדבעינן למימר קמן) מקום שאין נטמא מאחוריו (דהיינו מדת ליטמא שהיא מעוטה) אינו דין שלא יתטמא התנור מן השרץ שבחבית שהוא מתוך תוכו. ואם כן למה לי קרא להכי? ועל זה משני "או מרובה ליטמא מלטמא" -- כלומר פעמים מצינו להיפך דמדת ליטמא הוא יותר מרובה ממדת לטמא.
הכי גרסינן שהוא מיטמא מתוך בית שאור    ולבאר זה צריך להקדים שני שרשים. והוא:

  • ( א ) דמוקף צמיד פתיל כשם שהוא מציל באהל המת ככתוב בתורה כך מציל בשרץ דהיינו תנור שנמצא שרץ בתוכו ובאותו תנור היה כלי מוקף צמיד פתיל -- מציל על אוכלין שבתוכו שיהו טהורין.
  • ( ב ) מוקף צמיד פתיל אינו מועיל רק על אוכלין משקין שבתוך אותו הכלי שלא יתטמא, אבל אם היה שרץ בכלי ומוקף צמיד פתיל והוא מונח בתוך כלי גדול -- אינו מועיל ההיקף כלל ונטמא על ידו כל מה שנמצא בכלי גדול.

ועתה נבוא לבאר הברייתא דהיינו אם הבית שאור היה מונח בתנור (שכן היה דרכן), והיה מוקף צמיד פתיל, ובאותו בית שאור נמצא שרץ בתוכו -- נטמא על ידו כל מה שבתנור, שההיקף אינו חוצץ כנ"ל. (גם אינו נידון משום תוך תוכו אחרי שכל אותו בית שאור נתון בתוך התנור ולא אמרו למעלה תוך תוכו אלא כשכל פי החבית למעלה מן התנור). וזה שאמרה הברייתא שהוא מיטמא מתוך בית שאור.
ואינו מטמא את השאור:    פירוש אם השרץ בתנור ובאותו תנור היה מונח בית שאור עם שאור והיה מוקף צמיד פתיל -- אין בכח השרץ לטמא את השאור אף שתוכו הוא כמו שאמרנו אף על פי כן טהור הוא מפני שמוקף צמיד פתיל. וכיון שמצינו מדת ליטמא מרובה מלטמא בצד זה -- דין הוא שיתטמא מתוך תוכו אף על פי שלא טימא את תוך תוכו. תלמוד לומר "אל תוכו כולי".


( ח ):    הברייתא הזאת מבוארת ממה שביארנו בברייתא הקודמת והכונה בשניהם לומר שהוצרך הכתוב ללמד דין מה שבתוך תוכו בין במדת לטמא ובין במדת ליטמא לפי שאי אפשר ללמוד זה מזה אחר שמצד אחד מרובה מדת לטמא ממידת ליטמא ומצד אחר מרובה מידת ליטמא ממידת לטמא.


( ט ) יכול אף על פי שניקבה:    החבית והאוכלין בתוכה לא יתטמאו האוכלין, דאף על פי שניקב נאמר שהוא תוך תוכו. או כשהשרץ בתוך החבית והאוכלין בתנור וניקבה החבית לא יתטמאו האוכלין.
תלמוד לומר כל:    מלת "כל" מרבה מה שבתוך תוכו, דכיון דניקב הוה ליה מה שבחבית תוכו.
בכונס משקה:    דכיון שניקב בשיעור הזה אין דרך בני אדם לתקנו עוד למשקה אלא שמייחדו לפירות ולדבר ישב. נמצא שלענין משקה לעולם הוא פחות אבל כלי עץ במוציא זיתים כי עד כאן דרך בני אדם לתקנו ולקיימו לתשמישו הראשון.


( י ) מכאן אמרו כורת פחותה:    להכי נקט פחותה דלאו כלי היא, דאי היא שלמה מצלת על מה שבתוכה ואפילו כלי שטף מציל. אבל השתא דלאו כלי היא הויא כמחיצה בעלמא.
ופקוקה בקש:    לרבותא נקט, דאף על גב דפקוקה בקש לאו כלי היא ואפילו פיה למעלה מפי התנור אינה מצלת על מה שבתוכה.
ומשולשלת:    תלויה.
התנור טמא:    דכיון דהכורת פחותה הוה ליה כאילו מונח השרץ בתוך התנור.
אם הצילה במת החמור:    שהוא מטמא אדם וכלים טומאת שבעה ומצלת כגון שהציגה על פי ארובה -- הרי הפקק חוצץ, שכל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה.
בכלי חרס הקל:    שהוא מטמא רק אוכלין ומשקין.
מקום שמחיצה מצלת:    פירוש מפני שכוורת זו נידונית כמחיצה והמחיצה במת מצלת מן המטומאה ולזה מצלת אמנם בכלי חרס לא נאמר זה לפי שאין המחיצה מצלת בו דהכי תנן בפ"ז תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא שרץ במקום אחד -- הכל טמא אפילו אוכלין שבעבר השני של מחיצה.


( יא ) אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור:    פירוש, היא הכורת הפקוקה בקש הנתונה על פי הארובה שנעשית אהל לעצמה ומצלת מן המת שבאוהל התחתון מפני שמצינו בו קולא אחרת.
שכן חולקים אוהלים:    ר"ל שמועלת חלוקת מחיצה באהלים שכן אמרו במסכת אהלות "בית שחצצו בנסרים או ביריעות וטומאה בבית -- כלים שבתוך המחיצה טהורים", ואם כן דין הוא שתציל במת החמור.
יצילו אהלים מיד אהלים בכלי חרס:    פירוש, לר"א קאמר שהוא מחשיב לכוורת המשולשל בתנור כאילו היה אוהל בפני עצמו ולזה אמר שאין כוורת זו יכולה להציל בכלי חרס לפי שאין חלוקת הכלי חרס במחיצה מועלת כמו ששנינו התנור שחצצו וכולי וכנ"ל.
אמר ר' יוסי וכולי מפני שהוא הנידון:    כלומר ועליה אני דן אם הצילה מחיצה במת החמור לא תציל בשרץ הקל ויכול הוא להעמידו על המקרא דכיון שיש שם מחיצה אין זה תוכו.
אלא התשובה לדבריו לא אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור שכן העושה טפח על טפח ברום טפח בבית טהור שהוא הלכה למשה מסיני שהכלים שבאותו טפח טהורים אבל יצילו בשרץ שכן העושה טפח על טפח ברום טפח בכלי חרס טמא ואפילו כולו סתום שהרי תוכו של כלי חרס הוא.
אמר לו הוא הנידון:    כלומר גם על זה יכול ר' אליעזר לדון קל וחומר אם הציל במת החמור לא יציל בשרץ הקל מלטמא אוכלין שבתוכו מן השרץ שבתנור. ועיין בפירוש הראב"ד שמאריך בזה.


( יב ) וללמד על ככר השני:    להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרס.
שיטמא השלישי:    בתרומה ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב.
עתיד דור אחר:    מן העתידין לבוא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה ואנן הוא דמטמינן ליה בתרומה מקל וחומר כדמפרש בגמרא (ומה טבול יום שמותר בחולין ובמעשר שני פסול בתרומה, ככר שני שפסול בחולין כדכתיב "כל אשר בתוכו יטמא" שכולל גם חולין והרי אוכלין ומשקין שם הם רק שני לטומאה שתנור ראשון והאוכלין שם שניים וקראו הכתוב טמא -- אינו דין שפוסל בתרומה). ודור אחר פריך ליה לקל וחומר כדמפרש שם בגמרא.
הביא מקרא מן התורה שהוא טמא:    אף בחולין.


( יג ) יכול ישברנו ודאי:    שהוא מצוה לשברו כמו שהוא בנותר דכתיב "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר" דהתם ודאי מצוה ששבירתו הוא כמו שרפת הנותר שהוא מצוה, והכא נמי אפשר שנאמר כן. ועל זה משיב דהנה בזב גם כן נאמר "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" ושם גם כן יכול ישברנו ודאי דהיינו שהוא מצוה לשברו מדכתיב "ישבר" -- תלמוד לומר "אותו תשבורו" דהיינו שלפיכך דקדק הכתוב בעניננו וכתב "אותו תשבורו" למעט בשל זב שאינו מצוה. ומעתה יש לדון בעניננו בקל וחומר שאינו מצוה. ומה אם הנוגע וכולי -- אלא ודאי בין בשרץ ובין בזב אינו טעון שבירה ומאי "תשבורו" דקאמר - מלמד שאין לו וכולי.
אלא שבירתו:    כלומר אם אתה רוצה לטהרו שברהו שאין לו טהרה אחרת אלא שבירה אבל אם רצה לקיימו בטומאתו - מקיימו. וכן ישבר דכתיב גבי זב נמי להכי אתא. ומעתה דהפסוק מיירי לענין טהרה יש לנו לדעת דהאי "אותו" בא למעט אותו אתה שובר לטהרתו (דהיינו שהוא נטהר על ידי שבירה), ואין אתה שובר אוכלין לטהרתן (שאף על פי שפיררן לפירורים דקים נשארו בטומאתן). [העתקתי מהראב"ד וכזה ממש איתא בשבת בשה"ג סביב המרדכי בפרק ג' בהגהות בשם רבינו תם ולדידהו מה שכתוב בפנים דבר אחר אותו -- האי דבר אחר אינו מדוקדק ואולי לא גריס הראב"ד "דבר אחר". גם הגר"א בהגהותיו לא גריס "דבר אחר".


