התורה והמצוה ויקרא יא כד-כה

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן צה

ויקרא יא כד-כו:

וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ד:

[א] "ולאלה תטמאו" -- יכול לכל האמור בענין, ומה אמור בענין -- בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים -- יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולם?    תלמוד לומר 'בהמה'.

• אוציא את הדגים הגדלים בים שאין מקבלים טומאה ולא אוציא החגבים?    תלמוד לומר "מפרסת".
• אוציא את החגבים שאין למינם טומאה ולא אוציא את העופות שיש למינם טומאה?    תלמוד לומר "פרסה".

אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור?

• ודין הוא! ומה אם בהמה --שאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה-- אבר מן החי ממנו מטמא, עוף --שמטמא בגדים אבית הבליעה-- אינו דין שיהא אבר מן החי מטמא?!
• תלמוד לומר "ושסע".

• אין לי אלא בהמה טהורה; בהמה טמאה מנין?    תלמוד לומר "לכל הבהמה".
• חיה טהורה מנין?    תלמוד לומר "מפרסת".
• חיה טמאה מנין?    תלמוד לומר "פרסה".
• לשסועים מנין?    תלמוד לומר "ושסע".
• לאין שסועים מנין?    תלמוד לומר "איננה שוסעת".
• מעלת גרה בבהמה מנין?    תלמוד לומר 'מעלה גרה'.
• שאין מעלה גרה מנין?    תלמוד לומר "איננה מעלה".
• והלא חזיר מפריס ומשוסע, יכול לא יהא אבר מן החי ממנו מטמא?    תלמוד לומר 'גרה איננו מעלה טמא הוא'.

ולאלה תטמאו וכולי לכל הבהמה אשר הוא מפרסת פרסה וכולי:    הכתוב הזה מלמד המינים שאבר מן החי מהם יטמא כמו שיתבאר שסימן שאחרי זה. ומה שכתב "ולאלה תטמאו" -- פרש"י לאלה העתידים להאמר למטה בענין. וכן פירש רשב"ם. והוא דעת חז"ל.

והר' אברהם בן עזרא כתב: "לאלה תטמאו" מוסב למעלה לכל שרץ העוף בעל ד' רגלים. ודעת אחרים שפירושו לאלה תטמאו לכל הבהמה וכל הולך על כפיו. ולפי דעתי שמלת "אלה" קאי על הנזכר למעלה, עד כאן דבריו.

והנה חז"ל בספרא פה יצאו להוכיח קבלתם שמה שכתוב "ולאלה תטמאו" מוסב למטה, לא על הנזכר למעלה. שאם נאמר שמוסב על המוזכר למעלה בכל הפרשה אם כן יקשה הלא בפרשה נזכר בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים, ואם פירושו שלאלה כולם הנזכר תטמאו למה אמר שנית "לכל הבהמה וכולי", הלא היא בכלל מה שכתב "ולאלה תטמאו"? וזהו שאמר יכול לכל האמור בענין ומה אמור בענין בהמה וחיה ועופות וכולי ת"ל בהמה.

אמנם עדיין יש לומר כדברי הר' אברהם בן עזרא שמוסב על הנאמר למעלה ולא על כל הנאמר בפרשה, רק פירושו ולאלה תטמאו להנזכר בסמוך והוא מן העוף ואילך או מן שרץ העוף לבד. ומטעם זה הוצרך לומר "לכל הבהמה", שגם בהמה גם כן מטמא, כי מ"ש "ולאלה תטמאו" הוא רק עופות וחגבים הסמוך, לא בהמה וחיה ודגים, ומלמד שגם בהמה וחיה מטמא ומוציא הדגים שנאמרו קודם עוף שאין מטמאין. וזהו שאמר אוציא את הדגים ולא אוציא את החגבים וכולי ולא אוציא את העופות.

