חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשה ה עריכה
( א ) מה תלמוד לומר: דהיה לו לכתוב "מכל השרץ השורץ על הארץ אלה הם טמאים לכם".
שומע אני טומת הגויות: כגון שאכל אוכלין טמאים ראשון לטומאה או שני דעל זה רמז הכתוב שנטמא גופו על ידי אכילתן וטומאת הקדשות היינו מעלות שעשו חז"ל בהקדש כדאיתא (סוף פרק ב דחגיגה). וכל הני אסמכינהו רבנן אלאו ד"לא תטמאו בהם" ואם כן הוה אמינא דכל זה הוא מדאורייתא. תלמוד לומר "וזה לכם הטמא החולד והעכבר וגומר" -- דוקא אם נגע באלו טמא מדאורייתא, וקרא ד"לא תטמאו בהם ונטמתם בם" לאו לאכילה אתה שאין לך דבר שמטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור ועיקר קרא דרשינן (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה [זית רענן].
ואלו : פירוש, טומאת גויות והקדשות יהיו מטמאים אדם ולא כלים וכולי.
או אינו מוציא אלא אלו כל שאינו כעין הפרט כצ"ל.
כל שאינו בעל עצמות ופרה ורבה: הך תיבות "שאינו" קאי גם על "ופרה ורבה" ופירושו שאינו בעל עצמות ואין פרה ורבה.
מנין בעל עצמות אין פרה ורבה: ר"ל שגם אותו נמעטנו מלטמא.
עד שאתה מרבה את בעל עצמות שהם פרים ורבים: ר"ל שגם הם יהיו בכלל המיעוט מלטמא, תלמוד לומר אלה וכולי. [ועיין בהגהות הגר"א שגירסתו מכוונת מאד בלי שום דוחק].
( ב ) זה: צריך לומר "וזה" [הגר"א].
להביא את דמו שיטמא כבשרו: בכעדשה. ועיין בבראשית רבה דפליגי פה רשב"י ור' אליעזר בר' יוסי, דרשב"י יליף לה מן ה' ד"הטמא" דאמר 'טמא הטמא', כלומר היה לו לכתוב "טמא" ואמר "הטמא". ור' אלעזר בר' יוסי יליף לה מן ו' יתירא ד"וזה" דהיה לו לכתוב "זה" ואמר "וזה".
לא עשה דמה כבשרה: דבשרה מטמא בכזית כדאיתא בתוספתא דשביעית פרק קמא ודמה ברביעית.
הכי גרסינן תלמוד לומר וזה.
( ג ) יכול יכשיר הזרעים: לקבל טומאה כמו בדם בהמה.
שאינו מטמא טומאה חמורה: לטמא אדם וכלים רק אוכלין ומשקין ועל כל זה מכשיר הזרעים לקבל טומאה כדמייתי לקמן מקרא דם השרץ שמטמא טומאה חמורה אינו דין שיכשיר הזרעים.
ת"ל לכם: דמשמע לכם הוא מטמא אבל אינו מכשיר הזרעים ליטמא דבדם הכתוב מדבר כמ"ש.
( ד ) עכבר שבים: דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו.
ודין הוא: דלא מטמא ואין צריך קרא.
טימא בחולדה עם העכבר. שחיברן יחד, החולד והעכבר, להשוות אותם.
מה חולדה מין הגדל על הארץ: ולא שבים שאין בים חולדה כדתניא בפרק ט דחולין כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה.
אף עכבר: אף על פי שיש ממנו בים לא טימא אלא מין הארץ.
אי מה חולדה: כלומר, או נאמר שהשיווי אינו אלא לומר דהעכבר יהיה כולל כל מה שיקרא עכבר כי לא נשגיח למקומות אלא לשם כמו שבחולדה כל מה שיקרא חולדה הוא טמא.
ת"ל על הארץ: שהוא יתר דהיה לו לכתוב "בשרץ השורץ" ובאמרו "על הארץ" אין זה אלא תנאי דמה שעל הארץ טמא ומה שבים לא.
( ה ) או אינו אומר: כלומר, או אומר אני דאמרו "על הארץ" אינו למעט מין העכבר אלא המקום אשר בו יהיה בשעה שיטמא דהיינו שצריך שיהיה בארץ כאשר יטמא הנוגע בו. והכי קאמר: על הארץ ונגע בטהור איזה עכבר שהוא -- יטמאנו, נפל בים ושם נגע בטהור -- לא יטמאנו.
ת"ל השורץ וכולי: דהוה ליה למכתב "בשרץ שעל הארץ" וכתב "השורץ" אייתר ליה לומר כל מקום שהוא שורץ, פירוש כל מקום שהוא יכול לרחוב ולנענע והרי גם בהיותו בים הוא שט, הלכך על כרחך "על הארץ" לא אתי אלא להראות המין.
( ו ) או אינו: כלומר או אינו אומר "השורץ" לדרשא זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה ומלת "השורץ" מלשון 'פריה ורביה' כמו "פרו וישרצו" ורצונו לומר השורך (והוא הפרה ורבה) - יטמא, שאינו שורץ - לא יטמא; ו"על הארץ" נדרוש לרמז דאם ירד לים לא יטמאנו.
ודין הוא: דלא נמעט חציו עכבר וחציו אדמה מכלל טומאה הואיל ששמו עכבר כמו חולדה.
אי מה חולדה פרה ורבה וכולי: וממילא נדרוש "השורץ" לרמוז דעכבר שחציו בשר שאינו שורץ לא יטמא, ו"על הארץ" למעט שכשירד לים לא יטמא.
ת"ל בשרץ: דקרא יתירא הוא דהא כתיב בתריה "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" וע"כ אמרינן דאתי לרבויא דאפילו שרץ זו יטמא וממילא השורץ אתי לרבויי דעכבר היבשה אפילו ירד לים יטמא ועל הארץ אתי למעוטי עכבר של ים שאינו מטמא.
שכנגד הבשר מאחוריו טמא: אפשר שטעמו דומיא דהנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו שהוא טמא וכנ"ל.
( ז ) צב זה הצב: הידוע.
חברבר: בגמרא גריס הערוד והוא בא מן הצב והנחש.
הנפילים: שרץ מין צב.
וסלמנדרא: פירש"י שרץ הבא מן האור מעצי הדס על ידי מכשפות וקים להו דמין צב הוא.
לפסוק זה: משום דמיירי בסלמנדרא.