הערת שוליים של החפץ חיים על הגהת הגר"א במשנה א' עריכה

הערה 1:     הנה לכאורה מוקשה הגהתו מאוד, דכל המפרשים פירשו כפשטות הברייתא שבא לרבות האהלים והוא בא להוציא. אכן כאשר נתבונן אין חולק כלל על כל המפרשים. והוא, דהנה על מימרא דהברייתא זו יש לנו שני ביעורים. אחד מה שהעתקתי בביאורנו מקרבן אהרן והוא מרמב"ם בפי"ג מהלכות כלים הלכה ה' (פי"ג מהל' כלים ה"ה), או ביאור הראב"ד שם שמרבה מ"כל כלי חרס" שידה תיבה ומגדל של חרס אשר השרץ באוירו לטמא כל מה שבתוכה אם לא שהם מוקפים בצמיד פתיל, דאף על פי שהיא כבית לענין הצלה באוהל שאין צריכין צמיד פתיל ומצלת על מה שבתוכה בכיסוי העלמא -- אפילו הכי אם השרץ באוירן נחשבין ככלי ולא נחשב אוירן כאויר בית.

והגר"א לא רצה לפרש כפירוש הרמב"ם דתוכו של כלי נקרא ולא אוהל וכקושית הראב"ד שם, וגם כפירוש הראב"ד לא רצה דקאי על שידה תיבה ומגדל דלעיל בפרשה וי"ו משנה ה' קורא אותן שידה תיבה ומגדל וכאן משנה שמותן וקראן בשם "אוהלים". עוד דחוק הוא דלעיל ממעטינן להו שאלו אין נכנסין בכלל כלי דבעינן דומיא דשק דוקא וכאן מרבינן להו מדכתיב "כל כלי" ובאמת איצטריך "וכל כלי" לרבות שברי כלי חרס כדמסיים בברייתא. גם עצם דינו הוא דבר חדש כיון דלענין הצלה נחשב שידה תיבה ומגדל כבית בפני עצמו שאין צריכין צמיד פתיל וכנ"ל ומנא לן לחדש דלענין אויר שרץ יהיה נחשב ככלי בעלמא ולא כבית.

לכן הגיה הגר"א דהתנא בא להשמיענו באהל חרס ממש. וזה ביאורו:    יכול שאני מרבה את האהלים (מריבוי זה), ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטין (היינו היכא דחזו למדרס הזב) טיהר אוהלים (אוהל ממש של עץ לא נטמאו הכלים שבתוכו על ידי השרץ שיש בתוכו), כלי חרס שטיהר פשוטין (דכלי חרס טהור ממדרס הזב) -- אינו דין שנטהר אוהלים. לא. אם טיהר אוהלים בכלי עץ -- שכן אוירו טהור, יטהר אוהלים בכלי חרס שכן אוירו טמא?! (כדאמרינן בחולין (דף כד:) אויר כלי חרס טמא אויר' כל הכלים טהור). תלמוד לומר כלי להוציא את האוהלים.

והנה לפי מה שביארנו דינו מוסכם לכולי עלמא אשר אוהל של חרס אינו נטמא אוירו על ידי שרץ וכדאיתא בכלים (משנה, כלים א, ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל מה שאין כולם מטמאין, ולא מפליג בין אוהל לאוהל. ולענ"ד דין המשנה נובע מברייתא זו.



( א ) יכול אף הכלים מטמאים מאויר:    פירוש משום דנחזייה להאי תנור כמלא טומאה שהרי הוא מטמא מאוירו כאילו נגע בו.
ואין כלים:    בין כלים של עץ או של חרס.
ת"ל האוכל:    בה"א, משמע אוכל המיוחד שהוא לאדם ולא כל אוכל.
יכול כל אוכל:    היינו אף אוכל סרוח וממילא לא יהיה לנו ריבוי לאוכלי בהמה שחישב לאכילת אדם. ויותר טוב כגירסת הגר"א "יכול אף אוכל סרוח".
פרט לאוכל סרוח:    שנפסל מאכילת כלב.
אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא:    ר"ל שלקבל טומאה מן השרץ אין צריך שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא, דסתם אוכל מונח אפילו אכל שהוא.
ת"ל אשר יאכל:    ומשמע אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת (יומא ה, א).


( ב ) יהא טמא:    ר"ל יהא מה שבתוכו טמא הואיל ואין פיו נתון למעלה מן התנור.
אם כלי חרס שלא הציל עצמו בלא צמיד פתיל וכולי:    כדכתיב בקרא "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא", דהוא קאי על כלי חרס.
כלי שטף שהציל עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס:    כדלעיל בהלכה א' דדוקא אוכלים מיטמאים ולא כלים.
הכי גרסינן תלמוד לומר כל האוכל להביא את המוקף צמיד פתיל בכלי שטף וכולי:    דבתיבת "מכל" יש גם כן ריבוי, דהוה ליה למכתב "מהאוכל", ושדינן מיעוטא אכלי חרס וריבוי אכלי שטף. ואם תאמר מה ראית לומר כן, אימא להיפך? וי"ל מפני שמצינו שכלי חרס ניצול באהל המת בצמיד פתיל וכלי שטף אינו ניצול ולפיכך מרבינן כלי שטף ושדינן מיעוטא אכלי חרס. [ראב"ד].
הכי גרסינן ת"ל האוכל אוכל מיטמא וכולי -- [הגר"א].
תלמוד לומר וכל כלי פתוח וכולי:    ואף שאין כלי חרס מפורש דייקינן ליה מדכתיב "פתוח", איזהו כלי שהטומאה קודמת לפתחו, כלומר שעיקר טומאתו כתובה בו דרך פתחו, הוי אומר זה כלי חרס דכתיב ביה "אל תוכו" -- אלמא שהרגילה התורה לבוא הטומאה לתוכו דרך פתחו (חולין כה, א).
הא יש צמיד פתיל עליו טהור:    היינו אפילו מה שבתוכו דהא דייקה התורה "כלי פתוח", משמע דעיקר הטומאה מה שנטמא הכלי וכל אשר בו הוא מפני שהוא פתוח ונכנס הטומאה דרך פתחו וכנ"ל, ואם כן כשהוא מוקף צמיד פתיל טהור לגמרי.



( א ) מנין הטל וכולי:    בתוספתא שבת (פרק ח) מפיק להו להנך ז' משקין מקראי שכולם קרויין משקין. מנין לדם שהוא משקה שנאמר "ודם חללים ישתה" ומנין ליין שהוא משקה שנאמר "ודם ענב תשתה חמר". דבש דכתיב "וינקהו דבש מסלע". שמן דכתיב (ישעיהו כה, ו) "משתה שמנים". חלב דכתיב (שופטים ד, יט) "ותפתח את נאד החלב ותשקהו". טל דכתיב (שופטים ו, לח) "וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים".
ת"ל וכל משקה:    סתם כאן ופירש קרא כר"א דלקמן דאין משקין לטומאה כלל מן התורה אפילו לעצמן. ופירש קרא דאמר "וכל משקה" דהוא מחובר עם אמרו "מים", וירצה -- מים, וכל מה שיהיה משקה, אם יבוא על האוכל - יטמא האוכל על ידי הכשר זה. ופירוש "וכל משקה" - כל מה שיקרא משקה.


משנה ב-ג:1 יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהיו מכשירין? ת"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאן לשתיה, מנין שמלאן לגבל בהם את הטיט ולכבס בהם את הכלים? ת"ל אשר יבא עליו מים. יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהיו מכשירים? ת"ל אשר ישתה. מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני מרבה את שמלאן לגבל בהם את הטיט ולכבס בהם את הכלים שיש עמהם מחשבה ומוציא אני את שהם בבורות ובשיחין ובמערות שאין עמהם מחשבה. יכול אפילו חישב שירדו לבורות שיחין ומערות יהיו מכשירין? ת"ל בכלי יטמא. אין לי אלא שמלאו בכלים, מנין מלאן להדיח בהם עצים ואבנים? ת"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין? ת"ל בכלי יטמא. מה כלי מיוחד שתלוש מן הקרקע אף אני מרבה את שמלאן להדיח בהם עצים ואבנים שהם תלושים מן הקרקע ומוציא אני את שירדו לבורות שיחין ומערות שאינם תלושים מן הקרקע.

( ב ) יכול אפילו הם בבורות וכולי:    פירוש: שאם נפלו הפירות בבורות ומערות יהיו מוכשרין לקבל טומאה.
ת"ל אשר ישתה בכל כלי:    והשתא סלקא דעתן דהכי קאמר שיהיו מוכנים לשתיה דהיינו שמלאן כבר לשתיה מה שאין כן במים אשר יהיו עדיין בבורות שאינם מוכנים כלל לשתיה.
ת"ל אשר יבוא עליו מים:    שהוא כלל לומר דלא חיישינן אלא למים ולכל דבר שמלאן נקראו מים.
יכול אפילו וכולי:    הוא חוזר ומבאר את דבריו דאילו הוי כתיב הריבוי דמים לחוד הייתי יכול לרבות גם אם יהיו בבורות וכולי דגם מים שבבור נקראו מים -- לכך הוצרך לומר המיעוט ד"אשר ישתה". והשתא דכתיב תרוויהו חזינן דאין הכונה שיהיו מוכנים לשתיה דוקא אלא שיהיו מים דומים למים אשר ישתה האדם, שקודם שישתה מלאן וחשב עליהם לדבר זה. כיוצא בזה יהיו כל מים המכשירין שהם המים שקדם להם מחשבה. ולזה מרבה אני כשמלאן לגבל, שהרי קדם להם מחשבת הגיבול שמלאן לגבל או לכבס. ומוציא אני את שבבורות שאין בהם מחשבה כלל, שאין אדם חושב עליהם בהיותם בבור לשום דבר מיוחד.