על זה השיבו: תלמוד לומר מפרסת וכולי ת"ל פרסה -- ר"ל שמה שכתב "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וכולי" הם דברים מיותרים אחר שכולל פה בהמות וחיות טהורות וטמאות וכמו שיתבאר היה לו לכתוב "לכל הבהמה" שכולל הכל ולא יותר. ומזה מבואר שמ"ש "אשר היא מפרסת פרסה" בא ליתן טעם לטומאתם, שזה מפני שמשכחת במינם מפרסת פרסה. והנה על מפרסת פרסה כתב רש"י מפרסת כתרגומו סדיקא פרסה פלאנטי בלעז, ר"ל מפרסת היא מענין בקיעה על שם שבקוע לשנים ופרסה היא מענין כף הרגל. ולפי זה במה שכתב "מפרסת" כבר יוציא החגבים שאין להם חילוק אצבעות. ובמה שאמר פרסה יוציא גם העוף שהגם שהיא מפרסת ר"ל שאצבעותיו חלוקים, אין לו פרסה שקורין פלאנטע. ואחר שנתן טעם לטומאה מצד שהיא מפרסת פרסה מבואר שבעופות וחגבים אין בהם טומאה זו.

ומ"ש "ולאלה תטמאו" מוסב רק למטה ור"ל שלכל הנזכר למעלה שהם דגים ועופות וחגבים אין להם טומאה זו רק לאלה שיזכיר שהוא לכל הבהמה וכולי.

והנה עדיין יש לטעות שרק אבר מן החי של בהמה טמאה מטמא ולא של בהמה טהורה ולא של חיה בין טהורה בין טמאה כפשוטו של מקרא שאמר "לכל הבהמה (לא חיה) אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת" (שהיא טמאה לא טהורה). וגם יש לטעות שגם בהמה טמאה אין אבן מן החי מטמא רק אם היא מפרסת ולא שסע וגרה, שזה לא משכחת רק בגמל וסוס וחמור וצעברא, לא ביתר מינים.

אולם לפי זה מלבד שיש יתור לשון שהיה לו לכתוב "אשר היא מפרסת פרסה ולא שסע וגרה" (ובפרט אם כוונתו על בהמה טמאה היה לו לכתוב "לכל הבהמה הטמאה"). חוץ מזה כלל בלשון שהמקור או השם הבא לפני הפעל שבא בשלילה מורה שהיה הפעל ראוי להיות ולא היה. [כמו "גם בוש לא יבושו" (ירמיהו, ו), "בכה לא תבכה" (ישעיהו, ל) שפירושו מה שראוי שיבושו הם לא יבושו. ועיין מ"ש בזה בפר' קדושים (סימן נב) על "והפדה לא נפדתה"]. ואם כן במה שכתב פה "ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה" מורה שהסברה נותנת יותר שיטמא בשהוא שוסעת ומעלה גרה כי כן מצאנו בעוף שנבלת עוף טהור מטמא בבית הבלועה ונבלת עוף טמא אינה מטמא. וקמ"ל שהגם שהשסע שראוי שיטמא על ידו איננו, והגרה הראוי איננה -- בכל זה טמא הוא. מזה מבואר דאם הוא שסוע וגרה פשיטא דטמא. וזהו שאמר בספרא לשסועים מנין? ת"ל ושסע. לשאין שסועים מנין? ת"ל איננה שוסעת. מעלת גרה מנין? ת"ל וגרה. שאין מעלה גרה מנין? ת"ל איננה מעלה.

וכן אין להקשות שאם כן יכתב רק צד אחד -- ושסע איננה שוסעת, ונדע שהוא הדין אם איננה מעלה גרה טמא. על זה משיב והלא חזיר מפריס ומשוסע וכולי -- ר"ל שאז נאמר שהחזיר שהיא מפריס ושסוע אין מטמא.

ועדיין יש לטעות דאבר מן החי של עוף טהור מטמא, שהגם שלא נלמד מהכתוב שכתוב "מפריס פרסה" ועוף אין לו פרסה כנ"ל -- נדון בו קל וחומר. וזהו שאמר בספרא אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור. ודין הוא דכיון שמטמא בגדים אבית הבליעה כל שכן שאבר מן החי יטמא.

