ספרא (מלבי"ם)/פרשת שמיני/פרק י

פרק י

[א] "וכל אשר יִפֹּל מנבלתם עליו יטמא" -- במי הוא מדבר?

אם במיתתם -- הרי מיתתן אמורה,
אם באבר מן החי -- הרי אבר מן החי אמור,
הא אינו מדבר אלא באבר מן המת.

[ב] "מנבלתם"-- לא מן העצמות, לא מן השיניים, לא מן הצפרנים, ולא מן השיער שלהם.

"תנור"-- אם שלם - טמא, אם חתכו - טהור.
מיכן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו? חולקו לשלשה וגורר את הטפילה עד שיהיה בארץ. ר' מאיר אומר אין צריך לגרר הטפילה ולא עד שיהיה בארץ, אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים. ר' שמעון אומר צריך להסיעו.

[ג] חלקו לשנים -- אחד גדול ואחד קטן -- הגדול טמא והקטן טהור.
חלקו לשלש -- אחד גדול ושנים קטנים -- הגדול טמא ושנים הקטנים טהורים.
חלקו לשנים והם שוים -- טמאים, מפני שאי אפשר.

[ד] נטמא תנור, אם שלם - טמא, ואם חתכו - הרי הוא טהור.
מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן -- עושה לו לימודים ונותנה עליו והוא טהור. נטמא -- סלק את הלימודים -- טהור. החזירה לו -- טהור. מרחו בטיט -- מקבל טומאה. אין צריך להסיקנו שכבר הוסק.

[ה] "תנור" -- שומעני בין חדש בין ישן...

ודין הוא! טימא כלי חרס וטימא תנור. מה כלי חרס -- משתגמר מלאכתו, אף תנור משתגמר מלאכתו, דברי ר' אליעזר.
אמר לו רבי עקיבא: דנים אפשר משאי אפשר?!
אמר לו ר' אליעזר אף על פי [שאפשר] [שאי אפשר] ראיה גדולה הוא!
[ו] חזר רבי עקיבא והחליף את הדין. טימא כלי חרס וטימא תנור. מה כלי חרס משתגמר מלאכתו באור, אף תנור משתגמר מלאכתו באור.
אי מה כלי חרס בשמו אף תנור בשמו! תנור קודם שהוסק תנור שמו!
תלמוד לומר "כירים".

מאימתי מקבל טומאה? משיסקנו כדי לאפות בו סופגנים. רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנים.

[ז] "יֻתָּץ טמאים"-- את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה; פרט לתנור של אבן ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכת.

מיכן אמר תנור של אבן ושל מתכת - טהור; וטמא משום כלי מתכות. ניקב, נפגם, נסדק, עשה לו טפילה או מוסף של טיט -- טמא. וכמה יהיה בנקב? כדי שיצא בו האור. וכן בכירה.

[ח] כירה של אבן ושל מתכת -- טהורה; וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה, נפגמה, נסדקה, עשה לה פטפוטים -- טמאה. מרחה בטיט -- בין מבפנים בין מבחוץ -- טהורה. ר' יהודה אומר מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה.

[ט] "יֻתָּץ טמאים"-- את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה.

מיכן אמרו: האבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח -- טמאה מפני שיש לו נתיצה.
עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל -- טהורה מפני שאין לו נתיצה.
עליה ועל הזיז -- רואין שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו -- טמא, ואם לאו -- טהור.

[י] "יֻתָּץ" -- יכול יתצם ודאי? תלמוד לומר "וטמאים יהיו"-- מקיימים אותם בטומאתם.

"יהיו לכם"-- כל שהוא לצרכיכם, לרבות ידות הכלים.

מכאן אמרו: האבן היוצאת מן התנור טפח, ומן הכירה ג' אצבעות -- חיבור.
היוצא מן הכופח -- עשאו לאפיה -- שיעורו כתנור; עשאו לבישול -- שיעורו ככירה.

אמר ר' יהודה והלא אמרו האבן היוצא מן התנור כל שהוא טמאה! לא אמרו טפח אלא בין התנור לכותל. היו שני תנורים סמוכים זה לזה -- נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור.

או יכול שאני מרבה יתר מכשיעור? תלמוד לומר "הם".