חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק ו
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ו עריכה
( א ) להביא את השליל וכולי: היינו שתחב ידו במעי בהמה בחייה וחתך אבר מן הולד -- מטמא משום אבר מן החי, ולא אמרינן דאין שם אבר מן החי כל זמן שלא נולד.
מלמד שמצטרפין זה עם זה: פירוש, חצי אבר מבהמה זו וחצי אבר מבהמה זו בין טמאים עם טמאים ובין טמאים עם טהורים (ראב"ד ועיין שם שמאריך בזה).
יכול יצטרפו למתים: פירוש חצי אבר מן החי מן הבהמה עם חצי זית מן המת לטמא על כל פנים טומאת אבר. תלמוד לומר "הם" דמשמע הם בעצמם ולא עם אחרים.
למתים החמורים: ר"ל דבעלמא הם חמורים שמטמאים טומאת שבעה.
עם הנבילות הקלות: שהרי שוה טומאתן ליום אחד ונאמר דיצטרף חצי אבר מן החי וחצי אבר מן הנבילה לשיעור שלם.
ת"ל הם: עוד הפעם בקרא ד"הולך על כפיו" דמיירי באבר מן המת כדלקמיה למעט דדוקא הם בעצמם ולא יצטרף חצי אבר מן החי עם חצי אבר מן הנבילה.
שלא תהא שחיטתה טהרתה: מטומאת נבילות דמקראי דלעיל הוה אמינא דרק שהשחיטה לא מהני להתירה לאכילה משום דאין לה סימני טהרה אבל על כל פנים מהני להתירה מטומאת נבילות.
( ב ) מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו: כדדרשינן לקמן בפ"ז הלכה ה' מקרא.
( ד ) דנין דבר שהוא מטמא במשא: פירוש, טריפה ראויה לטמא במשא כשתמות ובהמה טמאה מטמאה במשא כשמתה ואל יוכיח שרץ שאינו מטמא במשא לעולם.
( ה ) וכל הולך על כפיו: הנה למעלה אמר לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגומר ואף שהיא אינה מעלת גרה על כל פנים פרסה איתה לה כגון חמור וחמורה וסוס וחזיר. אבל חיה שאין לה פרסה כלל כגון הכלב והארי והדוב והנמר והקוף והקפוד שאין להם פרסה כלל אלא צפרנים ואצבעות אדם והם דורסין על פס ידיהם ורגליהם כאדם -- עדיין לא שמענו שהם בכלל כל הטומאות הללו. תלמוד לומר "וכל הולך על כפיו".
והנה בברייתא זו דרש כל הכתוב הזה כסדר הולך על כפיו זה הקוף ורבותא קאמר שאף על פי שדומה בצורתו לאדם ובאצבעות ידיו ורגליו כאדם אף על פי כן טומאתו כבהמה.
וכל הולך להביא את הקפוד: חיה קטנה מאוד ומפני שדומה לשרצים כגון החולד והעכבר לכך הוצרך לומר כי מין חיה הוא.
וחולדת הסנאים: פירוש חולדה הגדלה בין הסנה והיא גדולה מן החולד אלא שהיא דומה לה בצורתה ולכך הוצרך לומר כאן שהיא מין חיה.
ואת אדני השדה: בירושלמי מפרש בר נש דטוריי והוא חי מטיבורו וכשנפסק טיבורו לא חיי.
ואת כלב הים: פירוש אף על גב דכל מה שבים טהור -- כלב הים שאני מפני שכשרוצין לתפסו בורח ליבשה. ועיין (משנה, כלים יז, יג).
הכי גרסינן החיה זו חיה טהורה.
הכי גרסינן בכל חיה להביא את הפיל:' מפני שהוא בריה משונה שמברכין עליו "משנה הבריות" הוה אמינא דאינו בכלל שאר חיה.
( ו ) למה נאמרו למטה: פירוש "כל הנוגע בנבלתם יטמא והנושא את נבלתם יכבס" -- למה החזירן הכתוב פעם אחרת כיון דאמר "טמאים הם לכם" ממילא ידעינן דבטומאה האמורה בפרשה זו קאמר שהרי פירש תחלה מגע ומשא ומפרש ואזיל דנוהגות אותן הטומאות על מפרסת פרסה ועל הולך כל כפיו.
והתחתונים באבר מן המת: ר"ל ואפילו אין בו כזית בשר דאי אית ביה כזית בלאו הכי טמא משום כזית מן הנבילה דמטמא במגע ומשא.
ת"ל הנוגע והנושא: פעם אחרת.
( ז ) ומה במקום שלא נטמאו מחמת עצמם במשא: פירוש, שאם היו הבגדים בכף מאזנים והנבילה בכף שניה והכריעו הבגדים את הנבילה, לא נטמאו הבגדים במשאם את הנבילה, מכל מקום נטמאו הבגדים המחוברים על האדם בשעה שנושא את הנבילה.
מקום שיטמאו מחמת עצמן במגע: אם נגעו הבגדים מאליהן בנבילה נטמאו -- אינו דין שיטמאו הבגדים המחוברים על האדם בעת שנוגע בנבילה?!
( ט ) ת"ל כל הנוגע וכולי: והאי "כל" יתירא הוא לרבות שכלים שנגעו בנבילה נטמאו מחמת עצמם.*)
- הערה *): וקצת קשה מה שציין הברייתא תלמוד לומר כל הנוגע בהם דהא דרשינן לעיל להביא בהמה טמאה שאין שחיטה מטהרתה שתירצו דזה נפקא מעצם הכתוב המובא לעיל "הנוגע בהם יטמא" והכא מריבויא ד"כל". אכן זה דוחק דמהמשך לשון הברייתא משמע דקאי על הכתוב "הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב". ועל כן נלענ"ד דצריך לומר "כל הנוגע בנבלתם יטמא" בין אדם ובין כלים. והנה זה הענין מיירי באבר מן המת וכן צריך לומר בפסוק כ"ד "כל הנוגע בנבלתם" ששם מיירי באבר מן החי התם נמי "כל" לרבויי שנטמאו כלים במגע באבר מן החי מחמת עצמם וכדאמרינן לעיל בהלכה ו' דהוצרך הכתוב לומר תרוויהו, עיי"ש. ונ"ל ברור שמטעם זה הגיה הגר"א בפרשה ד' הלכה ה' שצריך לומר תלמוד לומר הנוגע וכולי, ומחק תיבת "כל" משום דאיצטריך תיבת "כל" לרבות בנגעו מחמת עצמן באבר מן החי.
( י ) תלמוד לומר לכם: שאחר אומרו "והנושא את נבלתם יכבס בגדיו" אמר "טמאים המה לכם", והוא יתר, דאחר שטעונים כבוס -- פשיטא דהם טמאים. וגם לא היה צריך לומר למי הם טמאים. ולזה אמר שבא למעט שאם הם נשאו הנבילה לא יקבלו טומאה ופירוש הפסוק טמאים המה בעבורכם, שעל ידי עצמכם הם טמאים במשא; אבל אם הם נשאו את הנבילה - לא.
ואין מטמאים: היינו שאין מתטמאים אם הם נושאים כגון אם בכף שהם מונחים הכריעו הם את הנבילה. והוא הדין להיפך אם הנבילה הכריע אותם דהוו הם נישאים.