על זה משיב תלמוד לומר שסע -- ר"ל אחר שכבר בארנו שמה שכתוב "שסע איננה שוסעת" שהקדים השם אל הפעל ללמד שבבהמה אין חילוק בין טהורה לטמאה, ובמלת "שסע" קמ"ל שבהמה טהורה מטמא (כמ"ש טעמו למעלה), הרי דלולא הקרא דשסע הייתי סובר דרק בהמה טמאה מטמאה (לא טהורה), וקשה, הרי יש קל וחומר: מה טמאה --שבעוף אין מטמא-- בבהמה מטמא, כל שכן טהורה --שמטמא בעוף-- כל שכן שיטמא בבהמה. ולמה לי קרא דשסע וע"כ דעוף טהור אין אבן מן החי שלו מטמא.

ועדיין יקשה מנ"ל דבחיה אבן מן החי מטמא הלא כתוב "לכל הבהמה" ונאמר בהמה דוקא, לא חיה. דהא לפעמים אין חיה בכלל בהמה (כנ"ל סימן סו) דהכל לפי ענין. וזהו שאמר אין לי אלא בהמה וכולי חיה טהורה מנין? ת"ל מפרסת. חיה טמאה מנין ת"ל פרסה -- רצה לומר אחר שמה שכתב "אשר היא מפרסת פרסה" מוסב על מה שכתוב תחלה "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה כל מפרסת פרסה" ושם כולל בהמה וחיה -- הוא הדין פה. וכן כמו שבבהמה כולל טהורה וטמאה כמו שבארנו -- כן בחיה. ודייק בצחות הלשון שממה שמוציא במלת "מפרסת" החגבים שהם טהורים מבואר שאינו מוציא חיה טהורה. ובמה שהוציא במלת "פרסה" עופות הטמאים לא כן חיה טמאה. ובזה התבארו דברי הספרא אשר הם גל נעול ומעין חתום.

סימן צו

ויקרא יא כד-כה:

וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ויקרא יא כז-כח:

וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם.

ויקרא יא לט-מ:

וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ד:

[ב] במה הכתוב מדבר?

• אם במיתתן -- הרי מיתתן אמורה,
• אם באבר מן המת -- הרי אבר מן המת אמור למטה,
• הא במה זה מדבר?    באבר מן החי.

[ג]

• והלא דין הוא! טמא באדם וטמא בבהמה. מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו, אף בהמה יהא אבר מן החי מטמא הימנה.
• [ד] הין?! אם החמיר באדם בטומאה חמורה -- נחמיר בבהמה בטומאה קלה?!
• אני אדיננו מן שרצים הקלים! טימא בבהמה טימא בשרץ. מה שרץ אבר מן החי ממנו מטמא אף בהמה יהא אבר מן החי ממנה מטמא!
• [ה] הין?! אם החמיר בשרץ שעשה דמו כבשרו -- נחמיר בבהמה שלא עשה דמה כבשרה?!
• אני אדיננו מן אבר מן המת! שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל - הרי הוא מטמא, אבר מן החי --שאיסורו נוהג בבני נח כישראל-- אינו דין שיטמא!?
• לא! אם אמרת באבר מן המת -- שהבשר הפורש ממנו טמא, תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור! והואיל והבשר הפורש ממנו טהור - לא יטמא!
• תלמוד לומר 'כל הנוגע והנושא' -- לרבות אבר מן החי.

כל הנוגע בנבלתם וכולי:    דברים אלה הוכפלו בפרשה זאת ג' פעמים.

• פה אמר "כל הנוגע..והנושא וכולי",
• ואחר כך אמר "וכל הולך על כפיו...כל הנוגע...והנושא וכולי",
• ואחר כך אמר (בפסוק לט) "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתם וכולי".

וגם אם תרצה לומר שהנושאים שבשלשה הפסוקים משונים, שפה מדבר מבהמה טמאה ובפסוק שאחרי זה מן חיה ובפסוק ל"ט מן חיה טהורה -- בכל זה לא היה לו לכפול הדברים רק לכלול הכל בפסוק אחד ולאמר "מכל הבהמה והחיה הטהורה והטמאה במותם הנוגע יטמא והנושא יטמא". ובשגם שכבר התבאר (בסימן הקודם) שפסוק זה כולל בהמות וחיות טהורות וטמאות. וכן פסוק "וכל הולך על כפיו" ופסוק "וכי ימות מן הבהמה" כמו שיתבאר בכל אחד במקומו. ואם כן הדברים משולשים ללא צורך.