( ג ) יכול וכולי:    כיון דמחשבה אנו צריכים שתוקדם אליהם. שאם חשב על הגשמים קודם שירדו לבורות להורידן לבורות -- שיהיו מכשירין גם כאשר הם בבורות; שמה לי אם חשב לגבל או אם חשב להוריד לבור?
ת"ל בכלי יטמא:    דמשמע שאינו מכשיר אלא בהיותו בכלי ולא כאשר הוא בבורות. והשתא סלקא דעתן שהכונה שמילאן מן הבור והשימם בכלי ולהכי אמר שאם כן אין לרבות אלא כשיהיו בכלי מנין אם להדיח וגומר שאינם בכלי כלל אלא מדיח העצים והכלים, מנין שגם אז יוכשרו? ת"ל בכל. והיינו מה שכתוב "בכל כלי" ולא כתב "בכלי", רבויא הוא דמשמע דבכל מקום שיהיו יכשירו.
אי בכל יטמא וכולי:    הוא חוזר ומבאר את דבריו דאילו היה לנו הריבוי ד"בכל" לבד הייתי מרבה גם מי בורות אם קידם להם מחשבה שירדו לבורות ולזה הוצרך לנו המיעוט דבכלי. ואילו הוי כתיב המיעוט ד"בכלי" לחוד הייתי אומר דבעינן להכשר שיהיו בהיותם בכלי ולא כששפכן מן הכלי על עצים ואבנים. והשתא דכתיב תרוויהו חזינן ד"בכלי" הוא לאו שיהיו בכלי אלא שיחשוב עליהם לדבר שהוא ככלי והוא לדבר אשר יהיו תלושים מן הקרקע. ובזה אוציא את אשר חשב עליהם להורידן לבורות; שחשב לחברן לקרקע ולא לתלוש אותה ממנו.
[כל זה מפירוש קרבן אהרן על פי גירסת הילקוט שהסכים עמו והעתקתי בפנים. ויש עוד גירסא אחרת והעתקתיה תחת הקו1]


( ד ) וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה:    למעלה מזה הוא אומר "ידין בגוים מלא גויות..מנחל בדרך ישתה" כלומר שפך דם אויביו והיה יכול לשתות מהם בדרך כמו מן הנחל -- אלמא כמים משוה ליה לדם.
הכי גרסינן אין משקים יוצאים לא מידי עופות ולא מידי פרה:    כלומר הרי אין העופות והפרות נמנעות מלשתות מהן הלכך כיון שלא נפסלו מן הבהמות ומן העופות אין נפסלין מהכשר כדאמרינן באוכלין עד שיפסל מאכילת כלב [הראב"ד].


( ה ) שהמשקים מטמאים את הכלים דברי ר"י:    ר"י לא דריש ליה להכשר כדאמרינן לעיל אלא לטומאה ממש ומוקי להאי "טמא" אכלי עצמו.
אין טומאת משקין לכלים מן התורה:    שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה.
אלא מדברי סופרים:    גזירה משום משקה זב וזבה שהם מטמאים מן התורה.
שאין וכולי:    הוא כמו תדע, ורצונו לומר דכל טומאה מן התורה צריכה הערב שמש וקודם הערב שמש לא נטהר לגמרי מטומאתו.
עולין מידי טומאתן -- כצ"ל.
וכלים שנטמאו במשקין עולין מידי טומאתם בו ביום:    היינו תיכף אחר טבילה.
שאין וכולי שאין תוכו טמא:    ור"ל כשנטמא מאחוריו ממילא נטמא גם תוכו והאוכל שנגע בו נטמא.
תוכו טהור:    דחכמים עשאו היכר בטומאת משקין לכלים להודיע שטומאת כלים מהמשקין הוא רק מדבריהם כי היכי דלא לשרפו עלייהו תרומה וקדשים.
מלמד שהכלים מטמאים את המשקין:    האי תנא נמי בטומאה ממש מוקים ליה לקרא אלא דקמפרש ליה על המשקה כלומר יטמא המשקה מחמת הכלי שנטמא בשרץ.
כל עיקר:    ר"א דריש האי "יטמא" אהכשר כדלעיל בהלכה ב'.
על בי מטבחיא שהם דכיון:    היינו הדם והמים הנמצאים בבית המטבח [היינו בעזרה] שהם טהורים שאינם מקבלים טומאה והיינו משום שמן התורה אין משקים מקבלים טומאה אלא מדברי סופרים והכא לא גזרו משום הפסד קדשים.
רבי עקיבא אומר השרץ מטמא את המשקין והמשקין מטמאים את הכלים:    בסוף פרק קמא דפסחים (דף כ.) מסיק דהכי איבעי ליה למיתני: השרץ מטמא את הכלים והכלים מטמאין את האוכלים והאוכלין מטמאין את המשקין.
הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ:    היינו מטמאין, ורבי עקיבא לטעמיה דאמר שני עושה שלישי בחולין.



הערה 1: זו היא נוסחת הקרבן אהרן על פי גירסת הילקוט שהסכים עמה עד סוף משנה ג'. ויש עוד נוסחא והיא נוסחת הראב"ד ורש"י בחולין (דף טז:) וז"ל:
יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין? ת"ל בכלי יטמא. אין לי אלא שמלאן בכלים [לשתות - זו היא נוסחת רש"י], מנין אם מילאן לגבל בהם את הטיט ולכבס בהן את הכלים? ת"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא יכול אפילו בבורות ובשיחין ובמערות? ת"ל כלי. מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל תלוש מן הקרקע. מרבה אני את שמלאן לגבל בהן ולהדיח בהם את הכלים שהם תלושים מן הקרקע ומוציא את שבבורות ובשיחים ובמערות שאין תלוש מן הקרקע. יכול אפילו חישב עליהם שירדו לבורות ולשיחים ולמערות יהיו מכשירים? ת"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאן לשתיה, מנין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים? ת"ל מים. אי מים יכול אפילו חישב שירדו לבורות ולשיחים ולמערות יהו מכשירים? ת"ל אשר ישתה. מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה את שחישב להדיח בהם עצים ואבנים שיש עמהם מחשבה ומוציא אני שחישב עליהם שירדו לבורות ולשיחים ולמערות שאין עמהם מחשבה, עכ"ל הברייתא.
וביאורה. ת"ל בכלי יטמא היינו מה שכתוב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי" ובעינן שיהו מקבלין אותם בכלי ומאי "יטמא" -- הכשר כדאיתא בפסחים (דף טז.). אין לי אלא שמלאן בכלים כלומר כלי הראוי לשתיה מדכתב "אשר ישתה", ומנין אם מלאן לגבל בהם את הטיט או לכבס בהם את הכלים ואפילו בכלי שאינו ראוי לשתיה [ראב"ד. ולפי גירסת רש"י "לשתות" אין צריך לכל זה]. ת"ל בכל יטמא היינו מה שכתוב "בכל כלי אשר ישתה יטמא" והא "בכל" יתירא הוא לרבות. אי בכל יכול אפילו בבורות וכולי ת"ל כלי פירוש לא חזר כל זה אלא שרצה לפרש מה הפרש יש בין זה לזה ולומר שאלו תלושין ואלו מחוברין. יכול אפילו חישב עליהן שירדו לבורות וכולי כלומר הגשמים הללו חישב עליהן בעוד שהם תלושים ויורדים מן העבים קודם שירדו לבורות וכיון שחשב עליהם בתלושים בכל מקום שהם יהו מכשירים ואפילו במחוברין תלמוד לומר אשר ישתה כלומר את שחשב עליהן לשתיה ולא שחשב עליהן למחובר. או אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה פירוש שחשב עליהם לשתיה, ומנין כשחשב עליהם בעוד שהם יורדים להדיח בהם עצים או אבנים שהן מכשירין ואף על פי שנגעו בארץ קודם שנגעו לפירות, תלמוד לומר מים מכל מקום. מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה פירוש היינו שמחשב לצורך דבר תלוש דהיינו שתיה אף אני ארבה את שחישב להדיח בהם עצים ואבנים שהוא גם כן לצורך דבר תלוש. ומוציא אני את שחישב עליהם שירדו לבורות שאין עמהם מחשבה פירוש לצורך דבר תלוש אלא לצורך דבר מחובר.
[כל זה הוא תמצית פירוש הראב"ד ורש"י בחולין (דף טז.). ומדברי הרמב"ם (פרק ד ממכשירין משנה ו') בפירושו שם משמע גם כן שהיה לו נוסחא זו בתורת כהנים].


