התורה והמצוה ויקרא יא לב*

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קכ

ויקרא יא לב:

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ח:

[א] 'שק' -- אין לי אלא שק; מנין לרבות את הקלקלים ואת החבק?    תלמוד לומר "או שק".
יכול יטמא חבלים ומשיחות?    תלמוד לומר "שק"-- מה שק מיוחד -- טוו ואריג, אף אין לי אלא טוו וארוג.

[ב] והלא הוא אומר במת (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים" -- יכול יטמא חבלים ומשיחות?

• ודין הוא! טמא המת וטימא את השרץ. מה השרץ לא טמא בו אלא טוו וארוג, אף המת לא יטמא בו אלא טוו וארוג!
• [ג] הין?! אם הקל בשרץ הקל -- נקל במת החמור?! אלא יטמא חבלים ומשיחות!
• תלמוד לומר 'בגד..עור' 'בגד..עור' (ויקרא יא, לב) (במדבר לא, כ) לגזירה שוה. מה 'בגד ועור' אמורים בשרץ -- לא טמא בו אלא טוו וארוג, אף 'בגד ועור' אמורים במת -- לא יטמא בו אלא טוו וארוג!

ומה 'בגד ועור' האמור במת -- טמא כל מעשה עזים, אף 'בגד ועור' האמור בשרץ -- טמא כל מעשה עזים.

[ד] אין לי אלא שק העשוי מן העזים; העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין?    תלמוד לומר "שק".

אין לי אלא השרץ; המת מנין?

• ודין הוא! ומה אם שרץ הקל -- עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים, אף המת החמור נעשה בו^[1] מעשה חזיר כמעשה עזים.
• [ה] הין?! אם ריבה טומאת הערב מרובה -- ארבה טומאת שבעה מעוטה?!
• תלמוד לומר 'בגד ועור' 'בגד ועור' לגזירה שוה. מה 'בגד ועור' אמורים בשרץ -- עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים, אף 'בגד ועור' אמורים במת -- נעשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים.

או שק:    כבר התבאר שמלת "או" בא על החלוקה המינית וכולל גם הדומה לשק כמו קלקלי וחבק. ובכל זה מה שאינו טוו וארוג לא נכנס בכלל שם 'שק' כי נקרא 'שער ונוצה', לא 'שק'. וזה פירוש [משנה א].

והנה במת כתוב (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים תתחטאו". ויש לפרש דשם טמא גם טוו ואריג שבא מן העזים. דאין ללמוד משרץ דיש לומר שאני טומאת מת דחמורה. אמנם חז"ל קבלו דבגד ועור האמורים בשרץ וכן במת -- מופנים, כי שרץ ומת הוקשו לשכבת זרע דכתיב (בפר' אמור) "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ" -- משמע שטומאתם שוה. וכיון דכתיב "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" נדע דהוא הדין דבגד ועור מטמאין בשרץ ומת. ומיותרים לגזריה שוה. דמה שרץ (שכתוב בו בגד ועור) לא טמא אלא טוו ואריג -- כך מת (שכתוב בו בגד ועור). ומה במת טמא כל מעשה עזים -- אף בשרץ. וזה פירוש [משנה ב'מ וג'].

והנה אחר שחדש הגזירה שוה דבגד ועור אין צריך "או שק" על קלקלי וחבק, דהא למד ממת, ובמה שכתב "כל מעשה עזים" כולל גם קלקלי וחבק. רק שמה שכתב בשרץ "או שק" בא ללמד שלאו דוקא שק העשוי מן העזים; שהוא הדין העשוי משער חזיר -- טמא. וגם בזה ילפינן מת משרץ בגזירה שוה דהוא הדין במת טמא גם שק הנעשה מן החזיר. וזה פירוש [משנה ד' וה'].

[ משניות אלה הובא בגמרא שבת (דף סד.). ועל פי פירוש הגמרא שם פרשתי. ]

סימן קכא

ויקרא יא לב:

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ח:

[ו] "כל כלי"-- לרבות הקלע והקמיע והתפלה.
או יכול שאני מרבה את העץ ואת העבות?    תלמוד לומר "אשר יעשה מלאכה בהם"-- לא העושה מלאכה באחרים.
[ז] או יכול שאני מרבה חפויי כלים?    תלמוד לומר "בהם"-- פרט לחפויי כלים.

כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם:    כבר פירש זה (בסימן קיט). ופה מפרש מה שכתב "כל כלי" מלת "כל" בא לרבות כל שהיא כלי, אף הקלע והקמיע והתפלה.

ומ"ש "אשר יעשה מלאכה בהם" דייק במה שכתב "יעשה" בנפעל -- רק עלים נפעלים, לא פועלים מלאכה כמו העץ והעבות. ומתבאר במסכת כלים (משנה, כלים כא, א).

ומ"ש מלת "בהם" -- מדייק רק שנעשה המלאכה בהכלי עצמו, לא חפויי כלים שהמלאכה נעשה בהכלי והם רק מכסים הכלי שנעשה בו מלאכה.

סימן קכב

ויקרא יא לב:

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ח:

[ח] "במים יובא"-- כולו כאחת.
יכול מקצתו?    תלמוד לומר (ויקרא כב, ז) "ובא השמש וטהר". מה טהרה אמורה למטן -- ביאת שמש כולו כאחת, אף כאן -- ביאת כלי כולו כאחת.

במים יובא:    יש להסתפק אם לא טבל הכלים בפעם אחד רק חלק-אחר-חלק אם עלתה לה טבילה. כי לשון 'ביאה' ו'הבאה' יסופק. וכבר אפלוגי בזבחים (דף לב.) אם ביאה במקצת שמה ביאה. ומחולקים בזה הרמב"ם והראב"ד (פ"ג מהל' ביאת מקדש).

ולמד לה הספרא (פה ובפרשת אמור פרק ד משנה ד) לענין טבילת אדם ממה שכתב "ובא השמש וטהר" והוא הדין פה כתב "וטמא עד הערב וטהר" שהוא הערב שמש. ובהכרח כמו שהטהרה שתגמור על ידי הערב שמש הוא בפעם אחד -- כן מוכרח בטהרת הטבילה, שאם לא כן יצויר שבבוא השמש יטהר לחציו וזה אי אפשר. ואגב דייק מלשון 'ביאה' שביאת השמש לא תצויר חלק אחר חלק כי ישקע כולו תחת האופק -- מבואר שלשון 'ביאה' והוא הדין 'הבאה' הוא על ההבאה בפעם אחד.

סימן קכג

ויקרא יא לב:

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ח:

• [ט] "וטמא עד הערב" -- יכול לכל דבר?    תלמוד לומר "וטהר".
• אי "וטהר" יכול לכל דבר?    תלמוד לומר "וטמא עד הערב".
• הא כיצד? טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך.

וטמא עד הערב וטהר:    העתיד יבא על שני פנים כשיש מקום לוי"ו --

• ( א ) העבר המהופך לעתיד על ידי הוי"ו שבראשו כמו "וטמא עד הערב וטהר"
• ( ב ) העתיד הגמור עם וי"ו בלתי מהפכת כמו "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך".

ויש הבדל ביניהם. שהעתיד עם וי"ו המהפכת ידבר שכבר יהיה הדבר עבר בזמן העתיד ונשלם. והעתיד הגמור עם וי"ו החיבור ידבר על הפעולה העתידה, לא על השלמתה. ובארנו הדבר היטב בסדר תזריע (סימן ו).

ולפי זה לא יצדקו שני פעלים אלה הסותרים -- "וטמא וטהר" -- בשאחד תנאי לחברו; שפעל "וטמא" מציין בזמן העתיד כבר היה טמא, ופעל "וטהר" מציין וכבר הוא טהור. וזה לא יתכן דהא הטהרה מתחלת אחרי הערב ובאה אחר הטומאה. והיה לו לכתוב "ויטהר" בעתיד הגמור. מזה מוכיח בספרא (מובא ביבמות דף קה. שכבר הטהרה תצויר בעבר, שכבר היה טהור לחולין קודם הערב שמש. ובגמרא גריס "למעשר והיה טמא לתרומה". (ועיין בפר' תזריע בסימן הנ"ל ובאילת השחר (כלל מב))

1. יש ספרים דגרסי "לא נעשה בו" בתמיהה והכל עולה לכוונה אחת -- ויקיעורך