ולמדו רבותינו שאחד בא ללמד שהנבלה מטמא ואחד בא ללמד שגם אבר אחד מן המת מטמא ואחד בא ללמד שגם אבר מן החי מטמא. וזה פשוט שפסוק "וכי ימות מן הבהמה" אי אפשר לפרש רק בנבלה המתה, ולא נשאר לחקור רק בשני פסוקים דפה איזה מדבר באבר מן המת ואיזה באבר מן החי.

והנה יש הבדל בין בנבלתם ובין במותם. ששם 'נבלה' יפול גם על אבר אחד, כי שם 'נבלה' הונח מצד הנבול שנמאס ונשחת על ידי המיתה, וזה ההבדל בינו ובין הנשחט כראוי שאין הבשר מתנבל. ויצדק שם זה גם על אבר אחד הנופל ונובל כפרי נובלי ומתנבל כמו שבמה שכתב בשרץ "וכי יפול מנבלתם עליו" מדבר באיברים הנושרים מן השרץ.

והנה בחרו לפרש פסוק דפה על אבר מן החי משני טעמים:

• ( א ) מצד יחוס הלמ"ד -- "ולאלה תטמאו לכל הבהמה", שכבר בארנו (סדר ויקרא סי' שו) ששם ופעל 'טומאה' יבא תמיד בלא יחוד וכשבא ביחוס הלמ"ד יורה -- או שמטמא לצורך אותו דבר (כמו "לאביו ולאמו...ולאחותו הבתולה לה יטמא", שפירושו לצרכם), או שבא לתת גדר למה נטמא, להוציא דבר אחר -- כמו "אנחנו טמאים לנפש אדם" ר"ל לא משרץ ונבלה. וכן פה נתן גדר -- לאלה תטמאו טומאה זו של אבר מן החי, להוציא עוף טהור שאין אבר מן החי ממנו מטמא כמ"ש בספרא (בסימן הקודם) וברמב"ם (פ"ג מהל' אבות הטומאה הט"ו)
• ( ב ) ממה שכתוב "וכל הנושא מנבלתם" במ"ם, ובאבר מן המת (פסוק כח) ובנבלה (פסוק מ) אמר "והנושא את נבלתה" כי צריך כזית (כמ"ש הרמב"ם מהלכות טו"מ) אבל האיברים אין להם שיעור. וגם "מנבלתה" ר"ל מקצת השיעור מטמא. וגם אמר "מנבלתה" כי החי עצמו לא נתנבל רק מקצתו שהוא האבר הנישא. וזה גדר המ"ם שמורה הקצתית. ועל זה אמר בספרא במה הכתוב מדבר? אם במיתתן הרי אמורה (ר"ל בפסוק לט), אם באבר מן המת אמור למטה (פסוק כח), הא במה זה מדבר? באבר מן החי.

ושאל למה לי קרא -- הלא נלמד זה מן הדין. והשיב דאי אפשר ללמד מן הדין,

• לא מאדם (שאבר מן החי ממנו מטמא כמו שלמד בספרי) -- דטומאת אדם חמור שהיא טומאת ז',
• ולא משרצים (שלמד לקמן פרשה וא"ו מ"א שאבר מן החי מהם מטמא) -- דשרץ חמור שעשה דמו כבשרו (כמו שלמד (פרשה ה מ"ב))
• ולא מאבר מן המת דבהמה -- דחמור שהבשר הפורש ממנו טמא. [ועיין לקמן פ"ו מ"ו].
  

לכן צריך קרא.

סימן צז

ויקרא יא כד:

וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ד:

[ו] יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא?

• תלמוד לומר (ויקרא יא, לט) (שם, כד) 'נבלה'.   מה נבלה שאין לה חלופין אף אבר מן החי שאין לו חלופים, דברי ר' יוסי הגלילי.
• רבי עקיבא אומר מה נבלה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות.
• רבי אומר מה נבלה כברייתו -- בשר גידים ועצמות, אף אבר מן החי כברייתו -- בשר גידים ועצמות.