השמטת[1] ביאור הגר"א וביאור החפץ חיים עריכה

השמטה להגהת הגר"א לעיל פרשתא ח' הלכה ב' וג'
וזה לשון הגהתו שם: אין לי אלא שמילאן מנין אפילו ירדו מאליהן? תלמוד לומר אשר יבוא עליו. אי "אשר יבוא עליו" יכול אפילו לא חשב עליהן? תלמוד לומר "אשר ישתה". אין לי אלא שחישב לשתיה, מנין אפילו חישב לגבל את הטיט ולהדיח את הכלים? תלמוד לומר "אשר יבוא עליו מים". יכול אפילו בבורות שיחין ומערות? תלמוד לומר בכלי. יכול אפילו חישב שירדו לבורות שיחין ומערות? ת"ל אשר ישתה. בכלי אין לי אלא בכלים, מנין אפילו בעצים ואבנים? תלמוד לומר "בכל" לרבות כל דבר התלוש מן הקרקע. עכ"ל.

ואעתיק בכאן את ביאורי על כל הברייתא לפי הגהתו.
מנין אפילו ירדו מאליהן ת"ל אשר יבוא עליו:    (הוצרך להוסיף דאי לאו הכי אין להתחיל לומר "יכול אפילו הם בבורות" או כגירסת הגר"א יכול אפילו לא חישב).
אי אשר יבוא עליו יכול אפילו לא חישב עליהן:    (לא רצה לגרוס "יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות" כגירסת הראב"ד והילקוט דמה לו לתלות דבריו בענין מחובר אחר דאפילו בדבר תלוש בעינן דוקא שחישב עליו מתחילה).
תלמוד לומר אשר ישתה:    (והוא כגירסת הילקוט דבעינן דוקא שיחשוב עליו מתחילה).
אין לי אלא שחישב לשתיה מנין וכו' עד תיבת מים:    הכל כגירסת הילקוט.
יכול אפילו בבורות שיחין ומערות תלמוד לומר בכלי:    לא רצה לגרוס "ת"ל אשר ישתה" כגירסת הילקוט אחרי שכבר אמר זה מתחילה ומה לו לחזור עוד הפעם וע"כ נראה דלדידיה הפירוש כך הוא, אחרי שתירץ לרבות מדכתיב "אשר יבוא עליו מים" חזר ואמר יכול דהריבוי יהא לרבות אף בורות שיחין ומערות שבודאי לא היה בהן מחשבה ואף על פי כן מהני ההכשר ו"אשר ישתה" יהיה לדרשא אחרינא דהיינו פרט לאוכל סרוח וכדלקמיה.וגרס --
תלמוד לומר בכלי:    כגרסת הראב"ד למעוטי בורות וכו' דהוא מחובר.
יכול אפילו חישב שירדו לבורות וכו':   
{{דה מפרש|השתא חוזר למעלה כשם שאנו מרבים לגבל את הטיט כך נרבה אם חישב שירדו לבורות ומשום דהמחשבה היה בעודן תלושין.
תלמוד לומר אשר ישתה:    דבעינן לצורך שתיה והיינו כיון שיש לנו עתה מיעוט למעט בורות וכו' מסתברא ד"אשר ישתה" אתא לאפוקי כשחישב שירדו לבורות דבעינן דוקא לצורך שתיה ומה דמרבינן שם לגבל בהן את הטיט ולהדיח בה את הכלים אפשר דהוא חשיב טפי תשמישי הבית כמו שתיה דטיט צריך לתקון תנורו וכן הדחת כלים מה שאין כן שירדו לבורות ולמערות.
בכלי אין לי אלא בכלים מנין אפילו בעצים ואבנים ת"ל בכל לרבות כל דבר התלוש מן הקרקע:    והוא ממש כמסקנת הילקוט ולא נוכל ללמוד זה ממה דרבינן לעיל לגבל בהן את הטיט והדחת כלים כמו שכתבנו דהתם הוא בכלל תשמישי הבית ודומה קצת לצורך שתיה מה שאין כן זה ומ"מ יותר מסתברא לרבות מתיבת "בכל" ד"ז מלרבות כשחישב שירדו לבור דכיון דכתיב "בכל כלי" בעינן על כל פנים שיהא דומה לכלי דהוא דבר תלוש מה שאין כן כשירדו לבור שהוא לצורך דבר מחובר.



( א ) הרי מיתתן אמור:    למעלה בתחלה הפרשה "כל הנוגע בהם במותם יטמא".
הרי אבר מן החי אמור למעלן:    "כל אשר יפול עליו מהם במותם" ואוקימנא לעיל בריש פרק ו דקאי על אבר מן החי.
אלא באבר מן המת:    מפני שהוא נבילה ממש וכתיב "מנבלתם" משמע אבר אחד מנבלתם. אבל "אשר יפול עליו מהם במותם" -- "מהם" משמש שהם בחיים אלא שהאבר מהם מת.


( ב ) יטמא תנור וכולי:    הוא קאי על לשון התורה יטמא תנור וכיריים יותץ ומתחיל לבאר דכל זמן שהוא שלם הוא טמא ואין מועיל לו טבילה כמו לכלי שטף. תנור שבימיהם היה עשוי כמין קדרה ומיטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדבק טיט ומעביהו בסביביו כדי שישמור חומו ולזה הטיט קרי "טפילה" שמטפלו ומחברו בו.
אם חתכו טהור:    פירוש דסתם תנור האמור במקרא שלם משמע וכשחותכו באופן שמסיים הוא בכלל 'נתיצה'.
חולקו לשלשה:    דאם יחלקנו לשנים שניהם טמאים כדלקמן בהלכה ג'.
וגורר את הטפילה:    סבירא ליה דכל זמן שהטפילה עומדת היא מחברתו.
עד שיהא בארץ:    פירוש כשחולקו צריך לחלקו מלמעלה עד למטה לארץ שאף על פי שחתכו רובו לאו כלום הוא ועדיין כלי הוא.
ר' מאיר אומר אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים מד' טפחים:    פירוש מבפנים מפני שהטפילה נשאר מבחוץ ואין צריך לחלקה ולא עד שיהא בארץ שאפילו מבפנים אין צריך לחלקה עד למטה אלא עד רובו או עד שלא יהא מן החתוך ולמטה שלם כדי ארבעה טפחים [ראב"ד ועיין בפרק ה' דכלים משנה א' ברא"ש שם].
הכי גרסינן ממעטו מבפנים מארבעה טפחים, וכן איתא בגמרא.
צריך להסיעו:    כלומר אפילו חתכו כולו מלמעלה עד למטה אפילו הכי טמא עד שיסיענו ממקומו ויפריד השברים זה מזה ואחר כך אם ירצה יוכל לחבר אותם זה בצד זה והוא טהור.


( ג )הגדול טמא:    לפי שנשאר רובו ועדיין שם 'תנור' עליו.
ואחד גדול כשנים הגדול טמא:    לפי שאי אפשר לצמצם ושמא הגדול מרובה מעט מן השנים הקטנים והוא רוב.
שאי אפשר:    לצמצם, וכל אחד חיישינן שהוא הוא הגדול.


( ד ) הכי גרסינן יטמא תנור [ראב"ד והגר"א]:    פירוש התנור מקבל טומאה אימתי אם הוא שלם דוקא ואם חותכו פירוש שבא מבית האומן כשהוא מחותך אינו מקבל טומאה. והגר"א גריס "ואם מחותך" והיינו הך.
שבא מחותך מבית האומן:    היינו שעשאו האומן דפים דפים מתחלתו לעשות מהן תנור ולחברן יחד על ידי לימודים -- הם מסגרות כדרך שעושים לחביות של עץ העשויות מנסרים.
נראה שצריך לגרוס עשה לו לימודים ונתנן עליו והוא טהור נטמא    לאחר שנתן עליו הלימודים והיה התנור טהור מתחלה לפי שהיה דפים דפים ולא היה מחובר, חזר להיות מקבל טומאה על ידי הלימודים הללו שמחברים אותו.
סילק את הלימודים:    ונתפרקו הדפין זה מזה -- אין לך נתיצה גדולה מזו ונטהר התנור. ואף על פי שהחזיר הלימודים פעם שניה -- שוב אינו מקבל טומאה שאין הלימודים מביאין לו הטומאה אלא בפעם ראשונה בלבד כשבא מחותך מבית האומן.
מרחו בטיט:    תנור זה לאחר שהחזיר הלימודים -- טמא על ידי מריחת הטיט ואין צריך להסיקו כשאר כל תנורים שאין מקבלין טומאה עד שיסיקם לפי שכבר הוסק בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן. [זה מפירוש הרמב"ם בפרק ה דכלים משנה ט'. והראב"ד בעיננו פירש בפנים אחרים, עיי"ש. ואופן אחד פירש על פי התוספתא וכעין זה פירש הגר"א בא"ר, עיי"ש.


( ה ) בין חדש ובין ישן:    יהא טמא. פירוש "חדש" שלא הוסק אך שנתייבש כל צרכו בחמה. ו"ישן" משהוסק אחר כך באור.
ודין הוא:    שכן צריך להיות.
אף תנור משתגמר מלאכתו:    פירוש משנתייבש כל צרכו שהוא ראוי להשתמש בו את תשמישו אף על פי שלא הוסק בו אחר כך.
דנים אפשר משאי אפשר:    פירוש הכלי חרס עשוי הוא לכל דבר, ללח וליבש, ואין דרך להסיק בו אור אחר כך. אבל התנור שאינו עשוי אלא לאפות בו את הפת ולא לתשמיש אחר ולאותו תשמיש אינו ראוי עד שיוסק בתוכו אור -- מסתברא דאינו מקבל טומאה עד שיוסק.
הכי גרסינן אמר לו ר"א אף על פי שאי אפשר [ראב"ד וכן הוא גירסת הילקוט].
אף על פי שאי אפשר:    ר"ל שאין דרך להסיק אור בכלי חרס.