מלבי"ם:    והנה קבלו חז"ל שלא יתכן שם 'נבלה' רק על חלקים שנושרים מן החי הדומים כמיתת החי בכללו. והוא אם הוא אבר שאינו עושה חליפין לר' יוסי הגלילי, או גידים ועצמות לרבי עקיבא, או בשר גידין ועצמות לרבי (ובחולין (דף קכח) מבאר מה נפקא מינה ביניהם). לא אם נשר ממנו כזית בשר שאינו דומה כמיתת החי.

וזה נלמד ממה שכתוב (פסוק לט) "וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה והאוכל מנבלתה", למה אמר שם "נבלתה"? הלא אחר שהזכיר שמתה לא היה צריך לומר רק "הנוגע בה והנושא ממנה"? וכמו שבשרצים אומר "כל הנוגע בהם במותם..וכל אשר יפול עליו מהם". רק בא להודיענו שאין קרוי נבלה רק אם דומה למיתה באחד משלשה אופנים אלה, לכל אחד כדאית ליה. ומזה נדון דהוא הדין למה שכתוב פה "נבלה" רצונו לומר שמת האבר. וזהו שאמר תלמוד לומר נבלה מה נבלה שאין לה חלופין, ופי' שנאמר פה נבלה ולקמן נבלה כי ברייתא זו נכתבה פה בקוצר ובש"ס פרק העור והרוטב מביאה בזו הלשון (חולין קכח, ב): דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא? ת"ל וכי ימות מן הבהמה -- מה מיתה שאינו עושה חליפין וכולי, ומבואר שכן היה גרסתם בספרא.

ושם אומר: אבר מן החי דמטמא מאי קרא? אר"י אמר רב "וכי ימות מן הבהמה". ההוא מבעיא ליה לאידך דרב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמא ואיזו זו טריפה ששחטה. אם כן לכתוב רחמנא "מבהמה", מאי "מן הבהמה"? שמע מינה תרתי. אי הכי אפילו בשר נמי. לא סלקא דעתך דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא? ת"ל וכי ימות וכולי.

כפי המבואר לא היה לפני המקשה והמתרץ הזה ספר הספרא כמו שהוא מסודר לפנינו ( א ) דהא כששואל אבר מן החי דמטמא מאי קרא -- היה לו להשיב מפסוק "ולאלה תטמאו" כמו שדריש בספרא (דמה שמביא דאמר ר"י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא הוא נמצא בספרא (פרשה י מ"א) ואיך מסופק אם הוא מימרא דרב או מתניתא? דהא מבואר בספרא שדורש "וכי ימות מן הבהמה" רק על בהמה שמתה ולפי זה אחר שרב היה בקי בספרא (כמו שאמרו בגמרא בכמה דוכתי) רחוק שנאמר שרב נטה מדרושי הספרא.

רק שבאמת מ"ש רב יהודה אמר רב דאבר מן החי שמטמא יליף מן "וכי ימות מן הבהמה" כיון על מה שאמרו שם מאי איכא בין אבר מן החי לאבר של הנבלה? איכא בינייהו בשר הפורש ממנו -- דבשר הפורש מן החי לא מטמא, מאבר מן הנבלה מטמא. ועל זה שואל: אבר מן החי דמטמא מאי קרא?, וכוונתו מנא לן חילוק זה שרק אבר מטמא, לא בשר. ועל זה השיב רב יהודה בשם רב "וכי ימות מן הבהמה" וכיון על מה שכתבנו, שמזה מוכח דלא מקרי נבלה רק דומיא דמיתה שאינו עושה חליפין לר' יוסי הגלילי או בשר גידים ועצמות לרבי.

ועל גוף הדבר מנא לן שאבר שיש בו בשר גידין ועצמות מטמא לא שאל כלל כי ידע דרוש הספרא מן "ולאלה תטמאו" שהתבאר בסימן הקודם. והמקשה לא הבין הדברים וחשב שגוף טומאת אבר מן החי למד מפה והקשה ותירץ כפי שיטתו ולכן הקשו עליו "אי הכי אפילו בשר נמי", ומשיב "לא סלקא דעתך דתניא וכולי". ועתה ידע באמת שעיקר הלימוד של "וכי ימות מן הבהמה" היא רק על שבשר הפורש מן החי לא יטמא.

סימן צח

ויקרא יא כד-כה:

וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ד:

[ז] "הנוגע...יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים.

• והלא דין הוא! ומה אם משא --מועט-- הרי הוא מטמא בגדים, מגע --מרובה-- אינו דין שיטמא בגדים?!
• תלמוד לומר "הנוגע...יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים.

[ח] "הנושא...יכבס בגדיו" -- מלמד שהנושא מטמא בגדים.

• והלא דין הוא! ומה אם מגע --מרובה-- אינו מטמא בגדים, משא --מועט-- אינו דין שלא יטמא?!
• תלמוד לומר "הנושא...יכבס בגדיו"-- מלמד שהנושא מטמא בגדים.

הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב וכל הנושא וכולי:    הנה חזר בפרשה זאת ג' פעמים שהנוגע טמא עד הערב והנושא יכבס בגדיו. ולא סמך את עצמו שנלמד אחד מחברו לענין נוגע או לענין נושא משום שהסברה נותנת בהפך: ( א )^[1] שהנוגע יכבס בגדיו, כי טומאת מגע מרובה מטומאת משא שכן השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא. לכן הוצרך לבאר בכל אחד שהנוגע יטמא עד הערב ולא יכבס וכן שהנושא מטמא בגדים אף שהנוגע אינו מטמא בגדים.

סימן צט

ויקרא יא כה:

וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ד:

[ט]

• יכול אף הציפה?    תלמוד לומר 'בגד'.
• אי בגד, יכול בגד גדול לבן - מטמא בזב ומטמא בנגעים; ומנין גדול צבוע? קטן לבן? קטן צבוע? עד שאתה מרבה שביץ של סבכא והגלגלים?    תלמוד לומר 'בגד' 'בגדיו' (ויקרא יא: כה, כח, מ, מ) -- ריבה.
• מנין לעשות שאר כלים כבגדים?    תלמוד לומר "וטמא".
• יכול יטמא אדם וכלי חרס?    תלמוד לומר 'בגד' -- בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס.
• מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערה שכנגדו?    תלמוד לומר "וטמא".

יכבס בגדיו וטמא עד הערב:    הציפה (או לגירסת הערוך הצרעה) אינו בכלל בגד, שאינו כלי.

והנה בפרשה זאת כתוב ד' פעמים 'יכבס בגדיו' ודריש: ( א ) גדול צבוע, ( ב ) קטן לבן, ( ג ) קטן צבוע, ( ד ) שביץ של סבכה. בל תאמר דוקא גדול שלש על שלש שמטמא בנגעים, מה שאין כן קטן או צבוע שאין מטמא בנגעים לא יטמא בזב ויתר טומאות. ומאמר זה הוכפל גם גבי זב (מצורע זבים פרשה ב מ"י) וגם בפר' אחרי (פרק יב מי"ב), עיי"ש.

והנה מצאנו כמה פעמים דכתיב "יכבס בגדיו" ולא כתוב אחריו "וטמא עד הערב" ופה כתוב "וטמא עד הערב", וזה כתוב ד' פעמים. ודרש שבא לרבות תוספות טומאה והם:

• ( א ) לעשות שאר כלים כבגדים
• ( ב ) לרבות הציב היוצא
• ( ג ) לרבות השערה היוצא
• ( ד ) ועל מה שכתוב "האוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" נמצא הדרוש במקומו.

וכן בפרשת זבין דריש ששה דרשות מששה פעמים "וטמא עד הערב" (מצורע זבים פרשה ב ) כמו שיבואר שם^[2] .

1. לכאורה סימן א' זה מיותר -- ויקיעורך
2. מלבי"ם (שם סימן קלג) -- ויקיעורך