( ו ) חזר רבי עקיבא וחילף את הדין:    היינו דחזר בו רבי עקיבא מדבריו הראשונים שפשיטא ליה דכלי חרס נקרא כלי לקבל טומאה משתגמר מלאכתו ולא דנו רק אי נוכל ללמוד תנור ממנו, ועכשיו סבירא ליה להיפך -- דכלי חרס נקרא רק משתגמר מלאכתו באור דהיינו משיוצרף בכבשן דמקודם שיוסק באור רק כלי יוצר נקרא ולא כלי חרס. (וכן הוא אומר באגדה "ככלי יוצר תנפצם" - ככלי חרס אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר. מה כלי יוצר אף על פי שנשבר יש לו תקנה שחוזר וכותשו ועושה אותו כלי אף אדם שמת יש לו תקנה. מכאן לתחית המתים). אף תנור משתגמר מלאכתו באור דהיינו שיוסק בתוכו כדרכו.
אי מה וכולי:    ר"ל או שמא לא הושוו אלא לשם כלי חרס מה כלי חרס כשמו אף תנור כשמו ותנור שלא הוסק שמו תנור אבל כלי חרס מיהת בעינן שיוסק באור כדאמר שאין שמו כלי חרס עד שיוסק והקיש שם התנור לשם הכלי חרס זה משהוסק בשמו וזה בשמו.
ת"ל אך:    מעיין ובור מקוה מים מדסמיך תיבת "אך" לכאן הוא מיעוט לומר דלא לטמא לתנור אף ששמו עליו עד שיוסק.
והנה מה מאד דחק הקרבן אהרן איך נדרש מתיבת "אך". ולפי עניות דעתי אפשר לומר לפי מה שידוע דמעין מטהר בכל שהוא ובור מקוה מים הוא עד שיהיה בו שיעור מקוה והוא מ"ם סאה. והטעם דמעין אפילו כל שהוא שם מעין עליו. וזהו שסמך הכתוב "אך מעין" אצל תנור וכירים לומר דרק במעין אמרינן כל ששם מעין עליו יש לו דין מעין ולאפוקי תנור אף ששם תנור עליו, דתיכף משנגמר מלאכתו תנור שמו מכל מקום אין לו עדיין דין תנור עד שיוסק בו.
סופגנים:    פירוש דלא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת אלא סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג דבהיסק מועט סגי ליה.
משיסיק את החדש כדי לאפות בישן:    דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן, ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאתכו.


( ז ) תנור של אבן ושל מתכת טהור:    של אבן טהור לגמרי ושל מתכות טהור מדין כלי חרס שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה.
וטמא משום כלי מתכות:    שמטמא מגבו ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו "תנור וכירים יותץ" - את שיש בו נתיצה.
ניקב נפגם נסדק:    ועשה טיפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק.
או שעשה על פיו:    תוספת של טיט.
טמא:    כדין תנור של חרס.
וכמה יהיה בנקב:    שיעור גדלו שישיה חשוב הטפילה של טיט שעליו להקרא תנור של חרס.
וכן בכירה:    וכן שיעור נקב של כירה כדי שיצא ממנו האור.


( ח )עשה לה פטפוטין:    של חרס. הכא לא תני "ועשה לה טפילה" שאין עושין טפלה לכירה שנקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור אלא כשנקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין הן רגלי הכירה (כמין דרייפוס) שהכירה יושבת עליהן.
מרחה בטיט וכולי טהורה:    שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו אבל לא בכירה לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדירה.
מבפנים טמאה:    שהטיט מועיל לה.


( ט ) עליה ועל התנור:    והאבן מחוברת בטיט.
ועל הכופח:    היא גם כן כעין כירה אלא שכירה היא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח מקום שפיתת קדרה אחת.
עליה ועל האבן:    היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. [ר"ש. ומפירוש הרמב"ם משמע דשתיהן שלא בטיט].
ועל הסלע:    המחובר מששת ימי בראשית.
ועל הזיז:    היוצא מן הכותל.
והוא עומד בפני עצמו טמא:    דנחשב כאילו הוא תלוש מן הכותל.


( י ) יכול יתצם ודאי:    היינו שהוא מצות עשה שיתצם ואינו רשאי לקיימם.
ת"ל וטמאים יהיו:    דהוא קרא יתירא דכבר אמר "טמאים הם" אלא לרמז דאם רצה יכול לקיימם בטומאתם אלא שאם רוצה שיטהרו אין לו עצה אחרת כי אם בנתיצה ולא בטבילה כשאר כלים. וכעין זה לעיל סוף פרשה ז, עייי"ש.
כל שהוא לצורכיכם:    מתיבת "לכם" דייק.
לרבות ידות הכלים:    שהן צורך לכם לאחוז בהן את הכלים.
האבן היוצא:    רגילים לחבר אבן בתנור שבולטת ממנו לחוץ כדי שיהיה לו לבית אחיזה וכתנור דמיא ואם נטמא התנור נטמא האבן ונטמאת הפת שנגע בה מפני שהוא יד לתנור.
טפח:    אבל מה שיוסיף על טפח טהור תפני שאין התנור צריך אליו.הכופח}} חומו רב מחום התנור ופעמים שנעשה לאפות בו הפת.
לא אמרו:    דיותר מטפח בתנור ומשלשה אצבעות בכירה לא הוי חיבור אלא כשהאבן בין התנור ולכותל מפני שמעכבת אין יכולין לקרב התנור לכותל ודוחק את הבית, הלכך יותר מטפח עומדת לינטל היא. אבל לצד הבית אפילו גדולה הרבה -- יד היא לתנור.
סמוכים זה לזה:    ואבן אחת היה מחברן.
והשאר טהור:    ואתאן לתנא קמא [תוי"ט בשם מהר"ם].
ת"ל הם:    טמאים הם דמשמע הם בעצמם ולא היוצא מהם. ואם הכתוב ריבה באומרו "לכם" נרבה רק מה שהוא צורך להכלי ונמעט מה שהוא יותר מכשיעור.



( א ) יצא המניח קנקנים בראש הגג וכולי:    שהתחלת הפעולה היה על ידי אדם והוה אמינא שאף אם נשברו הקנקנים ונתמלאו בבור יתחשבו המים כשאובים ויפסלו.
ת"ל בור:    ויש בו תפיסת ידי אדם מתחלה שהרי חפר את הבור.
בור שבספינה:    בספינה עושים בתוכה בור וממלאין אותה מים מתוקין לשתיה שמי הים מלוחין. יכול אם נתמלאו מים שם מאליהן יקרא עליה שם "מקוה מים" ויהיה טהור מלקבל טומאה.
ת"ל אך מעין:    ייחד המעין והבדילו מן בור מקוה מים לומר שדינו משונה ממנו וזה במה שהוא מטהר בכל שהוא דהיינו שאין צריך שיעור. ומכל מקום בעינן שדבר הנטבל בו יהא יכול לעלות בו בבת אחת ולא לחצאין.


( ב ) מנין אם טמא יטהרנו:    פירוש, אי לית ליה ארבעים סאה (שהוא טמא דלא מטהר) -- ימשיך בו מן המעין עד שיתחברו יחד ויהיה טהור.
הכי גרסינן מעין ומקוה יהיה טהור:    דהיה לו לומר "ומקוה מים טהור" אלא הכונה לומר דמקוה מים יהיה טהור אחר שלא היה טהור מתחלה שלא היה בו כשיעור ארבעים סאה, שעל ידי המשכת המים מן המעין יטהר.
אין לי אלא מעין:    שהוא מטהר את המקוה, מנין שהמקוה יטהר את המקוה דהיינו שימשיך מן המקוה השלמה לתוך החסרה עד שיתחברו יחד ויטהר.
תלמוד לומר מעין יהיה טהור ובור יהיה טהור וכולי:    פירוש שכולם יהיו טהורים זה מזה אחר שלא היו טהורים מתחלה, ד"יהיה טהור" חוזר לכל אחד ואחד מהם.


( ג ) אי מה מעין וכולי:    חוזר לדלעיל להלכה א' שהקיש מקוה למעין שיהא בידי שמים ואמר אולי נקיש גם לזה. ויותר נכון כמו שכתב הקרבן אהרן וכן הסכים הגר"א בהגהתו שהלכה זו של אות ג' צריך להיות קודם אות ב'.
בזוחלין:    פירוש מים מהלכין כגון "זוחלי עפר". אף מי מקוה יטהרו בזוחלים. תלמוד לומר "אך מעין" -- "אך" מיעוטא הוא לומר דמעין מטהר אף בזוחלין ולא מקוה.
והמקוה באשבורן:    הם המים הנקוים במקום אחד ואינם נמשכים.


( ד ) לא מקוה כל משקים:    דאין נעשין מקוה אלא ממים.
פרט לשנפל וכולי:    הוסיף עוד דין אחר דאפילו היה מקוה ממים ונפל לתוכו מי כבשים דהיינו מים שנכבשו בהם ירקות ופירות או מי צבעים ושינו את מראיו. והיינו שאפילו פחות משלשה לוגין שאין ג' לוגין לשינוי מראה.
כל הפוסלו בג' לוגין:    היינו מי כבשים ומי צבעים ומי שלקות והתמד (השנוי בפרק ז דמקואות משנה ב) ורבותא קאמר אף דפוסלו בשלשה לוגין שאובין -- אלמא דמיא מיקרי -- אפילו הכי פוסל אם היה שינוי מראה על ידן.
פוסלים אותו בשינוי מראה:    ר"ל אף בשינוי מראה.
כל הפוסלו בשלשה לוגין אין פוסלין וכולי:    דכיון שהן כמים אין פוסלין בשינוי מראה פחות משלשה לוגין והרי הן כמים ששרה בהן סימנים או שהדיח בהן סלי זיתים וענבים ונשתנו מראיהן שהן כשרים. הלכך מי צבעים פוסלים בשלשה לוגין שאובין, דמיא דציבעא מקרו, ואין פוסלין בשינוי מראה בפחות מג' לוגין. (אבל ג' לוגין לא עדיפי משלשה לוגין שאובין דעלמא). [ראב"ד].


( ה ) ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הן בתוך המים:    פירוש דקרא יתירא הוא דהא אמר לעיל "כל הנוגע במותם יטמא". ולזה אמר דבא לרבות אפילו יהיה הנוגע והשרץ בתוך המקוה -- מטמא אותו. שהייתי אומר הואיל והארץ היה מעלה טמאים מטומאתם (פירוש בזריעה, כדאיתא לקמן "אשר יזרע..טהור הוא"), ומקוה גם כן מעלה האדם מטומאה לטהרה -- מה הארץ מעלה וכולי (שכל דבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה) -- אף מקוה כל דבר שהוא בתוכו לא יקבל טומאה וכולי.


( ז ) לרבות כלי עצם:    הנוגע בהנבילה יטמא.
ומה אם העץ שאביו טהור:    כלומר עד שלא נעשה כלי העץ טהור ואף על פי כן כשנעשה כלי מטמא. עצם מן הבהמה -- שאביו טמא (שהרי הבשר שהוא אביו של עצם מקבל טומאה) -- אינו דין שהכלים הנעשים ממנו יקבלו טומאה.
שהוא מכשיר בבית המנוגע:    פירוש כגון עץ הארז. וכיון שיש לו שייכות בענין טומאה דין הוא שיהו הכלים הנעשין ממנו מקבלין טומאה.
ר' ישמעאל אומר:    דאינו צריך, הרי הוא אומר "כל מעשה עזים תתחטאו" אפילו מן הקרנים שהוא עצמות.
פרט לעופות:    היינו לעצמות העוף, שכל הכלים הנעשים מהן טהורים לפי שלא ריבה אלא מין בהמה כעזים.



פרק יא עריכה

( א ) וכי יפול מנבלתם:    דמ"ם יורה שאין כולם מטמאין.
שאין יכולה להשרות:    שהשרייה אינה מועיל לה להשיבה ללחותה. ובפרק דם הנדה במשנה בעי "וכמה שרייתן? בפושרין מעת לעת", והיינו דכל מאי דהדרא בהיותה במים פושרין מעת לעת עדיין היא לחה אבל אי בעי מים חמין או זמן יותר ממעת לעת, אף על גב דהדרא בזה -- יבשה היא ואינה מטמאה.


( ב ) תלמוד לומר אשר יזרע טהור:    דהוא יתר בקרא דהזרוע פשיטא שנזרע, לזה אמרו שהוא סמוך למלת "טהור" והכי קאמר הטמא אשר יזריע טהור הוא מטומאתו, דחבורו לקרקע בטל ליה מתורת אוכל.
או יכול אף על פי שלא השרישו תלמוד לומר הוא:    בהוויתו יהא כבתחלה והיינו כשלא השרישו בקרקע לא נבטלו אגבו.


וכי יפול מנבלתם וכו' וכי יותן וכו' יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים:    כתב הראב"ד נראה כי על הפסוק השני עצמו דורש ולפי שהפסוק הראשון הוא מדבר בטהרתו כשאין הזרע מוכשר (דכן הוא פשטיה דקרא) ולפיכך הוא טהור כתיב בו "כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" שלא חלק בשום זרע לטהרה בפירות שאינם מוכשרין אבל בפירות המוכשרין שכתב בהם טומאה לא פירש בהם "כל זרע זרוע" ומשמע שיש חילוק בפירות המוכשרין שיש מהן טמאים ויש מהן טהורים ויש בזרעים שני מינים מחוברין ותלושין מתן (מים) בידי שמים ומתן מים בידי אדם פי' הוכשר בידי שמים והוכשר בידי אדם אוכלי אדם ואוכלי בהמה ויש לך לחלק בין הזרעים הללו כמו שאמרנו למעלה שלא כלל הכתוב כל הזרעים לטומאה בהכשר כמו שכלל יותר לטהרה בלא הכשר. ומעתה יש לך לדעת ולהבחין איזה מהם לטומאה ואיזה מהם לטהרה.
אם אומר אתה מחוברין וכו' טמאת את הכל:    פי' שכל הזרעים שבעולם מחוברים הם בתחלתן ומי ישמור אותן כל זמן שהן מחוברין וכמה שרצים מתים נמצאים בין הזרעים והירקות ואם כן אין לך פירות בעולם שלא יהו טמאים או ספק טמאים אלא על כרחך מכיון שטיהר הכתוב בזרעים מקצת שמע מינה על המחוברים טיהר. וכן אתה אומר במוכשרין בידי שמים וכדמסיים.


( ד ) אם אתה אומר בידי שמים טמאים וכו' טמאת הכל:    פי' אם כל המוכשרין בידי שמים מקבלין טומאה - טמאת הכל שאי אפשר שלא נשאר עליהן כשנתלשו משקה טופח מן העת שהיו מחוברין או שירד עליהן הטל בעוד שהיו מונחין על פני השדה ליבש וכיון שאמר הכתוב "וכי יותן מים על זרע" -- מכלל שיש זרע שלא נתן עליו מים ועל כרחך מה שטיהר הוא המוכשר בידי שמים בלא שום מחשבת אדם [דאם היה שם מחשבת אדם דהיה ניחא ליה בההכשר הרי הוא כמו שהוכשר בידי אדם כדלקמן]. וכן הוא לענין אוכלי בהמה ואוכלי אדם.
דאם אומר אתה אוכלי בהמה טמאים ואוכלי אדם טהורים טמאת את הכל:    דכולהו זרעים חזו לבהמה ואין חלוק כלל ועל כרחך כשטיהר, אוכלי בהמה טיהר.


( ה ) והלא דין הוא:    פי' ולמה איצטריך קרא.
מה כלי חרס וכו' אלא לאחר הכשר:    כדכתיב קרא "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים".
הן:    בתמיה.
אם הקל בכלי חרס הקל:    דהוא רק ראשון לטומאה דשרץ הוי אב והכלי הוא ראשון, נקל בשרץ החמור דהוי אב הטומאה ואם כן הוה אמינא דשרץ החמור יטמא הזרעים אף על פי שלא הוכשרו. להכי אתי קרא.


( ו ) מנין לרבות לעשות שאר משקים כמים:    פי' על שבעת משקין האמורים למעלה קאמר ולא על שאר מי פירות.
או כלך לדרך זו:    ותמצא טומאה חמורה בכלי חרס ולא תוכל ללמוד שרץ הימנו.
שהוא מטמא מאוירו:    למה שיהיה באוירו תלוי מבלי שיגע בו, מה שאין כן בשרץ שאינו מטמא את האוכל בשאר כלים מאוירו עד שיגע בו.
הכי גרסינן תלמוד לומר מים מים:    לגזירה שוה. נאמר "מים" למעלה -- "מכל האוכל אשר יבוא עליו מים", ומים אמורים למטה -- "וכי יותן מים". מה מים וכו' עשה בו שאר משקין כמים דכתיב "וכל משקה" וכנ"ל.


( ז ) דין אחר:    לעשות שאר משקין כמים ולא הוצרכנו ללמוד זה מגזירה שוה.
שהם חוזרין לידי אביהם ליטהר:    שהמים טמאים נטהרין במים שהוא אביהם על ידי השקה כדתנן במסכת יום טוב "ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם" -- ועם כל זה הם מכשירים לאוכל ליטמא, שאר משקין כגון היין והשמן והדבש והחלב -- שאין חוזרין ליטהר, דאוכלין ומשקין לית להו טהרה במקוה -- אינו דין וכו'.
לא אם אמרת במים:    שיכינו את הזרעים לקבל טומאה שהם עלולים לקבל טומאה חמורה שנעשים אב הטומאה והם מי הזייה שהנושאן מטמא אדם לטמא בגדים שעליו.


( ח ) ומה אם כלי חרס הקל עשה בה את המחשבה כמתנה:    דהא לא כתיב ביה 'נתינה' אלא "אשר יבוא עליו מים יטמא" -- מכל מקום, ומוכח מזה דאם רצה במים הרי הוא כמי שנתן כדכתיבנא לעיל.


( ט ) אין לי אלא שנתן מים וכו' זרע על גבי מים מנין תלמוד לומר ונפל מנבלתם עליו טמא [כן הוא גירסת הילקוט], ופי' דהאי "עליו" יתירא הוא דהיה לו לכתוב "ונפל מנבלתם" ואנא ידענא דעל זרע קאי [דהא כתיב מקודם "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו'], אלא להורות דכיון שנפל נבלתם עליו טמא בין מים על גבי זרע ובין זרע על גבי מים, בכל אופן הוכשר הזרע ונטמא על ידי נפילת הנבילה.
טמא הוא לכם:    כל שהוא לצורכיכם. דהאי "לכם" יתירא הוא לרבות שכל שהוא לצורכיכם לאחוז בו האוכל מיטמא על ידו וכן אם נטמא היד מיטמא כל האוכל.
יד הפרכיל:    כמו פרכילי ענבים (שבת כב, א) כשהענבים כרותים עם הזמורה נקראים כך.
טפח מכאן וטפח מכאן:    הזמורה שנקצצה והאשכולות תלוים בה טפח מן הזמורה מימין האשכול וטפח משמאל חשוב יד. טפי לא.
יד האשכול כל שהוא:    אשכול תלוי בחתיכה אחת של זמורה ודי לו ביד כל דהוא, ויד שלו הוא העוקץ שתלוי בזמורה.
וזנב של אשכול שריקנה:    מן הגרגרים גם כן בכל שהוא [ראב"ד ור"ש בפרק א' דעוקצים משנה ג' והרמב"ם פירש שם דאלמטה קאי שצריך בו ד' טפחים, עיי"ש טעמו].
ויד מכבד של תמרה:    הוא אשכול שבו השרביטין של תמרים תלויין בעינן לידו ד' טפחים וע"ש בפירוש הרמב"ם.
ושאין דרכן להקצר:    כגון הקטניות.
ומלעין של שבולין:    סאתא דשבולתא הוא זקן השבולת שיוצא כמין שערות של הזקן גם כן בכל שהוא.
שבססן בגורן:    שדשן לידות ברגלי בהמה או במקלות מלשון "והוא יבוס קמינו".
תלמוד לומר הוא:    "טמא הוא לכם" דמשמע הוא לבדו ולא הדבוק עמו, דכיון שדשן ודרכן תו לא חזו למיהוי ידות לאוכל ואין לגורן צורך לידות.

כתב הראב"ד: כל השיעורין שאמרו חכמים "כל שהוא" -- כמה שהם קאמרי, שאם נאמר "כל שהוא" ממש -- מאי שיעורא קיהיב, ותנא לשיעורא קמכוין, וכל שהוא לאו שיעורא הוא, שאם מוסיף על כל שהוא אפילו חוט השערה בטל השיעור.



פרשתא י עריכה

( א ) זו היא מיתה ודאי:    לפי שמדבר למעלה באבר מן החי וכאן הוא מדבר בנבילה ממש.
מן הבהמה:    דתיבת "מן" יתר הוא להראות דיש מן הנבילה שמתה שהיא מטמאה ויש מן המתה שאינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה שאף על פי שהיא מתה אינה מטמאה שהשחיטה טיהרה.
והלא דין הוא:    ולא צריך קרא.
שלא השם פוסלה וכו':    פי' כמו בבהמה טמאה אין השם הפוסלה מידי אכילה מביאה לידי טומאה אלא מיתתה, כי כל הטמאים אף על פי שנקראו טמאים בחייהם אינם מטמאים עד שימותו. אף טרפה -- אף על פי שנפסלת מן האכילה בשביל טרפות -- אין לה טומאה עד שתמות וממילא אם שחטה טהורה.
וטרפה אסורה קודם למיתתה:    ר"ל דעל ידי שנטרפה קודם למיתתה נאסרה ואינו מועיל לה השחיטה להתירה באכילה.
מה בהמה וכו' אף וכו':    ר"ל כמו שאין השחיטה מועלת לה להטרפה להיתר אכילה כך לא תועיל לה לטהרה ותשוה הטרפה לבהמה טמאה בשני הדרכים -- לאכילה ולטומאה. תלמוד לומר "מן הבהמה וכולי".


( ג ) שלא היתה לה שעת הכושר:    שאסורה מעולם ולכך דין הוא שלא תועיל לה השחיטה לטהרה.
שהיתה לה שעת הכושר:    קודם שנטרפה.
הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין:    שאף באופן זה תהיה השחיטה מטהרתה ואי לא אשמועינן קרא לא הוי ידעינן.
שיש למינה שחיטה:    ואם כן דין הוא שיטהרנה השחיטה בכל גווני.
בן שמנה יוכיח:    ר"ל שנולד לשמנה חדשים חי שאף על פי שיש למינו שחיטה, דהיינו אם לא היה נולד היה מועיל לו שחיטת אמו אף להתירו באכילה, מכל מקום השתא שיצא ממעילה אין מועיל לו השחיטה כלל לטהרו מידי נבילה. אף אתה וכו'.
אשר היא וכו':    דתיבת "היא" יתירא דהוה ליה לומר "אשר לכם לאכלה" ולזה דרשו שהוא מיעוט למה שלמעלה דמיירי בשרץ.
שלא עשה דמה כבשרה:    דשיעור נבילה בכזית ודמה שיעורו ברביעית קודם שיקרוש.
השרץ שעשה דמו כבשרו:    לטמא בכעדשה וכדאיתא לעיל בפרשתא ה'.


( ד ) לכם להביא וכו':    דמלת "לכם" יתירא דהוה ליה לכתוב "אשר היא לאכלה" ודרשו דהוא ריבוי לבהמה טמאה ואף דכתיב "לאכלה" אשמועינן קרא דלא נימא להיפך והוי דרשינן "מן הבהמה" מקצת מ הבהמות דהייו דוקא טמאה אבל טהורה אינה מטמאה כלל [זית רענן].
שתטמא במשא:    פי' למעלה ריבינו בהמה וחיה טמאה וטהורה לטומאת אברים וכאן ריבה לטומאת שאר בשר נבילה. ומה דאמר במשא משום דמגע נבילה של בהמה טמאה כתיב קרא בהדיא -- "כל הנוגע בהם יטמא" ואמרינן לעיל בריש פ"ו דאתא קרא לאשמועינן דאפילו שחיטה אין מועיל לה לטהרה.


( ה ) לאכלה להביא וכו':    סבירא ליה לתנא קמא דהוה ליה לכתוב "אשר תאכלו אותו", ובאמרו "לאכלה" משמע העומד לאכילה ואינו נאכל, ר"ל שהיה מוכן לאכלו אילו נשחטה אמו.
ר' יוסי ב"ר יהודה וכו' שחיטתו מטהרתו:    אינהו מדמו ליה לטרפה ותנא קמא מדמה ליה למת ממש (שבת קלו, א).
או יכול אפילו בשעת חיבורן:    לבשר.
תלמוד לומר יטמא:    יו"ד יתירא קדריש דהוה ליה לומר "טמא" ואמר "יטמא" לרבות בשעת חיבורן.
בנבלתה ולא בקולית סתומה:    פי' אף על פי שיש בה כזית מוח ואף על פי שהוא שומר למוח. והטעם מפני שאינה מטמאה משום שומר אלא אם כן יכול ליגע בנבילה עצמה דהיינו נקובה כל שהוא משום דכתיב "הנוגע בנבלתה" -- את שאפשר לו ליגע טמא.


( ו ) ולא באלל המפוזר:    פי' בשר שפלטתו סכין ויש כאן מעט שהעור מבטלו אף על פי שיש בכולו יותר מכזית.
תלמוד לומר טמא צריך לומר יטמא, וכן בכל הענין.
בנבלתה ולא בעור:    ר"ל עור שהפשיטו דאם נגע בו אינו טמא.
מפשיט לשטיח:    הוא ענין בפני עצמו ור"ל דאם הפשיטו לעשות מן העור שטיח לצורך מטה ושולחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין אז כשהפשיט כדי אחיזה הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה ושיעור כדי אחיזה מפרש בגמרא (חולין קכג, א) דהוא טפחיים.
ולחמת:    אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לדבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה.
עד שיוציא את כל החזה:    הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, בין ליטמא בין לטמא, מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים לפיכך קודם שיוציאנו מקרי העור מחובר לבשר.
פחות מכשיעור:    דהיינו פחות מכדי אחיזה הוה אמינא דלא חשוב יד [כל זה ביארנו לפי דעת רש"י וראב"ד וכפי גירסתנו בגמרא שם דף קכג ע"ב ועיין בהגהות הגר"א].
ולא בעור שאין עליו כזית בשר:    בין כשנוגע בעור ובין כשנוגע בבשר דבנבילה בעינן שיהיה בה שיעור נבילה והוא כזית ופחות מכזית לא הוי נבילה אף שהעור משלימה לכזית ואשמועינן דאין שומר מצטרף לטומאה חמורה של טומאת נבילות.
או יכול שאני מוציא וכו':    ומסיק בגמרא דהיינו אפילו יש בבשר גופא כזית הוה אמינא דכיון שאין נוגע בבשר אלא בעור שכנגדו מאחוריו יהיה טהור. תלמוד לומר "יטמא", דכיון שיש בבשר שיעורא העור הוי שומר לו ומכניס ומוציא טומאה.
לא בכשני חצאי זיתים שעל גבי העור:    היינו אפילו אם נגע בהבשר והטעם דלא קרינא ביה "והנוגע בנבלתם" (ויקרא, יא) דאין בכל נגיעה כשיעור נבילה ושתי נגיעות אין מצטרפות.
תלמוד לומר והנושא יטמא:    והרי זה נושא את הנבילה.
הנוגע והנושא:    קראי גבי הדדי כתיבי בההיא נבילה דכתיב בה הנוגע יטמא אההיא קאי והנושא יטמא.
הכי גרסינן ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן וכולי, דאף על גב דלא הוי כזית מעורה במקום אחד מכל מקום כיון דלאו עור הוא הוי חבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא.


( ז ) יכול תהא נבלת בהמה וכו':    דנפרש קרא כפשטיה דעל האכילה טעון כיבוס בגדים שכן אמר "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו".
בבית הבליעה:    שתחב לו חבירו בבית בליעתו שלא נגע ונשאה מתחלה.
תלמוד לומר:    בפרשה אמור.
נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה:    ועל כרחך בנבלת עוף טהור מיירי שאינה מטמאה אלא באכילה דאי בנבלת בהמה למה הזהירם על האכילה משום טומאה, הא במגע ובמשע נמי מטמאה. אלא לאו בנבלת עוף טהור מיירי וממילא שמעת מיהנ שאין לך דבר שמטמא בבית הבליעה אלא נבלת עוף טהור בלבד שהרי לא דיבר הכתוב אלא במי שאין לו טומאה רק אכילה ואינו מדבר בנבלת בהמה שמטמאה מקודם.
תלמוד לומר בה:    בה בגדים טמאים בבית הבליעה ולא באחרת.


( ח ) יכבס יכול וכו':    האי ברייתא איתא כולה לעיל בסוף פ"ה דמיירי שם לענין נושא אבר מן החי וכאן מיירי לענין נושא נבילה ופירשנוה שם עיי"ש.
תלמוד לומר בגד בגדים צ"ל בגד בגדיו.
הכי גרסינן תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא.



פרק יב עריכה

( א ) להוציא את היתושין שבכליסין:    כלמר שהן מותרין דלאו שורץ על הארץ נינהו ומוקים לה בחולין (דף סז:) דאיתלע פרי לאחר תלישה אבל בעוד שהיא מחוברת אסורה מן התורה וכדלקמיה בסוף הלכה ב'.
את המאכיל:    הקטן כאוכל הוא עצמו [ראב"ד]. וכן משמע ביבמות (דף קיד.) אלא דשם נפקא ליה מ"לא תאכלום" - קרי ביה לא תאכילום, ועי"ש ברש"י.


( ב ) השלשולין:    אותם התולעים הארוכין שיוצאין מן הארץ שאין להם לא יד ולא רגל.
ואת הדומה לדומה:    שיש מינין שאין הולכין על גחון ממש אלא שהם מתגלגלין על מעיהן כעין נחש והשלשולין.
עקרב והחיפושית הולכים על ארבע רגלים ארוכים וחזקים והחיפושית יש לה יותר מארבע רגלים אלא שהעליונים אין משמשין כ"כ ויש מינין אחרים דומי להם אלא שאין רגליהם ניכרין כל כך.
מרבה רגלים זה נדל:    שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן.
עד כל מרבה להביא את הדומה וכו':    כי יש מינין שהן מרבה רגלים קרובים לנדל ויש אחרים מועטים מהם אבל מכל מקום יש להם יותר מארבעה ומשום הכי תנא "את הדומה ואת הדומה לדומה".
להביא את התולעים שבעיקרי זיתים:    פי' שהתליע הפרי בעוד שהוא בעיקרו במחובר.
תלמוד לומר לא יאכלו:    הוא הפסוק שרמז עליו בראש הפרק.


( ג ) להביא את שפירשו לארץ וחזרו:    פי' אפילו נוצרו בתוך הפרי אחר תלישה כיון שיצאו ממנו ויצאו חוץ לפרי אף על פי שחזרו לתוכו כבר נאסרו, ד"שורץ על הארץ" קרינא בהו.
יכול טומאה חמורה:    אם אכלן דהיינו שיטמא אדם וכלים.
תלמוד לומר ולא תטמאו בהם:    ר"ל שאינו נטמא על ידם.
יכול לא יהו פוסלים את הגוף:    פי' שאף גופו לא יפסל על ידי שיאכלן ויהיה רשאי לאכול בתרומה. תלמוד לומר "ונטמתם בם" וכדי שלא יהא סתירה בפסוק שתחלה כתב "ולא תטמאו בהם" ואחר כך כתב "ונטמתם בם" לכך אמרינן ד"ולא תטמאו בהם" היינו שאינו נטמא טומאה חמורה , "ונטמתם בם" היינו שעל כל פנים נפסל גופו מלאכול בתרומה. וביומא (דף פ.) מסיק דהוא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לכדלקמיה.
יכול אף דמם וחלבם וכו':    אף על גב דבעלמא קיימא לן דם שרץ כבשרו, הכא לענין טומאת גויה שהוא דרבנן דמדאורייתא אין אוכל מטמא את הגוף, אפשר שהקילו לענין דם וחלב <החי"ת קמוצה> ומיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה דאי לאו הכי הלא נטמא בנגיעה.
ובאדרת אליהו ראיתי שהוא מפרש דעיקר קרא ד"אל תטמאו בהם" כולל גם אכילת נבלת בהמה ו"בם" מיעט רחמנא דאין על חלב ודם טומאת נבילה וממילא אוכלין הנוגעין בהן טהורין ואדם האוכל אינו נפסל גופו. ולפי דבריו משמע דלא קאי כלל אשרצים ואדם האוכל דמו יהא נפסל גופו מלאכול בתרומה.
סופכם ליטמא בם:    היינו להיות נמאסים וטמאים לפני הקב"ה. אי נמי משום דעבירה גוררת עבירה וכמו שאמרו ביומא (דף לח.) "אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה" ופירש"י "מניחין אותו ליטמא". ופירוש הפסוק אל תטמאו בהם משום דאם תטמאו נטמאתם תמיד בם.
כשם שאני קדוש וכו':    הוא ביאור על מה שכתוב "כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם" דהיינו כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם כך והתקדשתם - קדשו עצמכם למטה.
כשם שאני פרוש ומובדל מגשמיות כך אתם תהיו פרושים מהנאות גשמיות אלא הוראת השכל לבד שזהו גדר הקדושה [קרבן אהרן].


( ד ) הכי גרסינן כי קדוש אני : כשם שאני קדוש וכולי אף שכבר אמר הש"י זה למעלה בפסוק הקודם -- חזר לומר כאן להורות להם שהיציאה מארץ מצרים היה בשביל זה לקדש אותם ולפרוש אותם מכל טומאה ותאות העולם כשם שהוא קדוש.


( ה ) והעוף אינו מטמא במגע ובמשא:    כדילפינן לעיל מקרא דנבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה -- אין לך אלא מה שכתוב בה לא יאכל לטמאה בה.
בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה:    אם תחב לו חבירו בבית הבליעה [דאילו אם בעצמו אכל הרי נושאה] כדתניא לעיל.
מה בהמה בשחיטה:    יוצאה מידי נבילה כדכתיב "ושחט את בן הבקר" וקרא הכי קאמר אחר שביאר ענין נבילות אמר זאת התורה המוציאה לבהמה מידי נבלות שוה לבהמה ולעוף.
אי מה בהמה בשנים:    בפרק ב' דחולין (דף כז.) ילפינן שם מקרא דדוקא בשנים והיינו לכתחלה ובדיעבד סגי ברוב שנים.
תלמוד לומר זאת:    מיעוטא הוא לומר דנשתוה רק דבעינן שחיטה ובזה יצא מכלל נבילה ולא בשיעור השחיטה אלא בעוף סגי בסימן אחד או ברובו.
העוף הכשרו מן הצואר:    דהיינו מליקתו אף בהמה הכשרה דהיינו שחיטתה מן הצואר.
תלמוד לומר ראשו:    "ומלק את ראשו ממול ערפו" דהיה לו לומר "ומלק את הראש" ואמר "ראשו" למעוטי בהמה.


( ו ) להביא את הדגים:    שגם בהם צריך להבדיל וכן בחגבים.
ולמה בא להבדיל:    פי' בשלמא תורת הבהמה והעוף נכתב לכדאמרן לעיל בברייתא אבל אלו למה נכתבו כאן. לא נכתבו אלא להבדלה בלבד שחייב אדם להכיר אותם ולהבדיל בין הטהורים והטמאים שלא לשנות בפיו בלבד אלא שידע ויכיר אותם איזה טמא ואיזה טהור וכל זה כדי שלא יטעה כשיבוא לידי מעשה.


( ז ) והלא כבר הם מפורשים:    סימניהם בתורה ולמה אמר "להבדיל" דמשמע שאנו הם המבדילים.
בין טמאה לך:    פי' שאינה טמאה מצד עצמה אלא טמאה לך בסיבתך שלא נשחט כראוי או טהורה ללך בסיבתך שנשחט רובה ובזה טיהרת אותה ובזה צריך הכרה והתבוננות ולפיכך נאמר "להבדיל".
רובו של קנה:    אחר שנשחט הוושט.
לשנשחט חציו:    אחר שחיטת הוושט שבזה היא נבלה.


( ח ) בין טרפה כשרה לטרפה פסולה:    פי' טרפה כשרה מוכה היא בגופה אלא שהיא כשרה כגון נקובת הגרגרת נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח וכיוצא בהן ששנו חכמים כשרות בבהמה ובעוף.
ליתן אזהרה לחיה:    פי' לחיה טמאה אף על פי שחיה בכלל בהמה לסימנים בא הכתוב ליתן אזהרת לאו מיוחד לאכילתה.



  1. ^ נמצא השמטה זו בסוף פרשת שמיני -- ויקיעורך